|מאת חגי|
השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.
לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם אותו כי יותר מידי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מידי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.
אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).
נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).
וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר" אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.
המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.
בפוסט קודם העלתי את השאלה למה הליברלים, שאוהבים כל כך להפעיל אלימות עקיפה, אוהבים את מנחם בן, שמפעיל אלימות ישירה. התשובה, שנדמית לי מובנת מאליה, הייתה שזה מציב אותם במקום טוב באמצע, במקום המפשר, הבוגר, האחראי. השאלה שלא עלתה היא למה הקהילה הלהט"בית כל כך אוהבת ליברלים (וממש חוששת משיח רדיקאלי).
נדמה לי שהתשובה לשאלה הזאת, לפחות לגבי אבל נדמה לי שגם אצל רבות אחרים, יכולה להיות מורכבת מכמה רבדים.
הרובד האחד הוא שהרבה יותר קל לנו להאמין שהרב ה"דומם" מתעלם מכל כך הרבה שנאה להט"בופובית בגלל בורות וחוסר ידיעה ביחס למעשים של השוליים שלו, ולא בגלל הסכמה פעילה או שבשתיקה למציאות האלימה הזאת. הליבראלית אינה, על פי הגדרתה, להט"בופובית, ונדמה שאם נצליח לשכנע אותה שבעצם מה שנדמה לה כחברה חופשית היא חברה אלימה מאוד, אולי היא תסכים לקדם את שיוויון הזכויות שלנו. כמובן שלעולם איננו מצליחים לשכנע אותה. תמיד יהיו שיקולי נגד. תמיד יהיו איזונים מורכבים. תמיד תהיה פשרה כואבת. על חשבננו.
ראייה מפוקחת של הדברים צריכה להוביל למסקנה שאין שום סיבה להאמין לכל ההצדקות הליברליות ללהט"בופוביה. כמו שהראו מאות אקדמיות ואקדמיים (לרבות ג'ון סטוארט מיל, אבי הליברליזם) לא פעם אין שום קשר בין הנימוק לבין התוצאה. במיוחד בהקשרים של שנאה, הנימוק הוא רק דרך יפה להגיע לתוצאה המבוקשת. כך למשל, הבחירה להדגיש את הזכות לפרטיות כשרוצים להכניס להט"בים לארון (ולא את חופש הביטוי של מי שעושה את האאוטינג), את רגשות הציבור הדתי כשרוצים למנוע מצעדי גאווה (ולא את רגשות הציבור הלהט"בי), את חופש הביטוי כשרוצים לאשר ביטויים הומופובים (ולאמיעוטי את הזכות לחיים של הלהט"בים), את הזכות לקניין כשרוצים להצדיק אפליה (ולא את הזכות לשיוויון) היא בחירה שמשקפת אך ורק הומופוביה. אין בה שום דבר "אנאליטי" או "נכון". אפשר היה לעשות את הבחירות ההפוכות לחלוטין. ההכרעה כיצד יש לאזן בין שני ה"ערכים המתנגשים" אינה נובעת מהם. היא נובעת מהרצון להגיע לתוצאה שנבחרה מראש. לכן, עצם ההבחנה בין שיח ליבראלי ושיח שמרני או הומופובי על פי סוג הנימוקים שניתנים ושמובילים לתוצאות זהות היא אבחנה עקרה מתוכן. השאלה צריכה להיות מי מקדם מציאות להט"בופובית ומי דוחה אותה. כששואלים את הדברים ככה, נדמה לי שהתשובה תהיה שהרוב הליבראלי הוא לא פחות שמרני מאלו המזדהים בגלוי כהומופובים.
רובד אחר הוא האמונה שהרב הוא ליברלי לפחות בסוג השיח שהוא מפעיל (גם אם לא בתוצאות אליהן הוא מגיע). כמובן שהאמונה הזאת, אין לה הרבה על מה להתבסס חוץ מעל נרטיב מחודר לנו מאז שאנחנו ילדים קטנים. אנחנו בוחרות להאמין שהשורה המפורסמת ההיא במגילת העצמאות ("תקיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין") היא החלק החשוב של המשפט והפתיחה ("לאור חזונם של נביאי ישראל") היא רק קישוט ולא קבלה של מציאות בה רבים ורבות מפרשים את חזונם של נביאי ישראל כחברה נטולת להט"בים. אנחנו בוחרים להאמין שרב הציבור במדינת ישראל מעדיף את הפרשנות של בתי המשפט לשיוויון זכויות ולא את הקריאות המושמעות אף על ידי חברי פרלמנט להדרתם של הומואים ולסביות (קריאות שלא פעם אף חיות, נושמות ובועטות בשיח המשפטי). אנחנו בוחרות להאמין שהתומכים במנחם בן וחבר מרעיו עושים זאת באמת בגלל שהן מאמינים בחופש הביטוי, ולא בגלל שהם מאמינות בעמדות הלהט"בופוביות עצמן. הבחירה הזאת היא בחירה שאין לה בסיס של ממש. היא נובעת מחינוך שיטתי ושקרי שמאשים את המיעוטים (ערבים, רוסים, חרדים) בכל מה שרע בחברה ה"נאורה", הליברלית. העובדה שרב חברי הליברלים יסרבו להראות (לא כל שכן להיות מצולמים) באירוע הפונה לקהילה הגאה אינה נובעת מכך שבש"ס יש הומופובים. היא נובעת מכך שגם הציבור החילוני עצמו הוא ציבור הומופובי ברובו. הסיבה שגם במשפחות חילוניות ילדים להט"בים סובלים מאלימות מילולית, ולא פעם גם פיזית, אינה קשורה לערכי המשפחה בחברה הערבית. המציאות שבה בשיעורי חינוך מיני במערכת החינוך הממלכתית לא מדברים על מיניות להט"בית היא מציאות שאינה קשורה לעלייה מברית המועצות. גם הבחורים בפינת נמיר – ז'בוטינסקי לא היו דתיים, רוסים או ערבים. הם היו ה"רוב הדומם". הם היו חלק מחברה שמתיימרת להיות "נאורה". הם היו הליבראל ההומופוב. ויש הרבה כאלו.
כבר עכשיו אני יכול לשמוע בראש שלי את הקולות המתנגדים של חבריי וחברותיי הליברלים (בהנחה שהן קוראים עד כאן). קולות ששואלים "מה החלופה?" ואומרים "אין שום דרך אחרת" או "מבחן האיזון בין הערכים הוא הדרך היחידה לגשר בין עמדות ערכיות מתנגשות". עם כל הכבוד, זה לא משכנע אותי. ראשית, מאחר שאני חושב שיש חלופה, ושאפשר ליצור מערכת חברתית נקייה מלהט"בופוביה (התחלתי לגעת בזה, בין היתר, כאן). אבל זאת לא הסיבה המרכזית. הסיבה המרכזית היא שבעצם האמירה שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר בגלל שהוא ברירת המחדל יש הטייה ברורה. מי קבע שהמצב הזה חייב להיות ברירת המחדל? אם ממילא מדובר במערכת שרירותית, למה לא לבחור אחת שתאפשר ליותר א/נשים לחיות בכבוד? מה כל כך קדוש בחוקי המשחק המדירים הללו שאנחנו רוצות להמשיך איתם רק בגלל שהם המצב הקיים שאין לו חלופה? הרי יש המון המון חלופות. האמירה שאין חלופה משמע שאין חלופה נכונה יותר אנאליטית. אם כך, הבעיה היא בעצם השאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק לשחק במשחק האנאליטי ולחזור לשיח שעוסק בבני אדם ממשיים.
אני קורא שוב את מה שכתבתי ומגלה ששוב חזרתי למקום הליברלי. שוב אני מנסה לנמק למה צריך לשנות את מערכת האיזונים. יכול להיות שבחברה שלנו חשוב לדעת לעשות את זה. חשוב לדבר בשפה של הרוב, גם אם היא אותה השפה שקובעת שאתה הוא המיעוט. יכול להיות שצריך לגייס כוחות, לעטות חיוך חביב, ולנסות להסביר שאתה בן אדם למישהו שלא רוצה להאמין לך. אבל לא כאן, ולא היום. הפוסט הזה הוא לא פוסט שנועד להסביר. הוא לא פוסט שנועד להשפיע. הוא פוסט שנועד לידע בלבד.
חברים, חברות, זאת מציאות חייו של ההומו. זאת מציאות חייה של הלסבית. זאת מציאות חייהם של טרנסג'דרים וטרנסג'נדריות. זאת מציאות החיים של בי-סקסואלים ובי-סקסואליות. החיים שלנו מתוחמים לשמורה עם הגנות חלשות ביותר. מחוץ לשמורה אנחנו יכולים להתקיים באופן חלקי בלבד. שטחה הכולל של השמורה כולה לא עולה על כמה מאות מטרים. מחוץ לשמורה, כמו גם בתוכה, אנחנו חשופות לאלימות שיטתית בצורות שונות. זאת המציאות שבה חיים בישראל מאות אלפי בנות אדם ובני חוה.
הבחירה מה לעשות עם הידע הזה היא בחירה של כל אחת ואחד, אבל כל שיח אודות זכויות, אודות שיוויון ואודות כבוד שמתעלם מהידע הזה הוא שיח להט"בופובי באופן מובנה. הסיווגים ל"שיח ליברלי" ול"שיח שמרני" אינם מעלים ואינם מורדים דבר כל זמן שגבולות השמורה נותרים יציבים. אולי הרצון שלי בפוסט הזה הוא להגיד – כשאנחנו מדברות על עצמנו, כשאחרים מדברים עלינו, בואו לא נשכח את היומיום שלנו, שחשוב לא פחות מהקיום האבסטרקטי שלנו במסגרת החשיבה האנאליטית.
meandiscourse.wordpress.com 
פוסט מוצלח – ברבים מהמקרים (למשל: "החיים שלנו מתוחמים לשמורה עם הגנות חלשות ביותר. מחוץ לשמורה אנחנו יכולים להתקיים באופן חלקי בלבד. שטחה הכולל של השמורה כולה לא עולה על כמה מאות מטרים. מחוץ לשמורה, כמו גם בתוכה, אנחנו חשופות לאלימות שיטתית בצורות שונות") יכולת להחליף את הקהילה הגאה ב"נשים", "ערבים", "בני מיעוטים", וכולי, המציאות היא אותה המציאות. ההבדל העיקרי אולי הוא שנשים, כמו שחורים, לא יכולים להסוות את זהותן כמו שלהטב"ים יכולות, ולזה כמובן יתרונות וחסרונות שאפשר לדון בהם.
אני לגמרי מסכים. אני חושב שיש הרבה מאוד דימיון בין הסיטואציות. יחד עם זאת, אני עדיין חושב שיש הבדלים – לא ברמה העקרונית – ערבי שמפחד לדבר בערבית מדוכא לא פחות מלסבית שמפחדת ללכת עם בת זוגה. הדיכוי פשוט לובש צורה שונה. אני חושב שאצל נשים לדוגמא הדיכוי קשור מאוד לרצון ל"אלף" נשים לא להסתובב לבד. לעולם. בשום מקום. רק בכמה. רק בטוח. רק עם גבר. אצל להט"בים זה הרבה יותר קשור דווקא לזוגיות – היחיד הלהט"בי חווה הרבה פחות אלימות מהזוג הלהט"בי.
i am a true liberal . there are gays i dislike and others that i don"t arabs that i dislike and others that i love etc….i would not pay attention to every morron unless there is persecution physical violence etc……i oppose outing except in one case although closet gays inspire disgust they have their right to privacy and so do i [iwas among the first gay-lib activists in this country about 40 y. ago] i think menahem ben is obsessed and i want to be appreciated for my personality i.q..160 and my knowledge not my sexuality is that enough? .by the way a man and a woman kissing in public it"s just as indecent people in israel are extremely vulgar have never seen this elsewhere though
אני ראשון!!!!!11
בדרך כלל אני לא נוהג להגיב פה, אבל הפוסט הזה נגע לי בנקודה רגישה.
בתור מי שמסרב להיות הטרונורמטיבי (וגם לא בטוח אם אני מסוגל כבר), או להיות "סטרייט אקטינג", יוצא שאני נתקל בהערות הומופוביות יותר מהממוצע של חבריי ההומואים. אני מדבר ספציפית על הומואים, כי הטרדות רחוב להט"בופוביות נגד גברים הומואים (או בי שנמצאים בסיטואציה חד-מינית) שונות מאלה שמופנות נגד נשים לסביות או ביסקסואליות ובהחלט נגד א/נשים טרנסג'נדרים/ות.
זה קורה לי גם בתל אביב, ממש בשמורה (אם עקבת אחרי הפייסבוק שלי אז, זה קרה לי גם בפתיחת שבוע הגאווה 2011, באירוע הפתיחה ממש, בחוף הילטון). דווקא בזמן מגוריי בירושלים לא הרגשתי את זה (גם כשנפרדתי מבנזוג בנשיקה כשהוא הלך) או במקומות אחרים בארץ.
התגובות שאני מקבל, גם מחברים שלי, הן "אולטרה-ליברליות" – שיגידו לך מה שהם רוצים, אתה לא יכול לחנך את כולם, זכותם לא לאהוב הומואים.
הבעיה היא, שבחסות נסיון לצייר את ישראל כמדינה מאוד סובלנית להומואים (על חשבון סובלנות למיעוטים אחרים, כמובן. אין לנו מקום לחבב את כולם), מנסים קצת להחליש את העובדה שגם פה יש אנשים שסובלים מהומופוביה גלויה לחלוטין (יש לי חבר שכמעט הוכה, לולא היה מצליח לברוח ולולא התוקפים שלו היו ממש טיפשים ולא הצליחו לפתוח דלת). הומופוביה זה לא רק להיכנס לברנוער ולירות בילדים, אלא זה גם לעקם את האף כשרואים זוג הומואים מתחבקים, ואפילו, ארשה לעצמי להגזים, להגיד בחביבות "אוי, אתה הומו? יש לי גם חבר הומו, אולי אני אכיר ביניכם?" או "אחי, מ'כפת לי שאתה הומו? למה, אתה שואל עם מי אני מזדיין?".
ובכל זאת, אני מרגיש שהגענו למצב שאנחנו מרכינים את הראש ומודים על זה שנותנים לנו לחיות בשמורה שלנו, ושגם אם נכנס איזה טורף ומנסה, עדיין "מצבנו טוב".
ובדיון משני, בנושא השמורה, אומר, שהטיעון שלי לגבי "למה אתה חייב לגור במרכז תל אביב", נסוב סביב העניין הזה, והיטיב לתאר זאת שלומי לאופר, בתקופת מחאת האוהלים בקיץ – http://www.facebook.com/note.php?note_id=10150242232956567
ואחרי שחפרתי קלות בנושא, אסיים בפינוק יוטיובי אנטי הומופובי, תוצרת סינגפור.
האמת, אני ממש בעד לפרסם את הסיפורים הללו. אז אשתף במשו שקרה לי רק לפני כמה ימים- ובתוך השמורה!
במונית קו 5 מרוטשילד לכיוון הסנטר, בפנייה ליד הבימה, אני ישבתי במושב ליד הנהג. שני בחורי חמד אוחזי ידיים עמדו ברמזור, וכשהמונית פנתה הנהג ראה אותם, צחק בקול רם, הסתכל אלי, ואמר לי משהו כמו
"תראי אותם"
לא הבנתי על מה הוא מצביע, אז הסתכלתי שוב על הזוג החמוד שעמד בפינה, ובתמימות שאלתי
"מה איתם?"
הנהג אמר- ההומואים האלו, מחזיקים ידיים ברחוב,
או משהו כזה.
הסתכלתי על הנהג ואמרתי לו "יש לך בעיה עם הומואים?"
ואז הוא הסתכל עלי, ואמר לי משהו בסגנון "עדיף שאני לא אדבר"
ואמרתי לו באמת עדיף שלא תדבר, הומופוב.
וביקשתי לרדת.
ועדיין, למרות שלא שתקתי, הרגשתי זוועה.
ועוד סיפור מ"השמורה", לפני איזה שנה עמדתי בתחנה אוטובוס ליד כיכר רבין עם זוגתי דאז, ונהגת מונית עצרה לידנו, פתחה את החלון, ירקה על הריצפה לידנו ואמרה "תתביישו לכן!". כן כן, בדיוק כך.
אז תודה ששיתפת, ואני קוראת לכולם וכולן לשתף.
תודה על הפוסט, רק שצ"ל ביסקסואלים/ות, לא בי-סקסואליות/ים, כמו שהומוסקסואלים ולא הומו-סקסואלים.
באחד מלילות שבת של הקיץ האחרון חזרתי הביתה מהמחאה החברתית ופתאום מישהו צעק מאחור
"איכככ הומואים מתנשקים".
הסתובבתי והסתבר שהוא בעצם גיי שמסתלבט על שני חברים שלו שהתנשקו, (או על שאר האנשים ברחוב?). זה היה משעשע ביותר…
זה גם אני עושה.
האמת שיש לי חבר שחשב לעשות משהו יותר מצחיק, וכשהלכתי פעם מזמן מזמן, בדראג, במרכז ירושלים, בשעה 2:30 בלילה, הוא הלך מאחורי וצעק "הומואים!!!!" בקול הגברי והמאיים שלו. כמעט השתנתי במכנסיים, לו היו לי.
אני מודה שאני לא ממש מבין איך הדוגמא הזאת קשורה. אם זה משהו שהיה בין שלושתם, וכולם הבינו שזאת בדיחה, אז סבבה, שיבושם להם. אבל אם למשל רב האנשים שעברו סביבם הנהנו בשקט וחשבו "היי, זה נכון, זה באמת גועל נפש" וזה נתן להם לגיטימציה לעשות את אותו הדבר אז הבדיחה כבר פחות מצחיקה בעיני.
במילים אחרות, אני לא ממש מצליח להבין מה הקשר בין הדוגמא שנתת לבין הפוסט…
פוסט נפלא, חגי, כרגיל.
נגע לי מה שאמרת על השמורה ועל אווירה. אמנם, אין לי קשר של ממש לקהילה (למרות ההשתייכות שלי אליה מבחינת נטיה מינית) ובחיים לא הייתי ב"שמורה" (whatever that means), אבל יצא לי להרגיש מה שאתה מתאר בתחילת הפוסט – העובדה שכאשר אנחנו במקום לא מוגן – הרבה יותר קל להזדחל בחזרה לתוך ההתנהגות הנורמטיבית והמקובלת. הרבה יותר קל להיות החצאית הקטנה והפלרטטנית ומבי סקסואלית עם נטיות פמיניסטיות (סליחה, הומוניסטיות) באוניברסיטה פאב-עץ. כי פתאום כאשר המקום לא כזה מוגן – את מפחדת שאנשים יהיו אלימים כלפייך – ואין שום ספיגה של אלימות אמיתית. האלימות היא מערכתית. לא מרגישים אותה- אבל היא באוויר.
ליבי איתכם חגי. הרחק הרחק מהשמורה שלכם, אני משתדלת לחנך את הילדים שלי לאהבה כנה ופשוטה בלי סייגים. אולי בדור שלהם השמורה קצת תתרחב.