איך מתמודדים עם הפחד הזה

23 נוב

|מאת חגי|

העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם של כמויות ושל הסברים. אנחנו רגילים לבקש שיוכיחו לנו טענות. בשביל לטעון שמישהו סובל מאפליה, הוא צריך להראות מספרים התומכים בכך. ניסיון להצדיק מספרים לא שוויוניים יכול להתבסס על הנמקות רציונאליות, כמו הוכחת היעדר קשר בין הנתונים למסקנות המוסקות מהן, תקיפת אופן איסוף הנתונים וכיוצא בזה. הדרישה, בסופו של יום, היא אחת – תנו לנו מספרים, תנו לנו הוכחות.

חוויות שאיננו יודעים לקרוא להן בשם, שאנו מתקשים למלל אותן, מוגבלות למרחב האישי. הן עניינו של הפרט, ואין להן מקום במרחב הציבורי. אנחנו יודעים לכמת את אבדן ההכנסה העתידית הנובעת מאבדן יד או רגל בתאונה. איננו יודעים לתת ערך לאבדן תחושת הגוף, או הביטחון העצמי הנלווים לפגיעה. אנחנו יודעים למדוד את העלויות של טיפול רפואי במשקל, אבל לא יודעים להעריך את העלויות של דימוי גוף מעוות הנוצר מפרסומות אין סופיות לדיאטה, הסרת שיער וחדרי כושר. אנחנו יודעים לתמחר את הקוקטייל לטיפול באיידס, אבל מתקשים לכמת את הנזק הנגרם מדמוניזציה של החולים. אנחנו יודעים לתמחר את העלות של ניתוחים לשינוי מין, אבל איננו יכולים להצמיד מספר לכאב הנלווה בחיים בגוף שאינו הולם את מגדרו של האדם.

נדמה לא פעם שבשיח הציבורי העדר יכולת יעילה לכמת חוויות שונות מהווה סיבה שלא להתייחס לפגיעות אלו באופן משמעותי כחברה. אנחנו לומדים שפה של אי אמון וחשדנות. האם באמת אנו כחברה פוגעים בחולי האיידס או שאולי הם רוצים לנצל את הסובייקטיביות של החוויה בשביל לסחוט את המשאבים הציבוריים? האם באמת הסרת גרוגרת נדרשת לטרנסג'נרית או שמא היא מנצלת את סל הבריאות לטיפולי יופי פרטיים? אנו חוששים שהכרה בכאב הלא כמית תוביל לניצול, סחטנות, ורדיפת בצע. המדינה, אומרים לנו, לא יכולה להתייחס לחוויות הסוביקטיביות של הפרטים. החוק יאבד מיציבותו, החברה תתערער, והגשר הרעוע עליו אנו צועדים עלול להפרק לחלוטין.

במרבית המקרים, החוק אינו מאפשר פיצויים על נזקים שכאלו. כך, אפילו כאשר ישנה אפלייה של המדינה כנגד אוכלוסיות מוחלשות, אין הנפגע זכאי לסעד כספי. לעיתים נדירות אנחנו מוצאים את המדינה נותנת מענה למצבים נפשיים ורגשיים לא כמיתים. החוק מאפשר, באופן חריג ביותר, פיצוי ללא הוכחת נזק במקרים של אפליה בשירותים ומוצרים ציבוריים. החוק מאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגעות ונפגעי הטרדה מינית. החוק מאפשר לדרוש פיצויים על נזק נפשי בדיני הנזיקין. מצבים אלו הם, כאשר קיימים, סופגים הררי ביקורת מכל עבר. בפועל, פיצויים שכאלו הם חריגים ונדירים, ובתי המשפט שומרים היטב על השערים, שמא יכנסו מבעדם המוני דורשים נזקקים.

הסכנה שעלולה להיווצר ממערכת משפט המבוססת על תחושות סובייקטיביות אינה מופרכת. מערכת שכזו מערערת על עקרון השיוויון. היא אינה מאפשרת ודאות ויציבות משפטית או תכנון ארוך טווח. היא אינה מאפשרת דיון אנאליטי ויציב ויצירת שיח פוליטי מהותי. אכן, מערכת המשפט מתקשה, ואולי בצדק, לתת מענה למצוקות של האוכלוסיות הנזקקות ביותר, במצבים הקשים ביותר.

 

(בתמונה: מתוך הקמפיין לרגל היום הבינלאומי נגד הומופוביה)

לפני חודשיים בית המשפט העליון דן בעתירה של הבית הפתוח בירושלים כנגד עיריית ירושלים (עעם 343/09  הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים). הבית הפתוח ביקש מהעירייה לתקצב אותו כפי שהיא מתקצבת מוסדות חברתיים רבים אחרים בעיר. העירייה התנגדה. באופן רשמי הטענה שלה הייתה שאם הבית הפתוח יקבל סיוע תקציבי, הרי שחברי הקהילה הלהט"בית יזכו פעמיים. פעם אחת בסיוע החברתי הכללי שניתן לאוכלוסייה במתנ"סים הנתמכים על ידי העירייה, ופעם שניה במסגרת הבית הפתוח.

אני זוכר את הקמת הבית הפתוח בירושלים. הייתי בתיכון. באותו שלב כבר גיליתי שיש בעולם הומואים. הכרתי את אתרי הצ'ט הרווחים. שמעתי שיש בית קפה אחד בירושלים שידוע כידידותי לקהילה ("תמול שלשום") ואפילו עבדתי בו קצת. פחדתי מהמשמעויות. לא ידעתי איך אני יכול לדעת אם אני כזה. הבית הפתוח בירושלים נפתח במדרחוב, בקומה שניה של בניין רגיל לחלוטין. צחקנו בינינו על ללכת לשם. כמה זה מוזר, הדבר הזה, "בית פתוח". מה זה בכלל אומר? בסוף הלכנו, אני וחברה, בשביל לקנות מתנה לחבר שכבר ידע שהוא באמת הומו (כמובן, גם אני כבר ידעתי, אבל לא הסכמתי לקרוא לזה בשם). אני לא זוכר אם קנינו משהו בסוף. אני זוכר שהיו שם סטיקרים, וצמידים, ודגלים, וכמה אנשים שממש לא התביישו להיות שם. הם לא התנצלו, ולא הסתכלו עלינו בשאלה. הם רצו שנרגיש בטוחים להכנס ולצאת, בלי לדרוש מאיתנו שום דבר.

אחרי הרצח בברנוער באוגוסט הקודם התחלתי להתנדב באגודת הלהט"ב. המתנדבים של קו הקשב והעובדים הסוציאלים (שעובדים גם במעין התנדבות, עבור משכורות זעומות והיקפי עבודה בלתי נגמרים) כמעט קרסו תחת העומס. אין ספור פונים ופונות התקשרו. למתנדבים לא היה הרבה להגיד להם. הם לא ידעו יותר מהפונים. הם לא יכלו להבטיח לאף אחד שזה לא יקרה שוב. הם לא יכלו להגיד שזה היה מקרה חריג (אלימות כנגד חברי הקהילה הלהט"בית הרבה יותר נפוצה ממה שנהוג לפעמים לחשוב בחברה הסטרייטית). הרבה פעמים הפונים לא רצו תשובות. הם התקשרו רק בשביל לשמוע שהם לא לבד. זה מה שהאגודה הציעה להם.

(בתמונה: גרפיטי שרוסס ברחובות תל אביב כתגובה לרצח בבר-נוער באוגוסט 2009)

תחושת הפחד הינה תחושה בלתי ניתנת לכימות. כמעט אצל כל חברי וחברות הקהילה, בכל זמן, הוא קיים במקום כלשהו. כל זוג שהולך יד ביד, כל מפגש עם אנשים חדשים, כל גילוי הומופוביה של פוליטיקאי כזה או אחר, מולידים את הפחד. הפחד הזה הוא לא פחד שניתן למדוד אותו. הרבה פעמים הוא לא רציונאלי. לא כל הגילויים של הפחד חריפים כל כך. זה פחד שמתגלה בכל פעם שמישהו או מישהי בוחרים להתחמק משאלה אקראית על זוגיות, על ילדים, על שידוכים. זה חשש שנובע הרבה פעמים מהרצון שלא ליצור מבוכה, שלא לגרום לאי נעימות, שלא להעיק על הסביבה עם השונות הזאת, שאולי לא תתקבל היטב. הפחד הזה לא נובע רק ממעשים אסורים ופלילים כאלימות או אפליה. הוא נובע מדינאמיקה חברתית "טבעית", שקופה. הוא נובע מהערות אגב ובדיחות קטנות.

אחת החוויות הרווחות ביותר כשמדברים על התחושות הללו היא התסכול מחוסר ההצלחה להסביר אותן למי שלא חווה אותן. האמירות הן כמעט תמיד אותן אמירות והטיעונים אותם טיעונים. מספרים לך שהעולם כבר ליבראלי, מקבל, פתוח. שכן, יש אפליה וישנה אלימות, אבל אלו זניחים (זאת כמובן טעות עובדתית לא פחות מהיותה טענה לא רלבנטית). יש כבר כוכבי פופ מחוץ לארון, וחבר כנסת (אחד) הומוסקסואל, ויש מצעד ויש חקיקה מתקדמת ואפילו אין בעיה עם הומואים ולסביות בצבא. בלי הרבה מילים הדיון חוזר לשאלת ההוכחה. אומרים לך להסביר את הפחד שלך. לא מספיק שאתה מרגיש אותו, לא מספיק שכל (או לפחות רב) חברי הקהילה מרגישים אותו.  תנו לנו מספרים, תנו לנו עובדות.

אפשר, לפחות במידה מסויימת, להתגבר על הפחד הזה. אפשר ללמוד להתמודד איתו להכיל אותו. לפעמים הפחד מוחלף בזעם, לפעמים בתחושת עוצמה פנימית, קהילתית. הפחד מתפוגג ברגעים קצרים. הרבה מהרגעים האלו הם רגעים שקשורים לחיי היומיום. קבלה של המשפחה, גיבוש סביבה קרובה בטוחה, ואפילו אימון בהתמודדות עם סיטואציות לא נעימות ממקום של כוח ולא ממקום של חשש. עבור חלק קיימת סביבה תומכת ופתוחה יותר, עבור אחרים אין סביבה שכזו. עבור אלו גם אלו קיימים מוסדות כמו הבית הפתוח והאגודה. הידיעה שקיים מקום המקבל בודאות וללא היסוס כל הומו, לסבית, בי או טראסג'נדר היא כוח שכל חבר קהילה יכול לקחת איתו לכל סיטואציה לא נוחה. המצעד, שכל כך הרבה סטרייטים נוהגים להתווכח של שאלת מוצדקותו, הוא אירוע שגורם לכל חבר וחברת קהילה לפחד קצת פחות. המתנדבים של איג"י (ארגון הנוער הגאה), תהיל"ה (ארגון ההורים) וחוש"ן (ארגון לקידום חינוך לסובלנות) פועלים כולם לצמצום הפחד. והם מצליחים, כמעט ללא תקציב, למול עוינות לא מועטה, להגשים את מטרתם.

אפשר להביא מספרים והוכחות. המספרים האלו קיימים ונגישים. שיעורי התאבדויות בקרב נוער להט"בי; מספר השופטים הלהט"בים בבתי המשפט (בבית המשפט העליון אין, ומעולם לא היה, שופט להט"ב, גם ביתר בתי המשפט לא מדובר במספר רב של שופטים); מספר בעלי ההון חברי הקהילה (ברשימת 500 העשירים של ישראל מדובר על אפס חברי קהילה מחוץ לארון). אפשר לתת מספרים, וחשוב לעשות את זה. יחד עם זאת, לא צריך להפוך את היוצרות. המספרים משקפים היבטים קיומיים מוגבלים של המצב הקיומי של חברי הקהילה. הם אינם מספרים את סיפורה של הקהילה. הם לא מסוגלים לכמת את הפחד ולא להוכיח מצוקה.

בית המשפט העליון, מפי השופט עמית, פסק לטובת הבית הפתוח. הוא קבע שהמדיניות של העירייה, שפעלה באופן אקטיבי להמנע מלתמוך בבית הפתוח (בעוד שתמכה בעשרות ומאות ארגונים אחרים) היא מדיניות סלקטיבית ומפלה. יתר על כן, בית המשפט קבע שהקהילה הלהט"בית היא קהילה בעלת מאפיינים וצרכים יחודיים, המצדיקים מתן מענה אפקטיבי על ידי מרכזים דוגמת הבית הפתוח. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה שבית המשפט הכיר בקהילה כקבוצה בעלת זכויות קבוצתיות, שיש לשמור עליהן למרות פיזורה של הקהילה באוכלוסייה הכללית (עד לפסק דין זה היה הדיון בהקשרי הקהילה, למעט חריגים בודדים, דיון סביב זכויות הפרט שלא להיות מופלה). בית המשפט העליון הכיר למעשה בכך לפחד ולחשש יש קיום, גם בלי להצמיד אליהם מספרים. מכאן, קבע בית המשפט, שחלה החובה על העירייה לסייע במיגור מציאות קשה זו.

השופט עמית שמר ברובו של פסק הדין על שפה "משפטית- מנהלית". הוא כותב על כללי מנהל תקין ושקיפות, על החובות החלות על רשות עירונית בתקצוב. הוא מזכיר בקווים כלליים את חשיבותו של עקרון השיוויון ובחן את ההיסטוריה של המאבק המשפטי של הקהילה. פסק הדין יוצר את התחושה שהעירייה לא הייתה בסדר כי היא לא התנהלה על פי כללי מנהל תקינים. העירייה שגתה כאשר שינתה את הקריטריונים לתקצוב פעם אחר פעם, באופן בו תמיד בקשה התמיכה של הבית הפתוח נמצאה לא מספקת, בעודה מתקצבת מוסדות חברה ותרבות אחרים. העירייה לא פעלה באופן תקין כאשר יצרה תנאי תמיכה המגבילים מראש את הסיכוי לתמיכה למוסדות ספציפיים, דוגמת הבית הפתוח, בעודם מאפשרים תמיכה במוסדות אחרים, המזוהים יותר עם האידיאולוגיה של בכירי העירייה (השופט עמית מרמז שניתן לחשוד בכנות העירייה ובתום הלב שלה לאור המאבק השיטתי של ראש העירייה בקהילה בזמן סביבו נוסבת העתירה, אורי לופליאנסקי). פסק הדין, שכתוב בחלקים מסויימים כמניפסט של חירות, מסתכם בסופו לדיון טכני, שהיה יכול להיות נכון גם אם המדינה הייתה מפלה חברה אחת על פני השניה במכרז כזה או אחר.

בין השורות אפשר לקרוא את פסק הדין אחרת. התמיכה של העיריה בבית הפתוח היא תוצר של הכרה בקהילה כקבוצה של נפגעים ונפגעות. לכל אחד ואחת מחברי וחברות הקהילה יש פגיעות ונזקים עמוקים שנגרמו על ידי החברה הכללית. מכאן, שעל המדינה, כנציגת הציבור, לפצות את הקהילה. אין מדובר בחסד מנהלי. מדובר בפיצוי קלאסי, עבור נזקים ממשיים. זהו פיצוי שנולד בזכות. זכותו של ההומו, הלסבית, הביסקסואל או הטראסג'נדר שלא לחיות בפחד. מי שפגע בזכות הזאת, בכוונה או ברשלנות, צריך לשלם על הפגיעה. על הציבור (והקופה הציבורית) לשלם עבור הנזקים הנמשכים והעתידיים שהוא עושה בדרך קבע.

פסק הדין במתכונתו הנוכחית יכול להעלות את האפשרות שאם העירייה תפסיק לתקצב מוסדות אחרים, דוגמת מוסדות תרבות ומתנ"סים, תעלם האפליה המנהלית ויהיה ניתן להפסיק את התקצוב לבית הפתוח. זוהי הבנה שגויה של הזכות של הקהילה, באמצעות מוסדותיה, לתקצוב. הבנה של תקציבים אלו כפיצוי על נזקים שנגרמו על ידי המדינה והרשויות המקומיות מובילה לחובת המדינה לתקצב את מוסדות הקהילה ללא קשר לתקצוב מוסדות ציבוריים אחרים. זוהי הבנה של פסק הדין ככלי אפקטיבי של בית המשפט להתמודד עם בעיית הסובייקטיבית. כמו במקרים אחרים, בהם קשה לכמת את הנזק ליחיד או לתת ליחיד פיצוי אפקטיבי, אבל ברור שיש נזקים לקבוצה (לדוגמא במקרים של תביעות יצוגיות) בית המשפט מייצר מנגנון פיצוי באמצעות מוסדות קיבוציים. הבית הפתוח הוא המוסד הקיבוצי של הקהילה בירושלים. הוא פועל כנאמן ובנאמנות אין קץ לקידום שיוויון זכויות הלהט"ב בישראל. הוא פועל ללא לאות ליצירת מרחב ציבורי בטוח ומוגן בו יכולים חברי הקהילה לחיות בכבוד ובחירות.

 

בית המשפט העליון חייב את המדינה לתקצב את הבית הפתוח. מדובר בתקציב קטן, זניח, שאינו מסוגל להתחיל ולתת מענה למצוקות של הקהילה. בכל זאת, זוהי התחלה של מהלך לכימות של הפחד ולמילולו באופן שיאפשר להתמודד עימו ולהקטין אותו.

 

ותוספת לאחר סיום – הסרטון המצוין אליו הפנתה מעין בתגובות – מומלץ

 


מודעות פרסומת

16 תגובות to “איך מתמודדים עם הפחד הזה”

  1. עלמה נובמבר 23, 2010 בשעה 2:21 pm #

    חגי,
    זה פוסט נפלא ומרגש. תודה רבה לך על הכתיבה, שדרכה דווקא כן אפשר אולי לחתור לאיזשהו דיבור שאינו במספרים ובכמויות.
    השילוב בין החוויה האישית, הרעיון הכללי והרקע המשפטי פשוט מצויינים.
    תודה תודה תודה תודה
    עלמה

  2. reins נובמבר 23, 2010 בשעה 8:26 pm #

    הפוסט מאוד מרגש ונוגע ללב, אך יש להצביע לבעיה אחרת שקיימת בקהילה ומקשה על הכניסה אליה.
    בהיותי אדם סטרייט, הכרתי אנשים רבים מהקהילה ופיתחתי עימם יחסי חברות וידידות, הוזמנתי למסיבות רבות ובשמחה ביקרתי בהן, הפכתי להיות לאדם מוכר בקהילה ובאיזה שהו שלב גיליתי שגם לי פתאום יש ממה לפחד- האנשים בקהילה ראו בי ,ברוב המקרים , אדם שמתקשה להכיר בעובדה שהגיע זמנו לצאת מהארון.בשלב מסוים הופעל עלי לחץ שכמעט בלתי אפשרי היה להתמודד עימו. חברי הקהילה לא מיהרו לקבל את העובדה שאינני אחת מהם וניסו בכל כוחם לשכנע אותי להצטרף אליהם באופן "מלא". ברור שלא כולם, אך חלק ניכר מהם.
    יכול להיות שהדבר נבע מהפחד הסובייקטיבי שעליו מדבר חגי בפוסט שלו ויכול להיות שגם הקהילה עצמה צריכה להפוך ליותר פתוחה ויותר סובלנית כלפי האחרים שאינם מהווים חלק ממנה.
    בכל מקרה, אזכיר שמדובר רק בניסיון האישי.

  3. מעין נובמבר 25, 2010 בשעה 8:08 am #

    חגי
    נהדר. תודה. וכל הכבוד
    רציתי להוסיף קישור

  4. חגי נובמבר 25, 2010 בשעה 2:02 pm #

    תודה לכולכן

    מעין, הקישור שהוספת הוא פשוט נפלא. אני מוסיף אותו לגוף הפוסט. ממש התרגשתי.

    ריינס, אני מזהה עם החוויה שלך, אבל מאוד קשה לי להעמיד בשורה אחת את החוויות של להט"בים מול הפחד שאת חווית. נדמה לי שיש הבדל בעומק של הפחד, שהופך לחלק בלתי נפרד מהקיום היומיומי שלך עבור הומואים, לסביות בי וטראנס. מעבר לכך, אני אשמח אם תסבירי קצת יותר ממה פחדת כשלא האמינו לך שאת סטרייטית. אני לא מנסה לדרוש "כמויות והסברים", אני רק לא לגמרי בטוח אם זה לא איפשהו על הגבול הדק שבין אי נעימות לחוסר נוחות יותר מאשר פחד של ממש. בכל מקרה, זה יהיה נפלא לשמוע אותך ולנסות למלל את החוויה הזאת.

    • reins נובמבר 25, 2010 בשעה 10:24 pm #

      חגי, תודה על התייחסותך!
      ברשותך, אבהיר את עצמי- לא ניסיתי ליישר קו בין הכאב והפחד שחווים אנשי הקהילה לבין החוויה האישית שלי,ברור לי שמדובר בדברים אשר אינם ניתנים להשוואה.
      אך, לדעתי, שני הצדדים חווים את הפחד שדומה במהותו, וזה הפחד של לא להיות מקובל עבור האנשים שנמצאים סביבך. כמובן, כאשר מדובר בסטרייטים, מצבם הרבה יותר קל מהבחינה הזו ויכול מאוד להיות שלעולם לא ירגישו כמו איש הקהילה, אבל מה שחשוב לי להבהיר, הינה העובדה שכדי להתגבר על הפחד, יש לפעול במאמץ משותף. אנשי הקהילה יותר מכל אחד אחר יכולים להבין איך זה להרגיש שונה ולא מתאים. בקהילה נשמעים המון קולות המדברים על הפתיחות והסובלנות, אך יש להדגים זאת גם באמצעות דוגמא אישית מסוימת (עד כמה שהדבר אפשרי).
      שוב פעם אזכיר שמדובר בניסיון אישי בלבד, אבל לדעתי, הקבוצה שאמורה להיות הכי חשופה לזרמים החדשים, אמורה לנהוג בפחות "שמרניות" ולא לגרום לאנשים שדווקא מאוד רוצים להתקרב ולהתערבב, להרגיש אינם רצוים רק בגלל שהינם שונים.
      ובמידה ונחזור לפחדות שלי- זה בדיוק מה שהרגשתי.

      בכל מקרה, אבהיר שאני מאוד מזדהה עם כל מה שכתבת בפוסט ולא מנסה להעביר ביקורת.

  5. חגי נובמבר 28, 2010 בשעה 2:31 pm #

    שוב, תודה על התגובה

    אני חושב שעכשיו יותר ברור לי למה קשה לי איתה. אני חושב שקשה לי עם התגובה הזו בכמה רמות. ראשית, נראה לי שהרבה מהפחד מהיחס בתוך הקהילה אל סטרייטים נובע מהחשש להיות מתויג, אפילו ביחס לעצמך, כהומו או כלסבית (כמובן, אני לא מכיר אותך, אז אני לא יודע אם זה נכון לגביך). לפני כמה זמן הלכתי עם חבר הטרוסקסואל לפסטיבל הסרטים ההומו-לסבי. למרות תקוותי, בסרט שראינו שיא המיניות ההומואים הייתה נשיקה של שני בחורים בתחתונים. כשיצאתי מהסרט החבר היה די מזועזע ואמר, בצחוק, שאני חייב לו פיצוי. ציינתי בפניו שלא היה בסרט משהו יותר בוטה מכל דבר שאפשר לראות בפרסומות לדאורדורנט, ובוודאי שהוא אפילו לא התקרב לפורנוגרפיות של הטלביזיה המיינסטרימית. אני חושב שמה שהיה לו כל כך קשה הוא העובדה שכל מי שהיה סביבו יכל לחשוב שאולי הוא נהנה מהנשיקה הזאת. היה לו קשה להיות תחת מבט שמוכן להניח שאתה או את אולי הומו או לסבית.

    רמה שניה שהיה לי קשה איתה היא התחושה שנוצרת כאילו הפחד מתיוג להט"בי במסיבת להט"ב הוא אותו הפחד של חברי הקהילה רק בעצמה נמוכה. אני חושב שאלו סוגי פחד כל כך שונים שקשה להעמיד אותם בשורה אחת. בפחד הלהט"בי יש יסוד של אלימות, של סודיות, של איסור. הוא קיים בכל מקום ובכל זמן. הוא לא מתוחם למועדון או למסיבה שתמיד אפשר לצאת מהם. אפילו אם היה מדובר בפחד מאותו הסוג, אני חושב שזה היה יכול להיות מקרה קלאסי של כמות שהופכת לאיכות.

    שלישית, קשה לי אם הטענה שהקהילה "אמורה" לעשות משהו. הרבה פעמים אומרים לפמיניסטיות, להומואים ולמובילים חברתיים של קבוצות מוחלשות אחרות ש"קודם שהקהילה תטפל בזה". קודם שנשים ישרתו שלוש שנים ואז נדאג לשיוויון שלהם. קודם שהרוסים יקבלו את המזרחיים ואז נוכל לדבר על אפליה של רוסים. אחרי הרצח בברנוער הרבה מאוד הומואים ולסביות הסבירו כמה הם מאוכזבים מהקהילה, ולא מאמינים שיש הומואים ולסביות שלא היו פעילים חברתית לסיוע לנפגעים ותיקון העולם. נדמה לי שאלו טענות קשות, ולא לגמרי לגיטימיות. הקהילה אמורה לקבל את האחר בדיוק באותו האופן בו כל אחד אחר אמור לקבל את השונה ממנו. כל בן אדם כדאי שיהיה מוסרי ופתוח לשונות. אין לזה קשר של ממש לקהילה, ולא נראה לי סביר לדרוש מהקהילה, שגם ככה נחנקת תחת דימויים דכאניים, סטנדרט גבוה יותר. אם כבר, אפשר להבין ביותר קלות למה דווקא במקום של הקהילה יש איזשהו רצון שלא יהיו "זרים", וששום גורם שקשור לאותו עולם הטרו-נורמטיבי ולא כל כך נחמד לא יהיה שם (אני כמובן לא מצדיק את זה).

    • reins נובמבר 28, 2010 בשעה 9:26 pm #

      מודה מאוד על התייחסותך!
      גרמת לי לחשוב על הרבה דברים. יכול להיות שאתה צודק ולא ניתן לדרוש מהקהילה סטנדרט יותר גבוה, אך אני מאמינה שאפשר לדרוש סטנדרט יותר גבוה מאנשים באופן כללי.
      התגובה שלך גרמה לי לחשוב גם על עצמי באופו אישי- עד כמה אני באמת בן אדם פתוח והגעתי למסקנה, כי מאוד חשוב לא לעצור ולהמשיך להתפתח ולהמשיך לעבוד על עצמך, כי תמיד יש מקום להשתפר, והפוסט שלך גורם לאנשים לחשוב, להגיב ולהבין יותר את האחרים ואת עצמם, ובסופו של דבר זה הכי חשוב, כי רק דרך דו סיח נגיע להבנה בסיסית אחד של השני.
      בכל מקרה, חשוב לי להצהיר, כי לא ניסיתי לפגוע במשהו, חשוב לי להבין וחשוב לשאול שאלות, אפילו כשנשמעות קשות ומעוררות וויכוח וביקורת.
      שוב פעם, תודה רבה ואחכה לפוסטים החדשים!

  6. חגי דצמבר 3, 2010 בשעה 12:29 pm #

    מסתבר שיש בארה"ב ארגון שפועל להנצחת כל הנרצחים על רקע נטייתם ונטייתן המינית.
    מומלץ לצפות בסרטון קצר פה.

  7. אביטל דצמבר 6, 2010 בשעה 9:54 am #

    הי חגי,
    בדיוק כתבתי סמינריון על הכרה משפטית בפחד הנשי מפני תקיפה מינית והיה נחמד לגלות שיש שם ותיאור לפחד הזה, ותחילת הכרה בו-
    טראומה עיקשת (insidious trauma)- מונח שטבעה הפסיכותרפיסטית מריה רוט:
    בניגוד לטראומות המוכרות (ישירה ומשנית) שהן תוצאה של אירוע אחד דומיננטי, הטראומה העיקשת נוצרת מהצטברות של מספר רב של אירועים מינוריים. הטראומה העיקשת הינה בדרך כלל נחלתה של ברייה שהסטטוס החברתי שלה נחות בגלל שמאפיין מהותי בזהותה שונה ממה שנחשב למוערך בקרב קבוצת בעלי הכוח, למשל: מגדר, נטייה מינית או נכות. טראומה עיקשת אינה כוללת לרוב פגיעה פיזית של ממש אלא איום לבטחון הפסיכולוגי והיא מתחילה בשלב מוקדם בחיים, לפני שהפרט תופס את מלוא המשמעות הפסיכולוגית של הפגיעה, למשל כשנאמר לילדה שהיא אינה הטיפוס הנכון לשחק איתו כי היא לא בצבע הנכון. בטראומה העיקשת נוצרת מציאות שבה אין ביטחון. לעיתים קרובות מודע האינדוידואל לאיום פוטנציאלי של הרס או מוות והוא צובר ניסיון בהתמודדות עם האיום- בייחוד בהתנסויות כגון גילנות, הומופוביה, גזענות וסקסיזם. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות נכנסים לפעולה מנגנוני הישרדות, רגישות מוגברת, התנהגות פרנואידית ועוינות כתגובה לגורמי דחק הנתפסים כמינוריים על ידי הסביבה. במשך הזמן טראומה זו עלולה להתבטא בסימפטומים דומים לאלו של טראומה ישירה או משנית, ובמיוחד בחרדה, דיכאון, פרנויה והתמכרות לסמים.
    תיאור זה מתאים להפליא לפחד הנשי מפני תקיפה מינית (מגיל צעיר לומדות ילדות כי עליהן להיזהר וכי ישנו איום מתמיד על גופיהן. הן, וכמותן אחיותיהן, אימן, חברותיהן, וכל אישה שהן מכירות, אינן בטוחות, ולא תוכלנה להיות בטוחות עד סוף ימיהן) והוא מתאים באותה מידה גם לקהילה הלהטב"קית.
    אביטל

Trackbacks/Pingbacks

  1. קצרצר: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב « - אפריל 9, 2011

    […] על הומופביה ניתן לקרוא כאן […]

  2. דיווח מתוך השמורה « - אוקטובר 25, 2011

    […] נקייה מלהט"בופוביה (התחלתי לגעת בזה, בין היתר, כאן). אבל זאת לא הסיבה המרכזית. הסיבה המרכזית היא שבעצם […]

  3. דיווח מתוך השמורה | העוקץ - אוקטובר 25, 2011

    […] נקייה מלהט"בופוביה (התחלתי לגעת בזה, בין היתר, כאן). אבל זאת לא הסיבה המרכזית. הסיבה המרכזית היא שבעצם […]

  4. ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי « - ינואר 22, 2012

    […] […]

  5. שיתוף הפעולה עם “מעשי משפט” – האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו/חגי קלעי « הטרקלין - מרץ 27, 2012

    […] במאמר ביקשתי להתמקד בשני פסקי דין מרכזיים שניתנו באחרונה – פסק הדין בעניין אלעד רוט (שניתן על ידי השופטת אביגיל כהן), במסגרתו נקבע כי יחוס נטייה מינית הומוסקסואלית למי שאינו "באמת" הומו הוא בגדר לשון הרע (על פסק דין זה כתבתי כאן); ופסק הדין בעניין הבית הפתוח, שניתן על ידי השופט יצחק עמית, במסגרתו נקבע כי עיריית ירושלים הפלתה בתקציב את הבית הפתוח בשל נטייה מינית, אפליה פסולה הן במישור המנהלי, הן במישור החוקתי (על פסק הדין עצמו כתבתי כאן). […]

  6. האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו? « - מרץ 28, 2012

    […] במאמר ביקשתי להתמקד בשני פסקי דין מרכזיים שניתנו באחרונה – פסק הדין בעניין אלעד רוט (שניתן על ידי השופטת אביגיל כהן), במסגרתו נקבע כי יחוס נטייה מינית הומוסקסואלית למי שאינו "באמת" הומו הוא בגדר לשון הרע (על פסק דין זה כתבתי כאן); ופסק הדין בעניין הבית הפתוח, שניתן על ידי השופט יצחק עמית, במסגרתו נקבע כי עיריית ירושלים הפלתה בתקציב את הבית הפתוח בשל נטייה מינית, אפליה פסולה הן במישור המנהלי, הן במישור החוקתי (על פסק הדין עצמו כתבתי כאן). […]

  7. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: