ואצלנו, אין כל חדש (או: על היררכיה במאבקים חברתיים)

|מאת חגי|

התעוררתי הבוקר כששני סטטוסים הפוכים מככבים לי בפייסבוק.

סטטוס אחד מסביר כמה היה נפלא באירוע פתיחת השנה של החוג הגאה של מפלגת העבודה שנערך ב"שפגאט", כמה טובים הא/נשים שהיו ואיזה יופי שהגיעו חברי וחברות כנסת.

סטטוס שני שכיכב כלל את טענותיו של מלצר לשעבר במקום כנגד תנאי העסקתו. לטענתו, הוא פוטר באותו הלילה לאחר שמחה על תנאי ההעסקה שלו מול חברי הכנסת והפעילות. במסגרת זאת, טען שלא קיבל תשלום על שעות "סטנד-ביי", וכן טען שמנהלי המקום הורידו משכר המלצרים את מחירם של משקאות של לקוחות שברחו מבלי לשלם. עוד טען העובד שלאחר האירוע אמנם בעלי המקום הודיעו שהם יבחנו את נהלי העבודה, אבל הוא נשאר בחוץ. על בסיס זה דרש העובד מפעילי המפלגה, שטוענת שהיא נאבקת למעל זכויות העובדים, לא לקיים אירוע במקום המזלזל בזכויות עובדים. יצוין כי לאחר כתיבת הפוסט הנוכחי הוא הועבר לתגובת בעלי השפגאט, שהכחישו מכל וכל את הטענות, טענו כי כל העובדים מקבלים תשלום עבור שעות "סטנד-ביי", כי לא קיים נוהל קנסות בגין שולחנות שלא שילמו וכי במקרה בודד שמנהל משמרת גבה קנס כזה הוא הוחזר למלצרים (ומכל מקום שלא התקבלו תלונות על מקרים דומים). כמו כן טענו שתנאי העובדים הם על פי חוק ואף טובים מהנדרש בחוק. בנוסף טענו שמתקיים קשר ישיר בין העובדים להנהלה, וכלל העובדים מרוצים מתנאי העסקתם.

מכל מקום, ניסיתי לחשוב כיצד היה על מארגני האירוע לפעול, למול טענות בדבר הפרת זכויות עובדים שהועלו במהלך האירוע עצמו, ושבאותו מעמד לא היו יכולים לבררן ברצינות. ביטול האירוע, ספק אם היה אפשרי, וללא ספק היה פוגע בצורה משמעותית בתא הגאה של מפלגת העבודה. יחד עם זאת, אם יש ממש בטענות העובד, קיום האירוע הוא למעשה קביעה שזכויות עובדים צריכות לסגת מפני זכויות להט"בים ואימוץ שיח המבקש לדרג מאבקים חברתיים ולקדם אחדים על חשבון מחיקתם של אחרים.