ארכיון | נובמבר, 2011

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא

אשיר עכשיו יפה על אֵלֶּה / לענג את חברותיי

17 נוב

|מאת עדי|

כשהייתי לסבית צעירה מאוד, חלמתי על עולם של נשים שכולו טוב. כמובן לא היה לי מושג שיש עוד נשים לסביות בעולם חוץ ממני. כמו חלק ניכר מבני האדם, הסביבה שגדלתי בה והמשפחה, לימדו אותי לחשוב באופן קיטובי (קללה שעד היום אני נלחמת בה שעה שעה). לכן, דמיינתי חברת נשים סאפפית אוטופית שטופת ארוס, שם הנשים כולן יפות, אוהבות וצחורות, מפזמות להן שירי אהבה ופורטות על הנבל, לבושות בגדים שקופים ומתבדרים ברוח כשעל ראשן זר פרחים ריחני.

כמובן שכאשר התבגרתי (מוקדם מדי), הבנתי כמה דברים חשובים: ראשית, יש עוד לסביות והרבה! אני זוכרת שממסיבת נשים למסיבת נשים בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, החניונים מחוץ למסיבה הלכו והתמלאו וזה תמיד ריגש אותי מחדש. שנית, אין עולם סאפפי. למרות, שיש מי שבחשיבה קיטובית עדיין רואים מערכת יחסים לסבית כדבר עגול ומרחף, לא מחייב, לשם שעשוע בלבד. זאת שוב בגלל מחשבה סטריאוטיפית על נשים כרכות, פאסיביות וחלושות. שתי נשים רכות וחלושות = מערכת יחסים רכה וחלושה. אם כן, ברור שלא כך הדבר וכי העוצמה והמורכבות במערכת יחסים בין בנות – בני זוג ולא משנה מאיזה מין, תלויה בהרבה מאוד מרכיבים באופי של בנות- בני הזוג עצמן\ם, ובעוד פרמטרים ומורכבויות. אמנם, כמובן שהזהות המינית והמגדרית יוצרות פרמטרים ייחודיים מסוימים, אך זה כבר למחקרים סוציולוגיים.

להמשיך לקרוא

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא

פרנדלי, תלוי למי

9 נוב

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

להמשיך לקרוא

יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבלגרד)

7 נוב

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

א.

כל הדיבורים לקראת מזכירים לי יותר נסיעה להפגנה מאשר נסיעה למצעד גאווה. אנחנו מסכמים שאם יקרה משהו אז בלי להתחכם, וישר לנסות לחזור לנקודת המפגש. אנחנו מסכמים שנלבש נעלים נוחות, סגורות. מישהי מספרת על שוטרים שהרביצו לה כשהפגינה בויסקונסון, מישהו מספר על כך שנעצר בהפגנות שמאל בארץ. אנחנו מתלוצצים בבדיחות קצת לחוצות, ואומרים שיהיה בסדר.

מצעד הגאווה בבלגרד הוא היחידי באיזור, מקור להרבה חילוקי דעות והרבה מאוד התנגדות. בשנה שעברה הגיעו נאצים ופעילי ימין מכל אירופה, כדי למחות נגד המצעד. מאה חמישים איש נפצעו. הנזק לעיר היה יותר ממליון יורו: השחתת רכוש, בניינים, ניפוץ חלונות. גם הרבה פעילים מן העבר השני של המתרס הגיעו. אנשים מארגוני זכויות אדם ונציגים מכל מיני מקומות ביבשת.

יום לפני הנסיעה ואנחנו עדיין מנסים לברר איך לנסוע. רשיונות הנהיגה שלנו לא תקפים. אף אחד מהחברים שלנו כאן שגדל באיזור הבלקן לא מוכן לנהוג. הם אומרים שיהיה אלים מידי, שיהיה נורא ואיום. אני שולחת אי-מייל לאחד המארגנים מבלגרד, כדי לשאול אותו אם הם הולכים לבטל. יש שמועות. הוא עונה לי שלא מבטלים. אנחנו מזמינים מקומות במיניבוס.

להמשיך לקרוא

החברים של דורותי

2 נוב

|מאת שירה|

מעניין מה שקרה לדורותי גייל, הילדה הקטנה מקנזס שברחה מהבית, ניסתה לחזור ומצאה את עצמה בארץ עוץ. אפילו פרנק באום שיצר אותה בוודאי לא ידע בשעת מעשה כמה גלגולים היא תעבור, לכמה פרשנויות היא תזכה, כמה אנשים ונשים ישתמשו בה בשביל להסביר משהו לגבי הזהות שלהם או משהו לגבי העולם.

אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב על דורותי, בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי הרבה עניין בספר או בסרט. תמיד אהבתי את ג'ודי גרלנד, אבל אהבתי דווקא את הסרטים האחרים שלה שברבים מהם היא גילמה אשה צעירה ושבורת לב בעלת קול יפיפה ולא ילדה מבוגרת לגילה שמלווה בשלוש דמויות לא יציבות עם תחפושות משונות. בכל זאת, חזרתי לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ" בזמן האחרון, אפילו ראיתי שוב את הסרט וגיליתי שאני נהנית לחלוטין מכל דקה. גיליתי גם עוד כמה דברים.

להמשיך לקרוא