"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

אשיר עכשיו יפה על אֵלֶּה / לענג את חברותיי

|מאת עדי|

כשהייתי לסבית צעירה מאוד, חלמתי על עולם של נשים שכולו טוב. כמובן לא היה לי מושג שיש עוד נשים לסביות בעולם חוץ ממני. כמו חלק ניכר מבני האדם, הסביבה שגדלתי בה והמשפחה, לימדו אותי לחשוב באופן קיטובי (קללה שעד היום אני נלחמת בה שעה שעה). לכן, דמיינתי חברת נשים סאפפית אוטופית שטופת ארוס, שם הנשים כולן יפות, אוהבות וצחורות, מפזמות להן שירי אהבה ופורטות על הנבל, לבושות בגדים שקופים ומתבדרים ברוח כשעל ראשן זר פרחים ריחני.

כמובן שכאשר התבגרתי (מוקדם מדי), הבנתי כמה דברים חשובים: ראשית, יש עוד לסביות והרבה! אני זוכרת שממסיבת נשים למסיבת נשים בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, החניונים מחוץ למסיבה הלכו והתמלאו וזה תמיד ריגש אותי מחדש. שנית, אין עולם סאפפי. למרות, שיש מי שבחשיבה קיטובית עדיין רואים מערכת יחסים לסבית כדבר עגול ומרחף, לא מחייב, לשם שעשוע בלבד. זאת שוב בגלל מחשבה סטריאוטיפית על נשים כרכות, פאסיביות וחלושות. שתי נשים רכות וחלושות = מערכת יחסים רכה וחלושה. אם כן, ברור שלא כך הדבר וכי העוצמה והמורכבות במערכת יחסים בין בנות – בני זוג ולא משנה מאיזה מין, תלויה בהרבה מאוד מרכיבים באופי של בנות- בני הזוג עצמן\ם, ובעוד פרמטרים ומורכבויות. אמנם, כמובן שהזהות המינית והמגדרית יוצרות פרמטרים ייחודיים מסוימים, אך זה כבר למחקרים סוציולוגיים.