ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי

22 ינו

|מאת חגי|

 בסוף השבוע האחרון החליט גל אוחובסקי לענות לכל ה"ממורמרים" שמתחו ביקורת עם זכייתה של תל אביב בתחרות על העיר המהווה את אטרקציית הגייז הטובה בעולם. את הטור לוותה בפייסבוק הערה מטעם הכותב: "כדי לסיים את הדיון על תל אביב והגייז, הקדשתי את הטור השבועי במאקו לכל ההומואים הממורמרים באשר הם. סוף שבוע נעים". כמו שציין אייל גרוס באותו שרשור, יש משהו אירוני בשימוש במונח "ממורמרים", ששימש (לפני שנים ארוכות) את אורנה בנאי לתיאור הקהילה כקבוצת בורגנים בעלי פריבילגיות שמתבכיינים. אותה אורנה בנאי שאוחובסקי תקף בחריפות ו"רמז" שהיא לסבית. בגדול, אני מסכים. יש משהו בעייתי בלמתוח ביקורת על זכייתה של תל אביב בתחרות שכזו, שלא נעשתה ביוזמת הממשלה, ולא נועדה לשרת שום מטרה פוליטית. על הצורך להבחין בין פינק-וושינג (Pink Washing) לבין גאווה בהישגי הקהילה ככאלו, כתבתי כבר בעבר כאן. יחד עם זאת, קריאה בטור של אוחובסקי, יותר משמקדמת שיח כלשהו, מגלה מניפולציות ודמגוגיה המסתירות ניסיון השתקה של הביקורת.

כבר הפתיחה של הטור, בה מסכם אוחובסקי את הטענות של ה"ממורמרים", היא פתיחה מרדידה. לדעתו הביקורת היא על שלושה דברים בלבד – על אי פענוח הרצח בבר נוער, על סגירת בר הלסביות היחיד בעיר, ועל העדר קיומם של נישואין גאים. אני חושב שעל כל אחד מהסעיפים הללו אפשר להגיד כמה וכמה דברים, אבל עוד קודם לכן ראוי להדגיש שהסיכום של אוחובסקי לא רק שאיננו ממצה, אלא מטעה ומטעה בגדול.

הטענה המרכזית, אם אני מבין את הביקורת הקיימת בקהילה (לצד טענת הפינק וושינג, אליה לא אתייחס שוב בפוסט הנוכחי), היא לא שאין דברים טובים בתל אביב, אלא שתל אביב היא בועה, גטו, ושלא ניתן לדרוש מכולם לחיות את חייהם בתל אביב בשביל לסבול ולו קורטוב של נחת. בוודאי שהדבר לא עוזר כהוא זה ללהט"בים בגיל ההתבגרות. הוא גם לא עוזר לכל הלהט"בים שלא יכולים לממן חיים במרכז תל אביב (ובפרט למי שאינו משתלב בנוף הגברי ושלא שמסוגל בהכרח להרוויח בקלות משכורות גבוהות, דוגמת נשים, מי שבוחר בזהות מגדרית לא בינארית, מי שמצויה בתהליכי שינוי מין וכדומה). לצד זאת, תל אביב לא מהווה אופציה לעשרות אלפי הלהט"בים הערבים ישראלים, ועל אחת כמה וכמה ללהט"בים רבים אף יותר מהשטחים, שזכויות האדם שלהם נרמסות לא רק בשל היותם פלסטינים, אלא גם בשל היותם להט"בים. זאת, הן על ידי הרשות, הן על ידי ישראל שמסרבת לתת להם כל הגנה ומעמד. בהקשר הזה, הכוונה אינה שאסור להלל את נפלאותיה של תל אביב בגלל שבמקומות אחרים רע, אלא שהמאמצים הציבוריים והתקציבים המוקדשים לפיתוח תל אביב כאטרקציה תיירותית ובסופו של יום עוזרים בעיקר לחיי המין של הומואים תל אביביים מבוססים, היו יכולים לשמש בצורה ראויה יותר לקידום הצרכים האמיתיים של הקהילה בכללותה.  

טענה נוספת היא שלמרות החזות הליברלית של תל אביב, הומואים, לסביות, ביסקסואליים החיים בעיר (וזאת תחת ההנחה המצמצמת שהעיר מתחילה בפלורנטין ונגמרת בבלי) לא באמת מוגנים מאלימות על תצורותיה השונות. את הסוגיה הזאת פותר אוחובסקי בצורה הבאה:

"נכון, יש הרבה נוער בסיכון, יש נוער שעובד בזנות, יש ניצול מיני בתוך הקהילה, יש מלא חרא. אבל חייבים לזכור שבעידן שבו יש מרכז גאה פעיל ותוסס באמצע תל אביב, יש שירותי רווחה בכל תחום שאינם נופלים (אם לא עולים) על השירותים שמקבלת האוכלוסייה הכללית, ובעיקר כל בעיה צפה מיד, מתאווררת ומקבלת הד תקשורתי – בעידן כזה מאוד טיפשי להמשיך לטעון שרע לנו."

במילים אחרות, אוחובסקי טוען שמדובר בתופעות שוליים. זניחות. חסרות משמעות. כמובן שאוחובסקי, בתור מומחה מטעם עצמו, אינו נדרש לנתונים. הוא אינו מציין למשל שבמדינת ישראל 60% מבעלי הבתים ציינו שלא ישכירו דירות להומואים, וסביר להניח שלפחות בחלקים נרחבים של תל אביב האחוזים לא שונים מאוד. הוא גם מתעלם מהאפליה בעבודה כלפי הומואים, וודאי וודאי שכלפי טרנסים, לסביות וביסקסואלים, אפליה אותה ניתן לזהות בכל אתר ואתר של המשק, אף אם קשה למצוא נתונים מדוייקים אודותיה. אוחובסקי גם לא מציין את העובדה שעדיין קיימת הועדה לשינוי מין בתל השומר, ועדה משפילה המאלצת את כל מי שמבקש או מבקשת לקיים ניתוחים לשינוי מין לעבור מסכת ייסורים, אף אם הוא או היא מתל אביב. הוא מצליח לעצום את עיניו לאחוזי הענק של הומואים, לרבות תל אביביים, שעדיין חיים בארון, ולהומופוביה הפנימית והשנאה העצמית הקיימות גם בתוך הקהילה (ומוצאות ביטוי, בין היתר, בעלייה הניכרת באחוזי ההדבקות באיידס, לפחות חלקה בשל הידבקות במכוון). את העובדה שיש עדיין מחלוקת באשר לשאלה האם בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לסייע לבן זוג להט"בי במקרים של אלימות במשפחה אוחובסקי אולי אינו יודע, אבל אין ספק שהוא יודע שעדיין לא ברורה יכולתם של הומואים לרשת את בני זוגם למרות פסק הדין שניתן בנושא. למעשה, אפילו סביב הזכייה בתחרות, נשמעו בתוך תל אביב עצמה קולות הומופוביים. אוחובסקי מצהיר שהבעיות נגמרו מהסיבה הפשוטה שעבורו הבעיות נגמרו. הוא כבר לא רואה אותן.

כמובן, סוג הטיעונים הזה הוא קלאסי, ושימש תמיד גורמים שמרניים. "אלימות בתוך המשפחה? – תופעה שולית", "אפליה במקום העבודה? – תופעה שולית". המעניין הוא שדווקא בעידן שיש מעט יותר מידע על היקף התופעות הללו אוחובסקי בוחר לעצום עיניים. כמה לסביות יש ברשימת חמש מאות העשירים של ישראל (אף לא אחת, בקושי יש שם נשים). כמה הומואים יש ברשימת המשפיעים בתקשורת, שאינן מתחום הבידור (אמממ…. אף אחד). כמה אמנים התפרסמו בעודם מחוץ לארון (רונה קינן?). ואפשר לשאול שאלות קשות יותר – האם באמת הצטמצמה התופעה של התאבדויות בני נוער להט"בים? האם מרבית הלהט"בים בתל אביב ירגישו בנוח להסתובב עם בן או בת זוגם יד ביד (מחוץ לשדרות רוטשילד)? באותה מידה שאוחובסקי מתאר את האלימות בגן מאיר כתופעה אחת מיני רבות שמבהירות שהעולם לא קל, היא אפשר לטעון שאונס אינו אלימות נגד נשים אלא סוג של אלימות כמו כל אלימות אחרת. בעצם, יש רבים שטוענים את זה. רבים שספק אם אוחובסקי היה רוצה להיות מזוהה עימם.

לפני שאתייחס בקצרה לביקורות שאוחובסקי מסכים לתת עליהן את הדעת, כדאי להזכיר גם שההפרדה בין "מדינת תל אביב" ומדינת ישראל היא הפרדה פיקטיבית. חלקים נכבדים מחברי הקהילה בתל אביב הם בעלי משפחות במדינת ישראל. המחוקקים שלהן הם ממדינת ישראל. השופטות שלהם הן ממדינת ישראל (דרך אגב, את פסק הדין האחרון שהשתמש בביטוי "בעלי נטייה הפוכה" ביחס להומואים נתנו דווקא במדינת תל אביב). הניסיון להגיד שתל אביב באמת מנותקת מישראל הוא ניסיון מסוכן לעצימת עיניים. נדמה לי שלא צריך להזכיר לאוחובסקי מה קורה בסוף הסרט "הבועה" שעוסק באשליה זו ממש. (ביקורות נוספות שגל אוחובסקי מסרב להכיר בהן ניתן לקרוא כאן למשל).

גם את הטענות הביקורתיות שאוחובסקי מסכים להכיר בהן אפשר לקרוא באור קצת פחות מזלזל. למשל, מה הכוונה "אז נסגר הבר של הלסביות. איש לא מפריע ללסביות לפתוח ברים. אם אין קהל אז אין קהל. כנראה שרובן לא צריכות את זה, אחרת משהו היה קורה."? אוחובסקי קשיש מספיק בשביל לזכור את הימים שהומואים היו נחבאים לגנים ציבוריים, ובכל זאת לא מצליח להבין שיש קהילות שמודרות ונרדפות עדיין? האם אוחובסקי ברצינות מצטט את היסודות של השוק החופשי – מי שרוצה מצליח? נדמה לי שאם זאת העמדה העומדת מאחורי דבריו של אוחובסקי, יכול להיות שהוא מיצה את תפקידו ההיסטורי בקידום הקהילה. כי הקהילה שהוא רוצה לקדם היא קהילה של החזקים ממילא. אבל בעצם, זה לא כל כך מפתיע. אפשר ללמוד את זה כבר משורת הפתיחה של אוחובסקי בפייסבוק, המוקדשת להומואים ממורמרים, משל הייתה הקהילה כולה קהילה של גברים. זאת, אף שאין לו שום בעיה להביע עמדה נחרצת באשר למצבן של הלסביות בתל אביב.

בדומה, לא ברור מה רוצה אוחובסקי מהפעילים לנישואין גאים. אולי הוא מוכן לקפוץ להתחתן בחו"ל, אבל אפילו אם נניח שכל מי שרוצה בכך ידה משגת, עדיין עולות שלל בעיות שאוחובסקי מתעלם מהן, כמו העדר האפשרות להתגרש, העובדה שנישואים אלו מוכרים בצורה חלקית בלבד בישראל, הגבלה ממוסדת על יכולתם של בני ובנות זוג זרים לגור בארץ ועוד ועוד. נכון, זאת לא הבעיה בהא הידיעה של הקהילה, אבל האפליה מכוח החוק היא הבסיס לאפליה בחיי המעשה, ולא מדובר על סוגיה זניחה כלל ועיקר.

אבל הדבר שהכי מקומם בטור הדמגוגי הזה הוא המשוואה שאוחובסקי יוצר, בין "מבקרים" ו"ממורמרים". זאת משוואה קלאסית. אמרו את זה על פמיניסטיות ("מי שלא מצליחה למצוא זיון הופכת לשונאת גברים"), אמרו את זה על שמאלנים (עליהם גם אמרו שהם "הומואים"), אמרו את זה על כל קבוצה שהעזה לציין שלא הכל מושלם (כמו שציינתי בעבר, הקישור בין ביקורת לממורמרות הוא אווילי). כשחושבים על זה, גם על פעילים לקידום זכויות הקהילה לא פעם אומרים בדיוק את אותם הדברים. חבל שאוחובסקי לא אמר שהמבקרים הם גם "בוגדים", בוגדים בקהילה, בישראל, בעקרונות היושר האמת. אז הוא באמת היה יכול לפתוח את שיתוף הפעולה בין הקהילה הגאה לבין "ישראל ביתנו".

האמת היא שרבים מהמבקרים הם אנשים לא ממורמרים בכלל. גם אין להם שום קושי לציין את הדברים הטובים בישראל ובתל אביב. למעשה, הם עושים את זה כל הזמן, פשוט אלו לא הכתבות והטורים שרצים בפייסבוק. יש גם ממורמרים לא מעטים שאינם מבקרים בכלל.

יתר על כן, המבקרים הרבה פעמים גם עושים. עצם הביקורת היא עשייה. לא פעם היא מלווה בעשייה נוספת. יש מבקרים באגודה ובמרכז הגאה. יש מבקרות בארגוני דיאלוג יהודים פלסטינים. יש מבקרות ומבקרים בכל אתר ואתר של פעילות חברתית, כללית ולהט"בית. דווקא המרכז ההגמוני, שיושב בנחת על זרי הדפנה של הישגי העבר ומבקר על ניסיון נוסף לתקן משהו, הוא שמתנגד לעשייה. האמירה ש"יותר טוב פה עכשיו", בניגוד לעמדתו של אוחובסקי, לא מובילה למסקנה ש"לא יכול להיות יותר טוב". למעשה, לרב מי שמכניס לפה של המבקרים את הטיעון שהכל רע הוא אותו גורם שמרן שתוקף אותם. זאת הדרך הקלה ביותר להתמודד עם ביקורת.

הפוסט הזה לא נועד, כמובן, לזלזל בתרומתו של אוחובסקי לקהילה. יש לי המון כבוד כלפיו וכלפי פועלו. הוא גם לא נועד לזלזל בהישגים של הקהילה הגאה בישראל. אבל הוא בהחלט נועד לחדד ולהבהיר שמרגע שראשות הקהילה (אף אם מטעם עצמה) תהפוך לגורם שמשתיק את הביקורת כנגדה, שמונע התפתחות בזכויות להט"בים בשל הגנה (מדומה) על הקיים ושדורש קיפאון היא בהחלט תהפוך לגורם שראוי להתנגד לו. אפשר אולי לסיים באמירה הפוכה מפתיחתו של אוחובסקי. הפוסט הזה לא נועד לסיים דיון. הוא לא נועד להשתיק איש או אישה. הוא נועד לפתוח את הפתח לדיון ביקורתי ולדרוש, ממי שאינו מקבל את הביקורת, לתת תשובות רציניות, מבוססות, לא להציף אותנו בדמגוגיה זולה. הפוסט הזה הוא, אם כן, קריאה לפתיחה מחדש של הדיון על תל אביב והגייז.

מודעות פרסומת

17 תגובות to “ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי”

  1. Tomer Azarya ינואר 22, 2012 בשעה 8:36 am #

    שנון, חד ומבריק.
    אהבתי

  2. עלמה ינואר 22, 2012 בשעה 8:56 am #

    יופי של פוסט, חגי. במיוחד המשוואה של ממורמרים=ביקורתיים שהיא רלוונטית לכל כך הרבה תחומים.

  3. ברק ינואר 22, 2012 בשעה 9:37 am #

    אוחובסקי הוא מועמד טבעי לרשימה של יאיר לפיד: כוחני, יהיר, בעל אמונה עיוורת בכוחות השוק שעושה קולות של ליברליות ודמוקרטיה.

    • עופר ברגמן ינואר 22, 2012 בשעה 2:22 pm #

      אנחנו ככל הנראה חיים בתקופה הראשונה בהיסטוריה שבה זכותם של להט"בים לשוויון מגיעה לממדים משמעותיים, ולכל הפחות יש להם אפשרות למצוא את הדרך לממש את מיניותם באופן בטוח. אין להמעיט בעומקה של המהפכה, שחייבה שידוד מערכות כולל בכל הנוגע למקום היחיד וזכויותיו אל מול החברה, המדינה והחוק. זו ככל הנראה המהפכה החברתית המשמעותית ביותר בעידן שאחרי מהפכת הפמיניזם.

      אלא שמהפכה, ככל מהפכה, נוטה לאכול את מנהיגיה. כמעט בכל מהפכה, שמטבעה יש בה יסוד רדיקאלי שקורא תיגר על הסדר הישן, צץ במוקדם ובמאוחר הדור החדש שלה, שקורא תיגר על הדור הקודם על שלא השכיל כביכול "ללכת עד הסוף", ומבקש להיוותר מדושן עונג על הישגי העבר. כל אלה הם מוטיבים רטוריים כמותם אפשר למצוא גם במאמר הנוכחי. הקצנתן של מהפכות ומהפכות שכנגד היא תופעה נפוצה וטראגית שמובילה לרוב להתמוטטותן, ולריאקציה אכזרית. לעתים רחוקות הן משליטות סדר קנאי ומרחיק לכת שספק אם תומכי המהפכה המקוריים תומכים בה.

      בסך הכל אוחובסקי לא רצה שיקלקלו לתל אביב את החגיגה הקטנה הזו שארגנו לה בחו"ל, כשבחרו אותה לעיר השנה. הוא לא התכוון לכתוב מאמר משפטי הגותי אלא הפנה חצים של ביקורת על אלה שאינם מוכנים לפרגן רגע של חסד לקהילה, שיש לה לדעתו במה להתגאות. הוא כתב את זה בצורה טיפה כוללנית ואולי לא תמיד הכי מדויקת, אבל אולי בגלל זה הוא כותב למאקו בעוד הטור הזה נכתב בוורדפרס.

      רצח האב המטפורי שיש הקוראים לביצועו באוחובסקי כדובר בולט של הקהילה (בזכות אך גם בחסד של יכולת כתיבה,הבעה ותקשורת מוכחות לאורך עשרות שנים) צריך להדאיג את כל מי שעתידה של הקהילה כמסגרת חברתית חשוב לו. כי מאוד קל להצביע איפה עובר מיתר של הומופוביה, אבל יהיה הרבה יותר מעניין לקרוא פעם אחת מה יעבור בתור טקסט צודק ושוויוני ונטול רבב, אם בכלל אפשר להסכים על ראייה כזו. לדעתי אי אפשר, כי הקיום שלנו מגוון ומורכב מדי. לכן, עדיף לדעתי לזנוח את המתקפות הפנימיות הבלתי פוסקות באשמת הומופוביה פנימית, למעט מקרים קיצוניים באמת.

      בלקסיקון שלי, הפשפוש המתמיד בכליהם של נושאי דגל המהפכה, הטהרנות הצקצקנית שמתיימרת לראות את התמונה הגדולה אבל בעצם מעוותת אותה, הם סוג של איבוד עצמי קולקטיבי לדעת של מי שמתיימר לייצג את הדור החדש של ההנהגה הלהט"בית. חגי, רוצה לשיר ביחד "עולם ישן עדי יסוד נחריבה"? להיות צודק וזחוח ביחד עם עוד כמה עשרות או מאות בוגרי לימודים קוויריים שמדמיינים שהשנה היא 2040? לך על זה. רק עצה/בקשה אחת לי אליך: primum non nocere. ראשית אל תזיק. אל תנסה להיבנות ממיטוטם של אחרים, מנוסים וחכמים לא פחות ממך, הפועלים כמיטב שיקול דעתם לאותה מטרה בדיוק.

      • חגי ינואר 22, 2012 בשעה 3:58 pm #

        בכנות, אני חושב שכתבת את מה שהתחשק לך בלי לקרוא, לא את הפוסט הנוכחי ולא את הפוסטים הקודמים בבלוג, לרבות הפוסט שדן מפורשות בשאלה של היחס בין ביקורת על ההגמוניה של הקהילה ובין החשיבות של ההכרה בהתפתחות ובעשייה של הגמוניה זו (הפוסט על מצעד הגאווה).

        אני גם לא מזלזל לרגע, כאמור בפוסט עצמו, בחשיבות של פעילים ופעילות בעשרות השנים האחרונות לקידום הקהילה. אבל דווקא מהמקום של הכוח, אני חושב שהקהילה יכולה כיום להקשיב יותר למורכבות, לביקורת, לריבוי הקולות. הטור של אוחובסקי לא מבקש להגיש "תנו לנו גם לשמוח במה שטוב". אם זה היה כתוב לא נראה לי שהייתה מחלוקת. הטור הזה הוא המשך של מגמה שיטתית שאומרת "בואו לא נשנה כלום, כי כבר אין באמת בעיות". מגמה ששוכחת את כל מי שהוא לא חלק מאותה קבוצה מצומצמת יחסית שהצליחה לפרוץ חלק מהחומות.

        יתר על כן, הטור הזה עושה דמוניזציה למי שמעז להגיד שלא הכל מושלם. מי שבעבר ביקש לבקר את הסדר החברתי הופך באחת לשומר הסף, למי שמגדיר מה חשוב ומה לא חשוב. על מה ראוי לדבר במצעד הגאווה ומה יוביל לאנטגוניזם. למי שמסביר למה זה אשמת הלסביות שהן הצליחו לפרוץ פחות לתודעה הציבורית. קול שמסביר שהבעיות של הקהילה שאין נראות מהחלונות של הומלס פלייס אינן קיימות, או שמתייחס אליהן מעמדת כוח ולא מעמדה של הכרות. זאת הרוח העולה מהטור הזה. רוח של השתקה והדרה. זאת הרוח לה אני מתנגד בפוסט.

        ושוב, אם לרגע הבנת שאני פוסל את המאבק שהיה עד כה כ"לא מספיק" אני מצר על כך שלא הייתי מדויק מספיק. אני חושב שהמפעל הגאה עד כה היה מדהים. אבל אני דורש שבעיצוב המשך הדרך ישמעו כל הקולות, ולא רק הקולות של מי שהצליחו (אפילו אם בצדק) לתפוס
        את מרכז הבמה.

      • חגי ינואר 22, 2012 בשעה 4:05 pm #

        ודרך אגב, השימוש בטיעון של "תקשיבו למבוגר האחראי חבורת הזויים קומוניסטים קווירים אנרכיסטים רדיקלים" לא משכנע, ולו בגלל שבכלל לא ברור למה הכוונה כשזורקים את כל המונחים הללו. אם יש לך טיעונים לגופו של עניין אתה יותר ממוזמן להעלות אותם. אבל לסיסמאות שכאלה פשוט אין לי מה לענות. כתבתי על זה בהקשר של ההתקפות על דפני ליף וסתיו שפיר בעבר פה:

        https://meandiscourse.wordpress.com/2011/08/01/hallucinatory-and-ego-tripped/

  4. ponetium ינואר 22, 2012 בשעה 12:36 pm #

    קל לומר על אנשים שהם ממורמרים כאשר אינם מסכימים. קל להתלונן על אלו שאומרים "טול קורה מבין עניך".
    קשה להתבונן בראי.
    ככה הם בני אדם.
    תל אביב היא עיר מקבלת באופן יוצא דופן, זה נכון. יש בה דברים כמו כנסי גיקים ומצעדי גאווה. אבל לחלוטין לא ברור אם העיר הכי גאה (?) בישראל היא אכן הכי גאה בעולם. יש ארצות בהן יש הרבה יותר קבלה, לא רק בבירה.

    אלא אם כן מה שנמדד זה היחסיות של העיר לעומת מה שיש בשאר המדינה. תל אביב מגיעה למקום מכובד למדיי, במקרה כזה. סליחה, כנראה רק אזורים ספציפים בה.

  5. רוני ינואר 22, 2012 בשעה 5:11 pm #

    חותמת על כל מילה בתגובה של חגי לעופר, ומוסיפה: עופר, כמו שאתה מבקש שנכבד את אלה שבאו לפנינו וסללו במידה רבה את הדרך לאקטיביזם שלנו (ע"ע גל אוחובסקי), אני חושבת שזה אך הגיוני לבקש את אותו הדבר מהדור הישן יותר, כלפינו. מדובר בהמשך הדרך של הדור הישן, ואם כדבריך, "ספק אם תומכי המהפכה המקוריים תומכים בה", אז זה באמת חבל מאוד. מכיוון שאנו תומכות בהם, ומכירים תודה על הפעילות שנעשתה עוד הרבה לפני שידענו לדבר מחשבות על מהפכה ועל אקטיביזם וזכויות.

    מי שפעל לפני שנים כדי לשפר את מעמדם של הלה"טבים, אך איננו מסכים לביקורת שא/נשים מעבירות כיום על היחס החברתי לנשים, ללהט"בים, ולמיעוטים בישראל – יכול לא להסכים. אפשר, כמו שחגי כתב בפוסט, "לא להציף אותנו בדמגוגיה זולה". כל טיעון מבוסס ומכבד, תמיד יתקבל בברכה, ויוכל לעמוד לדיון מפרה, שככל הנראה רק יתרום להמשך השיח והמחשבות השונות. אבל כאשר מתייחסים באופן משטיח לכל מעביר ביקורת באופן של "הומו ממורמר" (כאשר זה כולל כמובן לסביות באשר הן וכו'), איך בדיוק אפשר להתקדם מפה? איך אפשר לדבר עם אוחובסקי, שככל הנראה מחזיק בדעה אחרת, אך לא מוכן בכלל לשמוע את דעתנו?

    לא מצאתי בפוסט של חגי אף מסר שמשדר "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", אלא רק מסרים של בנייה, שיפור והמשך התפתחות דיון בנושאים בוערים וחשובים. אם גם אתה מצאת רק מרמור ו"טהרנות צקצקנית", הייתי מציעה לך לחזור ולקרוא את הפוסט הנוכחי, ועוד פוסטים רבים בבלוג הזה, שכל-כולם מסר של מורכבות, ואופטימיזם לקראת שינוי, לצד ביקורת נוקבת וחסרת פשרות.

    • עופר ברגמן ינואר 22, 2012 בשעה 8:18 pm #

      רוני, קראתי. גם את הטור הזה וגם טורים קודמים באתר שלכם, וחבל להוסיף בעניין הזה. בואו נשמור על דיון ענייני. נכון שהתגובה שלי הייתה כוללנית יחסית, ולא ירדתי לפרטים של הטיעונים הרבים המופיעים במאמר, אבל אינני רואה פסול בהתמודדות עם מה שאני זיהיתי בתור המוטיבציה שבשורש הדברים. אין לי כמובן כל בעיה עם קווירים ולא עם רדיקליים, עד לנקודה שבה הם קוטלים את אלה שהם לא מספיק כאלה לטעמם, ומנסים לחטוף מהפכה שעוד לא הסתיימה כדי לקחת אותה לכיוון אחר לגמרי.

      • רוני ינואר 22, 2012 בשעה 8:30 pm #

        שמרתי על ענייניות גמורה, והגבתי לקריאה שלך בטקסט(ים), שהיא בעיניי לא מבוססת, והמניעים שייחסת לנו אינם קיימים.
        שוב בתגובה הזו אתה כותב שאנחנו קוטלים את כל מי שאיננו מספיק קוויר או רדיקל, למרות שכתבתי כבר בתגובה הראשונה אליך, שהעמדה שלנו לא מונעת מאיתנו לדון במצבים שונים מנקודות מבט רבות ושונות – וכמה שיותר, יותר טוב. וניתן לראות זאת בפוסטים רבים בבלוג, ובדיונים שממתעוררים פעמים רבות בתגובות – שאין פה צנזורה על דעות ועל תפיסות עולם, וכולן מתקבלות בברכה כל עוד אין בהן הכפשות אישיות או שפה נגועה. גם אנחנו בינינו בבלוג לא תמיד תמימות דעים, ויש חילוקי דעות רבים. מי שקטל פה אלה לא אנחנו, וחגי סיים את הפוסט בבקשה להמשיך את הדיון ואת המהפכה (כמו שאתה ביקשת – באופן ענייני). מי שביקש לסיים את הדיון והצהיר על כך בריש גלי, היה גל אוחובסקי, והוא לבדו.

  6. דרול ינואר 23, 2012 בשעה 9:19 pm #

    מישהו בכלל, חוץ מראש הממשלה אישתו והרמטכ"ל , מוגן מ"אלימות על צורותיה השונות"?

    • רוני ינואר 24, 2012 בשעה 5:46 am #

      מעניין, דווקא ראש ממשלה כבר נרצח בישראל, אז כנראה שגם הוא לא ממש מוגן. אבל לא, כמעט אף אחד לא מוגן מאלימות *כלשהי*, ולכן יש להצביע על צורות שונות של אלימות, מהיכן הן מגיעות, והיכן החברה ממשיכה להתעלם מקבוצות שחווות אלימות קשה. כשמאבחנים אלימות על תצורותיה השונות, ניתן להתמודד עמה, אם רוצים. אבל הדבר הראשון שצריך לעשות, הוא לא לעצום עיניים אל נוכח התופעות השונות של אלימות המופנית כלפי קבוצות שונות בחברה שלנו באופנים שונים. לא כל מפגן אלימות הוא דומה, ולכן לא ניתן לטפל ב"אלימות" ככלל, אלא רק כתופעה ייחודית בעלת מאפיינים ייחודיים. כמו שלא מטפלים באלימות של הורים כלפי ילדיהם כמו שמטפלים באלימות בין משפחות עברייניות ועוד ועוד.

Trackbacks/Pingbacks

  1. הגנה, הלכה, הבניה, אפליה « האחות הגדולה - ינואר 22, 2012

    […] ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי (חגי, יחסי מין) […]

  2. הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה « - מאי 5, 2012

    […] בלי מזרחים. ברוח חזונו של גל אוחובסקי, זהו מצעד ה"לא ממורמרים". […]

  3. כולם שווים תחת הדגל | העוקץ - מאי 7, 2012

    […] אבל אפילו בשדה הצפוף ועמוס הגברים של הנהלת ארגוני הקהילה ניתן למצוא נשים, לסביות, ביסקסואליות וטרנסג'נדריות, וכאלו שיש להן מה להגיד, דוגמת אירית צביאלי אפרת, מנכ"לית חוש"ן, ואפרת רותם, היו"ר, אלינור סידי, מנכ"לית הבית הפתוח בירושלים, וכמובן נורה גרינברג, לשעבר יו"ר האגודה, דורית אברמוביץ', פעילה בעלת שנים ארוכות של עשייה, שירי אייזנר, ממובילות המאבק הביסקסואלי, ועוד רבות וטובות. ובכל זאת, גם השנה, ארגון המצעד נעשה בלי נשים, בלי טרנסג'נדרים, בלי ביסקסואליות, בלי ערביות, בלי מזרחים. ברוח חזונו של גל אוחובסקי, זהו מצעד ה"לא ממורמרים". […]

  4. ביקורת בונה « - מאי 9, 2012

    […] הוא לא הגוף שלי. ולכן, אם הומו היפותטי מסוים, נקרא לו גל, נמצא בעמדת כוח מסוימת, הוא יכול לבחור אם לפעול על-מנת […]

  5. מצעד הגאווה ה(ושל)ראשון לעונת המצעדים, וכמה מילים על פריפריה. « הלא אנושית מהר כרוב - מאי 11, 2012

    […] במיוחד עם הבחירה של תל אביב להפוך לעיר הגאה בעולם, או משהו כזה. אני אולי גרה בהר כרוב, מקום שמיותר לחלוטין לארגן בו […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: