נטייה מינית סוטה

|מאת חגי|

 

הבוקר של יום שבת, ה-30 באוקטובר, שנת 2010, היה בוקר חורפי בירושלים. קמתי מוקדם, שתיתי קפה וישבתי לעבוד קצת. במסגרת העבודה, נדרשתי למילה שלא הכרתי באות ה'. לא התעצלתי ופתחת את מילון אבן שושן להוסיף לעצמי דעת. לגמרי במקרה העמוד הראשון שפתחתי עסק במילים שבין "הוכחתי" לבין "הון". המילה הארוכה ביותר בעמוד, המופיעה ממש באמצעיתו, היא "הומוסקסואליות". הסתקרנתי והחלטתי להסתכל בראי הלשוני. ההגדרה של הומוסקסואליות במילון אבן שושן היא ההגדרה הבאה:

"הומוסקסואליות (נ) [מיוונית: homos שווה + לטינית: sexualis מיני] – תשוקה מינית סוטה של גבר או אישה לבני מינם".

אין לי שום כוונה לקצור את מה שהאדם הלבן זרע

|מאת רוני|

*מחשבות מליל אמש*

הצימר. בר-הופעות אפלולי ברחוב הגדוד העברי בתל אביב. מקום של תרבות שוליים. פירוש המילה "צימר" בגרמנית: חדר. ומדובר באמת בחדר אחד קטן. מקום מלוכלך, מרוהט ומקושט באופן אקלקטי, רנדומלי. אווירה איזוטרית. אני הולכת לראות הופעות מוסיקה בצימר, לפעמים ערבי הקראת שירה, שנקראים "שירע". המקום הקטן מתמלא די בקלות, מספיקים שלושים אנשים –וכבר נתקעת בחוץ, לעשן סיגריה על שולי המדרכה. ועם זאת, בדרך כלל לא מגיעים יותר מדי אנשים. בכל זאת – איזוטריה. שוליים.

כשאני מגיעה לצימר, בדרך כלל חלק מהפרצופים מוכרים; אנשים מהאוניברסיטה, מבית הקפה הקבוע, מהעבודה, מערבי שירה אחרים, ממועדוני הופעות נוספים. חברים של חברים. מפה ושם. אנשים שיגדירו את עצמם כמודעים אופנתית, מודעים תרבותית, מודעים פוליטית-מגדרית-חברתית. מודעים לאיכות הסביבה. מודעים לעצמם. מודעים לאחרים שרואים אותם. מודעים לדעות השוליים הפופולאריות יותר ופחות של התקופה. בכל זאת, שוליים. הם וגם אני לא יוצאים לאזורי הבילוי הסואנים, הומי האדם במרכז העיר. בדרום העיר יש שקט מוזר, ולא חייבים לתת דין וחשבון לאף נורמה חברתית מיינסטרימית. השכירות זולה, ולכן גם האלכוהול זול. אך האווירה, לפחות בעיני המשתתפים בתרבות השוליים הזו, היא איכותית. אפשר ליהנות מאיכות תרבותית באווירה מסתורית ומתחמקת, במקום שהוא הילד הרע של העיר.

Some f***ing straight talk on gay marriage

|מאת רוני|

כשנושא השיחה הוא "חתונות" – מי עם מי, מתי, איפה ואיך, לרוב אני אומרת שכנראה, לא אתחתן לעולם. עכשיו, אני לא יודעת אם באמת לא אתחתן. יכול להיות שיום יבוא ואראה את האור, כלומר – את כל העולם המופלא שמאחורי ההתחייבות המוסדית, קבל עם, עדה ורבנות יהודית (או שלטונות קפריסין), לגבר שאני אוהבת. אך יש לי סיבות טובות לחשוב שזה לא בדיוק יקרה; אני אמנם מאמינה בהתחייבות מונוגמית ארוכת-שנים. אני מאמינה באהבה רומנטית. אני רוצה ילדים. ואני אשמח מאוד שכל זה יקרה עם בן זוג שירצה להיות שם איתי, לאורך כל הדרך. אבל – חתונה? הטקס המיותר הזה? המוסד? אפילו אם נניח בצד את הכפייה הדתית השוררת בישראל, המחייבת נישואין דרך מוסד הרבנות, ממנו לא ניתן לברוח – שכן, גם אם מתחתנים חתונה אזרחית, תהליך הגירושין יעבור דרך הרבנות – הטקס עצמו נראה לי ארכאי, לא מאפשר, ובלתי רלוונטי לאורח החיים שלי.

אני מכירה נשים נוספות שמרגישות כמוני, וגם גברים. מדובר באנשים שרואים בסירוב להתחתן, סירוב לעמוד בסטטוס-קוו חברתי, שנראה בעיניהם מיותר. כאמור, מימוש האהבה הזוגית לא חייב להגיע באמצעות עריכת טקס ספציפי זה, טקס אשר מקבל בעיני אנשים מסוימים יחס בלתי פרופורציונלי, בחברה הישראלית במיוחד. מדובר בעיקר סטרייטים וסטרייטיות, שיכולים לבחור – כן, או לא.