ארכיון | אוקטובר, 2011

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

דיווח מתוך השמורה

25 אוק

|מאת חגי| 

השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.

לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם אותו כי יותר מידי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מידי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.

אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).

נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).

וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר" אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.

המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.

להמשיך לקרוא

קוגר טאון עאלק

18 אוק

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ידיד שלי קרא לי בחצי-צחוק "קוגרית" – זאת משום שלאחרונה התרועעתי עם בחור הצעיר ממני בכמה שנים. למרות שהבנתי שהוא מתבדח, הזדעקתי לשמע המילה. קוגרית?! המילה הזו, שהפכה בשנים האחרונות לשם-תואר רווח לנשים מבוגרות שיוצאות עם בחורים צעירים, נושאת עמה קונוטציות תרבותיות ברורות למדי – מעין שודדת עריסות היפּר-מינית. אמנם, מעצם היותי פמיניסטית מוצהרת, לא פעם דווקא מעלים תהיות הפוכות לגבי המיניות שלי – לא פעם טענו כלפיי שאני ככל הנראה אישה ממורמרת ששונאת סקס. ועד כמה שזה נמוך ומכעיס, גם להיחשב מאוד-מאוד מינית – כהיפוך מושלם לאותו דימוי של אישה קרירה – לא נראה לי כמו שוס רציני. הכינוי "קוגרית", כמו הכינוי MILF – Mother I'd Like to Fuck, ולא מזמן אף הסתבר לי שכבר יש גם GILF  – Grandma I'd Like to Fuck – כולם מתארים נשים מבוגרות החוברות לגברים צעירים, הפך בשנים האחרונות לתופעה שמקבלת ביטויים תרבותיים רבים.

בארצות הברית מדובר בתופעה של ממש – החל מסרטי אמריקן פאי, שהציגו את לראשונה את המושג MILF על המסך הגדול ביחס לדמות הנחשקת Stifler's Mom (לאמא של סטיפלר קוראים בסרט ג'נין, אבל שאר הדמויות מדברות עליה רק כעל "אמא של סטיפלר"), וכלה בסדרות עקרות בית נואשות ו- קוגר טאון, האמריקאים אוהבים לראות נשים מבוגרות שעושות להם את זה גם כשהם בני עשרים.

שמעתי טיעונים רבים ביחס להעצמה הנשית הטמונה לכאורה ב-MILF, GILF ו- Cougar; לאחר שנים רבות שנשים מבוגרות הודרו באופן סיסטמטי מהמרחב של מיניות ותשוקה מינית, פתאום חל מעין רנסאנס קטן שהחזיר את הנשים הללו לאור הזרקורים. אם בעבר נשים "סיימו" את תפקידן כאובייקט מיני מרגע שהפכו לאמהות ורעיות, כיום מעמידים נשים בכל גיל כאובייקטים מיניים, וגם כבעלות חשק מיני בריא: לא עוד נשים בנות 40+ שנתפסות כמבוגרות מדי, לא מושכות ולא יכולות ליהנות מסקס – כעת יש מקום אמיתי לנשים מבוגרות להשיג כמה סקס שהן רוצות – ועוד עם בני 25 מצודדים!

קורטני קוקס מגלמת את ג'ולס, שנראית "מושלם", אבל מכבה את האור מתוך תחושת מבוכה וחשש שאינה נראית "מספיק טוב":      

להמשיך לקרוא

מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

להמשיך לקרוא

בשנה הבאה

7 אוק

|מאת חגי|

תקופת החגים היא תקופה המאופיינת בהרהור. כמעט מכל עבר עולה שאלת ההחלטות לשנה הקרובה. מה אנחנו רוצות לשפר? מה אנחנו רוצים להשיג? לאן החיים שלנו הולכים? כמובן, לא תמיד ההחלטות קשורות לפיתוח מקצועי. הרבה פעמים אנשים בוחרות להשקיע יותר בפנאי, בחברים, במנוחה. אבל יסוד ההשקעה, היסוד המעדיף ערך חיובי על שלילי, את הנוכח על שאינו נוכח, את הנאמר והנשמע, היסוד שדורש למסגר את הפעולה, שדורשת מהפעולה להיות פעולתית, היסוד הזה נשאר.

כמובן, בדרישה לרציפות, המשכיות ובעיקר בהירות במעשים שאחת עושה אינה רק עניין פנימי. אדם המגיע לראיון עבודה מצופה להיות מסוגל להסביר את הפערים שיש לו בקורות החיים. תשובה כמו "לקחתי פסק זמן בשביל (השלם את החסר – טיול / מנוחה / ילדים)" היא בהחלט תשובה לגיטימית כל זמן שהפעולה היא חלק מהרצף המקובל של החיים. לעומת זאת, תשובה כמו "הסתכלתי על עץ גדל", "ספרתי עלים יבשים על המדרכות בשדרות בן ציון" או סתם "לא עשיתי כלום, לא הייתה לי מטרה, לא מימשתי איזה צורך, פשוט זרמתי עם החיים" תתפש כמשונה. הניסיון להתנער ממסגרת המסבירה את ההתנהגויות שלך בצורה של מעשים בעלי משמעות המשתלבים בתוכנית העל של חייך הוא ניסיון שאינו יכול להתקיים בחברה הדורשת תשובות.

להמשיך לקרוא