חמישה מיליארד ויותר

17 ינו

|מאת חגי|

"חמדת", ספרה של טוני מוריסון, מספר את סיפורה של סת', שפחה נמלטת בתקופת העבדות בארה"ב. לאחר בריחתה מגיע לבית בו שוהה סת' עם שלושת ילדיה "המורה", בעל העבדים ממנו ברחה, ומנסה להחזיר אותה. סת', באקט של טירוף – או אולי דווקא ראציונאליות – מנסה להרוג את ילדיה. כל גורל עדיף בעיניה מגורל של עבדות. מבין ארבעת הילדים, סת' מצליחה לרצוח רק את בתה התינוקת, היא חמדת. בסצינת הסיום של הספר, אדוארד בודווין, לבן "מתקדם" ופעיל למען ביטול העבדות, מגיע לביתה של סת' בכדי לאסוף את דנבר (בתה של סת') לעבודה. הבית בו גרות סת' ודנבר שייך לבודווין, והוא נתן אותו לעבדים נמלטים בכדי לעזור בשיקומם. כאשר היא רואה אותו מתקרב, סת' חווה מחדש את הניסיון של "המורה" לחטוף אותה ואת ילדיה חזרה לעבדות ותוקפת את בודווין בדוקרן קרח.

את המפגש בין סת' למר בודווין אפשר לנסות ולהבין כתהליך הפסיכולוגי שעוברת סת', החווה מקרה קלאסי של פוסט טראומה. קריאה כזאת מאפשרת לקורא לשמר את החלוקה של העולם לרעים (בעלי העבדים) ולטובים (פעילי זכויות האדם). אך טוני מוריסון אינה נותנת לקורא את החסד הזה.

מוריסון אינה מבקשת לתת הנמקה לפעולתה של סת' ואינה מרחמת על בודווין. שלוש גישות מוצגות בספר לגבי טוב ורע: בייבי סאגס, האם הקמאית, אומרת שאין טוב ורע כלליים בעולם, יש רק שחורים ולבנים, וכל מי שלבן הוא רע. סת' טוענת שיש לבנים טובים, למשל מר בודווין, אותו היא תוקפת בסוף הספר, ואילו המספרת מראה לנו שיש הרבה מאוד שחורים רעים, כמו אלו שהלשינו על סת' ל"מורה".

הטוב והרע ברומן הופכים להיות מונחים כל כך רחבים, כל כך נזילים, עד שהם אינם מסוגלים לעשות שום עבודה. סת' עצמה, שרצחה את בתה – אותה בת/רוח רפאים שגוזלת מסת' את החיות, ה"מורה" הרע, האדון הטוב ומר בולדיין, כולם הופכים להיות, מבעד לקיום האנושי, מושאים בלתי שפיטים מוסרית. כל ניסיון לייצר היררכיה של רוע, מתפורר מעצמו. המוטו בפתיחת הספר "שישים מיליון / ויותר", המתייחס במכוון לשואת העם היהודי, חושף את המתח המובנה בספר, כמו גם את המתח העומד בבסיס לימודי השואה. זהו המתח בין תפישת הפלנטה האחרת, הבלתי ניתנת להכלה, לבין היות הזוועה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהמציאות שלנו. הספר חושף את חוסר היכולת למלל את זוועת העבדות בשפת המשעבד, ואת היעדרה של כל שפה חלופית עבור המשועבדים.

(חמדת / טוני מוריסון, הוצאת הספריה החדשה)

בשנת 1869 כתב ג'ון סטוארט מיל את ספרו "שעבוד האישה". הספר של מיל הינו ספר המנסה, כושל, ומנסה בשנית לעמוד על מתח זה בדיוק, שבין המציאות הקיימת לבין ה"פלנטה האחרת" של הרוע. מיל מנסה לספר את שואת הנשים בשפת המשעבד, שאינה מאפשרת לספר את הסיפור, ובהיעדר כל אפשרות אחרת לספר אותה, הניסיון לבנות היררכיה ערכית של טוב ורע בעקבות מסעו של מיל אל שורשי המבנה החברתי, הוא בלתי אפשרי. המילים "טוב" ו-"רע" אינן מסוגלות לתפקד מחוץ להקשרן. וזהו בדיוק המהלך של מיל, מהלך של פירוק ההקשר ה"טבעי", הלשוני, של החברה והאדם. כישלונו של מיל הוא גם הצלחתו, והצלחתו – כישלונו. זהו התוצר האפשרי היחיד של הניסיון לטייל בפלנטה אחרת שקיימת ב"כאן" וב"עכשיו".

את המונח "שואת הנשים" שמעתי לראשונה לפני כמה חודשים ומיד התקוממתי. טענתי שזוהי זילות של השואה, רידוד של השיח, דרך ללא מוצא. "צריך להפריד" הסברתי "בין סוגים שונים של רוע", "חשוב לזהות את האשמים הנבדלים". אותה חברה טובה שהכירה לי את המושג לא הסכימה. היא ביקרה את ההיררכיה של הרוע שניסיתי לבנות. היא טענה שאין הבדל בין רצח מרוכז של שישה מיליונים, לבין דיכוי של מיליארדים(יות), שכלל אף רצח של מיליונים לא מועטים. היא טענה שההבדל היחיד הוא בשפה ובמשקל שנותנים לפרמטרים לא רלבנטיים, כמו השאלה לאורך כמה זמן נמשך הרצח, או מה הטכנולוגיה שהשתמשו בה (רק לשם ההמחשה, ובלי לפתח את ההשוואה יותר מידי, בכל שנה נרצחות בארה"ב כ-2,000 נשים בידי בני זוגן, משמע – קרוב לחצי מיליון נשים בארה"ב בלבד במהלך שנות קיומה; כ-20 אחוזים מהנשים במדינות מערביות מדווחות על אלימות בתוך המשפחה; תוחלת החיים של נשים במדינות עולם שלישי נמוכה בצורה משמעותית משל גברים בשל נגישות מוגבלת למזון, מים ותרופות; מיליוני נשים חשופות לאונס, סחר בבני אדם וזנות כפויה ועוד ועוד) .

בספרו, מיל ניסה להצביע על המבנים החברתיים שמדכאים נשים. הוא הצביע בעיקר על שני מבנים שכאלו – החוק, שיוצר את הדיכוי החיצוני (ובו דומה האישה לעבד) והחינוך, שגורם להפנמת הדיכוי ולהפיכתה של האישה מ"שפחה סתם" לשפחה חביבה".שני המערכים הללו של הדיכוי מאפשרים למיל לשרטט את מגוון הזירות והמקומות בהם מדוכאת האישה – בנישואין, בקניין, במרחב הציבורי.

לאורך כל הספר, מיל רועד בין תפישת רוע אינדיבידואלית, תפישת רוע מוסדית, ותפישת רוע קיבוצית. בפרק ב', שעניינו מוסד הנישואין, מיל בוחן את הפער שיש בין החוק לבין הקיום הזוגי בפועל. הוא מצביע על העובדה כי בכך שהחוק מציב נשים במצב גרוע בהרבה מהמצב שלהן בפועל, יש כדי להצביע על קיומם של בעלים טובים (למול בעלים רעים, הדומים לחיות). למעשה, מיל מציג תפישת רוע אינדיווידאולית- לפרטים עצמם יש דרגות משתנות של רוע, ויש לתת לה משקל. בדומה, מציג מיל את הנשים כנחלקות לטובות יותר ופחות (את ה"רעות" הוא מועיד לחיי רווקות, ומעודד את המחוקק לאפשר להן להתגרש). עם זאת, ובאותה הנשימה, מבקר מיל את הניסיון לטעון שיש להבחין בין "בעל רע" ו"בעל טוב". בדומה לעריצים, שהינם רעים מעצם קיומם העריצי, כך גם עצם היחסים ההירכיים והאפשרות לעריצות הם, לטענת מיל, בבסיס הדיכוי הנשי.

גם הבעל המתיר והאוהב מצוי בעמדה שאינה שיוויונית. עצם העובדה שהבעל צריך להתיר לאישה לפעול בחופשיות מצביעה על העדר החופש. בכך, עובר מיל לתפישת רוע אחרת, תפישה מוסדית. מוסד הנישואין, ובהרחבה, החוק, יוצרים מעצם טבעם רוע מוסדי. הפרטים, בספירה ה"פרטית" אינם מסוגלים לבטל את הרוע, שכן גם הפעולה ה"טובה" במסגרת מוסד רע מאששת את קיומו. אך מיל אינו נעצר בנקודה זו. יש לו את הכנות להכיר בכך שמוסדות חברתיים אינם נבראים יש מאין. מכאן, המעבר של מיל לתפישת רוע קיבוצית הוא קצר. לגברים יש אינטרנס בדיכוי האישה, והם חוששים מאיבוד זכויות היתר שלהם אם יותרו הכבלים המדכאים את האישה. מכאן, שהגברים כקבוצה הם בעלי האחריות על הרוע המופעל כלפי נשים. הרוע אינו של פרט כזה או אחר, ואינו מושגי-טהור. הוא תוצר של דינאמיקה קבוצתית, המחייבת את כל הפועלים במסגרתה.

באופן כמעט אינטאיטיבי, כל אחת משלוש תפישות הרוע הללו (מיל אינו משתמש במונח רוע, ומעדיף מינוחים מכובסים יותר – חייתיות, עריצות, דיכוי) מעוררת התקוממות. כל אחת מהן עיוורת לאמת המבוטאת במסגרת שתי התפישות המתחרות. ונורא מכל, אין שום דרך לישב את שלושת תפישות הרוע לחשיבה סדורה ואנאליטית אחת. אימוץ אחת מתפישות הרוע משמעותה ההכרחית היא דחיית האחרות. העדר המוצא הזה הוא כוחו הגדול של הספר של מיל. דרך חסרת מוצא זו, הניצבת בפני המבקש טיעון אנאליטי, מחייבת אותו לחוש סבל פורה. במונחים פוסט מודרניים, זהו המעבר של הטקסט מאופיו כטקסט קריא למהותו כטקסט כתיב. הטקסט מחייב את הקורא להתמודד עם העדר הקוהרנטיות, עם חוסר היכולת של הטיעון האנאליטי ליצר אמירה שלמה בעולם. מבעד לבקיעים בטיעון ובשפה נאלץ הקורא לפרק את המערך הסימבולי המדומיין שלו ביחס לעולם ולהתמודד עם העוצמה הבלתי ניתנת למילול של החוויה הנשית והאנושית.

במובן מסויים, הדרך של מיל נראית כחסרת מוצא רק מאחר ואנו מניחים מראש שהוא שואף ליצר ידע ביחס לדיכוי האישה. ההנחה הזו, לא רק שמושתתת על דבריו של מיל עצמו, המתייחס לעליונותו של הטיעון על הרגש, אלא אף מבוססת על מערך שלם של הבניות חברתיות המאמצות עליונות זו. יחד עם זאת, כבר בפתיחת הדברים מיל מציין כי האתגר בפניו הוא עומד הוא סבוך ומורכב במיוחד, מאחר והוא אינו מתמודד עם טענות לוגיות אלא עם רגש עמוק ומושרש. הניסיון של מיל להתמודד עם רגש זה באמצעות טיעונים הוא ניסיון שנועד לכישלון מראשיתו. לעומת זאת, כישלונו של מיל, דווקא הוא, הצלחתו הגדולה. דווקא מהמקום בו לא ניתן להתמודד עם טיעוני המדכאים, ניתן להתחיל לחוש, לא את חווית המדוכאים (חוויה שיש בה ממילא הנחה של סדר סימבולי מסויים), כי אם את חווית הדיכוי הבלתי ניתנת להמללה.

המהלך של מיל, אם כן, שלא במכוון, הוא מהלך לחשיפת חוסר היכולת של תקשורת ושל טיעונים לגעת באמיתות. מיל אינו מסוגל להמשיג את המהלך הזה, ולכן מתקשה לנסות ולהתמודד עימו. עם זאת, מבעד להעדר הכלים המושגיים, מתחיל מיל בפיתוח המהלך המתקן, תוך הכרה במוגבלות ובאי יציבות ידיעותיו שלו. כך, מצביע מיל על הצורך במתן מקום ל"קול" (Voice, שהפך למושג יסוד בתיאוריות דמוקרטיות מודרניות). הוא עומד על הדימיון ובו בזמן על השונות שבין נשים דומות, ומצביע על כך שבעיות של נשים לבנות, עשירות ומערביות צפויות להיות שונות משל נשים עניות או שחורות או נשים במדינות עולם שלישי. הוא מצביע על הצורך בתהליך של התקדמות רב רובדית, המבוססת בכל העת על ההיזון ההדדי בין הפרטים לחברה, ובו בזמן מקפיד לשמר חשדנות ביכולת הפרטים להכיר במצבם. הוא מצביע על חשיבות ההתקדמות המעשית, ונמנע מליפול למלכודת האנאליטיות.

תיאורטיקניות ותיאורטיקנים פוסט מודרניים עמדו זה מכבר על חשיבות הפירוק האנאליטי. הגות המבוססת על מהלכי דה-קונסטרוקציה, על זיהוי השיח והסתירות הקיימות בו, ועל פירוק הלא-מודע הקולקטיבי, קיימת כיום ובהיקף נירחב. ניתן היה לחשוב שכיום יש בידינו כלים להתחיל ולהתמודד עם האתגר שעולה הטקסט של מיל, שבין הסתירה הפנימית הקיימת בכל סדר סימבולי לבין הכרחיות קיומו. כלים שכאלו אולי היו יכולים להתחיל ולהתגבש אם באמת היינו מקבלים כעובדה את העדר היציבות הסמבולית. איננו מקבלים עובדה זו. כמעט כל הכתיבה הפוסט מודרניסטית המשמעותית, חלק גדול ממנה במסגרת השיח הפמיניסטי, בסך הכל החליפה סדר סימבולי אחד בסדר סימבולי שני. בשם הפוסט מודרניזם הוצגו תיאוריות המפרקות את מושג האחריות, את מושג הרוע, את מושג הזהות ואת מושג המגדר. עם זאת, תיאוריות אלו מאמצות באותה הנשימה ממש את מושג העל החדש בסדר הסימבולי האלטרנטיבי, הוא מושג הפירוק ואי היציבות. אי יציבות המסמן והמסומן הפכו להיות ערכים בלתי ניתנים לערעור, והאמונה המלאה בחוסר היכולת ליצר ביקורת אפקטיבית הפכה להיות הבסיס לדוגמתיות המבנה החדש של הסדר הפוסט מודרניסטי. מונחים כמו ספקטרום, שעתוק, שיח, שיח נגד וחתרנות הפכו להיות אבני יסוד יציבות ובלתי ניתנות לערעור. במובן זה, הפך הפוסט מודרניזם בדיוק למושא הביקורת שלו עצמו – סדר סימבולי דוגמתי והיסטורי. ואבוי, ממש כמו הסדרים הקודמים לו, חונק הפוסט מודרניזם את הביקורת בכלי החזק ביותר שלרשותו – השפה.

(שעבוד האשה / ג'ון סטוארט מיל, פתח דבר מאת ד"ר יופי תירוש וד"ר זהר כוכבי)

מודעות פרסומת

11 תגובות to “חמישה מיליארד ויותר”

  1. עומר ינואר 17, 2011 בשעה 8:05 pm #

    חגי, כרגיל, הפוסט מעניין וכתוב טוב. עם זאת, אני לחלוטין לא מסכים איתך.

    "חמדת" הוא ספר נפלא, חם, אנושי, והכי רחוק מפוסט מודרניזם שאפשר להעלות על הדעת. הספר מראה לנו כמה חשוב להבין מי טוב ומי רע. אין בעלי עבדים טובים ובעלי עבדים רעים, כי כל עבדות היא חטא שאין עליו כפרה. "המורה" הוא דמות מזעזעת. אין הדבר אומר שהוא חד מימדי, הבחנה בין רע לטוב לא אומרת שלבני אדם רעים אין גם מוטיבציות טובות. אשמח אם תסביר לי מדוע "המורה אינו ניתן לשיפוט מוסרי". בעיני, אין קל מלבצע שיפוט מוסרי של אדם שכזה, והדבר זועק מתוך הספר המגולל את הזוועות שחוללו ה"מורה" ותלמידיו בעבדים.

    טוני מוריסון עושה איתנו חסד גדול בכך שהיא מראה כיצד אנשים טובים ואוהבים, כמו סת', נדחפים לבצע מעשי זוועה, בסיטואציות בלתי אפשריות. נכון שמוריסון לא מאפשרת לנו מוצא קל שבו כל השחורים טובים וכל הלבנים טובים, כמובן שלא, אבל אין הדבר אומר שאין טובים ורעים.

    יותר מכך, הספר מדגים לנו שרשע לא מנצחים בעזרת דה-קונסטרוקציה או "שיח". סת' לא מבצעת מרד מחשבתי – היא קמה ובורחת, כדי להציל את חייה וחיי ילדיה. כשסת' נזקקת למי שיציל את חייה, הלבנה המקרית שהיא פוגשת לא מסבירה לה שהיא שרויה בתודעה כוזבת, אלא עושה עמה חסד אנושי.

    מוריסון מראה לנו כי כל אדם, לבן או שחור, זקוק לאהבה, לקהילה שתסייע לחלש – כאשר דנבר, בתה של סת' מחפשת חינוך, או טיפול אל מול התמוטטותה הנפשית של אמה, השכנים הם מי שעוזרים לבסוף. אין קושי לראות שבייבי סאגס היא דמות טובה, שמנהיגה את קהילת השחורים המשתקמת, גם אם מעשיה לא תמיד טובים.

    כמו שעולה מדברי, אני כמובן לא מסכים עם המסקנה שאתה מנסה להגיע אליה, כי לדעתי הפוסט מודרניזם הוא, ככלל, תפיסה הרסנית שמפוררת את החברה בלי להציע שום אלטרנטיבה. שאתה עושה לכל מבנה "דה-קונסטרוקציה" לא נשאר ואקום – נשארים הכוחות החזקים, ובעיקר "השוק החופשי", שהוא בן בריתו הקרוב ביותר של הפוסט מודרניזם. אבל גם אם היית צודק באהדה לפוסט מודרניזם, אני לא חושב שיש לך על מה לסמוך את טיעונייך דווקא בספר "חמדת", שהוא בעיני דוגמא קלאסית לציווי להלחם ברשע ולא לניתוח מלומד שיסביר למה אין רשעים ואין צדיקים.

  2. חגי ינואר 18, 2011 בשעה 10:49 pm #

    עומר

    אני חושב שאתה פותח בתגובה שלך כמה דיונים שונים זה מזה. אני אנסה לענות למה שאני מבין כמרכזי, אבל כמובן שאתה יכול להוסיף ולאתגר אותי (יחד עם זאת, כלקח מדיונים קודמים בבלוג, נראה לי שעדיף שנמקד את הדיון לנושאים שקשורים לפוסט, אחרת נוצרת איזשהי דינאמיקה של הצהרת הצהרות ולא באמת אפשר לנהל דיון של ממש).

    נדמה לי שהדיונים המרכזיים העולים מתגובתך הם השאלה האם מוריסון, ובפרט ברומאן חמדת, היא כותבת מודרניסטית או פוסט מודרניסטית, האם ניתן בכל זאת ליצר תפישה של רוע ביצירה של מוריסון, והאם הפוסט מודרניזם חשוב / תורם לעולם או רק "מכרסם" בכל חלקה טובה.

    נדמה לי שהשאלה הפשוטה ביותר היא האם מוריסון היא מודרניסטית (או ריאלסטית, יש לי תחושה שאתה מתכוון יותר לז'אנר זה). אני חושב שתחת כל הגדרה, רחבה ככל שתהיה, למודרניזם, מוריסון אינה יכולה להכנס לא לריאליזם ולא למודרניזם.

    מבחינה ריאליזם – הנחת היסוד הריאליסטית היא הנחה של יציבות אונטולוגית ואפיסטמולוגית, של עולם שהוא אחד, וכל טענה ביחס אליו היא או נכונה או שגויה (או שאנחנו לא יודעים, אבל אפשר תיאורטית לקבוע ביחס אליה ערך אמת או שקר). יתר על כן, הנחה זו משקפת תפישה שאנחנו יכולים להכיר את העולם באופן "נכון". מוריסון, גם אם לא בהכרח שוללת את הטענה הזו, בהחלט מערערת עליה. עצם קיומה של רוח רפאים אפשרית ברומאן ה"ריאליסטי" מצביעה על חוסר היכולת ליצר יציבות בעולם המתואר (כפי שמסביר פרופ' פרי בניתוחו את הספר, על בסיס ניתוח של ד"ר שיפמן, הרומאן אינו מאפשר הכרעה בדבר זהותה של חמדת, ושתי האפשרויות – שחמדת היא רוח רפאים ושחמדת היא נערה זרה למשפחה ועוד קורבן של העבדות, תקפות באותה העוצמה ביצירה).

    המודרניזם, באופן דומה, ממשיך להחזיק בהנחת מוצא של יציבות אונטולוגית – העולם הוא "אמיתי", אך מערער על יכולתו האובייקטיבית של האדם לצפות בעולם. המהלך המודרניסטי, אם כן, מעביר את הדגש לשאלת התיווך- הבחינה המרכזית של המודרניזם היא של התודעה ושל האופן שבו בני אדם רואים את העולם (אם תרצה, בהכללה גסה, זהו מעבר מתפישה של מספר כל יודע בגוף שלישי לתפישה של מספר בגוף ראשון שידיעתו מוגבלת לחוויות אותן הוא עובר). גם לזרם זה קשה לשייך את מוריסון. אם נמשיך עם הדוגמא של רוח הרפאים – הקושי שמעוררת מוריסון אינו רק השאלה כיצד הדמויות תופשות את רוח הרפאים. מוריסון מציבה את האפשרות שרוח רפאים כזאת באמת קיימת. במילים אחרות, מוריסון אינה מתעניינת בתודעה של הדמויות (או לא רק), אלא בעולם עצמו. והעולם של מוריסון אינו יציב כלל וכלל.

    דרך אגב, אני חושב שמוריסון עצמה הייתה מתנגדת להגדרתה כמודרניסטית. המהלך שלה, הן כסופרת הן כאקדמאית, הוא מהלך פוסט מודרניסטי מובהק. הטענה של מוריס בהקשרים רבים מושתתת על התיאוריה הפוסט קולוניאליסטית (אני ממליץ לעיין בספרה "משחקים באפלה" ובאחרית הדבר של פרופ' חנה נווה בנושא הזה). מוריסון טוענת בבירור שההפרדה בין "לבן" ו"לא לבן" משמרת את הסדר החברתי, וכי התפישה הליבראלית האנאליטית מסתירה שימור של מערך הכוחות.

    בלי להאריך יותר בסוגיה הזו, אני חושב שקשה מאוד לקרוא את מוריסון כמודרניסטית. השאלה האם הכתיבה של מוריסון היא פוסט מודרניסטית היא שאלה גדולה שאני לא יכול לתת לה תשובה פה. בשביל לענות על השאלה הזו צריך להגדיר מהו פוסט מודרניזם בכלל ומהו פוסט מודרניזם בספרות בפרט. אם אנחנו מניחים שמדובר בז'אנר צריך להגדיר את הז'אנר ולפי ההגדרה לבחון את יצירתה של מוריסון. לדעתי, ההגדרה של פוסט מודרניזם כז'אנר היא שגויה, שכן היא חוזרת למבנה ביקורת הספרות המודרניסטית. אם נראה בפוסט מודרניזם סגנון כתיבה המערער בצורות שונות על ההנחות האונטולוגיות והאפיסטמולוגיות של הקוראים, הרי שלדעתי מוריסון בהחלט נכנסת לקטגוריה זו.

    אבל, מעצם העובדה שהרומאן אינו מודרניסטי לא נובעת המסקנה שהיצירה מפרקת בהכרח את מושג הרוע (בכל יצירה, פוסט מודרניסטית ככל שתהיה, יש יסודות יציבים והנחות מוקדמות ביחס לעולם).

    אין ספק שהרומאן מוביל למסקנה שעבדות היא רעה. בנקודה הזאת אני לא חולק עליך.

    אבל לדעתי השאלה שעולה ברומאן היא הרבה יותר רחבה, וזאת בשתי רמות. ראשית, עולה השאלה מי אשם ברוע הזה. שנית, עולה השאלה הכללית של "מהו רוע".

    לכאורה, החלוקה הבינארית ברומאן מאוד ברורה – מול ה"מורה" הרע יש את בייבי סאגס הטובה, וכל השאר הם איפשהו באמצע. קריאה יותר הדוקה של הרומאן חושפת את הבעייתיות בחלוקה הזאת.

    בייבי סאגס, וה"טוב", מוגדר באופן אינהרנטי ביחסו לרע. ד"ר שיפמן הראתה כיצד כל השמות שהשחורים בוחרים לעצמם בספר הם שמות שמוגדרים על ידי הלבן ואין בהם שום דבר אינדיווידואלי (אפילו השם חמדת הוא חלק מהביטוי dearly beloved שהכומר אומר בהלוויה). בייבי סאגס עצמה בכלל לא רוצה לצאת לחופשי, ושואלת את המשחרר שלה בשביל מה טוב לה החופש הזה. הטוב של בייבי סאגס הוא בעצם לא יותר מאשר ניסיון לברוח מהרע. אין בו משהו טוב בהכרח בפני עצמו. יתר על כן, הזוועה הגדולה ביותר בספר – אי הסיוע של השחורים לסת' שמוביל לרצח חמדת, נוצרת דווקא בגלל המסיבה של בייבי סאגס. רגע השיא של ה"טוב" הוא שמוביל לרגע השיא של ה"רע".

    גם הניסיון להשוות מוסרית בין דמויות בספר הוא לא כל כך פשוט. למשל, המורה מוצג כרע לעומת בעל האחוזה הקודם לו, שהיה אדון חביב ונחמד. אבל שבוחנים את האדון הקודם, הוא היה לא פחות בעל עבדים (ואז תפישת הרוע שלנו היא מוסדית, כנובעת מעצם הבעלות על בני אדם). האם אם כן הוא טוב יותר (ואז אנחנו במסגרת תפישת רוע אינדיווידואלית)? האם הוא יותר דומה למר בולדווין או למורה? כיצד הוא משתלב בהיררכיה של הרוע שאנחנו בונים? וחמור מכך, כיצד אנחנו יכולים לראות במר בולדווין כטוב? האין הוא זה שממשיך ליצר את יחסי ההיררכיה בין שחורים ולבנים כשהוא הופך את דנבר לילדה – משרתת (ואז אנחנו בתפישת רוע קיבוצית)? האם לא ניתן לראות את שלושתם רק כתוצר של המקום הספציפי שבו הם התפתחו בארץ בה יש מדינות עם עבדות ומדינות ללא עבדות? האם שלושתם אשמים, או שהם אשמים ברמות שונות, או שמר בולדווין לא אשם בכלל?

    וכמובן, גם הפעולות של כל אחת מהדמויות אינן ברורות מוסרית. לדוגמא, האם חמדת, שמייצגת במידה רבה את הזהות השחורה, היא טובה או רעה? היא התינוקת שנרצחה, הקורבן האולטימטיבי של העבדות, קדושה מעונה. ובאותה נשימה, חמדת היא הגילוי הנוראי ביותר של השטן. היא, פשוטו כמשמעו, סוג של שד שחור (ובהחלט, היא מייצגת את התפישה הלבנה של השחורות), שגוזל את החיים מסת' וכמעט הורג אותה. עוד לפני שהיא מופיעה בגוף גשמי, חמדת רודפת את הבית ומגרשת משם את שני בניה הבכורים של סת'.

    גם את סת' קשה לשפוט מוסרית. הפרשנות שהרצח של הבת הוא אקט של טירוף ובו בזמן אקט של רציונאליות, מובילה לקושי לשפוט את הפעולה. גם את היהירות של סת', את חוסר נכונותה להתנצל ולהודות בטעות, איננו יכולים להסביר כטובה או רעה (דרך אגב, התמה הזאת עולה שוב בספרה של מוריסון "העיניים הכי כחולות", ושוב היא בוחנת את השאלה האם אפשר להצדיק אכזריות הורית בשם דיכוי גזעי).

    רובד נוסף של הניתוח שבכלל לא נגעתי בו בפוסט הזה ומסבך את הדיון הוא היחס המגדרי ברומאן. מוצגת לנו דיכוטומיה בין הרוע הגברי (כולל אלימות מינית מזעזעת) לטוב הנשי, ובו בזמן הדיכוטומיה הזאת מתפרקת, ונחשף רוע נשי וטוב גברי. גם הקשר בין זהות גזעית וזהות מגדרית לטוב ורע נבנה ונשבר ונבנה ונשבר במהלך הרומאן.

    מכאן אני רוצה ללכת להיבט השלישי של התגובה שלך, שתוקף את הפוסט מודרניזם. אני חושב שהרבה מהזעם שלך מופנה לעבר הישום של הפוסט מודרניזם בהקשרים שונים, ולא בהכרח כלפי התפישה עצמה. במובן מסויים, גם המהלך הליבראלי עצמו הוא מהלך של דה-קונסטרוקציה. הליברליזם פירק את הזהות בין סטטוס משפחתי לבין היכולות, הכישורים והזכויות של הפרט. הליברליזם לקח את הדיכוטומיה אציל-זכאי למקרקעין-זכאי לחירויות-חכם-מוכשר מול צמית-חסר זכויות-חסר יכולות ניהול וממשל- בעל כשרון לעבודת כפיים בלבד ופירק אותה. הליברליזם ניתק בין הסטטוס לבין הזכויות והתכונות של הפרט (או לפחות ניסה לנתק). מהלך דומה עשה הליברליזם ביחס לנשים, שחורים, להט"בים וכדומה.

    הפוסט מודרניזם במובן מסויים זיהה את המנגנון שהפעילו הליבראלים ושאל את השאלה מדוע לא ניתן להפעיל את אותו המנגנון בדיוק ביחס לליברליזם. במילים אחרות, התפישה הליברלית מניחה שהיא מבוססת על משהו שיש לו ערך אמת, ושמוכיח שכל יתר הגישות הן שקר. השאלה היא מה התוקף העדיף של ערך האמת של הליברליזם.

    מהשאלה הזאת לא נובעת המסקנה שלא ניתן להגיד כלום בעולם פוסט מודרני. כל מה שעולה הוא שאמירות וטענות מקבלות את ערך האמת שלהם מבעד לעינינו. יכולתן של האמירות הללו לפעול במציאות מוגבלת לכוח שאנחנו מעניקים להן. אם כן, שואל הפוסט מודרניזם, כיצד פועל הכוח הזה, שנותן תוקף לאמירות ולטענות.

    עצם העובדה שיש היבט של בחירה בהכרעות הנורמטיביות שלנו לא מערער את תוקפן. להיפך, זהו הפתרון למשבר של הויכוח האנאליטי, שלא מוביל לשום דבר (ואם תרצה דוגמא, תעבור שוב על פסק הדין של ההפרדה באוטובוסים- הניתוח האנאליטי יכול להוביל לכל תוצאה שרק תרצה). האמירה "אנחנו לא רוצים הפרדה באוטובוסים כי אנחנו מאמינים שהיא רוע" היא לא פחות בעלת תוקף מהאמירה "אנחנו לא רוצים הפרדה באוטובוסים כי במסגרת מבחני האיזון בין הזכות לשיוויון לזכות לאוטונומיה קהילתית הזכות לשיוויון (או הזכות לאוטונומיה קהילתית) גוברת."
    אני לא ממשיך עם הקו הזה, בגלל שנדמה לי שהוא יוביל אותנו לדיון ללא מוצא. רק לסיום אני אציין שדווקא ניתוח פוסט מודרניסטי של חמדת יכול להצביע על מצב בו טענה פוסט מודרניסטית יכולה להיות בעלת משמעות – הרוע הוא בלתי נתפס, אבל העבדות היא במהותה רעה.

    • עומר ינואר 20, 2011 בשעה 12:13 am #

      חגי,

      לי כידוע אין תואר בספרות, לכן היכולת שלי להכנס לויכוח על ההגדרה הז'אנרית של טוני מוריסון בכלל, ו"חמדת" בפרט, היא מוגבלת. מה שמעניין אותי הרבה יותר היא התפיסה המוסרית העולה מהספר. אבל גם בתחום הספרותי, נראה שהקביעה שחמדת הוא ספר פוסט-מודרניסטי רחוקה מלהיות קונצנזוס.

      מנחם פרי כתב בשער האחורי של הספר:
      "אכן, אין ספק ש'חמדת' הוא כל מה שמנוגד לפעלולים של כתיבה פוסט – מודרניסטית, מעוקרת מכאבם של בני – אדם ממשיים, מקולות אנוש חמים. אין זה בדיוק ספר ריאליסטי, למרות הריאליזם הברוטאלי שלו, והוא פנטאסטי רק אם נקבל שהפנטאסטי הוא מה שמהבהב נואשות בין הפלאי לבין הריאליסטי."

      וקימברלי דיוויס, שכתבה כאן
      http://findarticles.com/p/articles/mi_m0403/is_2_44/ai_53260178/
      וטענה שמוריסון היא כן פוסט מודרניסטית, כותבת שהיא מודעת לכך שאפילו הטענה שחמדת היא פוסט-מודרניסטית למחצה יעוררו ביקורת, שהספר הוא חלק ממסורת של מחאה אפרו-אמריקנית, והספר אינו מתאים לתפיסה של דה-קונסטרוקציה העומדת בבסיסו של הפוסט-מודרניזם, ושמוריסון עצמה יצאה כנגד תפיסות פוסט-מודרניסטיות.

      כמובן שהספר אינו ריאליסטי קלאסי. שוב, מזווית של קורא ולא של חוקר ספרות, אם נקח לדוגמא את עגנון, אני מניח שלא תטען שהוא פוסט-מודרניסט, ובכל זאת יש אצלו מוטיבים פנטסטיים, הרעים אינם רעים לחלוטין, והטובים אינם טובים לחלוטין, ובכל זאת ברור שיש טוב ויש רע. לפחות בהבנה שלי של תפיסות הומניסטיות, בהן אני תומך, אין שום התנגדות למורכבות, להפך, אך אין הדבר אומר שיש עיוורון מוסרי וניהליזם מוחלט.

      בוודאי שהדמויות השחורות מגדירות את עצמן רק ביחס ללבנות, זהו התוצר המובהק של השעבוד, ששנינו מסכימים שהוא רע. אם השעבוד הוא רע, ובוודאי שהתעללות נוראית כמו של המורה היא רעה, למה אי אפשר לבצע שיפוט מוסרי שלו? כי הוא גדל בסביבה מסויימת? אז מה? גם יגאל עמיר, משה קצב, עלי ח'אמנהאי מנהיג איראן והסנטור מקארתי גדלו בסביבות מסוימות, וכל אחד מהם עשה דברים נוראיים בדרכו, ולכן אפשר לומר בקלות שהם אנשים רעים. הבחורה הלבנה המצילה (שמה גם הוא דנבר כמדומני) היא הדוגמא הקלאסית לזה: גם היא גדלה באותה סביבה כמו המורה,ובכל זאת היא מצילה אישה שחורה ומסייעת לה להמלט. זהו מסר הומניסטי ברור, בעיני.

      בעל האחוזה הקודם גם הוא רע, כי הוא החזיק עבדים, אבל הוא פחות רע מהמורה. מה הקושי בלומר זאת? לדעתי התפיסה לפיה אדם לא אחראי על מעשיו היות שהוא בסך הכל תוצר של סביבתו, היא אנטי מוסרית, ומאפשרת לכל אדם לעשות כרצונו, בלי לתת דין וחשבון. זו דוגמא מעולה להרסניות של הפוסט-מודרניזם. אגב, אנשים שמחזיקים בתפיסה כזו חושבים שהתוצר הטבעי שלה הוא לכאורה להפסיק לשפוט את הפושעים האומללים, שכל חטאם היה להוולד בשכונה הלא נכונה. אבל, מסקנה הגיונית יותר היא דווקא לומר שאם מי שנולד בשכונה מסויימת חייב להיות פושע, אז למה לחכות? נכלא אותו כבר עכשיו, בטרם פשע. זהו עולם מחריד, שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בו.

      את העין הכי כחולה לא קראתי. אני מסכים שהדמות של סת' היא קשה לשיפוט מוסרי, כי היא באמת טרגית יותר מכל אחת. האם המסר שמוריסון מנסה להעביר לנו הוא שכולנו כלי משחק של הנסיבות, שאין רע וטוב, ושבעצם המורה לא טוב יותר מעבדיו המשועבדים? לדעתי ההפך הוא הנכון. היא מנסה לומר לנו שחובה להלחם ברשע, אך אין הדבר מבטיח תוצאות. בעולם האמיתי אין תמיד הפי אנד, אבל אנחנו חייבים להמשיך ולנסות להרבות את הטוב ולהמעיט את הרע.

      השאלה האמיתית שאני שואל היא מה יותר חשוב, האנליטיות או המציאות. זה אולי נשמע כמו פופוליזם, אבל לדעתי רבים ממישמי הגישה הפוסט-מודרניסטית, אותם אני רואה כותבים וחוקרים, עסוקים מאוד בלתקוף את הליברליזם ולהרגיש חכמים מאוד, ולא כל כך אכפת להם מה האלטרנטיבה, ומה התוצאות של מעשיהם. על הליברליזם, כמו על כל תנועה, אפשר למתוח ביקורת. מובן כי היא רחוקה מאוד משלמות, אך יש לה חזון, ויש לה הצעה כיצד ליצור עולם טוב יותר, שעדיין יהיו בו פגמים.
      מה ההצעה של הפוסט מודרניזם? כיצד הוא מציע לשפר את העולם, מלבד כך שיהיו לנו הגדרות "מדויקות" כלומר שנבין שאי אפשר להגדיר שום דבר, כי כולנו עבדי ה"שיח". אם האמת היא בעיני המתבונן, אז באמת שהאמת של כהנא ושלי שוות, ואין לי שום זכות להפעיל "כוח" (מונח שהפוסט מודרניסטים כ"כ אוהבים) ולמנוע ממנו לממש את תוכניותיו.

      אני מסכים איתך שאין הבדל אמיתי בין להגיד שהפרדה היא רעה, ללהגיד שהיא לא עומדת במבחני האיזון. נניח שהיה פסק דין שאוסר חד משמעית על הפרדה, מייד היו באים "חכמי" הגישה הביקורתית, ומסבירים בעצם, אנליטית, אין פה הסבר משכנע, אלא כפיה של תפיסה אשכנזית-חילונית. אני חושב שמי שלא מציע אלטרנטיבה, כלומר אין לו הצעה אמיתית לאיך במקרה הזה המשפט צריך להיות, אלא הוא רק רוצה לפרק את הקיים, הוא חסר אחריות, ואינו מוסרי.

      ההחלטה של בנו של אביגדור פלדמן לבצע דה-קונסטרוקציה של ארגוני זכויות האדם, היא בעיני דוגמא מצויינת
      http://haemori.wordpress.com/2011/01/17/feldman3/

      • עומר ינואר 20, 2011 בשעה 12:34 am #

        ורק כדי להבהיר את הנקודה המרכזית שלי: כמובן שמותר לבקר נקודתית לעיתים, בלי להציע אלטרנטיבה. אבל לאורך שנים, גם כשמדובר באינטלקטואל בודד אבל בטח ובטח כשמדובר בתנועה שלמה, אי אפשר להציע רק ביקורת, בלי לומר מה בעצם אתם רוצים, ואיך אתם מציעים להפוך את העולם לטוב יותר, מעבר לחשיפת הכשלים בשיטה הקיימת.

    • אושרת יולי 24, 2013 בשעה 7:26 am #

      חגי שלום,
      ראיתי שפרסמת בתגובתך שפרופסור פרי ניתח את הספר (חמדת) האם אתה יכול לומר לי היכן זה נמצא? הניתוח/מאמר לתת לי ותר פרטים עליו?
      תודה רבה.

  3. חגי ינואר 22, 2011 בשעה 5:04 pm #

    עומר,

    נדמה לי שאנחנו בכלל לא כל כך חלוקים.

    מבחינת הסיווג של הרומאן, כמו שציינת, לשנינו חסרים הכלים לערוך ניתוח מלא של הרומאן, וממילא הפורמט הזה לא מתאים לניתוח שכזה. כמו שאמרתי בתגובה הקודמת שלי, השאלה האם מדובר ברומאן פוסט מודרניסטי היא מסובכת ובהחלט לא מדובר על רומאן מאותה משפחה של הכתיבה הפוסט מודרניסטית הנפוצה (בסגנון הופמן, קסטל-בלום או קרת).

    נדמה לי שגם הדיון שלנו ביכולת של פוסט מודרניזם להועיל ל"מציאות" יכול להתפתח פה רק בצורה חלקית ומוגבלת. אני חושב שהדוגמא שלי של הליברליזם כשיח דה-קונסטרוקטיבי היא דוגמא טובה ליכולת של כלי ניתוח פוסט מודרניסטיים לעשות משהו בעולם שאני מאמין שתחשוב שהוא "טוב".

    אני לא יודע אם אפשר לדבר על הפוסט מודרניזם בתור תנועה, ובודאי לא תנועה אחידה, אבל בהחלט אפשר להצביע על דברים שהם עשו בעולם.

    פוקו, למשל, בהחלט דן לעומק בשאלה של תודעה מעמדית אצל הומואים (תקרא את הראיון איתו ב"מעבר למיניות" [הוצאת מגדרים, עורכים: יאיר קדר, עמליה זיו ואורן קנר]). פוקו מתייחס שם מפורשות לשאלות של תיקוף טענות (ומאבחן בין טענה לבין דעה) וטוען טענות נורמטיביות שונות. גם ג'ודית באטלר, שנעזרת בכלים פוסט מודרניסטים, לא שוללת את עצם תקפותן של טענות נורמטיביות. להיפך, באטלר מבקשת בעזרת השיח הפוסט מודרניסטי, לפרק את הדיכוטומיה המגדרית. במובן הזה לא רק שלבאטלר יש טענה נורמטיבית, אלא שאף עצם הבחירה שלה בכיווני מחקר מסויימים היא בחירה פוליטית מודעת. דרך אגב, אני חושב שאם תקרא את התגובות לפוסט של פלדמן תראה שאני, כמו רבים אחרים שנראה לי שהיית מסווג כחסידי העמדה הפוסט מודרניסטית, לא כל כך מקבלים את הטענה של פלדמן (פרופ' אייל גרוס מגיב שם בצורה כמעט אלימה).

    שוב, אני לא יודע כמה נוכל לישב פה את הדיון הזה, אבל נראה לי שאין סיבה לבצע השטחה של הפוסט מודרניזם לאדישות נורמטיבית.

    ורק לסיום, אני חושב שההפרדה שלך בין ניתוח המציאות האנאליטי והמיותר לפעמים לבין המציאות עצמה היא הפרדה קצת מדומיינת. זה בערך כמו ההפרדה בין פיזיקה ומתמטיקה. נדמה לי שאף פיזיקאי לא יטען ברצינות שמתמטיקה תיאורטית היא מיותרת, מאחר והיכולת לפתח את המדע תלויה פעמים רבות בפיתוח הכלים המתמטיים המתאימים. בדומה, גם ההפרדה בין ניתוח המציאות ופעולה במציאות נראית לי לא משכנעת ולא רצויה.

    • ארז יוני 3, 2013 בשעה 8:08 am #

      תיקון קטן וחשוב: המשפט בפתיחת הספר מתייחס לכלל קורבנות האנשים מאפריקה שנלקחו לעבדות ומתו, ולא לשואת היהודים.

Trackbacks/Pingbacks

  1. תשכחו מאחמדינג’אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי « - מרץ 22, 2011

    […] סטוארט מיל, אליו התייחסנו פה בעבר , הסביר שעם החשש מנשים לא ניתן להתמודד בעזרת טיעונים […]

  2. סטטוס: רווקה | העוקץ - מרץ 23, 2011

    […] סטיוארט מיל, אליו התייחסנו פה בעבר, הסביר שעם החשש מנשים לא ניתן להתמודד בעזרת טיעונים […]

  3. דיווח מתוך השמורה « - אוקטובר 25, 2011

    […] כמו שהראו מאות אקדמיות ואקדמיים (לרבות ג'ון סטוארט מיל, אבי הליברליזם) לא פעם אין שום קשר בין הנימוק לבין […]

  4. דיווח מתוך השמורה | העוקץ - נובמבר 25, 2011

    […] כמו שהראו מאות אקדמיות ואקדמיים (לרבות ג'ון סטוארט מיל, אבי הליברליזם), לא פעם אין שום קשר בין הנימוק לבין […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: