על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

22 נוב

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

*

הקצאת סיכונים בחברה מגוונת

בפוסט שכתבה קרן מתוארת שורה ארוכה של סיכונים הקיימים לנשים בעת קיום יחסי מין הטרוסקסואליים. כמובן, גם עבור נשים חלוקת הסיכון אינה שווה. אמנם, הסיכון לאונס פיזי אלים קיים בכל קבוצות האוכלוסייה. אך באשר ליתר הסיכונים, של כניעה לרצונו של הגבר בניגוד לרצונך, קיום יחסי מין מעמדה של חשש וחוסר ביטחון, אי עמידה על הזכות לסרב, ניצול יחסי כוח כלכליים וניצול יחסי תלות, שהם בעיקרם סיכונים הנובעים בעיקרם מיחסי הכוח הסימבוליים והסוציאליים (ולא הפיזיים) בין הצדדים, באלו נושאות ככלל נשים מוחלשות ביתר שאת. ככל שרמת הסוכנות שלך בעולם (Agency) ויכולתך להפעיל את הכוחות המסורים לך כרצונך ובמנותק מהכפפה לקולות מדכאים סביבך גדולה יותר, כך מידת הסיכון לפגיעה הנובעת מההקשר החברתי קטנה יותר.

ועכשיו, נחזור לניסוי המחשבתי. אם היינו חיים בעולם שבו בכל מקרה בו אישה מדווחת על אונס היה מורשע הגבר אליו הופנתה האצבע המאשימה, מה היה קורה? נדמה לי שאחת התוצאות המעניינות יותר של ניסוי מחשבתי זה הייתה יכולה להיות שנשים משכבות אוכלוסיה חזקות, שנטל הסיכון עליהם הוא קטן יותר, היו אלו שמפעילות את כוחן החדש בצורה הנרחבת ביותר. דווקא נשים מוחלשות, החיות בחברה מדכאת, יהיו אלו שגם תחת החוק החדש יישארו שותקות. הן עדיין ישאו בכתם החברתי הנלווה להיותך קורבן אונס. הן עדיין יזוהו כשקרניות, אף אם מבחינה חוקית תוכר טענתן. לא מדובר בתוצאה היפותטית לחלוטין. כך למשל, נשים ערביות בישראל מתקשות יותר להגן על זכותם לביטחון מיני, שכן משמעות ההגנה על זכות זו, תוך שימוש באמצעים של המדינה היהודית, הוא פגיעה באוטונומיה של הציבור הערבי. תופעה דומה קיימת בקרב הקהילה הדתית והחרדית ובקרב קהילת הלהט"ב. כשהומו צעיר מגלה ברבים את קיומה של אלימות מינית באתרים של הקהילה הוא מאשרר לחברה הכללית את כלל הסטראוטיפים הקיימים, המקשרים בין הומוסקסואליות לאונס, פדופיליה ויתר מרעין בישין.

עכשיו, צריך לבחון את הצד השני של המתרס – כיצד ישפיע החוק הזה על גברים? גם בהקשר הזה, ויתור על ההסתכלות על הגברים כולם כיחידה אחת יכול להעלות כיווני מחשבה חדשים. למשל, כמות התלונות בדבר אונס שבוצע על ידי בני קבוצות מוחלשות צפויות לעלות פלאים. מרגע שהאונס יוכר כחוויה הסובייקטיבית של האשה, ללא תלות באירוע האובייקטיבי שהתרחש, וכל זמן שהחוויה הסובייקטיבית של האשה מתווכת על ידי השיח החברתי הגברי, כל מין עם מי שאינו גבר לבן יהודי הוא בחזקת אלימות. אף אם המין עצמו לא נתפס אף על ידי האישה כאלימות, הרי שבדיעבד הוא יפורש על ידי החברה כאקט אלים, והאשה תדרש לבחור אחת משתיים – האם היא משתפת פעולה עם השיח החברתי הרווח, או מסכימה להיות האחת שקיימה יחסי מין חופשיים ומרצון עם אותו "אחר" מאיים (במידה מסוימת, הסבר זה מאפשר להבין גם את היחס הלא פרופורציואלי בין גברים מזרחים וערבים לאשכנזים בכלא בעבירות מין ובכלל, חרף העובדה שדיווחים על אלימות מינית קיימים בצורה די שווה בכל קבוצות האוכלוסיה). כמובן, גם בהקשר הזה מצויות נשים לבנות משכבות אוכלוסיה חזקות ביתרון משמעותי. ראשית, הכתם שהן ישאו אם יתברר שקיימו יחסי מין רצוניים עם מי שאינו גבר לבן יהיה קטן בהרבה. שנית, הסיכוי שהן יקיימו יחסי מין עם מזרחים, ערבים או סודנים הוא קטן בהרבה, בחברה המקיימת הפרדה הדוקה בין שכבות אתנו-אקונומיות.

"To this day most Black women are unwilling to jeopardize their 'racial credibility' (as defined by Black men) to address the realities of sexism […] even fewer are willing to bring up homophobia and heterosexism, which are, of course, inextricably linked to gender oppression"
Barbara Smith

*

על כוחו וחולשותיו של הגל השני של הפמיניזם

הגל השני של הפמיניזם הוא נקודת מפנה בהבנה האנושית של יחסי הכוח בין גברים ונשים. הסטת המבט מהספירה הציבורית אל הספירה הפרטית, זיהוי הבית והמיטה כאתר של אלימות נגד נשים, והנכונות לבחון באופן ממשי וביקורתי את שנתפס עד לאותו מועד כ"טבע האדם" אפשרו הרחבה משמעותית של הפרויקט הפמיניסטי. אונס ואלימות הפכו, בהקשר זה, משורת אירועים מנותקים להבנה עמוקה של הסדר החברתי.

דווקא על הרקע הזה, הניסיון האמיתי של מנהיגות הגל השני לקדם שינוי באמצעות המשפט הפלילי זכה להצלחה חלקית בלבד. בהקשרים מסוימים התחולל שינוי. כך למשל, כיום במרבית המדינות המערביות אין דרישה של אלימות פיזית כדי להוכיח ביצוע אונס, נקבע כי יכול שהתרחש אונס גם אם הנאנסת לא ביטאה כל התנגדות, בוטלה הדרישה כי האנס לא יהיה בעלה של הנאנסת (והוכרה האפשרות של אונס בין בני זוג), נקבע כי אין מקום לבחון את עברה המיני של המתלוננת, את לבושה ואת התנהגותה קודם למקרה האונס ועוד. כל הרכיבים האלו בהצלחת הגל השני של הפמיניזם נבעו אמנם מהסטת המבט אל המיטה, אבל הן עדיין מושתתים על הפמיניזם הליבראלי. השיח הליבראלי בהחלט מסוגל להכיר באלימות שאינה רק אלימות פיזית.

לעומת זאת, הניסיון להשתמש במשפט הפלילי ככלי לשינוי הסדר החברתי עורר קשיים ממשיים. כיצד ניתן, ולו במישור הרעיוני, להשתמש במערכת המשמרת את השיח החברתי הקיים על ידי פירוק ההקשר הכללי והעמדת ההקשר הפרטי במוקד, ככלי לעיצוב מחדש של ההקשר הכללי. כמובן, הקושי הזה הוא לא ייחודי לגל השני. כל שיטה המושתתת על עקרונות מרקסיסטיים נתקלה באותו הקושי ממש, של עיצוב מערכת משפטית לא-דכאנית. הגל השני חווה את הקושי הזה בצורה החריפה ביותר, שכן בשונה ממהפכות אחרות, לא הייתה לו שאיפה מעשית לפירוק מוחלט של הסדר החברתי וכינונו מחדש.

 *

כאן חשדתי

אחד הטיעונים התומכים באלימות מזרחית כלפי אשכנזים, ולו סימבולית, הוא הטיעון בדבר חלוקת הסיכונים. אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם (טיעון שהועלה גם בהקשרים של קבוצות מוחלשות אחרות, דוגמת בהקשר ליחסי הטרואים-להט"בים, לדוגמה בפוסט הזה, שבעיקרו קובע "תסתמו את הפה"). לחילופין, בגרסה מרוככת יותר הטענה היא שהטלת נטל ההוכחה שאינך מבצע עוול דווקא על הצד המוחלש בדיון, על רקע קיומם של יחסי כוח מובנים בחברה, משמרת את הסדר החברתי, שכן היא מקטינה אמנם את הסיכון שיגרם עוול לאשכנזים, אבל מעלה בצורה משמעותית את הסיכון שעוול שנגרם למזרחיים לא ימצא במה ומענה. הטענות האלו עמדו ועומדות בליבו של הדיון המורכב בפייסבוק בין מזרחים לאשכנזים. למרבה ההפתעה, אף שטענות אלו נשמעות מידי פעם מכיוונם של מזרחים (דוגמת המאמר המעליב של ניסים מזרחי), לא מעט אשכנזים אקדמיים משכילים מגבים אותן ומעודדים אותן (ראו למשל כאן וכאן). המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.

אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?

כמובן, גם בהקשר הזה הדברים הולכים ומסתבכים. האם מותר לרוסים לדבר על מזרחים? האם מותר למזרחיות לדבר על ערבים? האם מותר להומואים לדבר על נשים? המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).

כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

 *

צדק מתקן, הרתעת הרבים וצדק חלוקתי

צדק מתקן הוא צדק המבקש להשיב את המצב לקדמותו. בהקשרים רבים, בהם לא ניתן באמת להחזיר את הגלגל לאחור, משמעות הדבר היא גרימת נזק מקביל למבצע העוול. זהו העיקרון הפופולארי של "תגמול הולם". הדרישה לחלוקה שיוויונית של סיכון אינה אלא וריאציה נוספת על עיקרון הצדק המתקן. היא מושתתת על ההכרה בנזק פוטנציאלי כנזק לכל דבר, ומשכך, יש לקדם מנגנון של תגמול הולם גם בהקשר זה. בשני המקרים, מדובר באימוץ שיח הזכויות, שיח המושתת על ההנחה בדבר קיומו של פרט אוטונומי בעל זכות להגנה על האוטונומיה שלו, במנותק מהקשר חברתי ותרבותי. הדרישה לצדק מתקן, שהיא מוצאת מההקשר הפרטי ומועברת להקשר הקולקטיבי, בין אם ביחסי גברים ונשים, בין אם ביחסים מדיניים, עלולה להוביל לעיוותי צדק בדמות פגיעה דווקא בחלק המוחלש ביותר של הקבוצה שעתידה לספוג את התגמול ההולם. מעבר לכך, הדרישה לצדק מתקן, מבעד לסבך תיאוריות פילוסופיות, היא פחות או יותר דרך מתוחכמת להגיד "צרת רבים חצי נחמה" ולהאדיר את הזכות לנקמה, מקום בו לא ניתן לתקן את העוול.  

כמובן, אפשר לטעון שחלוקה מחדש של הסיכון תוביל גם להקטנת הנזק מלכתחילה (אקס-אנטה). הניתוח הזה, שבעולם הכלכלה והמשפט מגולם בעיקרון של הרתעת הרבים (וגם הרתעת היחיד, במובנים מסוימים) מוביל למסקנה כפולה. ראשית, שככל שהנטל להוכיח את העבירה יוטל במידה רבה יותר על מי שמסוגל למנוע אותה, כך ירד היקף העבירות. שנית, ככל שתוחלת הענישה, משמע, היקף הענישה בעוצמתה, תהיה גדולה יותר, כך ירד העבריינים מלכתחילה (הניתוח הזה, שעליו זכה בֶּקֵר לפרס נובּל בכלכלה, הוביל בין היתר למסקנה שצריך לתת עונשים חמורים ככל הניתן על מנת ליצור הרתעה לרבים). הבעיה הגדולה עם סוג הניתוח הזה היא שהוא עובד נפלא על הנייר, אבל לא פעם מתגלה כשגוי במציאות. מחקרים אמפיריים מראים שככל שהעבירות הן עבירות לא רציונאליות (למשל, עבירות אלימות, בשונה מעבירות מס), כך ההשפעה של ההרתעה קטנה. בחלק גדול מהמקרים של אלימות מינית, דוגמת אלימות כלכלית או נפשית, מבצעי האלימות בכלל לא תופשים אותה ככזו (למעשה, אחרי אין ספור שיחות עם נהגי מוניות, נדמה לי שגברים רבים לא תופשים גם אונס פיזי אלים בין מכרים כאלימות מינית). אמנם, אין מספיק מחקר בסוגיה הזאת בהקשר של עבירות מין, בודאי בארץ, אבל נדמה ששיקום עובד לא פחות טוב מאשר ענישה, ובהעדר שיקום יעיל הענישה משיגה מעט מאוד, גם במישור של היחיד וגם במישור של החברה כולה. כמובן, אם יש תוכנית שיקום טובה, שמצליחה ללמד עברייני מין למה העבירה פוגעת בקרבן, שווה להחיל אותה על כלל האוכלוסיה, לפני ביצוע העבירות. זה יותר יקר ומתסכל, אבל כנראה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי. וודאי שתוכנית כזאת תהיה יותר אפקטיבית ביחס לאלימות מינית שאינה עולה כיום כדי עבירה.

בהקשר הזה גם שווה לציין שאפילו אם היינו מאמצים את המודל הכלכלי-משפטי של הקטנת הסיכון על ידי הטלתו על "המונע הטוב ביותר", עדיין ענישה שהייתה נתפסת כשרירותית לא הייתה בהכרח מובילה להקטנת הסיכון (וזאת בשונה מענישה חמורה וקשה של מי שהורשעו על בסיס קריטריונים שהם שלטו בהם והכירו אותם). זאת מהסיבה הפשוטה שמרגע שעוברים למודל של אמון מלא בנפגעת, הגבר במערכת היחסים אינו "המונע הטוב ביותר". אמנם, המשמעות אינה בהכרח ביצוע יותר פשעים, או הימנעות ממין כליל, אבל ודאי שלא ניתן לקבוע בוודאות שמדיניות כזאת תקטין את היקף הסיכון בחברה, לנשים ולגברים כאחד.

בשונה, צדק חלוקתי מושתת, רעיונית, על הכרה ביחסי הכוחות החברתיים. הוא מבקש לבחון כיצד מחולק ההון בחברה, בין אם מדובר בהון מטריאלי ובין אם מדובר בהון סימבולי. הניסיון לעצב כללים משפטיים, לרבות במשפט הפלילי, באמצעות תפישות של צדק חלוקתי, מאפשר לא רק חלוקה שווה של סיכונים, אלא גם חלוקה שווה של משאבים. השימוש בכלי של צדק מתקן מאפשר לשאול האם, במדינה בה הזדהות כערבי גורמת לרתיעה, יש מקום לאמץ כלל המחייב גילוי מוצא אתני בטרם קיום יחסי מין אקראיים. היא מאפשרת לשאול האם יש מקום לאמץ כלל על פיו יחסי מין המבוצעים בתוך מערכת יחסים המושתת על ניצול כלכלי יתפשו, אלא אם יוכח אחרת, כאלימות מינית. רבים מהכללים המשפטיים המעשיים הנוגעים לעבירות מין, מכילים, גם אם לא במפורש, הכרה בקיומם של יחסי כוחות חברתיים החורגים מהאקט המיני עצמו. כך, קיומה של תקופה התיישנות מוארכת לעבירות מין, ובפרט לעבירות מין בקטינים, משקפת את ההכרה בחברה המפעילה לחץ על קורבנות שלא להתלונן. החזקה שיחסי מין שנעשו במסגרת יחסי מרות הם אלימות מינית אף היא משקפת הכרה בקיומם של יחסי כוח החיצוניים לאקט המיני עצמו. הפסיעה במשעול המורכב, של גיבוש מציאות חברתית ומשפטית המתחשבת בפערי הכוחות הקיימים קוסמת הרבה פחות מדרישה מהצד ה"חזק" לשאת בסיכון שווה לסיכון שנגרם על ידו (ובשיח הרווח "לקבל את זה כמו גבר") אבל, לפחות לדעתי, היא גם פוגענית הרבה פחות (וממש שווה לקרוא גם את הפוסט הזה, של אייל גרוס ויופי תירוש, על שלילת זכויות פנסיה מעברייני מין בשם ההגנה על נשים, ועל הקושי שבכך).

 *

הורד את רגלך מהצוואר שלה

באחד מהעימותים בין קרול גילגן, אשת הפמיניזם התרבותי, וקתרין מקינון, ממייסדות הגל השני, נדון שאלת ההבדל שנגלה בניסוי שנערך בילדים. ההבדל היה שילדים (בדוגמא הספציפית, ילד בשם ג'ק) נוטים להתמקד בדיון של זכויות, בעוד שילדות (בדוגמא הספציפית, ילדה בשם איימי) נוטות להתמקד בדיון המעוגן בהקשר הספציפי של הסיטואציה. למול גיליגן, שביקשה להציג את ההבדל כבהבדל המשקף תפישות שונות של אתיקה, לאורן מחונכים גברים ונשים, ציינה מקינון כי:

"I say, give women equal power in social life. Let what we say matter, then we will discourse on questions of morality. Take your foot off our necks, then we will hear in what tongue women speak."   

אחד משני הגברים המצוטטים בפוסט של קרן הוא אני. האם באמת מעולם לא עצרתי לחשוב על הסיכון הקיים במין הטרוסקסואלי לנשים? נדמה לי שזאת הסקת מסקנות מרחיקת לכת מאחד הסעיפים בהתייחסותי לפוסט, אבל אני בהחלט מסכים שכשגבר מבקש לדבר על אלימות מינית נגד נשים הוא צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא לא מכיר את חווית האלימות, גם אם הוא חשב עליה, וגם אם הוא ישב וקרא ברצינות על הנושא (לדעתי גם נשים שכותבות על הנושא צריכות לצאת מנקודת הנחה של הכרות חלקית עם החוויה הנשית הקולקטיבית). האם ההכרה הזאת צריכה להתבטא בסוג הדיון שנערך, בכבוד לקולות הנשמעים במסגרתו, באופן שבו הדברים נאמרים ובנחרצותם? בהחלט (ואפילו כבר ניסיתי לדון קצת בשאלה כיצד להגן על הקול של הנפגעת בעבירת מין, ובהשוואה בין צנזורה של מתלוננות ושל להט"בים כאן). האם מהזכות לבמה שווה, משקל שווה וכוח שווה נובעת הזכות להדדיות באלימות, להשתקה חוזרת או להתברגות בראשות ההיררכיה החברתית תוך הצבת הרגל על גרונם של אחרים? לפחות לדעתי, התשובה היא לא.

*

*

עוד פוסטים בנושאים קרובים:

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

איך מתמודדים עם הפחד הזה

בלי שליט ובלי נשלט

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב

מודעות פרסומת

18 תגובות to “על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות”

  1. ponetium נובמבר 22, 2012 בשעה 11:30 am #

    חלק לא קטן ממה שכתבת היה משהו שהרגשתי כבר הרבה זמן. תודה 🙂

  2. m נובמבר 22, 2012 בשעה 8:57 pm #

    בשביל שיהיה מקום לכולן, מי שתופס את המקום על חשבון האחרות, צריך לפנות מקום. זו לא השתקה, זה ויתור על פריבילגיה של מרחב. זה הכל.

    • חגי נובמבר 22, 2012 בשעה 9:00 pm #

      ברור שפינוי מקום, עד לגבול מסויים, הוא דרישה לגיטימית, אפילו כתבתי את זה בפוסט עצמו.

    • רוני נובמבר 22, 2012 בשעה 9:20 pm #

      זה מה שכתוב בפוסט – שצריך לפנות מקום. השאלה היא אם פינוי מקום משמעו ביטול מקום. וכאן מגיעה המחלוקת של חגי (וגם שלי) עם תפיסות דומיננטיות בסביבה שלנו בזמן האחרון.

      • Lyl נובמבר 23, 2012 בשעה 7:37 pm #

        השאלה היא בעיקר איך קובעות מה נחשב ל"פינוי מקום" ומה כבר נחשב ל"ביטול" ומי קובעת. לרוב בעלי פרווילגיות מרגישים באמת ובתמים מקופחים כשהם נמצאים במרחבים שבהם לא מאפשרים להם את הפריוולגיות שהם רגילים אליהן.
        או במילים אחרות: אני מסכימה באופן תאורטי עם הטענה שיש גבולות לכמה שאפשר לצפות מבעלי פריוולגיות לפנות מקום ולספוג ביקורת ומתקפות, ובכל זאת זה טיעון שבדרך כלל רק מתחזק את אי-השוויון.
        אז איך אפשר לברר את הגבולות האלה בלי שהם ישמשו כ"כיפת ברזל" של מי שגם ככה נהנים ממשאבים לשמר את הכח שלהם?

      • רוני נובמבר 24, 2012 בשעה 10:24 am #

        זו שאלה טובה, ואני לא חושבת שאפשר לייצר נוסחה קבועה לקבוע מהו פינוי מקום. אני כן בטוחה שהשתקה כללית היא הדרך הקלה והלא-מוצלחת לייצר נוסחה כזו.
        יש לי ידיד שמעביר סדנאות בתקשורת לא-אלימה. בסדנאות האלה לומדים אתיקה של דיבור עם אחר/ת באופן לא אלים. כל נושא שיחה הולך, כמובן, מדיבור אישי ואינטימי, ועד דיבור פוליטי. אני חושבת שזו נקודת עיוורון שהאנשים שעוסקים בשיח הפריבילגיות, לא נותנים עליו את הדעת. איך לתקשר באופן לא-אלים, ועדיין לשמור על ערוץ פתוח של תקשורת.
        אני חושבת שחשוב באמת לבדוק כיצד לשמור על שיח פתוח ולא אלים/מבטל משני הצדדים. אנחנו נופלים למקומות כאלה כל הזמן, הרי, בתור בני אדם, גם במערכות היחסים המשפחתיות שלנו, עם חברים, בני זוג וכו'. אז כמובן שניפול לשם גם בהקשרים רחבים יותר, ובמיוחד במקומות שלכאורה אין לנו "מה להפסיד" בהם: הרי אם נכנסתי לויכוח על סוגיה חברתית-פוליטית עם מישהי שאני לא מכירה באופן אישי, ואין לי מה להפסיד מהויכוח הזה (היא לא קרובה אליי, אני לא אפסיד חברה קרובה או אחות או קולגה), עוד פחות חשוב לי לשמור על אתיקה של דיבור לא-אלים. נכון, יש לנו מטרה משותפת של הבנה הדדית, אבל כמה זה משחק תפקיד? כנראה שלא ממש, ובעיקר לרוב האנשים יש צורך להרגיש צודקים…

  3. interspem נובמבר 23, 2012 בשעה 11:14 am #

    "מרגע שהאונס יוכר כחוויה הסובייקטיבית של האשה, ללא תלות באירוע האובייקטיבי שהתרחש, וכל זמן שהחוויה הסובייקטיבית של האשה מתווכת על ידי השיח החברתי הגברי, כל מין עם מי שאינו גבר לבן יהודי הוא בחזקת אלימות. אף אם המין עצמו לא נתפס אף על ידי האישה כאלימות, הרי שבדיעבד הוא יפורש על ידי החברה כאקט אלים, והאשה תדרש לבחור אחת משתיים – האם היא משתפת פעולה עם השיח החברתי הרווח, או מסכימה להיות האחת שקיימה יחסי מין חופשיים ומרצון עם אותו "אחר" מאיים […]".

    נראה לי שיש כמה בעיות בפסקה הזו. האחת היא ההנחה שאפשר לפרק מקרה אונס (במסגרת ניסוי המחשבה או מחוץ לו) ל"מה שהאישה באופן סובייקטיבי מרגישה" ו"מה שבאופן אובייקטיבי קרה במציאות", כשיש כאן כמעט הנחה מובלעת שאפשר שמישהי תחווה סובייקטיבית אונס, כשאובייקטיבית אונס לא התרחש.
    נראה לי שנקודת מפתח כאן, ומהפסקה הזו לא לגמרי ברור לי אם ההפרדה קיימת בתיאור שלך, היא האם אנחנו מדברות על החוויה הסובייקטיבית שלה בזמן אמת, או על הסיפור שכתוצאה מהלחץ החברתי היא מספרת לעצמה אחר כך.
    אם אנחנו מנתקות אונס מהדרישה ההכרחית לכפייה אלימה (כתבת "אף אם המין עצמו לא נתפס ע"י האישה כאלימות" – אבל הוא יכול להיתפס על ידיה ככפייה לא אלימה, למשל באמצעים כלכליים או לחץ מסוג אחר), אני לא בטוחה שיש משמעות לטענה הזו. החוויה הסובייקטיבית של האישה מושפעת מהשיח החברתי גם בזמן אמת – אם הרעיון ש"אין מצב שארצה לשכב עם ערבי" חזק מספיק, הוא חזק מספיק כשאותו ערבי מתחיל איתי במועדון או אני עולה איתו הבייתה.

    יכול להיות שהכוונה בפסקה הזו הייתה שבזמן אמת לא התנגדתי לסקס, אפילו רציתי אותו, אבל אחר כך אני מרגישה אשמה או בושה או לחץ אז אני בוחרת נראטיב יותר נוח.
    מעבר לעובדה הברורה מאליה, שההצגה הזו של הדברים דומה באופן מעט חשוד לטיעון הגנה נפוץ (אולי הכי נפוץ) של אנסים, ומסתדרת נהדר עם הנראטיב (הלא מבוסס!) של האחוז הגבוה וחסר המידתיות של תלונות שווא על עבירות מין, היא משחקת על ההנחה שבחברה שלנו, או בחברה ההיפותטית של ניסוי המחשבה, יהיה עדיף לי להיות קרבן אונס מאשר אחת ששוכבת עם ערבים. אני לא בטוחה שזו טענה מובנת מאליה שאפשרפשוט להניח.

    בהקשר הזה, אגב, כדאי לציין שבלא מעט מקרים של אלימות במסגרת חיזור, או מערכת יחסים שתחילתה בכפייה, או סקס לא בהסכמה כחלק מקשר, אפשר לראות דווקא את ההיפך – קרה משהו שלא רציתי, שלא הסכמתי לו, ולא כ"כ ברור לי איך למסגר אותו, אז הפירוש בדיעבד הוא לא של אקט רצוי לאקט אלים, אלא להיפך. נדמה לי שאם אנחנו מפרשים את הלך המחשבה של נשים שמלבישות סיפור אחר על יחסי מין מוטלים בספק, יש בעיה מסוימת בהתעלמות מההיבט הזה.

    האפשרות המטרידה יותר, היא שהפסקה הזו נועדה לומר בדיוק מה שנראה בקריאה ראשונה שהיא אומרת – חווית האונס הסובייקטיבית של האישה בזמן אמת היא לא חלק מהתיאור האובייקטיבי. יש כאן הנחה מובלעת ששאלת המפתח ל"האם התרחש אונס" היא לא האם הנאנסת נאנסה, אלא האם האנס אנס. אפשר לתרץ את זה ביסוד המחשבה הפלילית בעבירות מין, אבל הרשומה הזו היא לא הכרעה בדין פלילי, היא ניתוח חברתי שמכוון להיות רדיקלי, מעמיק ומאתגר דרכי מחשבה מקובלות – ואם ככזה, הוא מניח בלי לשים לב שיותר חשוב מה חווה האנס מאשר מה חווה הנאנסת – נו, לקרוא את זה בתגובה לרשומה שמנסה לעורר את תשומת ליבנו לפער העצום בין נקודות מבט, זה באמת לבטל את כל החלק הקודם בדיון.

    • חגי נובמבר 24, 2012 בשעה 9:41 am #

      התלבטתי אם לענות לתגובה, שמצד אחד היא מעניינת, ומצד שני יש בה משהו שבדרך כלל אנחנו מזהים פה בבלוג בתגובות של גברים, הרבה אלימות.

      אשיב בקצרה.

      לעניין ההפרדה בין הרכיב האובייקטיבי והסובייקטיבי של המין – כן, בהחלט, אני מנסה לטעון שבחברה שבה ככל שאת מוחלשת יותר שליטתך באופן שבו את מספרת את הסיפור של קטנה יותר יש בעיה לאמץ הגדרה מבוססת חוויה סובייקטיבית בלבד. הבעייתיות הזאת היא לשני הכיוונים. היא תוביל למצב שבו אונס אלים של אישה על ידי בעלה, אם הוא מובן על ידי האישה כלגיטימי, לא יהיה אונס, והיא תוביל למצב שבו יוכרו מקרי אונס המבוססים על חוויות קשות של נשים, שלא ראוי להכיר בהם כאונס, מצבים שבעיקר יפגעו בקבוצות מוחלשות (דוגמת המקרה של סאבר קאשור).

      אין בטענה זו דבר וחצי דבר עם הטענה של תלונות השווא. – הדיון על תלונות שווא מבוסס על ההנחה שאנחנו מסכימות בדבר ההגדרה של אונס ואלימות מינית, והשאלה היא השאלה הראייתית, בכמה מהתלונות באמת מדובר על אירוע העולה להגדרה, ובכמה לא. הדיון פה הוא בשאלה כיצד אנחנו מגדירים עבירות אלימות ואונס מלכתחילה.

      באשר לביקורת שאני מכניס הגיון של המחשבה הפלילי לניסוי הרעיוני של קרן – זאת בדיון המטרה. כפי שקורה פעמים רבות בדיונים הללו, הם נשארים ברמה הפילוסופית שחושפת יפה את הבעיה, אבל לא בהכרח מקלה על מציאת הפתרון. אני מאוד מעריך את הניסוי של קרן, אחד מהניסויים החזקים שמשמשים תמיד לשכנע את הלא משוכנעים בחשיבות התנועה הפמניסטית בימינו, אבל הניסיון להסיק ממנו מסקנות במציאות נראה לי בעייתי.

  4. שמש שמש נובמבר 24, 2012 בשעה 8:33 am #

    מרב מיכאלי על האם סאבר קאשור אכן הואשם בכך שלא גילה שהוא ערבי, או באונס: http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1220102
    נראה לי שמה שהיא כותבת מבטל את הדוגמה בפוסט.

    • חגי נובמבר 24, 2012 בשעה 9:31 am #

      בדיוק לזה התייחסתי בפוסט. גם בבית המשפט עצמו (כפי שמוסבר בפסק הדין, שמיכאלי לא קראה מספיק לעומק כנראה) היה ניסיון להעלות את הטענה שבעצם היה מדובר באונס ללא קשר לזהותו של האנס, אבל בגלל הסדר הטיעון הטענה נדחתה.

      זהו המהלך של הפרקליטות לספר את סיפור המין מחדש באופן שיתאים לשיח ההגמוני. בחורה שהסכימה להתקדם עם מישהו לאזור נטוש ואחר כך נאנסה? זה סיפור לא מקובל על החברה. לעומת זאת בחורה ששכבה עם ערבי בלי לדעת ואחר כך גילתה? זה סיפור מקובל.

  5. יניב נובמבר 25, 2012 בשעה 12:27 am #

    פוסט מעניין. הוא מוכיח שוב את הפוטנציאל היצירתי העצום שהיה בניסוי המחשבתי המקורי.
    למען האמת, אם נעזוב בצד רגע את עניין הדוגמה של האונס והניסוי המחשבתי לגביו, או את החלוקה לגלים של פמיניזם, לא לגמרי הבנתי היכן, במישור המופשט יותר, אתה נבדל ממה שהציעה קרן. היא הציעה לעבור ממשטר "צדק של נזק" למשטר "צדק של סיכון" ולדאוג לחלוקה שוויונית יותר, או הוגנת יותר, של סיכונים. זו בעצם הקריאה למעבר מצדק מתקן לצדק חלוקתי – שאתה קורא לה. לא ברור לי מדוע אתה משייך את הקריאה הזו לצדק מתקן, מכיוון שעצם שמה, חלוקה מחודשת של הסיכונים, מעיד על השתייכותה לרעיון הצדק החלוקתי. ואכן, הדוגמה שנתת – החזקה שכל יחסי מין שהתקיימו במסגרת יחסי מרות הם בגדר אלימות מינית – היא למעשה אימוץ בקטן של ההצעה של קרן, שמבקשת "להכיר ביחסי הכוחות חברתיים החורגים לאקט המיני עצמו", כלומר, ביחסי הכוחות בין גברים לנשים (למעשה, זו אינה חלוקה של 'הסיכון' אלא חלוקה של נטל ההוכחה – שזה משהו אחר, אם כי יש לו השלכות משמעותיות על הסיכון).
    אני קראתי את ההצעה והניסוי המעניין מאוד של קרן – לפחות עד לחלק של המסקנות הזמניות – לא כהמשך לנטייה לדרוש מבעלי פריבילגיות שיוותרו עליהן (או לאלימות המופעלת על-ידי החלשים), אלא דווקא כמשהו שחורג מהשיח הרדוקטיבי הזה של הפריבילגיות, האלימות הסימבולית והאלימות הסימבולית הנגדית, ושאר מיני הכאות או הכאות על חטא, שמתבססות על התבצרויות בזהויות. בניגוד לאלה, ההצעה של קרן להטיל את הסיכון על "בעלי הפריווילגיות" נובעת מהניסיון לגרום להם לחרוג לרגע מזהותם המתוחמת, להביא בחשבון את חווייתו של האחר, חוויה של אחרוּת באופן כללי, שתפקח עיניים לסיכונים. כמובן, הניסיון לעשות זאת באופן כופה באמצעים משפטיים הוא בעייתי, מכיוון שבמובן הטהור מדובר בניסיון להרחבה של התודעה, משהו שהמשפט לא יכול לכפות. אבל עצם המחשבה בכיוון הזה מעוררת השראה.

    יש משהו משותף גם לרעיון של הצדק המתקן, שאתה מייחס (לדעתי בטעות) להצעה של קרן, וגם לצדק החלוקתי, שהניסוי הזה מדלג מעליו: שתי ההצעות יוצאות מתפיסה קונפליקטואלית של יחסים חברתיים. אחת מבקשת לבצע חלוקה שתתחשב את פערי הכוחות בחברה (זהו הצדק החלוקתי – distributive justice), והאחרת מבקשת לתקן את העיוות שנוצר בעקבות ביטוי מקומי של קונפליקט (זה הצדק המתקן, corrective justice – שעוסק בנזק; ומכיוון שאי אפשר באמת להשיב את המצב לקדמותו אז מבקשים לתקן את העוול באמצעות איזשהו פיצוי עליו. אפשר לקרוא לכך גם re-distributive justice, חלוקה מחדש כתיקון). שתי התפיסות הללו זרות משהו למשפט הפלילי שתופס את הקהילה לא כזירה של יחסים קונפליקטואליים אלא כמשהו שלם, והצדק שהוא מבקש לא מתעניין בקורבן ובנזקה הפרטי, אלא במתן גמול לפושע כדי שישיב לקהילה את שלמותה (זהו צדק גומל – retributive justice).
    בניסוי המחשבתי של קרן, יש משהו מהפכני כי הוא משלב בין שתי התפיסות – הוא ער לכך שהקהילה בנויה על יחסים בלתי שוויוניים, ולכן קונפליקטואליים בפוטנציה, אבל הוא מבקש לחזק את היחסים המשותפים בין חברי הקהילה באמצעות כך שחלק מהם ינסו לייחס לעצמם את עמדתן או את נקודת-מבטן של האחרות. אפשר לקרוא לכך attributive justice (מלשון attribute – לייחס. וחיפוש אינטרנט מהיר מעלה שחכם המשפט הבינלאומי גרוטיוס כבר השתמש במונח של attributive justice, ואכן טען שמדובר בצדק של כל אותן תכונות שנועדו לעשות טוב לאחר: כמו נדיבות וחמלה, וטען שהוא אינו אכיף באמצעים משפטיים).
    חלק מהתגובות לפוסט של קרן טענו בדיוק את זה מתוך הבנה אינטואיטיבית של העניין: מישהו כתב שדרך אפשרית להעברת סיכונים (והיא נמצאת מול העיניים שלו רק שאף פעם לא חשב עליה ככזו) היא זוגיות. כלומר, התפיסה שהסיכון חל על שני הצדדים, ששניהם חלק מאותו שלם, גם אם ביניהם עצמם מתקיימים יחסים דינמיים (מלת פשרה בין לא לכתוב היררכיים ולא שוויוניים…)

    ובשולי הדברים: לא הבנתי למה מצאת את המאמר של ניסים מזרחי מעליב, וגם לא איך הסקת ממנו שהוא תומך באלימות סימבולית נגד אשכנזים. אני קראתי והסקתי דברים שונים לגמרי

    • חגי נובמבר 25, 2012 בשעה 5:24 am #

      היי יניב

      נדמה לי שאתה רוצה שאני אסביר מחדש את כל טענותי. אני אנסה להתמקד בעיקר. ההבדל בין צדק מתקן וצדק חלוקתי הוא מהותי, ונגע לשאלה האם אנחנו מחלקים סיכון או משאבים. הניסיון, המאוד ליבראלי, להפריד בין סיכון ומשאבים, על ידי אימוץ של שיח של צדק מתקן, הוא ניסיון בעייתי, כיוון שהוא משאיר את השיטה על כנה, ובסך הכל משנה את הרכב המדכאים והמדוכאים.

      באשר לקריאה שלך את הפוסט של קרן כפוסט רדיקאלי היוצא כנגד הדרישה לויתור על פריבילגיות, בכנות, אני לא רואה איך היא מתיישבת עם הטקסט. בכל מקרה, ככל שהפרשנות היא רק שהטקסט קורא להבנה של קבוצות מוחלשות על ידי גורמים פריבילגיים (ולדעתי זה לא מה שהוא עושה) הרי שאני מסכים.

      ביחס למאמר של מזרחי – אני לא ארחיב, כי זה לא הנושא של הפוסט, אבל הוא בעצם אותה גברת בשינוי אדרת. פתאום לא מדובר בפריביטיביות המזרחית שמונעת מהם להבין מהן זכויות אדם, אלא במוחלשות המובנית חברתית שלהם. מעבר להטלת האשם על האשכנזים לא השתנתה התפישה הבסיסית ביחס למזרחים. דרך אגב, אם תעיין ב"נתונים" עליהם הוא מתבסס, תגלה שהם בכלל לא מגבים את הטענה. כל שהוא מוכיח הוא שהפעילים האשכנזים בארגונים מלכתחילה לא רואים במזרחים קבל יעד לפעילות. הוא לא מראיין מזרחים, ומתבסס על דוגמאות אקראיות מהתקשורת.

      בשולי הדברים, אני חלוק עליך באשר לשאלה האם המשפט הפלילי מתעניין בקרבן ובנזק הנקודתי שהתרחש (וראה לדוגמא את האפשרות לבקש תסקיר קורבן בשלב גזירת הדין).

      • יניב נובמבר 28, 2012 בשעה 1:21 am #

        היי חגי,

        וודאי שהמשפט הפלילי היום מתעניין בקורבן והופך אותו לצד ממשי להליך (לא רק תסקיר קורבן, כל חוק זכויות נפגעי עבירה הוא עדות לכך) – אבל אני התייחסתי לתפיסה המסורתית של המשפט הפלילי, לא להתפתחויות מאוחרות בהשפעה ניכרת של אידיאולוגיות ליברליות ואינדיבידואליסטיות.

        אני לא מבין גדול בצדק מתקן, אבל נדמה לי שיש שני עקרונות שמאפיינים אותו בצורה מובהקת – שהוא מופעל בין צדדים ישירים, בלי התחשבות בחברה בגדול, ושהוא מופעל בדיעבד, או במינוח שלך, אקס-פוסט (אחרת מה בדיוק מתקן בו?). לכן, לא מדובר בשאלה של חלוקה של סיכון או משאבים, שהרי אם מחלקים סיכון זה חייב להיות מראש, ואין כאן כל צדק מתקן (משאבים, לעומת זאת, אפשר לחלק גם לפי עקרונות "מתקנים" וגם לפני עקרונות חלוקתיים). גם העיקרון של קשר ישיר בין צדדים לא מתקיים בהצעה של קרן, לפחות כמו שאני פירשתי אותה, וגם מסיבה זו היא לא עונה להגדרה של צדק מתקן לדעתי.

        יכול מאוד להיות שיש לנו פרשנות מאוד שונה לגבי ההצעה המקורית של קרן ומכאן גם לגבי ההשלכות שלה ביחס לשאלת הפריבילגיות. אני מעדיף את הפרשנות שלו כפוסט רדיקלי.

        לגבי המאמר של מזרחי, כאן נדמה לי שדווקא אתה קורא לתוך המאמר דברים ומשמעויות שאין בו. בלי להרחיב – כמו שאמרת, זה לא הנושא – הטענה אינה שהמזרחים אינם מבינים מהן זכויות אדם (אם בגלל פרימיטיביות אינהרנטית או בגלל מוחלשות מבנית). הטענה היא שפעילי זכויות האדם הם אלה שאינם מבינים מהן זכויות-האדם, עבור תושבי השכונות המזרחים – מחוץ לגבולות השיח וההגיון הליברלי האוניברסלי-לכאורה.

  6. Dehed נובמבר 27, 2012 בשעה 2:07 am #

    האמת שכתבתי משהו דומה למה שכתבת על השתקה, קצר יותר ועל נושא אחר:
    http://dehed.com/silencing-silencing-strategies-and-violence-in-the-rape-culture-discourse/

    אני חושב שהעוצמה שהורגשה בפוסט הקודם, שמאד אהבתי למרות ה"גליות השניה" שבו, היא בעיקר בכך שהויתור של בעל הפריווילגיה לא נמצא במוכנות להיפגע אלא במוכנות לחיות בסיכון שיעשה לך עוול. יש משהו מאד פשוט ומאד רדיקאלי בגרעין הרעיוני הזה, לא הסכמתי עם כל מה שעטף אותו, אבל הוא היה מאד מרשים.

    ורק הערה משפטית-מגדרית-היסטורית קצרה, כשלמדתי על חן אלקובי אצל דפנה ברק-ארז, זה היה הרבה לפני סאבר קאשור, ואז היה מקרה (לא זכור לי שמו) בו ערבי שהציג עצמו כיהודי דווקא לא הורשע באונס (לא היה בשוני במיהות העושה כדי להביא להרשעה באונס), ודפנה ניתחה את האפלייה המשפטית נגד שונות מגדרית כחריפה הרבה יותר מהאפלייה המשפטית נגד שונות גזעית או לאומית, כי בג"צ לא רצה להיתפס כגזעני אבל לא היתה בעיה להיתפס כשונא טרנסג'נדרים. כנראה שהגזענות הדביקה את השוביניזם בשנים האחרונות.

    • Dehed נובמבר 27, 2012 בשעה 9:47 am #

      עכשיו כשאני חושב על זה שוב, אני לא בטוח אם זו הייתה דפנה ברק-ארז או ליאורה בילסקי… בכל מקרה שתיהן מהממות.

Trackbacks/Pingbacks

  1. מאבק יום-יומי « האחות הגדולה - נובמבר 25, 2012

    […] על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות (חגי, יחסי מין) […]

  2. קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי | שחור-סגול - דצמבר 16, 2012

    […] המוכן סכין ביד, להגנה עצמית, מתרעמת המגיבה – כי באמת, מה היא עשתה רע? למה לבוא ולתקוף אותה […]

  3. על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל | - נובמבר 16, 2013

    […] פוסט תגובה של חגי לפוסט הזה של קרן: https://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/22/on-risk-and-control/ […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: