על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

*

הקצאת סיכונים בחברה מגוונת

בפוסט שכתבה קרן מתוארת שורה ארוכה של סיכונים הקיימים לנשים בעת קיום יחסי מין הטרוסקסואליים. כמובן, גם עבור נשים חלוקת הסיכון אינה שווה. אמנם, הסיכון לאונס פיזי אלים קיים בכל קבוצות האוכלוסייה. אך באשר ליתר הסיכונים, של כניעה לרצונו של הגבר בניגוד לרצונך, קיום יחסי מין מעמדה של חשש וחוסר ביטחון, אי עמידה על הזכות לסרב, ניצול יחסי כוח כלכליים וניצול יחסי תלות, שהם בעיקרם סיכונים הנובעים בעיקרם מיחסי הכוח הסימבוליים והסוציאליים (ולא הפיזיים) בין הצדדים, באלו נושאות ככלל נשים מוחלשות ביתר שאת. ככל שרמת הסוכנות שלך בעולם (Agency) ויכולתך להפעיל את הכוחות המסורים לך כרצונך ובמנותק מהכפפה לקולות מדכאים סביבך גדולה יותר, כך מידת הסיכון לפגיעה הנובעת מההקשר החברתי קטנה יותר.

ועכשיו, נחזור לניסוי המחשבתי. אם היינו חיים בעולם שבו בכל מקרה בו אישה מדווחת על אונס היה מורשע הגבר אליו הופנתה האצבע המאשימה, מה היה קורה? נדמה לי שאחת התוצאות המעניינות יותר של ניסוי מחשבתי זה הייתה יכולה להיות שנשים משכבות אוכלוסיה חזקות, שנטל הסיכון עליהם הוא קטן יותר, היו אלו שמפעילות את כוחן החדש בצורה הנרחבת ביותר. דווקא נשים מוחלשות, החיות בחברה מדכאת, יהיו אלו שגם תחת החוק החדש יישארו שותקות. הן עדיין ישאו בכתם החברתי הנלווה להיותך קורבן אונס. הן עדיין יזוהו כשקרניות, אף אם מבחינה חוקית תוכר טענתן. לא מדובר בתוצאה היפותטית לחלוטין. כך למשל, נשים ערביות בישראל מתקשות יותר להגן על זכותם לביטחון מיני, שכן משמעות ההגנה על זכות זו, תוך שימוש באמצעים של המדינה היהודית, הוא פגיעה באוטונומיה של הציבור הערבי. תופעה דומה קיימת בקרב הקהילה הדתית והחרדית ובקרב קהילת הלהט"ב. כשהומו צעיר מגלה ברבים את קיומה של אלימות מינית באתרים של הקהילה הוא מאשרר לחברה הכללית את כלל הסטראוטיפים הקיימים, המקשרים בין הומוסקסואליות לאונס, פדופיליה ויתר מרעין בישין.

עכשיו, צריך לבחון את הצד השני של המתרס – כיצד ישפיע החוק הזה על גברים? גם בהקשר הזה, ויתור על ההסתכלות על הגברים כולם כיחידה אחת יכול להעלות כיווני מחשבה חדשים. למשל, כמות התלונות בדבר אונס שבוצע על ידי בני קבוצות מוחלשות צפויות לעלות פלאים. מרגע שהאונס יוכר כחוויה הסובייקטיבית של האשה, ללא תלות באירוע האובייקטיבי שהתרחש, וכל זמן שהחוויה הסובייקטיבית של האשה מתווכת על ידי השיח החברתי הגברי, כל מין עם מי שאינו גבר לבן יהודי הוא בחזקת אלימות. אף אם המין עצמו לא נתפס אף על ידי האישה כאלימות, הרי שבדיעבד הוא יפורש על ידי החברה כאקט אלים, והאשה תדרש לבחור אחת משתיים – האם היא משתפת פעולה עם השיח החברתי הרווח, או מסכימה להיות האחת שקיימה יחסי מין חופשיים ומרצון עם אותו "אחר" מאיים (במידה מסוימת, הסבר זה מאפשר להבין גם את היחס הלא פרופורציואלי בין גברים מזרחים וערבים לאשכנזים בכלא בעבירות מין ובכלל, חרף העובדה שדיווחים על אלימות מינית קיימים בצורה די שווה בכל קבוצות האוכלוסיה). כמובן, גם בהקשר הזה מצויות נשים לבנות משכבות אוכלוסיה חזקות ביתרון משמעותי. ראשית, הכתם שהן ישאו אם יתברר שקיימו יחסי מין רצוניים עם מי שאינו גבר לבן יהיה קטן בהרבה. שנית, הסיכוי שהן יקיימו יחסי מין עם מזרחים, ערבים או סודנים הוא קטן בהרבה, בחברה המקיימת הפרדה הדוקה בין שכבות אתנו-אקונומיות.

"To this day most Black women are unwilling to jeopardize their 'racial credibility' (as defined by Black men) to address the realities of sexism […] even fewer are willing to bring up homophobia and heterosexism, which are, of course, inextricably linked to gender oppression"
Barbara Smith

*

על כוחו וחולשותיו של הגל השני של הפמיניזם

הגל השני של הפמיניזם הוא נקודת מפנה בהבנה האנושית של יחסי הכוח בין גברים ונשים. הסטת המבט מהספירה הציבורית אל הספירה הפרטית, זיהוי הבית והמיטה כאתר של אלימות נגד נשים, והנכונות לבחון באופן ממשי וביקורתי את שנתפס עד לאותו מועד כ"טבע האדם" אפשרו הרחבה משמעותית של הפרויקט הפמיניסטי. אונס ואלימות הפכו, בהקשר זה, משורת אירועים מנותקים להבנה עמוקה של הסדר החברתי.

דווקא על הרקע הזה, הניסיון האמיתי של מנהיגות הגל השני לקדם שינוי באמצעות המשפט הפלילי זכה להצלחה חלקית בלבד. בהקשרים מסוימים התחולל שינוי. כך למשל, כיום במרבית המדינות המערביות אין דרישה של אלימות פיזית כדי להוכיח ביצוע אונס, נקבע כי יכול שהתרחש אונס גם אם הנאנסת לא ביטאה כל התנגדות, בוטלה הדרישה כי האנס לא יהיה בעלה של הנאנסת (והוכרה האפשרות של אונס בין בני זוג), נקבע כי אין מקום לבחון את עברה המיני של המתלוננת, את לבושה ואת התנהגותה קודם למקרה האונס ועוד. כל הרכיבים האלו בהצלחת הגל השני של הפמיניזם נבעו אמנם מהסטת המבט אל המיטה, אבל הן עדיין מושתתים על הפמיניזם הליבראלי. השיח הליבראלי בהחלט מסוגל להכיר באלימות שאינה רק אלימות פיזית.

לעומת זאת, הניסיון להשתמש במשפט הפלילי ככלי לשינוי הסדר החברתי עורר קשיים ממשיים. כיצד ניתן, ולו במישור הרעיוני, להשתמש במערכת המשמרת את השיח החברתי הקיים על ידי פירוק ההקשר הכללי והעמדת ההקשר הפרטי במוקד, ככלי לעיצוב מחדש של ההקשר הכללי. כמובן, הקושי הזה הוא לא ייחודי לגל השני. כל שיטה המושתתת על עקרונות מרקסיסטיים נתקלה באותו הקושי ממש, של עיצוב מערכת משפטית לא-דכאנית. הגל השני חווה את הקושי הזה בצורה החריפה ביותר, שכן בשונה ממהפכות אחרות, לא הייתה לו שאיפה מעשית לפירוק מוחלט של הסדר החברתי וכינונו מחדש.

 *

כאן חשדתי

אחד הטיעונים התומכים באלימות מזרחית כלפי אשכנזים, ולו סימבולית, הוא הטיעון בדבר חלוקת הסיכונים. אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם (טיעון שהועלה גם בהקשרים של קבוצות מוחלשות אחרות, דוגמת בהקשר ליחסי הטרואים-להט"בים, לדוגמה בפוסט הזה, שבעיקרו קובע "תסתמו את הפה"). לחילופין, בגרסה מרוככת יותר הטענה היא שהטלת נטל ההוכחה שאינך מבצע עוול דווקא על הצד המוחלש בדיון, על רקע קיומם של יחסי כוח מובנים בחברה, משמרת את הסדר החברתי, שכן היא מקטינה אמנם את הסיכון שיגרם עוול לאשכנזים, אבל מעלה בצורה משמעותית את הסיכון שעוול שנגרם למזרחיים לא ימצא במה ומענה. הטענות האלו עמדו ועומדות בליבו של הדיון המורכב בפייסבוק בין מזרחים לאשכנזים. למרבה ההפתעה, אף שטענות אלו נשמעות מידי פעם מכיוונם של מזרחים (דוגמת המאמר המעליב של ניסים מזרחי), לא מעט אשכנזים אקדמיים משכילים מגבים אותן ומעודדים אותן (ראו למשל כאן וכאן). המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.

אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?

כמובן, גם בהקשר הזה הדברים הולכים ומסתבכים. האם מותר לרוסים לדבר על מזרחים? האם מותר למזרחיות לדבר על ערבים? האם מותר להומואים לדבר על נשים? המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).

כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

 *

צדק מתקן, הרתעת הרבים וצדק חלוקתי

צדק מתקן הוא צדק המבקש להשיב את המצב לקדמותו. בהקשרים רבים, בהם לא ניתן באמת להחזיר את הגלגל לאחור, משמעות הדבר היא גרימת נזק מקביל למבצע העוול. זהו העיקרון הפופולארי של "תגמול הולם". הדרישה לחלוקה שיוויונית של סיכון אינה אלא וריאציה נוספת על עיקרון הצדק המתקן. היא מושתתת על ההכרה בנזק פוטנציאלי כנזק לכל דבר, ומשכך, יש לקדם מנגנון של תגמול הולם גם בהקשר זה. בשני המקרים, מדובר באימוץ שיח הזכויות, שיח המושתת על ההנחה בדבר קיומו של פרט אוטונומי בעל זכות להגנה על האוטונומיה שלו, במנותק מהקשר חברתי ותרבותי. הדרישה לצדק מתקן, שהיא מוצאת מההקשר הפרטי ומועברת להקשר הקולקטיבי, בין אם ביחסי גברים ונשים, בין אם ביחסים מדיניים, עלולה להוביל לעיוותי צדק בדמות פגיעה דווקא בחלק המוחלש ביותר של הקבוצה שעתידה לספוג את התגמול ההולם. מעבר לכך, הדרישה לצדק מתקן, מבעד לסבך תיאוריות פילוסופיות, היא פחות או יותר דרך מתוחכמת להגיד "צרת רבים חצי נחמה" ולהאדיר את הזכות לנקמה, מקום בו לא ניתן לתקן את העוול.  

כמובן, אפשר לטעון שחלוקה מחדש של הסיכון תוביל גם להקטנת הנזק מלכתחילה (אקס-אנטה). הניתוח הזה, שבעולם הכלכלה והמשפט מגולם בעיקרון של הרתעת הרבים (וגם הרתעת היחיד, במובנים מסוימים) מוביל למסקנה כפולה. ראשית, שככל שהנטל להוכיח את העבירה יוטל במידה רבה יותר על מי שמסוגל למנוע אותה, כך ירד היקף העבירות. שנית, ככל שתוחלת הענישה, משמע, היקף הענישה בעוצמתה, תהיה גדולה יותר, כך ירד העבריינים מלכתחילה (הניתוח הזה, שעליו זכה בֶּקֵר לפרס נובּל בכלכלה, הוביל בין היתר למסקנה שצריך לתת עונשים חמורים ככל הניתן על מנת ליצור הרתעה לרבים). הבעיה הגדולה עם סוג הניתוח הזה היא שהוא עובד נפלא על הנייר, אבל לא פעם מתגלה כשגוי במציאות. מחקרים אמפיריים מראים שככל שהעבירות הן עבירות לא רציונאליות (למשל, עבירות אלימות, בשונה מעבירות מס), כך ההשפעה של ההרתעה קטנה. בחלק גדול מהמקרים של אלימות מינית, דוגמת אלימות כלכלית או נפשית, מבצעי האלימות בכלל לא תופשים אותה ככזו (למעשה, אחרי אין ספור שיחות עם נהגי מוניות, נדמה לי שגברים רבים לא תופשים גם אונס פיזי אלים בין מכרים כאלימות מינית). אמנם, אין מספיק מחקר בסוגיה הזאת בהקשר של עבירות מין, בודאי בארץ, אבל נדמה ששיקום עובד לא פחות טוב מאשר ענישה, ובהעדר שיקום יעיל הענישה משיגה מעט מאוד, גם במישור של היחיד וגם במישור של החברה כולה. כמובן, אם יש תוכנית שיקום טובה, שמצליחה ללמד עברייני מין למה העבירה פוגעת בקרבן, שווה להחיל אותה על כלל האוכלוסיה, לפני ביצוע העבירות. זה יותר יקר ומתסכל, אבל כנראה יכול להיות הרבה יותר אפקטיבי. וודאי שתוכנית כזאת תהיה יותר אפקטיבית ביחס לאלימות מינית שאינה עולה כיום כדי עבירה.

בהקשר הזה גם שווה לציין שאפילו אם היינו מאמצים את המודל הכלכלי-משפטי של הקטנת הסיכון על ידי הטלתו על "המונע הטוב ביותר", עדיין ענישה שהייתה נתפסת כשרירותית לא הייתה בהכרח מובילה להקטנת הסיכון (וזאת בשונה מענישה חמורה וקשה של מי שהורשעו על בסיס קריטריונים שהם שלטו בהם והכירו אותם). זאת מהסיבה הפשוטה שמרגע שעוברים למודל של אמון מלא בנפגעת, הגבר במערכת היחסים אינו "המונע הטוב ביותר". אמנם, המשמעות אינה בהכרח ביצוע יותר פשעים, או הימנעות ממין כליל, אבל ודאי שלא ניתן לקבוע בוודאות שמדיניות כזאת תקטין את היקף הסיכון בחברה, לנשים ולגברים כאחד.

בשונה, צדק חלוקתי מושתת, רעיונית, על הכרה ביחסי הכוחות החברתיים. הוא מבקש לבחון כיצד מחולק ההון בחברה, בין אם מדובר בהון מטריאלי ובין אם מדובר בהון סימבולי. הניסיון לעצב כללים משפטיים, לרבות במשפט הפלילי, באמצעות תפישות של צדק חלוקתי, מאפשר לא רק חלוקה שווה של סיכונים, אלא גם חלוקה שווה של משאבים. השימוש בכלי של צדק מתקן מאפשר לשאול האם, במדינה בה הזדהות כערבי גורמת לרתיעה, יש מקום לאמץ כלל המחייב גילוי מוצא אתני בטרם קיום יחסי מין אקראיים. היא מאפשרת לשאול האם יש מקום לאמץ כלל על פיו יחסי מין המבוצעים בתוך מערכת יחסים המושתת על ניצול כלכלי יתפשו, אלא אם יוכח אחרת, כאלימות מינית. רבים מהכללים המשפטיים המעשיים הנוגעים לעבירות מין, מכילים, גם אם לא במפורש, הכרה בקיומם של יחסי כוחות חברתיים החורגים מהאקט המיני עצמו. כך, קיומה של תקופה התיישנות מוארכת לעבירות מין, ובפרט לעבירות מין בקטינים, משקפת את ההכרה בחברה המפעילה לחץ על קורבנות שלא להתלונן. החזקה שיחסי מין שנעשו במסגרת יחסי מרות הם אלימות מינית אף היא משקפת הכרה בקיומם של יחסי כוח החיצוניים לאקט המיני עצמו. הפסיעה במשעול המורכב, של גיבוש מציאות חברתית ומשפטית המתחשבת בפערי הכוחות הקיימים קוסמת הרבה פחות מדרישה מהצד ה"חזק" לשאת בסיכון שווה לסיכון שנגרם על ידו (ובשיח הרווח "לקבל את זה כמו גבר") אבל, לפחות לדעתי, היא גם פוגענית הרבה פחות (וממש שווה לקרוא גם את הפוסט הזה, של אייל גרוס ויופי תירוש, על שלילת זכויות פנסיה מעברייני מין בשם ההגנה על נשים, ועל הקושי שבכך).

 *

הורד את רגלך מהצוואר שלה

באחד מהעימותים בין קרול גילגן, אשת הפמיניזם התרבותי, וקתרין מקינון, ממייסדות הגל השני, נדון שאלת ההבדל שנגלה בניסוי שנערך בילדים. ההבדל היה שילדים (בדוגמא הספציפית, ילד בשם ג'ק) נוטים להתמקד בדיון של זכויות, בעוד שילדות (בדוגמא הספציפית, ילדה בשם איימי) נוטות להתמקד בדיון המעוגן בהקשר הספציפי של הסיטואציה. למול גיליגן, שביקשה להציג את ההבדל כבהבדל המשקף תפישות שונות של אתיקה, לאורן מחונכים גברים ונשים, ציינה מקינון כי:

"I say, give women equal power in social life. Let what we say matter, then we will discourse on questions of morality. Take your foot off our necks, then we will hear in what tongue women speak."   

אחד משני הגברים המצוטטים בפוסט של קרן הוא אני. האם באמת מעולם לא עצרתי לחשוב על הסיכון הקיים במין הטרוסקסואלי לנשים? נדמה לי שזאת הסקת מסקנות מרחיקת לכת מאחד הסעיפים בהתייחסותי לפוסט, אבל אני בהחלט מסכים שכשגבר מבקש לדבר על אלימות מינית נגד נשים הוא צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא לא מכיר את חווית האלימות, גם אם הוא חשב עליה, וגם אם הוא ישב וקרא ברצינות על הנושא (לדעתי גם נשים שכותבות על הנושא צריכות לצאת מנקודת הנחה של הכרות חלקית עם החוויה הנשית הקולקטיבית). האם ההכרה הזאת צריכה להתבטא בסוג הדיון שנערך, בכבוד לקולות הנשמעים במסגרתו, באופן שבו הדברים נאמרים ובנחרצותם? בהחלט (ואפילו כבר ניסיתי לדון קצת בשאלה כיצד להגן על הקול של הנפגעת בעבירת מין, ובהשוואה בין צנזורה של מתלוננות ושל להט"בים כאן). האם מהזכות לבמה שווה, משקל שווה וכוח שווה נובעת הזכות להדדיות באלימות, להשתקה חוזרת או להתברגות בראשות ההיררכיה החברתית תוך הצבת הרגל על גרונם של אחרים? לפחות לדעתי, התשובה היא לא.

*

*

עוד פוסטים בנושאים קרובים:

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

כשאת אומרת "לא", מי יודע(ת) למה את מתכוונת

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

איך מתמודדים עם הפחד הזה

בלי שליט ובלי נשלט

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב