Archive | דצמבר, 2010

שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

31 דצמ

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

להמשיך לקרוא

זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה

29 דצמ

|מאת חגי|

אני אוהב לרקוד למוזיקה של ליידי גאגא, אוהב לשכב עם בחורים חתיכים שאספתי מהרחוב, אוהב ללכת לים, אוהב לאכול , מעדיף וודקה על ערק, מפנטז יום אחד לקרוא שירי יונה וולך במהלך סקס.

לא רוצה להסביר, לא רוצה לנתח, לא מוכן לתת דין וחשבון לאף אחד ולאף אחת.

ד"ר סוס, אחד הסופרים הטובים ביותר לילדים ומבוגרים כאחד, אומר, בספר One Fish, Two Fish, Red Fish, Blue Fish

"From there to here, from here to there, funny things are everywhere!".

(שני ביצועים ביזאריים לחלוטין של הספר אפשר לראות כאן ו-כאן)

על מצעד הגאווה בתל אביב אפשר לכתוב הרבה, וראוי לכתוב. אפשר לכתוב על הפוליטיות או העדרה של המצעד, אפשר לכתוב על השאלה האם המצעד משיג את מטרתו, אפשר לשאול האם היה ניתן להשתמש בתקציב של המצעד לצרכים אחרים. אבל דבר אחד קשה להכחיש ביחס למצעד הגאווה – הוא פשוט כייף. חצי יום של הפנינג צבעוני, חופשי, בשמש התל אביבית, עם בירה והופעות על חוף הים. עם דגלים, בדיחות, חברים.

הרבה דיברנו פה על הקשיים, המצוקות, המאבקים, הפוליטיקה של המשפט, של החברה, של היומיום. כל אלו קיימים וחשובים וצריך לדבר על הנושאים האלו. נדמה לי אבל שאין טעות חמורה יותר מלשכוח את ההנאה. התנועה ההומו לסבית, דווקא בגלל ה"שוליות" שלה, מצאה את ההנאה ואת העונג מחדש. התנועה מצאה את הדיוות הגדולות, את הפייטים, את הפסטיבלים בלונדון, המועדונים בברלין, המסעדות בפאריז, הברים והחופים של ניו יורק. גם במיטה, התנועה מצאה את ההנעה שבמין אנאלי, אוראלי, זוגי, המוני, בבריכה, במקלחת, על השולחן, עם אזיקים, בלי אזיקים, עם עזרים או בלי עזרים, את החדוה שבפופרס ואת החדווה שבאלכוהול, את חירות הסטוץ והחירות שבזוגיות, את הגנים הציבוריים ואת הסאונות.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: דימויים ורעלות

27 דצמ

|מאת שירה|

על אף שאנחנו תופסים את איראן בתור האיום האנטי דמוקרטי ואולי אפילו האפוקליפטי הגדול הבא, מתוך כל המדינות הלא דמוקרטיות בסביבה, איראן היא זו אשר נחשפנו לתרבות שלה בצורה המעמיקה והרחבה ביותר, בעיקר בעשור האחרון. לא רק שהגיעו אלינו יצירות אמנות ותרבות איראניות משובחות וסרטים דוקומנטריים מרתקים על המציאות שם, אלא שנשים איראניות רבות מהוות גם הן נציגות בולטות ומלאות כשרון של התופעה הזו.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הקומיקס פרספוליס מאת מרג'אן סטראפי, שהפך גם לסרט בבימויה ובבימויו של וינסנט פארונו ומתאר באופן יצירתי ומורכב את השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת באיראן של העשורים האחרונים מנקודת מבטה של נערה צעירה.

להמשיך לקרוא

בלי שליט ובלי נשלט

25 דצמ

|מאת שירה|

חגי שאל אותי אתמול על הנטייה שלי לכתוב על ספרים או יצירות תרבות אחרות ולהשתמש בהם כדי לדבר על הנושאים שמעניינים אותנו. כשעניתי לו הבהרתי את הנקודה הזו גם לעצמי: המציאות, כמו שאנחנו מגלים בכל יום, רחוקה מלהיות מושלמת, וקיימים בה עיוותים עמוקים שקשה מאד להתמודד איתם בלי להתייאש. ביצירות בדיוניות לעומת זאת, ליוצר או היוצרת יש את הכוח לברוא או לשקף מציאות מורכבת יותר, מעניינת יותר ולעיתים צודקת יותר – לפחות במובן הרוחני. מציאות, שלא רק שמעודדת את רוחי אלא נוסכת בי תקווה שרעיונות ומילים יכולים באמת להשפיע על העולם.

בעולם ה"אמיתי" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה היסטוריה כולנו סוחבים על הגב. כמה מיתוסים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים להיות טבועים בנו. בכמה ציפיות אנחנו מוקפים, לא רק לגבי עצמנו בהווה אלא גם לגבי המסלול של ההתפתחות שלנו. גם בלי ידיעתנו המלאה, התרבות, השיח הציבורי, הסביבה והמשפחות שלנו מעצבים לנו בהדרגה את התודעה (עיצוב שבשלב מסוים גם אנחנו לוקחים בו חלק) ועוד לפני שאנחנו לגמרי עומדים על דעתנו, פעמים רבות כבר הפנמנו את כל הציפיות הללו בלי היכולת להפריד אותן מאיזו מהות פנימית שנדמה שכולנו מרגישים שהיא קיימת.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: הבנאליות של הפורנו

23 דצמ

|מאת רוני|

"השבוע בטיים אאוט: גיליון הסקס השנתי שיהפוך אתכם למאהבים הכי טובים בתל אביב. במרכזו: "דור הפורנו" – דור שלם של צעירים שגדלו באינטרנט עושים את זה בכל תנוחה אפשרית וחיים כמו כוכבי פורנו. ברוכים הבאים למהפכה המינית החדשה…" זה הטקסט שקידם את פניי בעמוד הרשמי של מגזין טיים אאוט בפייסבוק. זה, לצד תמונת השער של גיליון הסקס המדובר, המציג גוף של אישה בלונדינית, עטויה בגדים תחתונים סליזיים ונעלי עקב בומבסטיות, ורוקדת על עמוד ברזל. חשפנית, כמובן.

להמשיך לקרוא

להפסיק לחפש תירוצים

21 דצמ

*פוסט אורח, בעקבות אירועי השבוע החולף, והפוסט "כשאת אומרת 'לא', מי יודע(ת) למה את מתכוונת"*

|מאת שחר|


עבר בערך שבוע מאז שחילופי הדברים בפורום של המרכז לאמנות הפיתוי נחשפו ברשת, ותפסו מקום מרכזי, במהלכו עלו טיעונים שונים, לשני הכיוונים, בשיחות ובטוקבקים. אחד מהטיעונים המעניינים ששמעתי, ודווקא מאישה שהיא ידידה שלי, היה שצריך לרחם על המשתתפים בסדנאות של המרכז לאמנות הפיתוי בגלל שהם אנשים חסרי ביטחון, מסכנים, שנוצלו על ידי מנגנון תאב בצע וציני. הדברים שלה העלו אצלי שאלה מורכבת – איפה מסתיימת האחריות של האדם על המעשים שלו, והוא הופך לבובה על חוט של הנסיבות הספציפיות של חייו האישיים?

השאלה הנוגעת לאחריות של האדם על מעשיו, לעומת ההשפעה של נסיבות חיצוניות או תורשתיות על ההתנהגות היא שאלה מרכזית במדעי החברה, ובקרימינולוגיה בפרט. האם האדם נשלט על ידי דחפים, איזון כימי ודינאמיקות חברתיות, או שיש בו יכולת למצוא ריחוק מתוך הסיטואציה שבה הוא נמצא, ולהגיע להחלטה ערכית מוסרית? האם הילד האלים הוא פרט בעייתי עם אחריות למעשיו או שהוא תולדה של סביבה אלימה או מקפחת? האם הגבר המכה עושה זאת בגלל פגם מוסרי באישיות או שהוא מתיק את האגרסיביות שחווה אל מישהו חלש ממנו?
כל אלה תופעות מוכרות בפסיכולוגיה, ומתארות מצבים פתולוגיים. כאן עולה שאלה נוספת – האם מצב שבו גבר, בסיטואציה כמו שתוארה –  בה הוא לא פועל מתוך דחף מיני אלים, אלא מתוך רצון לכבוש אישה – פועל מתוך דחפים פתולוגיים, או שהוא מחזיק בדי שליטה עצמית כדי לעצור בעצמו? האם הוא סוטה או תוקף? חולה או פושע? פוגע או קורבן?

להמשיך לקרוא

קצרצרים: After all, we are not so bad with balls

19 דצמ

|מאת חגי|

הרבה זעם התעורר השבוע בארגון הלהט"ב העולמי (אפילו לא ידעתי שיש ארגון כזה) סביב הבקשה המשועשעת של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, שהומואים לא יקיימו יחסי מין במהלך המונדיאל בצפוי להערך בקטאר בשנת 2022 (ראו כאן). הבעיה של ספ היא לא החשש שהשחקנים יתישו את עצמם לפני המשחקים. הוא פשוט לא רוצה להסתבך. אחרי הכל, בקטאר מין הומוסקסואלי הוא לא חוקי, ו-…when in Rome.

האמירה המטופשת לא כל כך מזעזעת ולא ממש ראויה להתייחסות. העובדה שהמונדיאל נערך במדינה שזכויות אדם בסיסיות לא עומדות לנגד עיניה בשום צורה – זאת כבר בעיה יותר גדולה. אבל אפילו זו לא הבעיה כולה- הבעיה היא שספורט הפך להיות, בהרבה מאוד מובנים, מקלטם האחרון של ההומופובים (לצד פאשיזם ופנאטיות דתית כמובן). הבעיה היא במבנה תרבותי שמדיר הומואים ולסביות (כן, גם הן נדירות) מהעיסוק בספורט.

בגיליון סוף השבוע האחרון של מעריב ישנו ראיון עם גראת תומאס, מבכירי שחקני הראגבי בבריטניה (גם אותי הספורט הזה מצחיק) שיצא מהארון לאחרונה. בלשון המעטה, לא היה לו הכי קל. הקושי המרכזי היה דווקא לפני שהוא יצא מהארון, התחושה שהוא במועדון בו הוא לא רצוי. אחרי שהוא יצא, לטענת הכתב, הוא הפך להיות הגיי אייקון הבא בבריטניה (עכשיו השאלה היא כמובן האם דיוויד בקהאם יוכל לשקם את מעמדו אם גם הוא יצא מהארון).

כן, אנחנו יודעים לשחק כדורסל, כדורגל, ראגבי ואפילו להדוף כדור ברזל (נו טוב, אני לא ממש מצטיין במשחקים האלה, אבל גם רבים מחברי הסטרייטים לא). השאלה מדוע אין הומואים בספורט היא שאלה פשוטה מאוד. אין הומואים בספורט בגלל שהספורט התחרותי פועל תחת מעטה כבד של הומופוביה – ולא, אין בזה שום דבר גנטי, אין בזה שום דבר טבעי.

בישראל, שמעון אמסלם, שחקן הפועל תל אביב לשעבר, זכה לפיצוי כי כינו אותו "אמסלם ההומו" במהלך משחק. חבל, אם, כמו שאומרים, היו לו ביצים, הוא היה צריך להסתובב לקהל ולהגיד "תודה רבה. אני במקרה לא הומו, אבל אני מעריך את המחמאה".