שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

זהות, פוליטיקה וחירות ההנאה

|מאת חגי|

אני אוהב לרקוד למוזיקה של ליידי גאגא, אוהב לשכב עם בחורים חתיכים שאספתי מהרחוב, אוהב ללכת לים, אוהב לאכול , מעדיף וודקה על ערק, מפנטז יום אחד לקרוא שירי יונה וולך במהלך סקס.

לא רוצה להסביר, לא רוצה לנתח, לא מוכן לתת דין וחשבון לאף אחד ולאף אחת.

ד"ר סוס, אחד הסופרים הטובים ביותר לילדים ומבוגרים כאחד, אומר, בספר One Fish, Two Fish, Red Fish, Blue Fish

"From there to here, from here to there, funny things are everywhere!".

(שני ביצועים ביזאריים לחלוטין של הספר אפשר לראות כאן ו-כאן)

על מצעד הגאווה בתל אביב אפשר לכתוב הרבה, וראוי לכתוב. אפשר לכתוב על הפוליטיות או העדרה של המצעד, אפשר לכתוב על השאלה האם המצעד משיג את מטרתו, אפשר לשאול האם היה ניתן להשתמש בתקציב של המצעד לצרכים אחרים. אבל דבר אחד קשה להכחיש ביחס למצעד הגאווה – הוא פשוט כייף. חצי יום של הפנינג צבעוני, חופשי, בשמש התל אביבית, עם בירה והופעות על חוף הים. עם דגלים, בדיחות, חברים.

הרבה דיברנו פה על הקשיים, המצוקות, המאבקים, הפוליטיקה של המשפט, של החברה, של היומיום. כל אלו קיימים וחשובים וצריך לדבר על הנושאים האלו. נדמה לי אבל שאין טעות חמורה יותר מלשכוח את ההנאה. התנועה ההומו לסבית, דווקא בגלל ה"שוליות" שלה, מצאה את ההנאה ואת העונג מחדש. התנועה מצאה את הדיוות הגדולות, את הפייטים, את הפסטיבלים בלונדון, המועדונים בברלין, המסעדות בפאריז, הברים והחופים של ניו יורק. גם במיטה, התנועה מצאה את ההנעה שבמין אנאלי, אוראלי, זוגי, המוני, בבריכה, במקלחת, על השולחן, עם אזיקים, בלי אזיקים, עם עזרים או בלי עזרים, את החדוה שבפופרס ואת החדווה שבאלכוהול, את חירות הסטוץ והחירות שבזוגיות, את הגנים הציבוריים ואת הסאונות.

קצרצרים: דימויים ורעלות

|מאת שירה|

על אף שאנחנו תופסים את איראן בתור האיום האנטי דמוקרטי ואולי אפילו האפוקליפטי הגדול הבא, מתוך כל המדינות הלא דמוקרטיות בסביבה, איראן היא זו אשר נחשפנו לתרבות שלה בצורה המעמיקה והרחבה ביותר, בעיקר בעשור האחרון. לא רק שהגיעו אלינו יצירות אמנות ותרבות איראניות משובחות וסרטים דוקומנטריים מרתקים על המציאות שם, אלא שנשים איראניות רבות מהוות גם הן נציגות בולטות ומלאות כשרון של התופעה הזו.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הקומיקס פרספוליס מאת מרג'אן סטראפי, שהפך גם לסרט בבימויה ובבימויו של וינסנט פארונו ומתאר באופן יצירתי ומורכב את השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת באיראן של העשורים האחרונים מנקודת מבטה של נערה צעירה.