פרנדלי, תלוי למי

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

*

לתמוך ב"Such things"

באחרונה השיק משרד החוץ קמפיין הסברה לקידום הקהילה ההומו-לסבית הישראלית בארה"ב, בכיכובו של אסי עזר. עזר אמור לעבור במקומות שונים בארה"ב ולהציג את סרטו "אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם" תוך הסבר על הזכויות של הקהילה הגאה בישראל. מהלך זה של משרד החוץ אינו חריג אלא משקף קו הסברתי. כך, לדוגמה, גם בפרשת המשט עלו טיעונים דומים על ידי ישראל כנגד המשתתפים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חוזר על מוטיב זה כמנטרה בכל פעם שהוא רוצה להסביר כמה אנחנו נפלאים (למשל בנאום מול הקונגרס האמריקאי). בראיון שלו כאן, מסביר ראש הממשלה שמוזר שהשמאל האירופאי משתף פעולה עם האסלאם הקיצוני השולל זכויות אדם, בעוד שהוא אמור לתמוך ב"Such things". כמובן שמדובר באותו ראש ממשלה שלא מצא לנכון להתייחס לזכויות להט"ב במקומות בהם הדבר דרוש יותר, דוגמת מצעד הגאווה בירושלים, בכנסת או בכל בימה פנים-ישראלית אחרת.

כששמעתי על הקמפיין לא ידעתי מה מכעיס אותי יותר: עובדת היותו יפויי קיצוני של המציאות, או עובדת היותו דמגוגי. החלטתי, מטעמי שיוויון, לא לקפח אף אחת מהחזיתות.

כי מה זאת אומרת, בעצם, שמדינת ישראל היא המדינה הידידותית ביותר ללהט"ב במזרח התיכון? עבור עשרות-אלפי להט"בים הנשלטים על ידי ישראל במישרין (בגדה) או בעקיפין (ברצועה) אין שום זכויות אדם, אף לא הבסיסיות ביותר, עם או בלי קשר לנטייתם המינית. כמובן שגם אין להם שום הגנה מאלימות בתוך הקהילה בה הם חיים על בסיס נטייתן המינית. הם, ככל הנראה, אינם אוכלוסיית להט"בית שראוי להגן עליה מרדיפות ואלימות. גם ללהט"בים שנולדו במקרה ערביות-ישראלים לא בדיוק קל ואלו נותרים בשוליים הרחוקים של החברה, חשופות לאלימות ללא מגן.

להיות נער או נערה טרנסג'נדרים בישראל זה גם לא להיט גדול. אפילו מי שסגור על עצמו לחלוטין ומי שיודעת שהיא רוצה לעבור את הליך שינוי המין ה"מלא", שיאפשר לה הכרה בתור טרנסג'נדרית ממוסדות המדינה (למשל, בשביל לא להיות מורשע בהתחזות לאדם אחר, כמקרהו של חן אלקובי) – התהליך לשינוי מין הוא תהליך משפיל. הוועדה בתל השומר הוא ועדה שמרנית, הדורשת מהאדם לוותר על כבודה, פרטיותו ואנושיותה בשביל להיות מסוגלת לחיות בזהות המגדר אותה הוא בוחר; גם הוועדה לבחינתו המחודשת של הנוהל לביצוע ניתוחים לשינוי מין, בה יושבים מספר רבנים שהצהירו בגלוי על עמדותיהם ההומופוביות, לא מסתמנת כישועה גדולה ומשמרת דפוסים של הסתכלות על טרנסג'נדרס כסוג של חולי נפש.

כדאי לא לשכוח שאפילו ללסביות מהמיינסטרים הישראל יש רק פאב וחצי בתל אביב. ורק שנייה, מה על ההומואים, גולת הכותבת של זכויות הלהט"ב בישראל? כי גם הפאב היחיד של ההומואים בירושלים, השושן, נשרף בעבר הלא רחוק (באיסטנבול דרך אגב יש כמה אתרי גייז, וכך גם בדלהי ובמומבי), בחדרה נציגי ציבור פועלים באופן אלים להדרת הומואים, חברי כנסת מתבטאים נגד הומואים בגלוי וללא בושה מבלי לספוג שום ביקורת ציבורית על כך על ידי אותן ממשלות שנעזרות בזכויות להט"בים לתעמולה, ואפילו בתל אביב החיים של הומואים הם לא דבש.

מתוך הקמפיין "Tel Aviv Gay Vibe". כאילו מלקקים פה דבש

אז נכון, אסי עזר הצליח לחדור לקאנון. וכמוהו גם נוספים, כמו אביעד קיסוס. כמובן, שבדרך הם נדרשו למלא את תפקיד עלה התאנה של תוכניות שוביניסטיות כמו 24/7 והאח הגדול (שגם נתנה במה להומופוב מנחם בן). כמובן, שעדיין הם כלואים בביצה קטנה וחונקת. אבל הם כביכול ההוכחה שמשהו משתנה.

האמנם?

*

חסד מופלא

בל הוקס, בכתיבתה על חוסר ההתקדמות של המהפכה הפמיניסטית, עמדה על הדברים יפה. הדרך הטובה ביותר לנטרל מהפכה, זעם ומרמור היא להביא את אותו שביב אחוז שעבורו החיים טובים בתור דוגמה לכך שהדברים משתנים. האחוז הזה לעולם לא גדל. הוא נשאר תמיד יעד נכסף אליו הדרך של רוב ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס סגורה. המחיר של ההצלחה הזאת יהיה תמיד שיתוף פעולה עם המערכת המדכאת את מי שמצוי באותו המקום כמוך.

זאת לא דינמיקה חדשה. זה נכון לגבי נשים, שחורים, ערבים וקבוצות רבות אחרות. לפני זמן קצר יצא לי לשמוע בהרצאה של שופט אמריקאי בדימוס מעין גאווה מרומזת על כך שבניגוד לסטריאוטיפ, אף אחד משופטי בית המשפט העליון בארצות הברית אינו WASP. כמובן שכל התשעה למדו באותן אוניברסיטאות עלית ומקושרים באותם קשרים נכונים. אז בעוד שהמרצה ניסה להסביר איזו מוביליות נפלאה יש בארצות הברית, כל מה שהוא הצליח להסביר בעצם היה שהדרך היחידה לעלות בסולם החברתי היא לקבל את כלליו.

ובכלל עוד לא נגענו בכך שההשוואה למדינות המזרח התיכון מגוחכת. ממתי ישראל משווה את עצמה למדינות המזרח התיכון? ואם כך, אז למה להגביל את עצמו לזכויות להט"ב? הרי בישראל גם אחוז יודעות הקרוא וכתוב גבוהה מבמצרים, המצב הסוציו-אקונומי טוב יותר מבבגדד, והפשיעה נמוכה יותר מאשר בקולומביה. אז מה? נדמה לי שאחד מהעקרונות הבסיסיים בלוגיקה הוא ששתי טעויות לא עושות משהו לנכון (Two Wrongs Don't Make a Right). איזו מין אמירה היא שהומופוביה אחת מוצדקת בגלל שבסביבתה יש הומופוביה חמורה ממנה?

וזה כבר מביא אותי למה שמעצבן אותי באמת. כי גם אם נניח שמדינת ישראל באמת ובתמים מאמינה בשוויון זכויות, וגם אם נניח שאנחנו נמצאים בחתירה מתמדת לעולם של שחרור מדיכוי על רקע נטייה מינית או זהות ומגדר, איך ההנחה הזאת קשורה ליחסי החוץ של ישראל? זה בערך כמו שהאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בטענה שאין בארצות הברית עבדות, או שאל-קאעדה יצדיקו את המתקפה על התאומים בטענה שהם לא מאמינים במילת נשים (ואם כבר אנחנו בנושא הזה, אפשר לחשוב על עוד קמפיינים לטובת ישראל על אותו המשקל, דוגמת קמפיין ברוח "בישראל יש מזג אוויר מצוין ולכן הכל מותר" או "בישראל נמצאת הנקודה הנמוכה ביותר בעולם, ולכן באופן יחסי אנחנו על הגובה").

למעשה, עצם הניסיון להשתמש בזכויות הלהט"ב בישראל ככלי תעמולתי בהקשרים אחרים, למשל בהקשר הפלסטיני, טומן בחובו באופן מובנה תפיסה להט"בופובית עמוקה. האמירה הסמויה היא שיש "לנו" (וה"לנו" הזה הוא בעצם לגבר-היהודי-האשכנזי-ההטרו) סל מוגבל של זכויות, ואם נותנים להומואים, זה בסדר שלא נשאר לפלסטינים. אם נותנים זכויות ללסביות יהודיות, מוצדק להיות אדישים לגורלן של לסביות פלסטיניות, אם נותנים זכויות לאסי עזר, מוצדק שלא לתת זכויות לטרנסיות שנאלצות לעבוד בזנות בתחנה המרכזית הישנה, מרחק של דקות ספורות משדרות רוטשילד.

במילים אחרות, הקמפיין הזה מבוסס, ביסודו, על מודל פטריארכלי. הוא מבוסס על ההנחה שללהט"בים בישראל אין זכויות טבעיות, ולכן אלו "מוענקות" להן. הוא מבוסס על האמונה שלאליטה ההגמונית יש זכות על המשאבים הכלכליים והציבוריים, על הרחוב, על המשפט, על הקרקע ועל חדר המיטות, ובכל פעם שהם נותנים לנו (והפעם ה"לנו" הוא לכל מי שלא עונה למודל הבלתי אפשרי, המדומיין והמטופש, משמע, רוב-רובם של אזרחי מדינת ישראל והא/נשים החיים תחת שליטתה) הם עושים עימנו חסד.

הכוונה היא לא שישראל לא צריכה לפעול לקידום זכויות הלהט"ב. היא צריכה. ועוד איך צריכה. כשישראל עושה זאת, היא מתחילה לכפר על חטאיה העמוקים כלפי הקהילה הגאה. אך כפרה זו אינה יכולה להיזקף לכף זכות ואינה יכולה להצדיק עוולות נוספות, ממש כפי שתשלום קנס או ביצוע עבודות שירות אינם יכולים להיחשב כתרומה לקהילה.

אחרי הרצח בבר-נוער, 2009. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

*

ספקטרום של מאבקים

חסן ג'ברין, בהתייחסו לפרשת אליס מילר, טען שהניסיון לקדם זכויות נשים בצבא הוא ניסיון בעל סתירה פנימית מובנית, שכן הצבא מעצם מהותו נועד לדיכוי האחר, ולפיכך, כל שמבקשת מילר לעשות הוא להתקדם בסדר הדיכוי ולא לערער עליו. הטענה הזאת חזרה לא מזמן באופן מעשי כשארגון הנוער הגאה העולמי ביטל את הכנס שתוכנן להיערך בישראל בגלל אישורו של חוק החרם.

השאלה האם אפשר לקדם מאבק בדיכוי אחד במנותק מסוגי דיכוי אחרים מורכבת וקשה לענות עליה. מצד אחד, ברור שכן. הניסיון להגיד שברגע שמערכת מסוימת מכילה יותר מפגם אחד צריך לטפל בכולם או באף אחד, יכול להיעשות רק על ידי מי שלא נאלץ לחיות בתוך אותה מערכת. להומו הישראלי אין מדינה אחרת. השאלות של מדיניות ישראל בשטחים ודאי שנוגעות לו, אבל הן חסרות משמעות ביחס לשאלה האם יכו אותו ברחוב כשהוא צועד עם בן זוגו. לטרנסית הישראלית שרוצה לעבור ניתוח יש צורך לעמוד מול הוועדה בתל השומר, עם או בלי הכיבוש. מצד שני, ברור שלא. ברור שהמאבק לא יכול להיות קוהרנטי אם הוא מבקש, באותה נשימה, לחזק את עצמך ולדכא את האחר.

דווקא מהנקודה הזאת אני חושב שאפשר להתחיל לחשוב מחדש על הדיכוטומיה שבין מאבקים נפרדים ומאבקים שלובים. כי לא באמת מדובר בניגוד בינארי. נדמה לי שהרבה יותר נכון לדבר על ספקטרום, שבצדו האחד מאבקים לקידום העצמי הקשורים בקשר הדוק לדיכוי האחר (למשל, המאבק של הומואים לפונדקאות בהודו המעורר שאלות מוסריות קשות ביותר), ובצדו השני מאבקים לקידום העצמי שהם גם מאבקים לקידום האחר (למשל, המאבק לפירוק יחסי הכפיפות הכלכליים, המשותף לאוכלוסיות מוחלשות רבות). באמצע יש הרבה מאוד מאבקים לקידום העצמי שאינם נוגעים לאחר לטוב או לרע. מאבקים של קהילה מסויימת למול השיח ההגמוני, שאינם פוגעים בהכרח, ואינם מיטיבים בהכרח, את מצבן של אוכלוסיות מוחלשות אחרות.

על הרקע הזה, הקמפיין של משרד החוץ הוא דמגוגי. הוא מבקש לקשור את הקהילה הלהט"בית בישראל לדיכוי של הפלסטינים. יש בכך סוג של סחר-מכר – אם תעזרו לנו בדיכוי, תוכלו להתקדם בקרב קהילת המדכאים. לעומת זאת, הפעילות של ארגון הנוער הגאה למשל לא נראית לי כמסייעת לדיכוי של מישהו, וקשה לי להבין כיצד ניתן להאשים את אותם בני נוער ובנות נוער, על מדריכיהם, במשהו שקורה ביחסים בין ישראל לפלסטינים.

בל הוקס. לצמוח מתוך השוליים

וכמובן, זה מחזיר אותנו לבל הוקס. כי גם על זה בל הוקס כבר כתבה. כי גם הדברים האלו ידועים. כי פמיניזם זה לכולם, והומוסקסואליות זה לכולן, ולסביות זה לכולמן, וערביות, וטרנסיות ומזרחיות, כל אלה היבטים של אותו מבנה-על היררכי. כל זמן שהמאבק שלנו הוא על מקומנו בתוך מבנה-העל, כל זמן שאנחנו מוכנים להשתמש באחד בשביל להצדיק את הפגיעה באחר, לא עשינו דבר. רק מרגע שנסכים לבזר את המרכז, לפרום את הקשרים ולנתץ את המשמעויות, יוכלו לצמוח מתוך השוליים המוקדים הלא-יציבים של המשמעות הלא-מדכאת, החורגת מקטגוריות של זהות.

הפוסט נכתב במסגרת שיתוף הפעולה עם "העוקץ" ופורסם על ידם כאן.