קצרצרים: מה שזה במילים

|מאת שירה|

זה נכון מה שאומרים, כריכה של ספר באמת יכולה להטעות. מזל שהתעלמתי מהבורדו העמוק וזוג הצרפתים המתנשק בשחור לבן על הכריכה של האוסף "שיר אהבה" שליקט ותרגם שמעון זנדבנק. הפורמט הזה של לקט שלא מדבר אלי בדרך כלל, התברר בספר הזה כאוסף רחב ומיוחד של שירים שלא בהכרח דבקים במסורת של מה שאנחנו בדרך כלל חושבים עליו כשאנחנו חושבים על שירי אהבה. לצד סונטות של שייקספיר ושיר האהבה של ג'. אלפרד פרופרוק, בחר זנדבנק, יחד עם רחלה זנדבנק שערכה איתו את האוסף, לכלול גם שירים מסוג שונה: שירים בהירים של עזרא פאונד שנפרשים כמו מניפות יפניות, תרגום נהדר של בוקובסקי לשיר בשם "אל תגשי אלי אבל אם תגשי", שכמו שאפשר לנחש הוא לא בדיוק שיר אהבה טיפוסי, שירי מחזמר נוסטלגיים של קול פורטר ועוד עשרות יצירות יפות במיוחד. אף אחד מן השירים בספר לא דומה למשנהו, חלקם מהולים בכאב ופחד, בחלקם שזורים סקס או בלבול, שמחה ועדינות, אבל בכולם משתקפת איזו מורכבות אמיתית ששוכנת בבסיס של ההתרחשות הזאת שאנחנו קוראים לה אהבה.

משנים עולם – מיגור הטרדות מיניות בתחבורה הציבורית

כבר הפנינו פה בבלוג כמה פעמים לאתר הכצעקתה. האתר הוא חלק מפרויקט בין לאומי, ונותן במה לנפגעות ונפגעי הטרדה מינית ואלימות מינית. בחצי השנה האחרונה הצליח האתר לעורר שיח ציבורי לחשוף מימדים של תופעה רחבת היקף ומושתקת. לאחר חצי שנה של פעילות, זיהו עורכות האתר שורה של מרחבים קבועים בהם רבות במיוחד ההטרדות. בהמשך לכך, החליטו העורכות להניע את הפרויקט החשוב הנוכחי, שהוא מיפוי שיטתי של אזורים, קווים, נהגים וכל מידע רלבנטי נוסף שיעזור לשפוך אור על תמונת ההטרדות המיניות בתחבורה ציבורית.

אנחנו מברכים פה על הפרויקט החשוב והראוי, וקוראים לכן ולכם, שנפגעו מאלימות מינית בכלל, ובתחבורה הציבורית בפרט, לא לשתוק עוד.

ניתן להגיע לעמוד הפרויקט כאן, או באמצעות הבאנר שהדבקנו בצד שמאל של דף הבית שלנו.

מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון?

|מאת חגי|

*

 פרופ' דלפין רו, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אתנה, היא האויבת הגדולה של החשיבה החופשית, האומנות, החופש האקדמי והחברה. לא רק שרו, צרפתיה יומרנית, העזה לבקר מרצה על כך שהוא מלמד את הדרמות היווניות מבלי להתייחס כלל להבניות המגדריות הבעייתיות, ובעצם אף לאשרר אותן, היא גם דוחפת את אפה לעניינים לא לה, ורודפת אחרי גברים תמימים שכל מה שהם רוצים זה לשכב עם נשים במחצית מגילם. פרופ' קולמן, הקורבן האולטימטיבי של הפמיניזם הזועם, משלם את המחיר. אף שהוא יודע שעם אנשים כמו רו אין אפילו טעם לדבר הוא משלם את המחיר ומורחק באופן משפיל מהמוסד האקדמי הקטן.