ארכיון | אפריל, 2011

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא

קצרצרים: איפה הטחב על האבן שלי?

24 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שני|

לאחרונה, בנסיעה שגרתית באוטובוס הביתה, חשבתי על כך שבעצם אני בכלל לא יכולה לדעת מהו טיבו של היופי שלי. אני מביטה על נשים, ולרוב אני מצליחה לראות את ההילה שלהן. כיצד לכל אחת יש את היופי שלה, שנובע מהעוצמה הספציפית שלה, כוח על מאוד מסוים שאין כמוהו בשום מקום בעולם. האם הן יודעות כמה שהן יפות, כשהן מביטות במראה, כשהן שוכבות במיטה?

ביפנית אומרים "וואבי סאבי", והוא (בתרגום חופשי) מבט אסתטי הרואה יופי בצנוע, הארצי והבלתי רגיל. לפיו, יופי מגיע עם עובש הגיל ובשינויים הנובעים משימוש. הוא שוכן בחריצים, במקומות הבלויים, בשיתוך הירוק של הברונזה, בדוגמת הטחב על האבן. אנא נשווה זאת עם ההגדרה העברית של יופי: "יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים חזותי, ווקאלי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. לתורה הפילוסופית העוסקת ביופי קוראים אסתטיקה". מה קיבלתן? הפרעות אכילה (ובהקשר זה, ראו עצומה לסגירת בלוגים המעודדים אנורקסיה כאן).

להמשיך לקרוא

דור המדבר

18 אפר

|מאת חגי|

העיסוק במגדר והעיסוק הביקורתי בזהות לא נולד אצלי בקלות. וודאי, הגעתי מבית מאוד ליברלי, אחותי כתבה את עבודת הבגרות שלה בהיסטוריה על התנועה לשיווי מעמד האשה ואני כתבתי על מרטין לותר קינג, אמא שלי היא אשה משכילה שמעולם לא ביטלה את עצמה, ואפילו יצא לי להפגש כילד עם הומואים, חברים של ההורים, ולא, אף אחד לא אמר עליהם שום דבר רע.

למרות זאת, בתיכון הליבראלי שבו למדתי, לא דיברו אף לא במילה אחת על מיניות הומוסקסואלית (אבל כולנו זכינו לראות תמונות של חזה של אישה בשלבי התפתחותו השונים, ואי אילו סרטים על חצ'קונים). מבין בערך 200 איש בשכבה, היה רק אחד מחוץ לארון. בטלביזיה, הליברלית אף היא, השיא שהיה ניתן לראות היה סצנת הנשיקה המפורסמת ב"פלורנטין". זה היה עולם שבאמת האמין שאין שום דבר פסול בהומואים, אבל עדיין הסתכל "עליהם" כעל האחר, הרחוק, השונה.

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב

9 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שלומי|

הכתבה במקומון על קבוצת הפעילות הגאה בחדרה הרגיזה אותי. אחר כך חבר, סטרייט לגמרי, שעדיין חי שם, ביקש שאעשה משהו. אז כתבתי. חשבתי להפוך את זה לטור נוקב באחד הפורטלים או העיתונים, אבל אולי עדיף להעלות את זה כאן. יש יותר סיכוי שקהל היעד ייחשף לזה. חוץ מזה שאמרו לי לא בוויינט 🙂


עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

קבוצה של צעירים, חדורי אמונה ורצון לעשות, לא רק לדבר, הקימה את קבוצת הנוער הגאה בחדרה. לא היינו חלוצים, כמה שנים קודם לכן כבר פעלה בעיר קבוצה גאה שנסגרה וגל אוחובסקי כבר היה מספיק מפורסם ומחוץ לארון אז לא פחדנו. חוץ מזה שהייתי כתב במקומון. מי יתעסק עם כתב במקומון?

להמשיך לקרוא

One is not born a woman, one becomes a woman

5 אפר

|מאת חגי|

הניסיון החשוב כך כך ליצור קהילות של אוכלוסיות מוחלשות, נשים, להט"ב, מזרחיים וכדומה, כולל בתוכו את סכנת ההעלמה. בשביל ליצור קהילה אנחנו, וביחוד אותם "אנחנו" שעומדים בראש, בעלי זכויות היתר היחסיות, מוכנים להתעלם מה"הבדלים המינוריים". כך למשל, בשביל לא לפגוע במאבק לשיווי זכויות לעדות המזרח אנו מוחקים את הגזענות הפנימית שיש בין עדות המזרח. בשביל לא לפגוע במאבק לזכויות נשים אנחנו מתעלמים מהבעיות הספציפיות של נשים שחורות, עניות, חד הוריות, מזרחיות וכו.

מצבי הצומת הללו, בהם אותו הפרט שייך לקבוצה אחת או יותר (או במילים אחרות, אינו מתאים למודל ההגמוני של חבר הקבוצה הסטנדרטי) תמיד מציבים אתגר לפעילי זכויות האדם. ברמה העקרונית זהו האתגר שבין פעולה כללית ופעולה מפוצלת, ביחוד כשלפעמים המקרה הספציפי מערער על הפתרון הכללי. ברמה האנושית, הרבה פעמים נדרשים פעילי ופעילות זכויות האדם, במפגשם עם אותה אוכלוסיה מוחלשת במיוחד, להסתכל לצד האפל של נפשם.

להמשיך לקרוא