ארכיון | נובמבר, 2010

אם לגברים היה מחזור

30 נוב

|מאת חגי|

בשנות ה-70 פרסמה הפובליציסטית האמריקאית גלוריה סטיינהם (Gloria Steinem) טור קצר ששואל, בטון מבודח, מה היה קורה אם לגברים היה מחזור ולנשים לא. היא גם עונה. מחזור היה הופך להיות דבר מגניב. גברים היו עושים תחרויות למי יש מחזור יותר ארוך, ולמי יש זרם יותר חזק. היו טוענים שנשים לא יכולות לשרת בצבא כי צריך לדעת לתת דם בשביל לקחת דם. היו מספרים לנו שרק גברים יכולים להיות מפכ"ל המשטרה, כי נשים לא יודעות להתמודד עם האתגרים שגברים עוברים כל חודש, ואין להם אפילו את האחריות המינימאלית לגופן שגברים מפתחים בגלל המחזור. היו מדברים על קנאת מחזור אצל נשים שמובילה למבנה נפשי רעוע ותלותי. היו אפילו מוציאים אופנה מיוחדת של תחבושות מחזור שמצבצות מחוץ למכנסיים, בשביל שכולם ידעו. הסיבה שהטור הזה היה כל כך מוצלח (חוץ מזה שהוא מצחיק) היא שכיום אין לגברים מחזור, ובכל זאת, מאוד קל לנו לדמיין את התיאור של סטיינהם. קל לנו לדמיין מה היה קורה אם לגברים היה מחזור כי במקום מאוד עמוק אנחנו יודעים איך צריך לפרש דברים "נשיים" ודברים "גבריים". אנחנו בעצם יודעים שאין שום קשר בין הדבר עצמו לבין המשמעויות שאנחנו נייחס לו. סתם, לשם השעשוע, אפשר לעשות את זה עם עוד הרבה דברים אחרים. למשל, מה היה קורה אם לגברים היה זנב? כנראה שהיינו שומעים התפארויות כמו "יש לי זנב של 40 ס"מ", "מי שיש לו זנב גדול הכל אצלו גדול" והיינו אפילו חושבים שזנב זה איבר הכרחי בשביל להיות ראש ממשלה (אחרת איך ראש הממשלה יצליח לשמור על איזון בין המשברים הפוליטיים הרבים שסביבו). אם לנשים היה זנב, סביר שהייתי מעודדים אותן לקצוץ אותו, או לפחות לקפל יפה ולהחביא במכנסיים.

להמשיך לקרוא

Backlash Blues

27 נוב

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

להמשיך לקרוא

צ'יט בחיים האמיתיים

25 נוב

*פוסט אורח שנולד כתגובה לפוסט "שיערך הארוך, נערה"

|מאת קרן|

כשההורים שלי התקינו לראשונה אינטרנט, הייתי בערך בת שתים עשרה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש באלטה ויסטה את הצ'יטים השווים לכל משחקי המחשב האהובים עליי. החודש שאחר כך היה חודש של אושר מתמשך, אבל מלווה כל הזמן במחשבה: איזה באסה שבחיים האמיתיים אין קודים סודיים כאלו, שאם רק תגלי אותם ותשתמשי בהם, המשחק יהפוך פתאום להיות הרבה יותר קל.

אז זהו, שלפעמים יש.

הפוסט הזה, שנולד בעקבות הפוסט של רוני, מספר על צ'יט-בחיים-האמיתיים שגיליתי לפני שלוש שנים בערך: להפסיק לגמרי להוריד שערות גוף.

להמשיך לקרוא

איך מתמודדים עם הפחד הזה

23 נוב

|מאת חגי|

העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם של כמויות ושל הסברים. אנחנו רגילים לבקש שיוכיחו לנו טענות. בשביל לטעון שמישהו סובל מאפליה, הוא צריך להראות מספרים התומכים בכך. ניסיון להצדיק מספרים לא שוויוניים יכול להתבסס על הנמקות רציונאליות, כמו הוכחת היעדר קשר בין הנתונים למסקנות המוסקות מהן, תקיפת אופן איסוף הנתונים וכיוצא בזה. הדרישה, בסופו של יום, היא אחת – תנו לנו מספרים, תנו לנו הוכחות.

חוויות שאיננו יודעים לקרוא להן בשם, שאנו מתקשים למלל אותן, מוגבלות למרחב האישי. הן עניינו של הפרט, ואין להן מקום במרחב הציבורי. אנחנו יודעים לכמת את אבדן ההכנסה העתידית הנובעת מאבדן יד או רגל בתאונה. איננו יודעים לתת ערך לאבדן תחושת הגוף, או הביטחון העצמי הנלווים לפגיעה. אנחנו יודעים למדוד את העלויות של טיפול רפואי במשקל, אבל לא יודעים להעריך את העלויות של דימוי גוף מעוות הנוצר מפרסומות אין סופיות לדיאטה, הסרת שיער וחדרי כושר. אנחנו יודעים לתמחר את הקוקטייל לטיפול באיידס, אבל מתקשים לכמת את הנזק הנגרם מדמוניזציה של החולים. אנחנו יודעים לתמחר את העלות של ניתוחים לשינוי מין, אבל איננו יכולים להצמיד מספר לכאב הנלווה בחיים בגוף שאינו הולם את מגדרו של האדם.

להמשיך לקרוא

שיח, תרבות ובעיית הנציגה

19 נוב

|מאת חגי|

אחד מהשיאים הפמניסטיים של סרטי דיסני הם הסרטים פוקהונטס ומולאן. עד לסרטים אלו, במשך 87 שנות פעילותם של אולפני דיסני, הציגו האולפנים דמויות של נשים חלשות ושבריריות. אמנם, כבר למן הסרטים הראשונים היו נשים גיבורות העלילה (דוגמת שלגיה והיפיפיה הנרדמת) אך המודל הבסיסי היה מודל המבוסס על הצורך של אישה "נפלאה" ושותקת לחכות לנסיך שיציל אותה מצרות שונות ומשונות בהן היא אשמה באופן ישיר או עקיף בשל פעולה אסורה שעשתה. לדוגמה, אכילת תפוח שהוצע על ידי אישה זרה כשהגברים אינם בבית בסרט שלגיה, או מעקב אחרי כוחות הפיתוי במעלה מגדל עד לדקירה בכישור בסרט היפיפיה הנרדמת. בכל הסרט היפיפיה הנרדמת שומעים את קולה של היפיפיה רק למשך דקות ספורות, כאשר מרביתן מוקדשות לשירה. בכל הסרט לא אומרת היפיפיה אף לא משפט אחד בעל משמעות.

עם התקדמות המודעות הפמיניסטית יצרו דיסני לאורך השנים דמויות נשים שנטלו חלק אקטיבי בעלילה, דוגמת בת הים הקטנה, שבאופן אקטיבי כרתה חוזה עם המכשפה ועלתה ליבשה. עם זאת, גם במקרה זה, הפעולה של בת הים הקטנה מתבררת כהרסנית, ורק התערבות האב והאהוב מצילים את בת הים ומאפשרים לה לחיות כבת חוה.

הסרטים פוקהונטס ומולאן מציגים נשים שונות.

להמשיך לקרוא

שיערך הארוך, נערה

16 נוב

|מאת רוני|

לפני ארבעה חודשים הקיץ התחיל. טוב, הוא התחיל לפני כן (וגם ממשיך הרבה אחרי שהיה צריך להיעלם!), אבל לפני ארבעה חודשים הגיע הרגע בו מדי שנה אני מבינה שכל מלבוש שמכסה את גופי מברכיי ומטה, אינו לביש או שמיש יותר. ובאמת כל שנה מגיע היום הזה: אני יוצאת מהבית לעוד יום תל אביבי, לבושה בג'ינס מצוי. בצהרי היום אני כבר צועקת על כל מי שנקרה בדרכי, יש לי וריד בצוואר שמאיים להתפוצף, והכל באשמת הבד החם-מדי שעוטף את רגליי המשוועות לאוויר המלוחלח של תל אביב. אך אליה וקוץ בה – באותו רגע של התגלות, אני בדרך כלל גם נזכרת שרגליי פשוט לא ראויות להיחשף בציבור במצבן החיוור וה… מה לעשות, די שעיר. בכל זאת, בתור רווקה מצויה אני מזמינה את עצמי להתעצל בחודשים הקרירים יותר, ומצבי חירום בלבד – נניח, מערכת יחסים עם בחור – הם המצבים היחידים המדרבנים אותי לעשות משהו בנדון (אך בחור שנשאר בחיי יותר מחודש מתחיל להיווכח שלא נבראתי בצלם בובת בארבי). אמנם כבר נתקלתי בעבר – ואני עדיין נתקלת – בבנות שמביעות שאט נפש משיער גופן גם כשהן בגפן, אבל לי הוא לא מפריע. הקיץ, כאמור, הוא זה הקורא לי לבחון את המציאות מחדש, ואני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי אל הקוסמטיקאית.

להמשיך לקרוא

בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע. להמשיך לקרוא