אם לגברים היה מחזור

|מאת חגי|

בשנות ה-70 פרסמה הפובליציסטית האמריקאית גלוריה סטיינהם (Gloria Steinem) טור קצר ששואל, בטון מבודח, מה היה קורה אם לגברים היה מחזור ולנשים לא. היא גם עונה. מחזור היה הופך להיות דבר מגניב. גברים היו עושים תחרויות למי יש מחזור יותר ארוך, ולמי יש זרם יותר חזק. היו טוענים שנשים לא יכולות לשרת בצבא כי צריך לדעת לתת דם בשביל לקחת דם. היו מספרים לנו שרק גברים יכולים להיות מפכ"ל המשטרה, כי נשים לא יודעות להתמודד עם האתגרים שגברים עוברים כל חודש, ואין להם אפילו את האחריות המינימאלית לגופן שגברים מפתחים בגלל המחזור. היו מדברים על קנאת מחזור אצל נשים שמובילה למבנה נפשי רעוע ותלותי. היו אפילו מוציאים אופנה מיוחדת של תחבושות מחזור שמצבצות מחוץ למכנסיים, בשביל שכולם ידעו. הסיבה שהטור הזה היה כל כך מוצלח (חוץ מזה שהוא מצחיק) היא שכיום אין לגברים מחזור, ובכל זאת, מאוד קל לנו לדמיין את התיאור של סטיינהם. קל לנו לדמיין מה היה קורה אם לגברים היה מחזור כי במקום מאוד עמוק אנחנו יודעים איך צריך לפרש דברים "נשיים" ודברים "גבריים". אנחנו בעצם יודעים שאין שום קשר בין הדבר עצמו לבין המשמעויות שאנחנו נייחס לו. סתם, לשם השעשוע, אפשר לעשות את זה עם עוד הרבה דברים אחרים. למשל, מה היה קורה אם לגברים היה זנב? כנראה שהיינו שומעים התפארויות כמו "יש לי זנב של 40 ס"מ", "מי שיש לו זנב גדול הכל אצלו גדול" והיינו אפילו חושבים שזנב זה איבר הכרחי בשביל להיות ראש ממשלה (אחרת איך ראש הממשלה יצליח לשמור על איזון בין המשברים הפוליטיים הרבים שסביבו). אם לנשים היה זנב, סביר שהייתי מעודדים אותן לקצוץ אותו, או לפחות לקפל יפה ולהחביא במכנסיים.

Backlash Blues

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

צ'יט בחיים האמיתיים

*פוסט אורח שנולד כתגובה לפוסט "שיערך הארוך, נערה"

|מאת קרן|

כשההורים שלי התקינו לראשונה אינטרנט, הייתי בערך בת שתים עשרה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש באלטה ויסטה את הצ'יטים השווים לכל משחקי המחשב האהובים עליי. החודש שאחר כך היה חודש של אושר מתמשך, אבל מלווה כל הזמן במחשבה: איזה באסה שבחיים האמיתיים אין קודים סודיים כאלו, שאם רק תגלי אותם ותשתמשי בהם, המשחק יהפוך פתאום להיות הרבה יותר קל.

אז זהו, שלפעמים יש.

הפוסט הזה, שנולד בעקבות הפוסט של רוני, מספר על צ'יט-בחיים-האמיתיים שגיליתי לפני שלוש שנים בערך: להפסיק לגמרי להוריד שערות גוף.