קצרצרים: אבירי הצדק

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.