ארכיון | מרץ, 2011

קצרצרים: אבירי הצדק

27 מרץ

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

22 מרץ

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

להמשיך לקרוא

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

15 מרץ

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

להמשיך לקרוא

גם פסיבי רוצה "לזיין לו את הצורה"

9 מרץ

*פוסט אורח*

|מאת ניר|

לפני חודשיים סערה וגעשה הרשת כשב"אח הגדול" הציע אחד המתמודדים "לדפוק לבחורה את הראש בקיר כדי שתאבד את ההכרה ויהיה אפשר לצאת לדרך". כתבות בעיתונים, בלוגים וסטטוסים עסקו בהתייחסות המילולית של גברים לנשים בכלל, ובתיאורים האלימים שבהם מתוארים יחסי המין בפרט (התייחסות בבלוג זה לנושא ר' כאן).

גם הסטטוס שלי הצטרף לחגיגה. "הקדשתי" אותו לכל מי שהעמיס, שדפק, שטחן, שנקנק, שתקע, שפתח, שהביא במישהי, שנתן לה, ששם לה, שקרע את הצורה. "הקדשתי" אותו לכל הגברים הסטרייטים, לאלו שמשתמשים בשפה הזאת ולאלו שנותנים לחברים שלהם לדבר כך. את הסטטוס הזה אהבו בעיקר בחורות והומואים (לפחות לפי הלייקים), הסטרייטים הרגישו כנראה תחת התקפה: מיד אחרי שכתבתי אותו קיבלתי שני טלפונים מחברים סטרייטים זועמים שכעסו על ההכללה וההגזמה וההאשמה.

את כל הדעה שלי בנוגע לאירוע הזה גיבשתי כצופה מן הצד. האמנתי שיש לי את היכולת לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית מאחר ואני לא משחק שום תפקיד בסיפור הזה. אני בטח שלא הגבר שמדבר על האישה כאל מטרה לתקיפה, וגם לא האישה שצריכה שאיזה הומו יכתוב בשבילה פוסט. בכל מקרה, שמחתי שאני לא חלק מהדבר הזה, שאני בסדר, שלא השפלתי ושלא פגעתי באף בן/ת אדם.

עכשיו אני רוצה להכות על חטא.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: האם אסור להתאהב?

5 מרץ

|מאת חגי|

בימים האחרונים עלתה מחדש לכותרות סוגיית הניצול המיני במסגרת יחסי מרות באוניברסיטאות. שני מחנות מרכזיים התהוו במהירות. מחד, המחנה הפמיניסטי, שהדגיש את הבעייתיות שבקיום יחסים במסגרת יחסי מרות, את האופן המעוות שבו התנהלו ההליכים במקרים האחרונים שהתגלו ועשו כותרות, ואת פוגעניותם הכה מוכרת כלפי  הנפגעות. גם מצדו השני של המתרס צפו ועלו קולות מוכרים – הטענה הרווחת כי לא היו הדברים מעולם, הטענה כי אין כזה דבר הטרדה מינית, והטענה האהובה –"מה אתן רוצות? בקרוב אי אפשר יהיה להתחיל עם בחורות" (וכן, לחדי הזכרון מבינינו, זאת גם הטענה שהפנו דן מרגלית ורונן ברגמן לעורכות את הכצעקתה).

הרבה מהשיח המבקר את עצם האיסור על הטרדות מיניות עושה זאת דרך תעלול רטורי ישן ומוכר. בוחרים את מקרה הקיצון העמום ביותר (נגיד, מישהו שאומר למישהי "בובלה"), מנתקים אותו מכל הקשר שהוא (למשל, לא מציינים שהדבר נאמר מעל הפודיום מול שלוש מאות תלמידים) וכך מגחיכים את הטענה כולה (כי זה הרי הכל או כלום – אם את מסכימה שלא צריך להכניס לכלא מישהו שאומר בובלה, המשמעות היא שאת מסכימה שאין שום התנהגות שהיא בגדר הטרדה מינית). בהקשר של האוניברסיטה, הדוגמא הבולטת הייתה שנה שעברה, כשכל המדינה סערה סביב השאלה האם מותר למרצה לשבת עם סטודנט/ית בחדר סגור. שלל דוגמאות מגחיכות צמחו סביב העניין. "אם יש רעש במסדרון אסור לסגור את הדלת?", "ומה אם מדובר במרצה הומו וסטודנטית, או מרצה הטרואית וסטודנטית?" ועוד ועוד. המהלך הזה יוצר ניגוד בין האיסור על הטרדה מינית לבין ההיגיון הבריא. אם חייבים לותר על אחד מהשניים, ברור לכולם על מה צריך לותר. להמשיך לקרוא

לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"

3 מרץ

לא מאד מזמן יצאנו, כמה חברות וחברים לשתות בירה בפאב השכונתי. תוך כדי שיחה סיפרה א' על חברה שפגעה בה. אותה חברה הפסיקה לענות לטלפונים של א', אך כאשר הן נפגשו במקרה ברחוב, התנהגה כאילו דבר לא קרה. "ברור," אמרו החברים הבנים שלנו, בחורים יקרים ומכבדי נשים לכל הדעות. "הרי ידוע שנשים הן שק של נחשים." והוסיפו, "אם הייתן גברים, הייתן הולכות מכות וגומרות את הסיפור". למה בעצם זה כל כך ברור? שאלתי את עצמי. יצאנו רוני, חגי ואני לתת את הדעת על העניין.


רוני

לא פעם נקלעתי לשיחה רבת-משתתפים על ההבדלים בין נשים לגברים, כשאלה או אלה באים ובאות לפתור מחלוקות. אחת הטענות המושמעות ביותר היא כי בעוד גברים פותרים ביניהם בעיות באופן גלוי וישיר ("אנחנו הולכים מכות ואז משלימים"), נשים בוחרות בדרכים עקיפות ומזיקות יותר לפתור ביניהן אי-הסכמה ("אתן מלכלכות מאחורי הגב ועושות מניפולציות"). תמיד עולה ההנחה המובלעת בטענות האלה, שהשיטה ה"גברית" היא השיטה ה"נכונה" שמביאה לפתרון נקי וחד-משמעי, שלאחריו ניתן להניח את המחלוקת בעבר, ואילו השיטה ה"נשית" היא השיטה ה"ילדותית" שאינה מובילה לעולם לפתרון הסכסוך, ומותירה משקעים וטינה. האם באמת כך הדבר? להמשיך לקרוא