איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

5 נוב

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.

לא מזמן קראתי בטמקא את הכתבה הזאת, שמספרת על התופעה הרחבה שבה בריות מוחקות חברות בפייסבוק בשל ויכוחים על דעה פוליטית. המחיקה מוצגת שם כשערורייה ואקט חייתי ממש! (כן כן, תופעת ניתוק הקשר מכונה בכתבה ככזו שמשחררת מאיתנו את החיה, וכסממן של היותנו עם חם מזג, לא פחות). "יש משהו בוויכוח הפוליטי שמפר את כללי הנימוס או אפילו ההיגיון של תרבות הדיון (הדגשה שלי, נ.ג.)", נקבע. אם את לא מוכנה לשמוע את מה שיש לאחר לומר כשיש לו דעות מנוגדות לשלך – את ממש לא מנומסת, ואפילו לא הגיונית. נתונים מדאיגים לגבי האוכלוסייה שלנו, שמתיימרת להיות נאורה ודמוקרטית, אך בפועל לא מסוגלת לשמוע דעות אחרות משלה. כי הנושא "כל כך רגיש", כך ויטה קיירס לבית טמקא.

האמת היא שבהתחלה חשבתי שאכן יש משהו לא בסדר בזה – אנחנו אמורים להיות מסוגלות לשמוע דעות של אחרות בלי לאבד את הראש, אמורות להצליח לנהל שיח פוליטי עם אחרים. ובשם הפלורליזם, כדאי שיהיו לנו כמה שיותר חברות השונות מאיתנו מהותית. איך נגדל אחרת? איך נהיה אחרת בריות חושבות? איך נזקק את האמת ונדחה את השקר? איך נשיג את כל המטרות הגדולות האלה, שאנחנו בדרך כלל מדברים עליהן כשאנחנו מדברות על חופש הביטוי?

ואז נזכרתי באזכרה. ובזה שבדרך כלל אני באמת לא נתקלת בתופעות כאלה. נזכרתי גם בפוסט של חגי  שכתב על כך שכשהוא יצא פעם מה"שמורה" ("בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון") וספג קללות ונאצות בלב תל אביב, רק כי החזיק ידיים עם בחור. ואיך הוא הופתע. ואיך הופתע שהופתע – הוא הרי יודע שהומופוביה קיימת בחוץ, ולא מעט ממנה. פשוט הוא לא חווה אותה לאחרונה.

נזכרתי גם בימים הראשונים של פתיחת הקבוצה הפייסבוקית הנפלאה, "אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור", ואיזה אושר זה גרם לי ולחברותיי הפמיניסטיות, מקום שבו פשוט אפשר להיות ולדבר על פמיניזם. ואז כשנפתחה הקבוצה הדתית – "אני פמיניסטית *דתייה* – וגם לי אין חוש הומור" (הידועה גם בכינוי החביב "פדלחו"ש") בכלל הרגשתי ברקיע השביעי – סוף סוף מקום שבו אוכל גם להיות פמיניסטית וגם בלי צורך להתנצל כל הזמן בשל כל פשעי הדת! איזה כיף! האקסטזה! כל כך הרבה שעות ביליתי בקבוצות האלה (עם הזמן פחות בקבוצה הכללית ויותר בקבוצה הדתית, כי מה לעשות? זו קבוצת ההתייחסות שלי, מקום שמורכב ממני ומשכמותי), ימים שלמים. גם כשטיילתי בהודו במשך כמה חודשים במהלך הקיץ קבוצת פדלחו"ש היתה הקבוצה היחידה שעוד מדי פעם התעדכנתי בה. גם היום זו הקבוצה שאני מגיעה אליה הכי הרבה (כלומר זו והקבוצה לחיפוש דירות. אם מישהי שומעת על דירת שותפות דתיות באזור רחביה/נחלאות – תודה J).

אני לומדת בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה בהר הצופים, ובוגרת החוג למשפטים מאותה אוניברסיטה. את ההתמחות המשפטית שלי עשיתי במקום ליברלי, דתי-פרנדלי, שמאלני-פרנדלי וציוני-פרנדלי, ובקיצור – מאד נעמה-פרנדלי. אני פחות ופחות הולכת לבית כנסת, כי מה שאני רואה שם מפריע לי. כנ"ל להרבה מאד אירועים של הציבור הדתי. החברים שלי היום, ובמיוחד אלה שהצטרפו בשנים האחרונות, הן חילונים ליברליים ברובן, ודתיים ליברליות בחלקן האחר. אז נכון, אני מקפידה לשמוע דעות פוליטיות שונות ומגוונות, ואף משתדלת להיחשף לדעות כאלה באופן מכוון על ידי קריאת עיתונים מכל הקשת הפוליטית (ואף פקידת חוגי בית כנ"ל), אבל בכל הקשור לענייני פמיניזם ומגדר – יצרתי לעצמי "שמורה" שעוטפת אותי, בה חברים אנשים מקשת מצומצמת מאד מבחינת נקודת מבט פמיניסטית, קרי, בעיקר הקשת שמשתרעת בין הפמיניזם הליברלי לפמיניזם הרדיקלי. אני יכולה לומר אף יותר מזה – הרבה פעמים כשמוצגת בפניי היום דעה פמיניסטית ליברלית, היא נשמעת לי כמו שובניזם, כי מה לעשות שיחסית לעולם הצר שאליו הכנסתי את עצמי, באמת מדובר בדעות היותר שובניסטיות שקיימות על הספקטרום?

ברור לי למה זה קורה. העולם שם בחוץ קשה. כשאני נתקלת מדי פעם, למשל, בשותף לדירה של חבר שאומר לי שעובדה שנשים פחות חכמות כי תראי שהן מיעוט בחוג לפיסיקה, ושמהתיכון שלו לא יצאו הומואים כי לא היו את כל המגמות הנשיות כמו אמנות ותאטרון אלא רק מגמות גבריות (טרו סטורי!) אני יוצאת כל כך נפגעת, המומה וכועסת, כל כך עצובה, שזה מחרב לי את מצב הרוח לימים הבאים, ומייאש אותי לגבי העולם. בכל פעם שמועלה באחת מקבוצות הפייסבוק הפמיניסטיות קישור לעוד פרסומת מיזוגנית (בצחוק! ממש בצחוק! (כמו הפרסומת המחרידה הזו)) או לעוד כנס שבו לא ינאמו נשים (כי צריך לכבד את ההעדפות של מי שינאם בכנס, ו"כשמארגנים כנס למורים לא מצפים שיגיעו גננות") זה כל כך קשה, עד שלא אחת מגיעות חברות הקבוצה למסקנה הבלתי נמנעת – שפמיניזם זה כואב.

זה באמת כואב. הנושאים האלה כל כך קרובים וכל כך אישיים. כל כך קשה לי לשאת ביטויים שובניסטיים, השתלחויות על הדת, אמירות הומופוביות. אז אני הולכת ומסתגרת, מצמצמת את מעגל החברים, את הקבוצות בפייסבוק ואת העולם שלי.

ידיד הזמין אותי לא מזמן לטייל איתו ועם חבריו כמה ימים. הכרתי את החבר'ה. סירבתי להצעה – לא התחשק לי להתחיל להכנס שוב לויכוחים על פמיניזם ועל התקדמות ההלכה. העדפתי לוותר ולבלות כמה ימים שקטים בבית. אז הוא שאל אותי, "את לא יכולה לוותר, וכמה ימים פשוט לא להכנס לנושאים האלה?". אמרתי לו שלא, הרי הנושאים האלה תמיד שם, וגם אם ממש אשתדל לא להעלות את הנושא הוא יעלה – בהערה, או בחלוקה הטבעית בין החבר'ה למי מקימים את האוהלים ומי מכינות את האוכל. וברור שיותר נעים לשתוק, אבל אני לא יכולה לשתוק, הרי יש לי אחריות חברתית! אני לא יכולה לעמוד מנגד!

האמנם?

נראה שבהסתגרות הזו, שתיארתי לעיל, אני מזניחה את האחריות החברתית שלי, ונותנת לשיח הציבורי הכללי להמשיך ולזרום בלי התערבות. אני טומנת את הראש בחול, כמו בת יענה. העיקר שבחול שמסביב לראש שלי אין את הרעות החולות האלה. כי העולם לא משתנה, אז אני בוחרת לשנות את העולם שבו אני חיה.

ואז תמיד עולה השאלה – האם בכך אני מתנתקת מהעולם? אני הרי רוצה להיות מעורבת. רואה בכך מחוייבות אישית מוסרית וחברתית ממעלה ראשונה.

איך אני מאזנת?

אני לא יודעת לומר לכם. הטקסט הזה הוא בעצם תהייה יותר מאשר אמירה. פתיחה לדיון יותר מאשר הבעת עמדה מנומקת. אנחה יותר מאשר אמירה.

פמיניזם זה כואב.

מודעות פרסומת

26 תגובות to “איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי”

  1. רותי קוטלר נובמבר 5, 2012 בשעה 9:05 am #

    אני משתתפת בתחושות שלך. אחרי מספר שנים מאוד אינטנסיביות בתחום (לימודי תואר שני באוניברסיטת תל אביב בתוכנית ללימודי מגדר ונשים), אני לא יכולה להגיד שזה "פחות אבל עוד כואב". לא מתרגלים. והמחושים נעשים עדינים יותר ויותר, ובכל רגע נתון משהו מכה בי עמוק בבטן הרכה.
    זה מפריע לי לחיים, אבל אי אפשר הרי בלי זה, נכון? אבל אני מנסה לא להרגיש נושאת את הדגל כל הזמן. זוהי הדרך שבה אני מצליחה לחיות את חיי, וגם להחזיק בעמדותי, וגם קצת לנשום….תמיכה ברשת עוזרת? חברים וחברות לדרך, עוזרים? כן. בהחלט. אבל הדיסוננס בין דעותי ודעותיהם לבין כל האחרים הסובבים אותי קשה להכלה באמת.

    • Naama Goldberg נובמבר 5, 2012 בשעה 12:42 pm #

      כן, כמו המאמר הידוע (והמיזוגני) על נשים – אי אפשר איתן, אי אפשר בלעדיהן.
      תודה על התמיכה, זה תמיד עוזר.
      אולי אפילו זה עוזר מספיק בשביל לספוג עוד קצת בחוץ?

  2. שני נובמבר 5, 2012 בשעה 11:10 am #

    "יש סבל בעולם" אמר הבודהה, והצעד הראשון הוא להכיר בכך. לא תוכלי לרפא את כל החולים (או השוביניסטים). עבורי לדעת את זה כבר מקל. אני לא חושבת שיש רע בלטמון את הראש בחול, כפי שאת קוראת לזה. אני חושבת שעדיף ראש בחול אם זה עוזר לך ונותן לך מרווח נשימה להרפא מהכאב של עצמך (זה שמונע ממך לפעול בעולם כרגע, זה שמשתק). לא נראה לי בריא לצאת להלחם בעולם עם נפש מסוכסכת בתוך עצמה (אני מדברת בעיקר על עצמי, שלא תביני לא נכון :)). יכול להיות שבחיים האלה את לא תצליחי, וזה בסדר. אני סמוכה ובטוחה שהשינוי שאת מעוררת בעולם כרגע הוא גדול מאוד, מתוקף היותך מי שאת (פמיניסטית דתיה! זה מדהים! תשארי מי שאת פשוט). אולי יום אחד יהיו לך יותר כוחות לפעול, להרחיב, תשאירי את זה כאפשרות לעתיד ואל תלחמי ותייסרי את עצמך. תאהבי את עצמך כמו שאת ובלי אשמה, זה השנוי הפמיניסטי הכי גדול שתוכלי לעשות.

    • Naama Goldberg נובמבר 5, 2012 בשעה 11:16 pm #

      לגבי המשפט האחרון שלך, עולה לי רעיון. חגי פעם כתב על "דור המדבר" של ההומואים, האלה שעדיין מרגישים נרדפים, שבראשית ימיהם עוד נפגשו בסתר בגן העצמאות. ועל זה שגם היום קשה להם (קישור: https://meandiscourse.wordpress.com/2011/04/18/the-desert-generation/ (סורי, חגי עושה לי את הקישורים בתוך הטקסט, עוד לא הבנתי איך עושים את זה בעצמי).
      "תאהבי את עצמך כמו שאת ובלי אשמה", כמו שאת כותבת, זה אכן שינוי פמיניסטי מיוחל.
      אני תוהה אם אני מסוגלת לזה עכשיו. אני תוהה אם כבר עברנו את דור המדבר הזה. אם אנחנו מספיק קרובות לארץ המובטחת…

  3. אריה נובמבר 5, 2012 בשעה 4:12 pm #

    אני מזדהה עם הקונפליקט – בין המחוייבות החברתית-מוסרית להביע את עמדותי (לאו דווקא מהזווית הפמיניסטית, יותר מהזווית השמאלנית-סביבתית-צמחונית) ובין היאוש מהתוצאות.

    מה אני עושה: ראשית, להשלים עם העובדה שהעולם מלא בהרבה אנשים טיפשים, רעים ואדישים, וכנראה שלא אצליח לתקן אותו בגלגול הזה. מרגע שהשלמתי עם זה ויצרתי ריחוק רגשי מסויים אני כבר לא המום, לא נפגע, ולא נמלא עצב כל פעם שאני נתקל בסיטואציות מהסוג שאת מתארת. מקסימום קצת רחמים. שנית, אני משתדל לבחור את הויכוחים שלי – אני נכנס לויכוח רק כשיש בצד השני מוכנות מינימלית להקשיב, או לחילופין כשהצד השני מרגיז ממש, ואז אני מתווכח "להכעיס", רק כדי להרוס לשני את האשליה שכולם מסכימים איתו.
    חסרון – זה יכול לגרום לי להצטייר כטיפוס אדיש ומתנשא, אבל זה מחיר שאני מוכן לשלם.

    זה לא ממש פתרון לקונפליקט, אבל אפשר לחיות עם זה.

    • Naama Goldberg נובמבר 5, 2012 בשעה 11:23 pm #

      אתה כותב שאתה משלים עם העובדה שהעולם מלא באנשים טפשים רעים ואדישים. זה לא כשלעצמו גורם לך לרצות למות?
      ועוד נקודה – אני לפעמים נכנסת לויכוח לא בשביל הצד השני, אלא בשביל האנשים האחרים שנוכחים. כי להתווכח עם הומופוב עשוי לעזור לבחורה שלידו, שעדיין בארון ולא אני ולא ההומופוב יודעים על זה. ולהתווכח עם שוביניסט עוזר גם אם לא לו, אז למישהו דומם לידו.
      אני זוכרת שכשהייתי קטנה חשבתי שנשים לא מסוגלות להבין באמת תלמוד. כי ככה לימדו אותי בבי"ס. ואף אחת לא אמרה לי אחרת. מאז אני מרגישה שליחות לקיים ויכוחים כאלה, גם אם אני מדברת עם צד שני אטום. כי אני אף פעם לא יודעת מי באמת מקשיבה, ואילו אזניים באמת יכולות להפיק תועלת ממה שאני אומרת.
      אבל זה קשה. כאמור, זה קשה.

      • susanncodish נובמבר 6, 2012 בשעה 6:12 am #

        Naama – loved this answer. חיזקי ואימצי.

      • אריה נובמבר 13, 2012 בשעה 1:06 pm #

        השלמה עם העבודה שהעולם מלא אנשים טפשים ורעים פירושה הבנה שאני לא נושא באחריות אישית על הטיפשות והרוע של אותם אנשים אלא מקסימום באחריות להגן על שאר העולם מפניהם.
        במקרים קיצוניים בהם אני בכל זאת מעורב רגשית אני מרגיש רצון עז לחבוט במי שמולי, אבל בשום צורה זה לא גורם לי לרצות למות.
        לא יודע אם הבעיה היא רגישות יתר שלך או תת-רגישות שלי.

        כשהתחלתי לפתח מודעות להרסניות ולאכזריות של בני האדם כלפי בעלי חיים וכלפי הסביבה (הרבה דברים שיכולים לגרום לאדם שפוי לרצות למות), נכנסתי לזה עוד ועוד עד שהייתי במן סחרור של מודעות יתר, שלא איפשרה לי לחיות. לקח זמן עד שנרגעתי והשלמתי עם העובדה שבאורח החיים המודרני שלנו זה לא אפשרי להיות מודע ל ה כ ל, זה לא אפשרי לחיות בלי לפגוע באף אחד, ולכן כדי לנהל אורח חיים נורמלי אנחנו חייבים לעשות ויתורים, או כמו שסבא שלי אומר
        "you have to choose your battles". אנחנו לא ננצח מכל הקרבות, וכדאי להשלים אם הידיעה שנפסיד בחלק מהם (ואפילו בהרבה מהם).

        לגבי הנקודה השניה, את צודקת, ואשתדל לשים לב יותר.

  4. מיכאל נובמבר 5, 2012 בשעה 7:15 pm #

    אני מניח שבהקשר של מאמרך (המעניין והמנוסח היטב, מאוד נהניתי לקרוא), העולם מתחלק ל-2: האסרטיביותים ואלה שאינןם כאלה. אז האסטרטיביותים משנים את סביבתם (סער סקלי וכל מה שהוא חולל, גם אם זה לא הרבה), ואלה שלא – בוחריםות את סביבתםן הנעימה להם יותר מהאחרות. פשוט הישרדות.

    • Naama Goldberg נובמבר 5, 2012 בשעה 11:35 pm #

      יכול להיות. אבל נדמה לי שאם כך, אני סובלת מפיצול אישיות. כי לפעמים אני זו האסרטיבית ולפעמים לא. וזה גם משהו שמשתנה עם הזמן – יש זמנים שבהם אני פחות אסרטיבית ויש שיותר (עם הזמן אני מחנכת את עצמי להיות יותר אסרטיבית. זה חשוב לי גם באופן כללי בחיים).

  5. ורד נבון נובמבר 6, 2012 בשעה 7:17 am #

    תודה על הפוסט, מזדהה מאוד. לצערי חוויתי דברים נוראים, אפילו יותר ממה שתיארת, כשאחי הצעיר נהרג בתאונת דרכים, ובני משפחה שחזרו בתשובה, הגיעו לשבעה, וברגעים הקשים ביותר, אין קשים מהם- בחרו להעביר ביקורת על ההחלטה האמיצה של הורי לתרום איברים.
    אני לא מגדירה עצמי אתאיסטית. אני חילונית, אבל הדת היהודית היא חלק משורשי. הפתרון הפשוט שמצאתי- קשר עם הקהילות הלא אורתודוכסיות- בית דניאל (יהדות רפורמית) והקהילה הקונסרבטיבית. שם יש שוויון מלא בין נשים וגברים, וכך צריך להיות, לפחות בענייני הרוח, ויהדות היא דבר רוחני, אנחנו לא אשמות שהאורתודוכסים חיים בעולם חשוך, שמרני וגזען.

    • Naama Goldberg נובמבר 6, 2012 בשעה 12:46 pm #

      אני שמחה שקריאת הפוסט תרמה לך.
      לצערי, השמרנות והשובניזם אינם קיימים רק בחברה הדתית. אמנם רוב הדוגמאות שנתתי לכך בפוסט היו מהעולם הדתי, אך רק כי זוהי קבוצת ההתייחסות שלנו. לא חסרות דוגמאות אחרות, והפרסומת הידועה לשמצה של גולדסטאר שקישרתי אליה היא דוגמה לכך.
      גם להיפך – לא כל העולם הדתי הוא שמרן, שובניסט וחי בחושך. הנה, אני לא, וגם לא הרב שלי, שאותו בחרתי מתוך רבים אחרים בדיוק מהסיבה הזו – שהוא מחזיק בהשקפת עולם שאני יכולה להזדהות איתה.
      יש לי כבוד גדול כלפי הקהילות הלא-אורתודוכסיות. עם זאת, אני אורתודוכסית מבחירה, ואני מאמינה שעם מאמץ ורצון טוב יהיה אפשר להגיע לשוויון מלא גם בתוך האורתודוכסיה. זה מעגל שלא הסכמתי להוציא את עצמי מתוכו. קשה לי איתו, אבל אני נאבקת בשיניים להישאר איתו. יש לי אמון רב ביכולת הצמיחה של היהדות, גם בתוך האורתודוכסיה.

      • susanncodish נובמבר 6, 2012 בשעה 1:10 pm #

        שאלה שהיא לא מתכוונת להיות קנטרנית: כמה זמן את מוכנה לחכות לעולם הזה להגיע אל הנקודה השוויונית? אני שואלת כי אני וגם בן זוגי מתנדנדים בדיוק על הגבול. הוא בן 72, שייבדל לחיים ארוכים, ואני בת 55 ואנחנו די בטוחים שלא נזכה לראות את זה בפרק החיים שלנו. אני זוכרת את ההלם שהיכתה בשנינו לפני 20 או משהו שנה כשפרופ' אליס שלוי הודעיה על הצטרפותה לתנועה הקונסרבטיבית מאותה סיבה של חוסר שוויוניות. עכשיו, כשאני מתקרבת לגיל שבו היא היתה אז, אני מבינה אותה הרבה יותר טוב.

      • ורד נבון נובמבר 6, 2012 בשעה 1:19 pm #

        אמן ואמן נעמה, אבל שאלה לי אליך: כאשר האורתודוכסים יגיעו אל השינוי הפנימי המיוחל והמלא כדבריך, מה יהיה אז ההבדל בינם ובין הקונסרבטיבים למשל? ואם הקונסרבטיבים כבר הגיעו לתובנות ועשו את השינוי – למה לא להצטרף אליהם? למה צריכה אישה לחיות את כל חייה בציפיה לשינוי?
        נקודה שניה- גם בחברה החילונית, נכון, אבל אלו לא ציווי דת, כל אחד ואחת יכולים/ות לבחור את דרכם/ן. החברה החילונית יותר פלורליסטית, מגוונת מאוד, ומכל מקום לא מדירה נשים בשמו של אל עליון.

    • Naama Goldberg נובמבר 6, 2012 בשעה 10:55 pm #

      אענה כאן לשתיכן, כיוון שמשום מה אני לא מצליחה להגיב ישירות –
      קודם כל אומר שאין לי את כל התשובות. שכמו כולן (לפחות, אני מניחה שכמו כולן. או כמו כל מי שאני מעריכה) אני כנראה אצטרך לחיות עם אי-ידיעה מסויימת כל ימי חיי. ובכל זאת צריך להחליט החלטות, גם על בסיס המידע החסר. וזה מה שאני עושה.
      לעניין – susan – אני לא יודעת. ברור לי שהשינוי המיוחל לא יגיע במלואו, גם לא בימי חיי, גם אם אזכה לראות ימים ושנים. עם זאת, ברור לי שמדובר בתהליכים שהם מטבעם ארוכים. ההתמשכות מתסכלת אותי מאד, אבל אני מנסה כל הזמן להזכיר לעצמי לא רק לאן אני הולכת (או רוצה ללכת) אלא גם מאין באנו, ומהי הדרך שעברנו עד כה. שהיא אמנם מלאה זיגזגים, אבל בסה"כ הכיוון שלה כן חיובי בעיניי.
      ורד – אני חייבת להודות שאני לא תאולוגית דגולה. אני לא מכירה את כל גווני וזרמי הדתות, וגם לא בתוך הדת היהודית, לפרטי פרטיהם, ולכן אין לי יכולת לתת ניתוח מדהים, מלומד ומעמיק בנושא הזה. מה שכן, יש הרבה דברים שנמצאים בתוך האורתודוכסיה, ונמצאים פחות בתוך הזרם הקונסרבטיבי, שנראים לי נכונים וראויים לשינוי. למשל, הדגש על המצוות המעשיות, שנראה לי דגש חשוב ונכון ותואם את רוח התורה. ההקפדה על המצוות חשובה לי. השיח הפנים-הלכתי, שמתייחס ברצינות לפרוצדורה, למשל, נראה לי נכון. ונראה לי שדברים אלו עדיין יפרידו את האורתודוכסיה מהזרם הקונסרבטיבי, גם כשנגיע לשוויון בין המינים וניפטר מההומופוביה והקסנופוביה. אני מזדהה עם הזרם האורתודוכסי בהרבה דברים, ולכן אני לא רוצה לעזוב אותו אלא לשפר אותו, לעזור לו להגיע לאמת, למקום, שכפי שאני רואה את זה, הוא אמור להיות בו. ואני חושבת שהוא מסוגל להיות בו.
      זאת מעבר לעובדה שאני מאמינה שכל אשה ואיש כל חייהן צריכות להיות בציפייה לשינוי. אני לא מאמינה בלשקוט על השמרים. תמיד יש עוד מה לעשות, עד סוף כל הדורות. זה מתסכל לפעמים, אבל זה נראה לי נכון יותר, בסה"כ. זה מתאים לי לתפישה לגבי האנושות ותפקידה בעולם.

    • Naama Goldberg נובמבר 6, 2012 בשעה 11:10 pm #

      לגבי השובניזם החילוני אל מול זה הדתי – נכון, לכאורה קל יותר להתמודד עם שובניזם חילוני מאשר עם הדתי, כי הדתי נטוע כאילו ב"ציווי א-להי". אבל אני חושבת שזה רק על פניו כך. השובניזם בעולם הדתי הוא הרבה יותר על השלחן, והרבה יותר מעוגן, ובכך גם חולשתו. כשמציבים בפנייך טקסט, הלכה או אמירה, את יודעת עם מה יש לך להתמודד, וההתמודדות שלך יכולה להיעשות בצורה ישירה. הביאו לך טקסט, תוכלי לסתור אותו. הלכה – תוכלי לדון בה. הכל ישיר ועל השלחן. תוכיחי אחרת – והרבה פעמים יקבלו את דעתך וישנו את הפרקטיקה. עייני ערך קידוש או בציעת חלות בשבת על ידי נשים שהפך להיות נורמה בהרבה בתים, כנ"ל לגבי קריאת מגילת אסתר בפורים ע"י נשים או קריאה בתורה ע"י נשים. כנ"ל לגבי ריצה לכנסת או סוג אחר של מנהיגות נשית. יש דיון, הוא על נורמות ברורות, ויש כללי משחק. ואת יכולה לנצח אם את מכירה את הכללים כמו שצריך.
      בשל הסיבה הזאת, גם אף אחד לא יאמר לך שאת נלחמת בטחנות רוח. הכל על השלחן. לא תשמעי טענות, כמו שאני שומעת חדשות לבקרים במקומות חילוניים וליברליים לכאורה, שאת מוצאת דברים רק כי את מחפשת. או שאת מדמיינת דברים. הדברים ברורים, מה שהופך את המאבק למוצדק יותר.
      בעולם החילוני, מדובר יותר בתקרת זכוכית. לא אומרים את זה בקול, אבל גורמים לך להבין את זה באלף דרכים אחרות. קשה הרבה יותר להתמודד עם דברים כאלה. וכל מה שתאמרי לא יעזור, א. כי הדעות הקדומות שם לא נשענות על שום טיעון, אז אין לך מה להפריך, ו-ב. כי אף אחד לא יגיד לך שום דבר בקול. יאמרו רק בשיחות סגורות, ושלא לציטוט וגם זה בקושי. מישהו מונע מנשים לרוץ בליכוד? ברור שלא! ועדיין – אחוזי הנשים שם נמוכים-עד-נמוכים-מאד-עד-מביכים. כי גם בעולם החילוני יש לא מעט שובניזם. חבר חילוני סיפר לי שסבא שלו תמיד הצביע עבודה, אבל הפעם לא. כי הוא לא מסוגל להצביע לאשה.
      אז כן, יש לא מעט חילונים שהם אכן ליברליים, אבל אלה חילונים משכבה סוציו-אקונומית מסויימת. דתיים ששייכים לאותה שכבה יהיו גם הם בד"כ יותר ליברליים ופמיניסטיים. מה לעשות שהשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות הן בד"כ גם יותר מסורתיות? אני חושבת שהשכבה הסוציו-אקונומית משפיעה יותר על הדעות מאשר הדת.
      מה שכן – פגשתי גם לא מעט שובניזם בשכבות הכי גבוהות של עולם המשפט בישראל (שיצא לי להכיר אותו מקרוב במהלך ההתמחות המשפטית שלי). כל מני תפישות מהותניות לגבי נשים וגברים. הן לא יאמרו בקול, אבל הן בהחלט קיימות, ויאמרו בשקט, בחדר.
      דבר אחרון (נראה לי) – נכון. הדרת נשים מפורשת קיימת יותר אצל דתיים (אם כי גם אצל חילונים, כפי שאפשר לראות ברשימת הליכוד, כמו שאמרתי לעיל, או במקומות עבודה – עברתי עכשיו סבב ראיונות במשרדי עורכי דין. ברוב המשרדים שהתראיינתי בהם לא היתה ולו אישה אחת שותפה במשרד. רק בעובדות הזוטרות…). אבל החפצת נשים קיימת הרבה יותר אצל חילונים. אני לא בטוחה שיש עדיפות מובהקת של תופעה אחת על פני השנייה. ויש לי חשד שהחפצה משפיעה מאד גם על תפישת האשה את עצמה ואיך שהיא אמורה להיראות ולהיות מוצגת על ידי העולם.
      לסיכום – זה לא שאני מצדיקה את השובניזם בדת. להיפך – אני מגנה אותו וקשה לי איתו מאד. אני פשוט לא חושבת שהשובניזם שם גרוע יותר מאשר בזרמים אחרים, לא זה החילוני ולא זה הקונסרבטיבי או הרפורמי.
      אני גם חושבת שללכת לזרם הקונסרבטיבי זו הדרך הקלה של ויתור. אני רוצה לחיות את האמונה שלי במלואה ואני לא רוצה לוותר רק כי יש בעיות. בנוסף לכך – אני לא חושבת שזה הוגן שאני אצטרך לוותר על האמונה שלי רק כי מישהו אחר לא מסכים עם דעותיי. אני לא מתכוונת לתת להם לגרש אותי מהאורתודוכסיה. היא שלי לא פחות משהיא שלהם. אכפת לי ממנה, ואני נשארת על אפם ועל חמתם.

      • ורד נבון נובמבר 7, 2012 בשעה 7:57 am #

        תודה נעמה, על התשובות הארוכות והמפורטות, יש הרבה במה שכתבת, ויש לזכור שאנחנו נמצאות, כל אחת במקום שלה- גם בגלל סיבות רגשיות- הבית בו גדלנו, סביבת החיים וכו', ואלו נתונים שאי אפשר ואין צורך להתעמת איתם. מכל מקום המרחק בינך וביני קטן ממה שנראה.

      • Naama Goldberg נובמבר 7, 2012 בשעה 12:42 pm #

        ורד, את צודקת. ברור שבחירת ההשתייכות שלנו קשורה מאד למקום שלנו, בהווה ובעבר. והמקום של כל אחת מאיתנו לגיטימי.
        מדברייך אני בטוחה שהמרחק בינינו אכן לא כל כך גדול.
        שמחה שמצאתי חברה לדרך 🙂

      • מיתר נובמבר 15, 2012 בשעה 9:42 am #

        רק לגבי החפצת נשים: לצערי מהנסיון שלי זה קיים מאד גם בחברה הדתית לאומית. גם בדיבור של הבנים (אני מתייחסת לבני נוער בעיקר) על בנות שהוא מחפצן הרבה פעמים וגם בהתעסקות האובססיבית של בנות בצניעות שהיא אותה החפצה כמו בחברה החילונית רק מהכיוון השני. ובאותו הקשר של צניעות שמעתי דברים מזעזעים כמו זה שרב של בית ספר אומר לילדה בכיתה ו שהחצאית שלה קצרה מדי (ולא מדובר על מיני או קרוב לכך) או על שרוול שלא מגיע בדיוק עד המרפק

  6. bidyke נובמבר 7, 2012 בשעה 8:21 am #

    פוסט מענין, תודה. הזדהיתי עם הנאמר עד שהגעתי לפסקה האחרונה – כי self care (כלומר, לספק לעצמנו סביבה חברית בטוחה ונעימה, גם בפייסבוק) זה לא "לטמון את הראש בחול" ולא "להזניח את האחריות החברתית". זה לדאוג שיהיו לי מספיק אנרגיות לעשות את האקטיביזם האמיתי – זה שמחוץ למחשב.

    • Naama Goldberg נובמבר 7, 2012 בשעה 12:45 pm #

      אני מסכימה. אולי מסכימה חלקית.
      כי באמת אי אפשר לחיות בסביבה עויינת כל הזמן. זה מתיש וגוזל כוחות, ולא מאפשר לעשות דבר. מצד שני, הרי ברור שלפעמים ה-self care הזה גורם לנו (לי) פשוט להתעלם ממה שמסביב. נח לי ונעים לי, ואז פשוט אין לי כח לצאת שוב מעצמי.
      ואני תוהה על השילוב.
      אני באמת לא יודעת מה האיזון הראוי. כמה להשקיע בעצמי ובכך שיהיה לי עולם שנעים לי לחיות בו, ומתי להרגיש שעד כאן, בזה אני צריכה להיות מעורבת למרות הגועל נפש שאני איחשף אליו. אבל ברור לי ששני החלקים של המשוואה חשובים, וחשוב לי לא לנטות יותר מדי לא לצד זה שלה ולא לצד זה.

    • עידנה נובמבר 7, 2012 בשעה 1:00 pm #

      בתור בתמשק – אותם התלבטויות בדיוק העסיקו ומעסיקים אותי.
      בחינוך אצלנו היתה אינדוקטרינציה להשקפה מסויימת.
      היתה אינדוקטרינציה לחיי חובה ושרות למען הכלל.
      וזו בדיוק היתה הבעיה: הרי ברור שאנחנו נוער חלוצי. הרי ברור שאנחנו מהחזקים ומהמוצלחים. הרי ברור שאנחנו צריכים לצאת לעולם ולפעול ולשכנע את כולם אם דרך חינוך (כי הרי הם נבערים) ואם דרך אקטיביזם (כי מוכרחים להיות מסיונרים, הרי). אין שום סיכוי שמישהו יודה שהוא חלש או שסובל מהעדר הכחות לאקטיביזם מילטנטי, ולהקרבה אישית למען הכלל (טוב למות. ארצנו בעד.)

      ולכן אני גם מחזקת דעות שהועלו כאן לפניי, וחושבת שהערתה של bidyke עוררה אצלי כל כך הרבה התנגדות: יש אנשים שלא נועדו לאקטיביזם מחוץ למחשב. יש אנשים שבקטעים מסויימים בחייהם – אין להם את הכוחות, או שמעדיפים להשקיע את המלאי המוגבל של כוחות וזמן במשהו אחר – וזה בסדר. ייתכן שאם נשמור על סביבה טולרנטית מכילה ואוהדת – אותם אנשים בקטע אחר מחייהם יירתמו לאקטיביזם מהפכני ויזיזו הרים.

      הא – כן זה גם אחד הדברים שלא סבלתי בכל תנועות השמאל למיניהן: חוסר הקבלה של השונה. הדוגמאטיות הזו שגרמה לכל פלגה של 5 אנשים להתפצל ל7 תנועות שונות. להט וחרון שדבר ראשון פגע בתנועות האלו עצמן.

      אולי זה ההבדל שפמיניזם יכול להכניס לדרך עשיית הדברים: מהפכנות תוך איפשור. אקטיביזם מכיל. רדיקאליזם מעצים. דרך שונה וחדשה להביא לשינוי. לא עוד התנועות המהפכניות של המאה ה-20 שעלו מתוך המהפכה הצרפתית ודגלן: עולם ישן עדי יסוד נחריבה – על מנת לבנות על היסודות האלו מדינה וחיים טובים יותר צודקים יותר – כי הרי מהו הטוב והצדק ואיזו אוטופיה תוכל לצמוח ממצע של הרס כזה גורף?

      כל העולות והסבל שאנשים סבלו במהלך ההרס שזרע החרון המהפכני ההוא – האם זוהי הקרקע ממנה תצמח מדינה מיטיבה וצודקת יותר? או שעוד עוולות ועוד סבל ישורשר ככה לדורי-דורות?

      אני מאמינה ממעמקי נשמתי שהפמיניזם העכשווי נמצא בדרך הנכונה. הדרך להביא למהפכה יסודית שלא נבנית על הרס וניפוץ. (ובזה הוא גם שונה מדרכו של אברהם אבינו: שרצה לבסס את המונותאיזם שלו על ניפוץ פסלים – דהיינו ניפוץ של מה שהכיר עד שנגלה לו אלוהים, ועקירה משורש: עקירה מביתו בארם נהריים וקבלת הציווי: לך לך).

      • Naama Goldberg נובמבר 11, 2012 בשעה 3:54 pm #

        את מעלה פה שתי נקודות מאד מעניינות –
        האחת (השנייה בסדר) היא אופן השינוי – האם בדרך של מאבק או בדרך אחרת, מכילה יותר. אני חושבת שדרך המאבק היא שהובילה לכינוי ה"חביב" פמינאציות. לפעמים עולות גם מחשבות שמא דרך המאבק היא הדרך ה"גברית" לשינוי, ושאולי ישנן דרכים אחרות, שדווקא הקול הנשי שהיה מושתק זמן רב יוכל להביע, דרך של שיתוף פעולה. בהחלט מדובר באחד המוקדים המשמעותיים לדיון בתוך הקהילה (כשבמקרה הזה הקהילה = הקהילה הפמיניסטית). ואני אכן פחות נגעתי בדרך שיתוף הפעולה כאן, אלא יותר בדרך המאבק אל מול דרך השתיקה. יכול להיות שטעיתי בכך. גם דרך שיתוף הפעולה דורשת כוחות נפש לא מועטים, למשל של סבלנות אל מול דברים שעל פניהם נראים מטורפים. אני משתדלת לנהוג ככה, למשל, עם שובניסטימיות לא מודעותים לעצמנם, שאז באמת יש פחות טריגר לעצבים (גם אם הוא אכן קיים), ויש הרבה יותר פוטנציאל לשינוי. אבל לפעמים כשאני מנסה את דרך שיתוף הפעולה אני מרגישה שאני באה להילחם באש עם צמר גפן בידיים, ומה שיצא לי מזה בסופו של דבר זה רק ידיים חרוכות. את חכמת-הבנת-הסיטואציה עוד לא הבאתי לדרגת שלמות.

        השנייה (והראשונה שהעלית) היא הקשר בין החינוך לאקטיביזם ב-X, שיכול להוביל להפנמה של הצורך באקטיביזם גם במקומות אחרים, שאינם X דווקא. גם אני גדלתי בחברה מאד אידיאליסטית, ובתנועת הנוער העשייה והשינוי היו מאד חשובים. כמובן שזה עשוי לבוא יחד עם כל שאר פגעי הנאורות, כמו המחשבה שהאחרים פחות טובים ושצריך לשנות אותם. אני חושבת שמתישהו בזמן השירות הלאומי שלי ברמלה, הבנתי שבשביל לעשות שינוי אין צורך לפסול את האחר, אלא פשוט לבנות חזון משותף יחד. לצערי למדתי את זה על דרך השלילה – ראיתי דברים נוראיים שאחרים עשו – אבל אני חושבת שעם הרבה מחשבה, ייתכן שגם זה אפשרי – שינוי ללא מחיקת העבר, ואפילו תוך מתן כבוד לעבר. מסוכן בעיניי באמת להחריב עדי יסוד עולם ישן, וגם לא בריא (וזה גם רלוונטי לתשובתי לורד, לשאלתה מדוע אני לא עוזבת את האורתודוכסיה).
        אין לי משהו יותר מדי חכם להגיד על זה, בעיקר לומר שבתור מי שגדלה בחברה אידיאולוגית (גם אם לא בת משק) אני מזדהה, ושזו נקודת השקה מעניינת. אנחנו תמיד מתכתבות עם העבר שלנו, ועם הערכים שהוכתבו לנו. וזה כמובן רלוונטי לפמיניזם במהותו – אני מוצאת את עצמי לא מעט נאבקת, למשל, באידיאל היופי, כמו שאני נאבקת באידיאל האקטיביזם. אנחנו בקהילה מערערות על הנחות היסוד, אה?

  7. Shir נובמבר 12, 2012 בשעה 5:27 pm #

    אני קוראת את הפוסט (המצוין!), ואני פתאום מרגישה כל-כך בת מזל (וכמעט אשמה) על ההומור השחור המפותח יתר על המידה שלי. כי כשמחרידים אותי, אני יודעת להחריד בחזרה, פי כמה וכמה. אני אמנם מחבבת הומור שחור, אבל ברור לי שזה גם (או בעיקר) מנגנון הגנה ולא רק נטיית הלב. ועוד יותר ברור לי שזה לא מתאים לכולם, או לכולן. רוב האנשים שפולטים שטויות בקרבתי משעשעים אותי הרבה יותר מאשר מחרידים אותי, ואני מגלגלת את הכדור חזרה אליהם, בדרך-כלל, וגורמת להם להרגיש שלא בנוח (גם אם הם לא מבינים למה, וגם אם אני לא עושה את זה בכוונה ומודעות מלאה. ככה זה, מנגנוני הגנה).

    גדלתי בפמיניזם ליברלי, ולקח לי זמן לפקוח את העיניים ולצאת ממנו הלאה. אבל השנים שם עיצבו אותי. אני דוברת ליברלית שוטפת, וזו "שפת האם" והנקודה הרגישה ביותר שלי. אבל כחלק מהחינוך הזה, אני יכולה לעשות הפרדה מלאה בין מה שאני יודעת שאמור לפגוע בי ("עובדות"), ובין אמירות שפוגעות בי בפועל ("רגשות"). כן, אני יודעת שאלו לא קטבים נפרדים יותר, אבל כאן התכנות הליברלי משמש כנשק נגדי מצוין. האמירות שפוגעות בי בפועל הן מיעוט, ואם אני נחשפת אליהן באופן ישיר ופנים אל-פנים, אני בדרך-כלל מנתקת מגע, או פשוט באמת ובתמים לא מבינה מה רוצים ממני.
    עם מה שאני יודעת שאמור לפגוע בי, כאמור, יש לי מספיק חומות הפרדה מנטליות כדי לגלגל את כדור חוסר הנוחות חזרה אל הצד שמשמיע את האמירות האלו: מהומור שחור, החזרת מבט תמה כתשובה למישהו שמנסה להסביר לי איך עובד העולם, נעיצת מבט יודע-כל של "שמעתי אתכם" כששני חבר'ה שחולקים איתי קרון רכבת מרשים לעצמם לטנף על נשים שהם מכירים, ועד אליטיזם אקדמי. אלו לא תגובות מחושבות מראש ואני לא רובוט; אלו תגובות שהתגבשו במהלך שנים, ואני מרגישה נוח איתן. ההפרדה הזו בין הדברים שפוגעים בפועל והדברים שלא פוגעים בפועל חזקה עד כדי כך ששיחות עם החברים הטובים ביותר שלי הם לפעמים רצף של הפוך על הפוך מיזוגני וסקסיסטי – כי שם "מותר", כי שם "אפשר", כי אני חובבת הומור שחור, וברור שכולנו מכבדים אחד את השני ואנשים פמיניסטיים ברמה זו או אחרת. ככה אני מתמודדת עם זה.

    לתהייתך. אני לא רואה סתירה בין לנתק מגע ולשמור על עצמך לבין לא לשתוק משני טעמים. קודם כל, אני לא מצפה מאף אחת להילחם ולעמוד על המשמר ולהיות דמות מופת 24/7 – זה לא אנושי. חוץ מזה, אני אוהבת להילחם בתנאים שלי. אני מרגישה חשופה מדי? שלא בנוח? מי אם לא התורה הפמיניסטית לימדה אותי שזה בסדר לשחק את המשחק בתנאים שלי, לתקוף כשאני יכולה, לפרוש כשאני רוצה, ושאם אני לא מרגישה נוח, לשים לב כי זה איתות למשהו. הטעם השני הוא שבין אם אנחנו רוצות ובין אם לא, אנחנו פוגשות המון אנשים גם מחוץ לאותם מעגלים שאנחנו קובעות לעצמנו (אני יוצאת מנקודת הנחה שאף אחת לא חיה במנזר מבודד). רוצה לומר: פגישות והתעמתויות מול אנשים אחרים יקרו גם אם תצטמצמי לקבוצת פייסבוק אחת וקבוצת חברות טובות, אז לא כדאי שתגיעי אליהן כשאת מרגישה נוח, ולא מותשת מהקרבות הקודמים שהכרחת את עצמך לנהל? זו, בכל מקרה, המסקנה שאני הגעתי אליה עם עצמי הפמיניסטית.

Trackbacks/Pingbacks

  1. די לאלימות « האחות הגדולה - נובמבר 12, 2012

    […] איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי (נעמה, יחסי מין) […]

  2. על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל « - נובמבר 13, 2012

    […] ושחשוב לנו, למרות הסיכון הגדול שכרוך בכך כל פעם מחדש. פמיניזם עלול להכאיב כשהוא חושף בתור חרא מייאש את שהיה קודם המובן מאליו, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: