כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. מנגנון האיזונים מניח מראש את גבולות השיח הלגיטימי ובוחר את דרך האמצע בין שתי עמדות אותן הוא מבקש להציג כטבעיות. כמובן, הבעיה עם סוג הניתוח הזה היא שלא ברור בכלל למה להניח שמרחב העמדות הלגיטימיות הוא באופן טבעי כזה או אחר. כך למשל, כשעלה פה בעבר הדיון סביב הוצאה כפויה או חצי כפויה מהארון, ואפילו ההתייחסות לאדם שמצוי מחוץ לארון ככזה ברשת, התעוררו חסידי הליבראליזם והציבו במוקד השיח את הזכות לפרטיות והזכות לאוטונומיה. נקודת האמצע הייתה, לגישתם, הנקודה המאזנת בין חשיפה מידע שהציבור זכאי לדעת (מידע המצוי בספירה הציבורי) ומידע שהציבור אינו זכאי לדעת (המצוי בספירה הפרטית). כמובן שהדיון באופן טבעי בכלל לא התייחס לחופש הביטוי של מי שמוציא אחר מהארון. הוא גם הניח את הספירה הפרטית והציבורית כספירות טבעיות. יתר על כן, הדיון כולו הזניח את הזכות לחיים, לכבוד ולביטחון של כל אלו שמציאות הארון מסכנת אותם ואותן (הנתונים על התאבדויות של להט"בים הם הוכחה לא רעה בכלל שבשם הפרטיות והזכות לבושה של כמה, נפגעת הזכות לחיים בכבוד של רבים אחרים). בצורה דומה, הדיון סביב מצעדי הגאווה בירושלים, בבתי המשפט, מאזן משום מה בין חופש הביטוי של הלהט"בים לבין רגשות הציבור החרדי ולפיכך מאפשר מצעד מוגבל ומתוחם בלבד. רגשות הציבור הלהט"בי או הציבור החילוני התומך במצעד כמובן לא הובאו בחשבון כלל (למעשה, אף אחד בכלל לא טרח לבדוק האם כל הציבור החרדי נפגע בצורה אחידה מהמצעד, ומה עוצמת הפגיעה). גם בתחומים אחרים אין שום קושי להראות את חוסר הקוהרנטיות של המנגנון ה"מוסרי" האמור (למשל בהקשרי ההפגנות של החרדים בכביש בר אילן איש מעולם לא דיבר על רגשות הציבור החילוני, אלא, שוב, על רגשות הציבור הדתי). שינוי המשקל הניתן לזכויות, שינוי ההגדרות או שינוי גבולות הדיון יכול להוביל לתוצאות שונות. למעשה, על סמך שורת ההנחות הללו, ומשחק בהן, אפשר כמובן להגיע לכל תוצאה שרוצים.

(מנפלאות הפנייה להיגיון הליברלי, מי שלא מכירה, מומלץ להקשיב עד הסוף)

אם כן, מה המשמעות של ההגנה הפרועה על חופש הביטוי של ההומופוב, לרבות זכותו לפרסם את הדברים במדיה נפוצה וחובתם של גופי תקשורת לתת לעמדתו במה? ומדוע, אם קיימת זכות כזו, לא ראוי להטיל על גופי התקשורת גם חובה לפרסם את קולותיהם של קבוצות אוכלוסיה אחרות שאינן זוכות לבמה ציבורית כלל (מתי בפעם האחרונה ניתנה במה פומבית לפובליציסטית קווירית, טרנסג'נדרית או דארגיסטית)?

הסיבה כמובן אינה האמת הגלומה במנגנון שביל הזהב. אנו יודעות כיום שריבוי קולות אינו מוביל בהכרח לחשיפת אמת (ולא פעם אפילו בתחומים מדעיים מוביל השיח הציבורי דווקא לקנוניזציה של העמדות הרווחות ולא להצפת קולות חדשים). אנו יודעות גם שיש המון קולות מושתקים ואסורים, בין אם באמצעות החוק, ובין אם בשל העדר נגישות לאמצעי תקשורת. הסיבה היא סיבה רטורית. קיומו של הומופוב גלוי כמו מנחם בן (בדומה לרבנים שונים בארץ ולגופים נוצרים בארה"ב) נותן לעמדותיהם ההומופוביות ה"מתונות" של אותם ליברלים לגיטימציה מוסרית כעמדת פשרה (על ההומופוביה החדשה כתבתי פה). יתר על כן, הוא מעקרת את אחריותם של אותם הליברלים על עמדותיהם, שכן הם הופכים מבעלי עמדה עצמאית למרכז הכרחי השוקל את טובת כל הצדדים.

התופעה הזו, של הצגת העמדה ההגמונית כפשרה, אינה חדשה. פנינה להב כתבה במאמרה "כשהפאליאטיב רק מקלקל: הדיון בכנסת על חוק שווי זכויות האשה" על מנגנון זה בדיוק בהקשר של חוק שיווי זכויות האשה. גם חוק זה הוצג במשך שנים רבות כ"פשרה" בין הדתיים לבין הפמיניסטיות. זאת הייתה למשל ההצדקה לשימור השליטה הרבנית בתחומי הנישואין והגירושין. עם זאת, בחינה כנה של הליכי חקיקת החוק הראתה שמי שפעל לשמר ולשעתק מרצונו הוא את המבנה החברתי הדכאני לנשים הם בדיוק אותם גורמי מרכז שביקשו להתחמק מאחריות למעשיהם.

מכל מקום, בדבר אחד צודקים אותם "ליבראלים". אכן, מנחם בן הוא רק אידיוט ברברן. הוא אדם אחד חסר משמעות בפני עצמו ואין שום סיבה מיוחדת לחשוש דווקא ממנו או להשתיק דווקא אותו. הבעיה היא בדיוק עם היותם של אותם ליבראלים בעמדות הכוח המאפשרות להם במכוון להציף את קולו של מנחם בן ולתת לו במה. הבעיה היא שאותם ליבראלים פועלים לא פעם באופן אקטיבי כדי לקדם דווקא את הקולות ההומופובים (כך למשל היוזמה של כתב וואלה מוטי לוי לקראת מצעד הגאווה לראיין את ההומופוב הנודע, הרב בצרי). מהם יש לחשוש. בשימוש המניפולטיבי שלהם בכוח ובהשפעה יש להאבק.

(במקום "שביל הזהב" אולי "שביל הקשת"?)

——

לאחר שהדברים נכתבו, פרסם מגזין רייטינג כי טורו של מנחם בן בוטל. כמובן שיש לברך על ביטול הטור, אבל לא (רק) בגלל שנוכחותו התקשורתית של בן עצמו צומצמה, אלא מאחר והביטול מעיד על כך שגם בהגמוניה המרכזית יש כאלו שמתחילים להפנים שהקול המבזה, המשפיל, שאינו מכיר בבני אדם ככאלה, אינו קול שראוי לבמה, ואינו קול שיש לעודד. דרך אגב, עיתון מעריב טרם הכריע באשר להמשך העסקתו של בן, והתוכנית "דיבור ישיר", בהשתתפותו של בן, המשודרת בערוץ שתיים (ע"י קשת) הסתפקה בנזיפה בלבד (על מדיניות ההתעלמות בערוץ השני מסקסיזם כתבנו כבר כאן, מעניין שזוהי אותה התכנית שגם העלתה את מנחם בן עצמו לכותרות). לקבוצה הפועלת לצמצום גילויים הומופוביים בתקשורת ניתן להצטרף כאן (ולקבוצה ספציפית העוסקת בעניינו של מנחם בן, והובילה גם לשיח הנוכחי, ניתן להצטרף כאן).

מודעות פרסומת

42 תגובות to “כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?”

  1. ארתור שני יוני 27, 2011 בשעה 1:46 am #

    מסכים מאוד עם כך שאנשי ה"כאילו באמצע" הם הכי "מסוכנים", אם אפשר לומר- לשיח הציבורי. הכי מסוכים משהם כביכול הכי לגיטימיים, ויחד עם זאת, לא באמת תורמים לדיון לכאן או לכאן משהינם מעדיפים שלא לנקוט עמדה- ע"מ "לצאת בסדר" עם כל הבריות.

  2. ריקי יוני 27, 2011 בשעה 7:50 am #

    אבל, מנחם בן הוא שסתום הלחץ של רגשות שנאת האחר בכלל וההומופוביה
    בפרט של כלל הציבור, כמו שסיפורה של נטשה קמפוש מרכז ומנקז את רגשות
    הסדיזם הציבוריים (ואיזו מדינה מתאימה יותר מאוסטריה ?….).
    ללא שסתומים אלו – כמו שהתריע קארל יונג – החברה תמצא דרך גלויה פחות אך
    מסוכנת יותר למתן ביטוי לשנאת האחר והשונה.
    מנחם בן עושה לך שירות, עליך להילחם למען השארת קולו גלוי ופתוח לדיון.

    • חגי יוני 27, 2011 בשעה 4:27 pm #

      ריקי, אני מודה שאני תמיד חשדן כשאומרים לי שמישהו אחר עושה לי שירות בלי שביקשתי ממנו, ועל אחת כמה וכמה כשאומרים לי שמישהו שרוצה להכניס אותי לכלא ולממן לי טיפולי המרה עושה לי שירות. בן אכן משקף דעת קהל, אבל הוא לא מנקז אותה, הוא מעצים אותה, וכמו שאמרתי בפוסט, הוא נותן לגיטימציה להומופוביה מתונה, מאחר והיא נמדדת מול ה"קיצוני" מנחם בן.

      • אמיר יולי 1, 2011 בשעה 10:35 am #

        אז לפי זה, צריך לתת במה רק לדעות מתונות? כדי שהקיצוניות לא תהווה "סטנדרט" אל מולו השאר נמדדות?

  3. רותי יוני 27, 2011 בשעה 8:16 am #

    פוסט מעניין מאוד שכמובן גם מעלה שאלות ביחס למבחני המידתיות ואבחון הפגיעות אותן מבקש המבחן לאזן – פגיעות שכיום נתפסות כמובנות מאליהן (ותמיד הקושי או הקונפליקט המתוארים הם באופן האיזון הראוי, ולא בבחינת ובחירת הערכים הנפגעים עצמם).

  4. Asaph Talmor יוני 27, 2011 בשעה 8:29 am #

    כל הכבוד על הביקורת המוצדקת נגד מנגנון "דרך האמצע". עם זאת, אין לכך שום קשר לזכותו של מנחם בן לפתחון ג'ורה, ויותר מכך, להתלהמות המבזה של כל הקופצים לסתום לו את הפה.

    • חגי יוני 27, 2011 בשעה 4:28 pm #

      קצת קשה לי לענות לך, כי אתה לא ממש מנמק. רק תהייה קטנה- למה זאת התלהמות מבזה? ומה קרה לחופש הביטוי של כל אלו שקוראים לפיטוריו של מנחם בן?

  5. איה יוני 27, 2011 בשעה 8:41 am #

    פוסט כהלכה [האירוניה מודעת לעצמה].
    הטיעון בדבר הזכות החוקית וה"טבעית" לחופש הביטוי עקר מיסודו, מה עם החוק נגד הסתה? האם דרישה של הוצאה שלמה של ציבור שאינו פוגע באחר [ולא משנה באיזה ציבור מדובר בין אם מדובר בזהות מינית, מגדרית או צמחונות] אינה בגדר הסתה?

  6. ניב יוני 27, 2011 בשעה 11:29 am #

    הציבור הליבראלי כמו שאתה מכנה אותו לא מודע בכלל להטרונורמטיביות המושרשת בתרבות ובכל אורחות החיים. עד שהמושג לא יהיה נפוץ ומובן בחברה, ברור שדברים אלה יישנו. הרי ברור לכולנו שאם הוא היה מדבר בגנות ערבים/פמיניסטיות/ שמאלנים- אותו הציבור היה נעמד על רגליהם האחוריות.

    בעניין נוסף, מה קרה עם העורך של רייטינג? הייתי רוצה להאמין שהוא קרא את הטור לפני פרסומו.

  7. Shany Kedar יוני 27, 2011 בשעה 3:55 pm #

    מעולה, מעולה. ברשותך, הענין הזה עם מנחם בן הוא לחלוטין מקרה מבחן. אני נדהמת עד כמה א/נשים מרגישיםות בנוח עם האמצע הארור הזה. ובהמשך למחשבה שלך, אפשר להניח על מדוע המילה תוספת המילה "קיצוני" (שמאל/ימין קיצוני, פנימיסטית רדיקלית) לעמדה פוליטית נתפסת מיד כמעין קול שמקרקר תמידית, ומפריע לכל האנשים ה"שקולים" לעשות את העבודה ה"שקולה" שלהם. כמובן שבמקרה של השמאל זה לא הספיק, ונדרשה גם התוספת של שם התואר "הזוי".

  8. Gil יוני 29, 2011 בשעה 3:29 pm #

    תוכל לתת דוגמא לכך שבתחום המדעי "מוביל השיח הציבורי דווקא לקנוניזציה של העמדות הרווחות ולא להצפת קולות חדשים"?

    • חגי יוני 29, 2011 בשעה 7:57 pm #

      טוב, אפשר כמובן להתחיל מהדוגמא המפורסמת של גלילאו שנדרש להכחיש את ממצאיו.

      אם רוצים דוגמאות מהמאה האחרונה אפשר לדבר על הנזק הבריאותי של סיגריות שהושתק, על ההתחממות הגלובאלית, על החור באוזון, ואפילו על החשיבות של חגורות בטיחות (מחקר סטטיסטי פשוט שחברות הרכב האמריקאיות נלחמו בו בכל זירה אפשרית).

      אם רוצים להרחיב קצת, כמובן שדוגמא טובה היא כמעט כל ה"מדע" הקרוי פסיכולוגיה שמשמש ככלי אפקטיבי לשימור מבנים חברתיים קיימים.

      אפשר גם לבחון את המחקר ה"אבולוציוני" שנהיה מאוד פופולארי באחרונה בביולוגיה ועסוק בעיקר בלהסביר תופעות חברתיות כטבעיות ולפיכך לא ראויות לשינוי.

      אני לא מומחה בפיזיקה ומתמטיקה, אבל גם בתחומים אלו הבנתי שלא פעם השאלה האם רעיון מתקבל או לא קשורה קשר הדוק למוסד שמקדם אותו ולא לתוקפו המדעי.

      וכמובן, השקר הגדול של המאה העשרים – כלכלה כמדע, תחום שמוכיח פעם אחר פעם איך אפשר להשתיק ביקורת ולשמר מצב קיים.

      • Gil יוני 29, 2011 בשעה 8:42 pm #

        ראשית, הויכוח היה בין הכנסיה לגלילאו. זה לא היה דיון מדעי אלא תיאולוגי והטיעונים בו לא היו מדעיים אלא תאולוגיים. קצת קשה לקבל את זה בתור דוגמא.

        אני אשמח לקבל אינפורמציה קצת יותר מדוייקת (משום שאני לא מאוד בקי) בנושאים הבאים:
        1. מתי בדיוק הושתק עניין נזקי הסיגריות? כלומר, ידוע שהחברות עצמן ידעו זאת לפני כולם, אך איפה בדיון המדעי זה הושתק?
        2. על איזו השתקה של התחממות גלובלית אתה מדבר? אני דווקא מתרשם שזה מקיף אותנו מכל עבר. לא?

        לגבי תחומים שאני מבין בהם מעט:
        1. ראשית, המחקר הביולוגי באבולוציה כמעט לא עוסק בסוגיות "חברתיות". בשולי המחקר הזה נמצאת האתולוגיה, מחקר התנהגות בעלי החיים, אך זה כנראה לא מה שאתה מתייחס אליו. אני מבין שאתה מתכוון למה שידוע בתור "פסיכולוגיה אבולציונית". אני לא הולך להיכנס לשאלות כבדות המשקל הקשורות בתחום הזה (כי יש הרבה וזה גם לא רלוונטי כל כך), אלא שנראה לי שאתה מעוות את הטיעון של אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית. טענתם היא שיש להבין את המנגנונים ה"טבעיים" (אם יש כאלו) שעומדים מאחורי התנהגויות של פרטים וחברות או שהובילו להתפתחותם כדי להיטיב ולתת מענה להם. כך למשל, חוקר בפסיכולוגיה אבולוציונית יאמר לך שאונס הוא תוצר לוואי של האבולוציה שלנו (כן, יש כאלה שמדברים על אדפטציה, אבל הם מיעוט שבמיעוט והם חוטפים על הראש גם מפסיכולוגים אבולוציוניים) שקשורה ברבייה, אבל הוא יגיד לך שהבנה טובה יותר של המנגנונים הללו יכולה לסייע במתן מענה טוב הרבה יותר לתופעה. אני מצפה שתתמודד עם מה שהם טוענים ולא עם מה שהם לא (ובוודאי שמצופה מאדם שלא יעוות את טענת האחר).
        2. על אילו מקרים במתמטיקה ופיזיקה מדובר? אם אינך יודע לומר, האם תוכל לפחות להסביר מאין "הבנת" את מה שהבנת ומדוע אתה מאמין בכך בכלל אם אין לך דוגמאות ספציפיות?

        לגבי פסיכולוגיה וכלכלה – מדובר בשמות כלליים לתחומים שאינם עדיין "מדעים" במובן של הנ"ל, אלא רק "מדעים בהתהוות" (ואפשר לדון בסוגיה של האם הם מתקדמים לעבר הפיכתם למדעים, אבל גם זה לא רלוונטי). אני לא חושב שהדיון בהם כבמדעים רק משום שיש מי שקורא להם כך הוא מעט אבסורדי.

      • נעמה יוני 30, 2011 בשעה 2:37 pm #

        לגבי פסיכולוגיה, אבולוציה, ופסיכולוגיה אבולוציונית:

        * פסיכולוגיה אבולוציונית היא אחד התחומים השנויים ביותר במחלוקת (והבעייתיים ביותר מבחינה מוסרית) בפסיכולוגיה. הבלוג הבא מפי חוקר פסיכולוגיה אבולוציונית מדגים לדעתי את כל הבעייתיות שבתחום. כדאי גם לקרוא את הדיונים שהתפתחו לא פעם בתגובות.
        http://greengross.wordpress.com/

        * המדעים הביולוגיים (ובכללם הפסיכולוגיה הביולוגית והאבולוציונית, חוקרים התפתחותיים ועוד) אינם נקיים מהטיות תרבותיות. למרות שמדובר ב"מחקר" שהוא לכאורה מדעי ונטול פניות, הרי שעצם הבחירה מה לשאול ומה לחקור היא הרבה פעמים פוליטית, וכן הפרדיגמות מהן יוצא החוקר.
        הדוגמא הנפוצה ביותר היא המחקר האנתרפולוגי והביולוגי אודות שונות גנטית גזעית שפרח בתחילת המאה ה-20 וננטש לאחר מלחמת העולם השנייה.
        עד שנות ה-80, רבים מהמחקרים הרפואיים נעשו על מדגם שכלל רק גברים לבנים, ומשם כמובן הוסק על כל האוכלוסייה. אז הנה, מדובר על מחקרים מדעיים לחלוטין, אבל אף אחד לא חשב בכלל על סוגיית הייצוג והמשמעות שלה לתוצאות המחקר. זוהי רק דוגמא קטנה לאופן שבו גם המחקר המדעי שעוסק בבני אדם אינו נקי מהטיות אידיאולוגיות כאלה ואחרות.

        * לגבי הפסיכולוגיה ככלל- אכן אין להכחיש שההיסטוריה של התחום הינה דכאנית במובהק ונגועה בשלל בעיות אתיות, ואף שימשה ככלי לשימור מבנים חברתיים. עם זאת, במהלך השנים חלו בתחום התפתחויות חיוביוך ופלורליטיות יותר, ואני חושבת שזאת טעות לשלול את כל התחום באופן גורף. לכשעצמי, אני עדיין מוצאת בפסיכולוגיה הרבה טעם, אם כי כמובן בראייה ביקורתית. לא זאת בלבד, אני סבורה שבשימוש נכון, הפסיכולוגיה אף יכולה לשמש ככלי חיובי להתקדמות חברתית ודווקא לשבירת מבנים דכאניים, דווקא מתוך ההיבט הנפשי.

      • חגי יולי 1, 2011 בשעה 8:22 am #

        היי גיל

        מאחר והדבר צוין בהערת אגב בפוסט ואינו בלב העניין, אין לי רצון להרחיב את הדיון הזה יתר על המידה.

        מכל מקום, בהמשך לתשובה המצויינת של נעמה, גם אם נחליט שאנחנו לא מתייחסים למדעי החברה והרוח כ"מדע", ונתמקד רק במדעי החיים ומדעים מדוייקים, וגם אם נסכים שביולוגיה אבולוציונית היא לא ממש מדע, אפשר לתת דוגמאות מהתחום של ה"מדעים הקשיחים".

        הדוגמא של התחממות גלובלית היא טובה בגלל שכיום כבר יש קונצנזוס יחסי בתחום, אבל עד לפני כמה שנים טובי המדענים בעולם תקפו בחריפות את אותם "סביבתיים הזויים" שטענו לקיומה של התופעה. גם סביב הסיגריות, המידע היה זמין למדענים, או לפחות הייתה להם האפשרות לחקור אותו, הרבה לפני שאותם גורמי שוליים הצליחו לחשוף את הדברים לעולם.

        כמובן שמחקרים על גזע ומגדר מתאפיינים הרבה פעמים בפוליטיות מרובה ולא במדעיות טהורה.

        אם אתה רוצה דוגמאות ממש מהשנים האחרונות, אתה יכול לבחון למשל את השיח סביב ערכיו הבריאותים של חלב (עד לפני כמה שנים הייתה המלצה גורפת על צריכת חלב, ופתאום גילו, בעקבות קולות שהודרו מהשיח, שחלב לא כל כך בריא וכיום בארה"ב ממליצים שלא לצרוך יותר מידי חלב), את הויכוח סביב קרינה סלולארית, את הויכוח סביב רפואה אלטרנטיבית ועוד אין ספור דיונים אקדמיים בהם הקול ההגמוני משתיק תיאוריות מתחרות. להזכיר, גם את תיאורית היחסות של אנשטיין היו רבים שלא הסכימו לקבל, ואפילו את פרס הנובל הוא לא קיבל על תיאוריה זו מאחר והיא הייתה שנויה במחלוקת.

        אני לא מנסה להגיד שאין ערך בכלל במחקר מדעי, או שכל המחקר המדעי הוא רק שיח הגמוני ללא מאמץ לגילוי אמיתות על העולם. כל הטענה היא שלפחות בתחום של המחקר המדעי בהם יש אינטרסים ציבוריים, כלכליים ואפילו יוקרה של מי שמשקף את הקול ההגמוני, לא פעם ריבוי הקולות משמש להעלמת הקולות שמערערים על ההגמוניה המדעית.

  9. נעמי יוני 29, 2011 בשעה 6:59 pm #

    (לא גיבשתי עמדה לגבי פיטוריו של בן שעליה קראתי כעת במסגרת הבלוגוספירה).

    איזו מידה של "אחרות" אתה מוכן לקבל? לאיזה "אחר" תאפשר לחיות לצדך? אילו דיעות שאינן מקובלות עליך אתה מוכן לא (לנסות) להשתיק?

    ומעבר לכך, כיצד להבנתך תומך השיר מהמחזמר להמחשת הדיעה שלך?

    • חגי יוני 29, 2011 בשעה 8:03 pm #

      היי נעמי
      לגבי השאלה הראשונה, אני חושב שאפשר להתחיל מהאמירה שעמדות שדורשות להדיר, לכלוא ולאסור על בני אדם להתקיים בשל עצם קיומו של יסוד זה או אחר בזהותן אינן נקודת מוצא לגיטימית לדיון בעיני וצריכה להיות אסורה משפטית.
      אחרי זה, ברמה האתית (גם אם לא הפלילית) נדמה לי שאמירות שפוגעות באופן מובהק בזהותם ומעמדם של בני ובנות אוכלוסיות שונות בחברה צריכות להיות מגונות, ואין סיבה לתת להן במה. זאת, ביחוד כאשר מדובר באוכלוסיה וזהויות מוחלשות ממילא (למשל, אני לא חושב שיש חשש שציבור המליונרים יפגע בצורה משמעותית אם הוא יוצג כחבורה של גנבים, ולעומת זאת, השוואה בין להט"בים/חרדים/ערבים לכינים מובילה לתוצאות נוראיות).

      לגבהי השאלה השניה שלך, השיר נועד להמחיש את הזהות המוחלשת שבין תפישות שקראו להומאת יהודים מהחוק ותפישות שקוראות להוצאת הומואים מהחוק. דרך אגב, למנוע שזה לא מוזכר יותר מידי, גם בשואה הומואים הוצאו מחוץ לחוק. השיר ממחיש היטב את העובדה שאנחנו כקהל חושבים שמה שמוזר הוא שמדובר בקופה, אבל בעיניים של התקופה, הדבר הבעייתי יותר הוא היהדות.

      • נעמי יוני 30, 2011 בשעה 9:12 am #

        יש תחושה שאתה עונה לי במישור העקרוני, ואני התעניינתי יותר במישור הבין אישי.
        אני לא מכירה איש שלא שולל קבוצה זו או אחרת (חילונים ששוללים דתיים, פרולטרים ששוללים אינטלקטואלים, שלילה הדדית חריפה בין ימנים לשמאלנים, הומניסטים ששוללים פונדמנטליסטים, מהגרים מארץ אחת ששוללים מהגרים מארץ אחרת וכן הלאה).
        מאחר שאתה מוותר על המחוייבות הליברלית לקבל את האחר שאותו אתה אינסטינקטיבית שולל תוך הגדרת עצמך, האם ההגנה היחידה שיש לאחר מולך היא העובדה שאתה תזהה אותו כשכבה מוחלשת ומאויימת, או שיש לך כלל יותר עקרוני לסובלנות?

        לגבי השאלה השניה שלי: נרמז כאן אבל דבר נוסף, יחסי מין שאנו כן שוללים, דהיינו התעללות מינית בבעלי חיים (וניתן גם לחשוב על הבחור המאוהב כפדופיל המתבונן בילד/ה). גם "אוהבי" חיות וגם "אוהבי" ילדים הצטרפו לגל תנועות השחרור של שנות ה60 וה70. האם גם כאן מדובר במנגנון מוסרי מעוות שפועל לדיכוי?

      • רוני יוני 30, 2011 בשעה 11:11 am #

        נעמי, לנקודה השנייה שלך, שאני קצת תמהה שבכלל ראית לנכון להעלותה כדיון שיכולות להיות לו כמה פנים: אנחנו שוללים יחסי מין שנעשים בכפייה – בין אם בין מבוגר לילד/ה, בין אם בין מבוגר לבעל חיים ובין אם בין מבוגר למבוגר/ת, ועוד מצבים שהם בעצם אונס. אונס שולל את חירותה/ו של מי שנאנס/ת מלכתחילה, לכן אין שום צורך וגם לא הגיון בלשמור על זכות החופש של מי ששולל חופש בצורה כה חריפה וקיצונית. ההשוואה בין אונס לבין יחסי מין בהסכמה מכל הסוגים, הינה אבסורדית ומסוכנת.

      • נעמי יוני 30, 2011 בשעה 12:08 pm #

        לרוני, אני מסכימה איתך שבעילת בעלי חיים וילדים מהווה מעשה אונס. הרבה מאותם מעשים אבל לא נעשים בכפיה. הרבה מן הילדים קשורים או נקשרים נפשית לאנסיהם.
        העובדה הזו היא שמקשה הרבה פעמים את הטיפול באותם מקרים, והיא שאיפשרה לאותם פדופילים ובועלי חיות לאמץ את שיח השיחרור המיני שהיה נפוץ בשנות ה60 וה70. חלקם ייטענו עד היום שהתנגדותך אליהם מהווה מנגנון דיכוי חברתי, לא פחות מאיסור ההומוסקסואליות, או יחסים בין גזעיים. את יכולה לדחות זאת בבוז, אבל השיח הזה קיים.
        האפקט הקומי בסרטון שחגי צירף תלוי באיסור החברתי לקיום יחסים עם בעלי חיים (המוצדק בעיניך ובעיני), המושווה עם איסורים אחרים (שאינם מוצדקים בעיננו).

      • רוני יוני 30, 2011 בשעה 12:11 pm #

        האמת היא שלא הייתי מודעת לשיח הקיים בבחינת הדיכוי לכאורה של פדופילים – ותודה שהארת את עיניי. אני מופתעת כל פעם מחדש עד כמה רחוק מותחים את הגבולות, ונוכחת לגלות שמותחים אותם הרבה מעבר למה שנראה לי נכון וחשוב. אבל שוב, לא ידעתי על כך עד עכשיו ועדיף שאקרא על זה עוד (למרות שמסופקני שדעתי תשתנה ולו במעט בנושא פדופיליה).

      • חגי יולי 3, 2011 בשעה 8:42 am #

        נעמי,
        לגבי שאלתך הראשונה, אני לא כל כך מבין את ההפרדה שלך בין המישור העקרוני למישור הבין אישי. כנראה שברמה הבין אישית אפשר להגיד הרבה דברים נוראיים, וגם אם אנחנו לא אוהבים אותם לא נאסור עליהם. ברמה הציבורית, אני מכיר הרבה מאוד אנשים שלא שוללים קבוצות אוכלוסייה שלמות, ולא חש קושי עמוק מדי בזיהוי הקצוות של הסקאלה. נכון, עדיין יש תחום אפור, דוגמת גזענות או מיזוגניה במסווה, אבל עצם העובדה שיש תחום אפור לא אומרת שצריך לאפשר את השחור.

        לגבי הדיון השני, לא כל כך ברורה לי ההשוואה והיא נראית לי קצת מקוממת. האם זוג אנשים שרוצים לקיים מין מרצון חופשי שקול בעיניך לאונס של בעל חיים או ילד? עצם העובדה שהשיח הליברלי במלואו לא משכנע לא מולידה את המסקנה שכל אמירה על רצון וסובייקטיביות היא שקרית. אני לא חושב שזאת הייתה עמדתו של פוקו וודאי שזו לא עמדתי. נדמה לי שהניסיון לכרוך הומוסקסואליות עם נקרופיליה, מין עם בעלי חיים ופדופיליה ניזון משיח הומופובי חריף, ואין לו דבר וחצי דבר עם המציאות. הדמיון בין מין הומוסקסואלי למין עם בעלי חיים הוא בדיוק כמו הדימיון בין מין הטרוסקסואלי למין עם בעלי חיים… במילים אחרות, אם את רוצה שנפתח את הדיון הזה, את צריכה להסביר לי יותר טוב על מה אנחנו דנים.

  10. איתמר יוני 29, 2011 בשעה 7:14 pm #

    מה שהכי מדכא – ומבהיל – הוא מספר הטוקבקים והאנשים שתומכים בו, בלי להסתיר את פניהם ופרצופם. איפה אנחנו חיים?

Trackbacks/Pingbacks

  1. קצרצר – חתום בנשיקה או: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן) « - יולי 3, 2011

    […] הטרוסקסואלית ליברלית ותל אביבית (עליהם כתבתי כבר פה), ההומופוביה היא עדיין תופעה רחבה, אלימה ונוראית. דרך […]

  2. הומופוביה ראויה לגינוי. ולהגנה. | עיוורונה של תמיס - יולי 6, 2011

    […] הביטוי של ההומופוב" (לקריאת הפוסט של חגי על פרשת בן, כאן). אני לא מסכים שהגנה על חופש ביטוי, מכל סוג שהוא, היא […]

  3. משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו? « - יולי 21, 2011

    […] אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של […]

  4. הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן « - אוגוסט 1, 2011

    […] האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר […]

  5. אתן לא באגו טריפ | העוקץ - אוגוסט 3, 2011

    […] האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? הלוא מדובר […]

  6. התחושה המדויקת של הבלתי נראה « - ספטמבר 21, 2011

    […] אמיתי של המרחב הפוליטי עצמו (כמו שכתבנו כאן בהקשר של כשל החשיבה הליבראלית). יחד עם זאת, דווקא מתוך מקום של סובייקטיביות אפשר […]

  7. דיווח מתוך השמורה « - אוקטובר 25, 2011

    […] קודם העלתי את השאלה למה הליברלים, שאוהבים כל כך להפעיל אלימות עקיפה, אוהבים… התשובה, שנדמית לי מובנת מאליה, הייתה שזה מציב אותם […]

  8. דיווח מתוך השמורה | העוקץ - אוקטובר 25, 2011

    […] קודם העלתי את השאלה למה הליברלים, שאוהבים כל כך להפעיל אלימות עקיפה, אוהבים… התשובה, שנדמית לי מובנת מאליה, הייתה שזה מציב אותם […]

  9. פרנדלי, תלוי למי « - נובמבר 9, 2011

    […] שוביניסטיות כמו 24/7 והאח הגדול (שגם נתנה במה להומופוב מנחם בן). כמובן, שעדיין הם כלואים בביצה קטנה וחונקת. אבל הם […]

  10. פרנדלי, תלוי למי | העוקץ - נובמבר 10, 2011

    […] שוביניסטיות כמו 24/7 והאח הגדול (שגם נתנה במה להומופוב מנחם בן). כמובן, שעדיין הם כלואים בביצה קטנה וחונקת. אבל הם […]

  11. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית « - נובמבר 28, 2011

    […] הותקף באותן הטענות ממש אותן מנסה כרמלי לקדם (ראו ערך מנחם בן). היא מפתיעה בעיקר בגלל שהשיר ממשיך לאמירות דוגמת […]

  12. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי « מאבק המשוררים - נובמבר 28, 2011

    […] הותקף באותן הטענות ממש אותן מנסה כרמלי לקדם (ראו ערך מנחם בן). היא מפתיעה בעיקר בגלל שהשיר ממשיך לאמירות דוגמת […]

  13. "אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית | חגי קלעי « המבוקש מס' 2 - נובמבר 28, 2011

    […] הותקף באותן הטענות ממש אותן מנסה כרמלי לקדם (ראו ערך מנחם בן). היא מפתיעה בעיקר בגלל שהשיר ממשיך לאמירות דוגמת […]

  14. קללת הפלורליזם « הלא אנושית מהר כרוב - דצמבר 6, 2011

    […] מקרבת. האימוץ של הפלורליזם לא כי זה טוב לדעתנו, אלא כי זה נוח לנו.  וכל זאת בגלל התפיסה שרק הדעה שלנו לגיטימית, תהי אשר […]

  15. על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה « - ינואר 19, 2012

    […] על מבחני ה"איזון" שנקבעו בהקשרים אלו ניתן לקרוא כאן, ביקורת של אייל גרוס באותו הנושא ניתן לקרוא כאן). […]

  16. על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה « הטרקלין - ינואר 19, 2012

    […] על מבחני ה"איזון" שנקבעו בהקשרים אלו ניתן לקרוא כאן, ביקורת של אייל גרוס באותו הנושא ניתן לקרוא כאן). […]

  17. למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט « - דצמבר 7, 2012

    […] זו של רם מזכירה לי את מקרה מנחם בן, בו הטיחו אנשים רבים בנאבקים לפטרו שהם פועלים ברוע לב, […]

  18. מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)? | - יוני 11, 2013

    […] הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה אבי רואה, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן). […]

  19. מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)? | - יוני 11, 2013

    […] הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן). […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: