Archive | ספטמבר, 2010

נשים .vs אגאדיר

28 ספט

|מאת רוני|


בפוסט הקודם כתבתי על לוח השנה המקומם של אגאדיר, המציג את מלצריות הרשת מדגמנות בתנוחות פרובוקטיביות בחדרי השינה שלהן. שמחתי לגלות שיש מי שיצאו למחות ישר מול סניף הרשת בנחלת בנימין, במטרה לעורר מודעות ודיון מחד, וכדי לפגוע בדימוי הרשת ולהזיק לה כלכלית מאידך.

הנה כתבה מאת הטלוויזיה החברתית, על המחאה שפעילות פמיניסטיות הקימו מול אגאדיר. חבל שכל כך מעט נשים וגברים מוכנים להפגין, לדבר, ואפילו להקשיב למה שיש למפגינות לומר.

*ותהייה בעקבות דיון עם י' – איפה הנשים הצעירות בהפגנה הזו? איפה הן באופן כללי? האם מאבק פמיניסטי ירד מהאג'נדה של אקטיביסטים ואקטיביסטיות צעירים וצעירות? שאלות חשובות, אנסה לחזור עם תשובות בקרוב.

מורה נבוכים לצרכנית הנבוכה

24 ספט

|מאת רוני|

אני מסיימת כמעט כל שבוע עם הלשון בחוץ. לפעמים זה בגלל עומס בעבודה ובלימודים, ולפעמים אני פשוט מבינה שקרו כל כך הרבה דברים בעולם, בעצם – עזבו עולם – בישראל בלבד, שקצרה היריעה מלתת על כולם את הדעת. הזירה המגדרית בלבד מספקת די והותר לחשוב עליו. אז על מה כותבים? טוב, הלכתי על מה שהצית אצלי רצון עז יותר לחקור מי נגד מי, ולמה. והפעם – קבלו במחיאות כפיים מזויפות את הקמפיין של אגאדיר, הלוא הוא לוח השנה הפרובוקטיבי, בו מוצגות מלצריות של רשת מסעדות ההמבורגרים כשהן מדגמנות תנוחות מפתות בחדרי השינה שלהן. בעקבותיו עלו מחשבות, ובדקתי קמפיינים נוספים מכיוונים שונים. על השולחן: אגאדיר כקטליזטור, מה בין פורנו לדוגמניות אופנה, הקמפיינים הסקסיסטיים והגזעניים של אמריקן אפארל, ורטרו-סקסיזם בפרסום.

מתוך הקמפיין של אגאדיר ("המלצריות בסביבתן הטבעית," כפי שציינו אנשי הנהלת הרשת):

מדוע לוח השנה הזה סר טעם וסקסיסטי להחריד? להמשיך לקרוא

פואטיוב

22 ספט

|מאת רוני|

פואטיקה של שירה עברית ביוטיוב: אפשרי? אפשרי, וכל כך הרבה יותר מזה! נעם פרתום, עוד חביבת כותבי הבלוג, יצאה ביוזמה חדשה, של צילום הקראת שיריה והעלת הקליפים ליוטיוב. הבלוג ממליץ פה אחד להתרשם ולהמשיך לעקוב אחר ההתפתחות, ובקרוב גם נפרסם פה פוסט עם שיריה.

בינתיים, קבלו את הביצוע לשירה "מישמישים", ותיהנו משו-משו:

להמשיך לקרוא

מישהי משמיעה את הקול שלי

20 ספט

|מאת שירה|

אם לא הייתי מוצאת את עצמי בפלאגסטאף אריזונה, לבד, באמצע גל קור באפריל, כנראה שלא הייתי קוראת את מחברת הזהב. רוב הסיכויים שלא הייתי שומעת על הרומן עטור השבחים של דוריס לסינג ובטח שלא הייתה לי סבלנות לקרוא 595 עמודים של פרקים מורכבים ומלאי פרטים באנגלית. אבל כשגיליתי שכל אכסניית הנוער שלי מלאה באמריקאים שאין לי בדיוק על מה לדבר איתם אם אני לא רואה את סדרת הריאליטי החדשה על אחוזת פלייבוי, יצאתי להסתובב ברחוב הראשי היחיד שיש בעיירה הקטנה הזאת ומצאתי את אחד הספרים החשובים ביותר שקראתי בדוכן של ספרי יד שנייה.

לקח לי זמן – הרבה זמן, לסיים את הספר. קראתי אותו לאט ולעומק (לא ממש היה לי משהו אחר לעשות, השיחות הכי מעמיקות שהיו לי שם היו עם העובדים בבית הקפה הסמוך לגבי איזה תה אני רוצה עם המאפין) ואחרי שסיימתי הרגשתי ואני מרגישה גם היום שהקריאה במחברת הזהב של דוריס לסינג הינה אחת מהחוויות הנדירות הללו שבהן ספר שינה את האופן שבו אני תופסת את עצמי ואת החיים שלי. קולן של הגיבורות בספר היה בעיני כה שונה וייחודי, עמוק ומשכנע שהרגשתי שאין לי ברירה אלא לחקור ולהרהר באיטיות, בין השאר, על אודות נשיות, גבריות, חיי רגש ופוליטיקה.

להמשיך לקרוא

תאהבי את עצמך, התכחשי לגופך

14 ספט

|מאת רוני|

פרסומות נועדו לעשות דבר אחד: למכור את המוצר. אפשר לצאת נגד כל עולם הפרסום בטענות על הרס העולם בלה בלה בלה. אבל אני פשוט אתמקד בפרסומת אחת שרצה עכשיו, שעשתה לי רע במיוחד. אני נזכרת בפרסומות שעשו זרמון-גולדמן לקניון ארנה לפני כמה שבועות, ויודעת למה לקמפיין ההוא לא התייחסתי: זה היה בטעם כל כך רע, שרוב עם ישראל (ראו ערך הטוקבקיסטים שמייצגים אותו) יצאו נגד הקמפיין. מעטים מצאו בו משהו מעבר למיניות האלימה שהוצגה בו. אך הפרסומת עליה אני כותבת עכשיו, פרסומת של טמפקס תחת הסלוגן "תראי לאמא טבע מה זה", היא פרסומת מתוחכמת יותר, שהדקויות הטמונות בה יכולות בקלות להיעלם מהעין.

ז'אנר הפרסומות לטמפונים ותחבושות עבר שינויים די משמעותיים בשנים האחרונות. אני עוד זוכרת פרסומות מאמצע-סוף שנות התשעים, שהיו הבון-טון עד לפני כמה שנים: נשים לבושות בגדים אווריריים וקלילים – לעתים קרובות לבנים – רצות על הים, חופשיות מכל דאגה. היו מדגימים לנו כמה התחבושות יעילות, ושופכים עליהן נוזל כחול (כי ורוד דומה מדי לצבע דם?). היה ברור שכל קשר בין מחזור לדברים הבאים – דם, גוף שעובר שינויים הורמונאליים, דם, כאב פיזי, דם, דם, דם – הוא קשר מקרי בהחלט. במיוחד אם את משתמשת בתחבושת שהפרסומת מנסה למכור לך.

להמשיך לקרוא

Feminists Don't Have a Sense of Humor

12 ספט

|מאת רוני|


פעמים רבות פמיניזם נתפס כאגרסיבי. "שורפות חזיות!" מזדעקים הקיצוניים יותר, ואילו ה"מתונים" מפטירים לעומתנו שאנחנו 'כבדות', 'לא זורמות' (לא עלינו!) ו'חסרות חוש הומור'. וכן, זו שיטה מאוד יעילה לדכא חשיבה ביקורתית – פשוט למתג את האוחזים בדעות ביקורתיות כאנשים שאבדה להם השמחה. פמיניסטיות? סתם חבורה של נשים מתוסכלות שצריכות איזה גבר שיבוא ויתקן את המצב המביך בו הן שרויות (אישה שמדברת את דעותיה ונלחמת על זכויותיה – לא סקסי…).


ע', חביבת הבלוג, שולחת לי לינקים מקסימים לרוב. ואתמול היא שלחה לי את הלינק הבא, בו Nellie McKay שרה את דעתה על פמיניזם ומחסור לכאורה בחוש הומור, בשיר הראשון מבין השניים בקליפ. סתם, כדי לפתוח את השבוע עם חיוך (ביקורתי) על הפנים.

את לא אמורה להכין קפה?

10 ספט

*פוסט אורח*

|מאת אורחת של כבוד שבחרה להיוותר בעילום שם|


יום אחד, בזמן שירותי הצבאי שהסתיים לו לא מזמן, ישבתי עם עמיתי לצוות במשרדנו הצה"לי, בעוד מסתמך (מישהו שנמצא בשלב ההתלמדות לתפקיד) בא לשאול אותי שאלה. לקח לי קצת זמן לחשוב על תשובה ובינתיים עמיתי לצוות כבר הספיק לענות לו. כשהמסתמך יצא מהחדר, אמרתי לעונה-התשובה, שגם היה פקוד שלי, 'אף פעם יותר אל תערער על הסמכות המקצועית שלי מול מישהו'. הוא שאל אותי למה אני כל כך חסרת-בטחון, שכן ידוע שהתפקיד הראשי הוא שלי ואיש לא ייקח לי אותו. כשלא ידעתי לענות לו (ולעצמי), התחלתי לחשוב על זה והגעתי למסקנות הבאות.

להמשיך לקרוא