בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

השאלה הנורמטיבית, בכל אחד מהמקרים האלו, היא עד כמה אנחנו מכירים בכך שהחברה רואה בקורבנות מקור לבושה, עד כמה החברה רוצה בהומוסקסואליות מקור לבושה, ועד כמה החברה רואה בעצם הגשת כתב אישום כהרשעה, ואינה מוכנה לקבל את העובדה שהמשטרה לפעמים טועה. אנחנו מחפשים את האיזון המורכב בין הפן המשקף של המשפט, ששואף ליצר את הכלל הטוב ביותר במסגרת חברתית נתונה, ובין הפן המכונן של המשפט, והשפעת המשפט על עיצוב המסגרת החברתית. ההכרה בכך שהיות אישה קרבן לאלימות מינית היא מקור לבושה בחברה הישראלית נדמית כהכרחית. בו בזמן, הגדרת הקרבן כסודי, סמוי, מודחק ומחוק יוצרת שיח של בושה. ויכוח זה הוא ויכוח ארוך, שמתנהל לא רק בבתי המשפט. הוא עולה סביב שאלת ה"אאוטינג" (ההוצאה הכפויה מהארון), בהקשרים של דימויים המשתשים בתקשורת, בהקשרי ביקורת תרבות, ואף בהקשרי ביקורת המדע.

 

*

ככשמעתי על תגובתי המצונזרת, התחושה הראשונית שלי הייתה הבנה. הבנה שהמצב מורכב, שצריך להיות רגישים, שלא ראוי לכפות על אדם להצהיר את זהותו המינית, גם אם היא לא צריכה להיות מקור לבושה. אחרי כמה דקות גיליתי שאני מתקשה להסכים עם עמדתי הראשונית. כי מה למעשה היה פה? התייחסות אנונימית לשני אנשים, שאולי אפשר לזהות אותם אם מכירים את פרטי הפרשה, משמע, שהתייחסות תחשוף את זהותם לאותם שלושים איש פחות או יותר ששמעו את הסיפור. מעבר לכך, אף אחד משניהם לא הביע חוסר נוחות עם התגובה. אדם שלישי, שכלל לא ברור בשם מי ומאיזה סמכות מוסרית הוא פועל, החליט שלא ראוי שזהותם המינית של השניים תרומז על גבי הרשת. זאת, גם אם הם בחייהם כלל לא בארון.

פתאום הבנתי שזה יכול לקרות גם לי. נניח שמישהו יתייחס אלי באיזשהו פוסט, ואדם שלישי יבקש להסיר את ההתייחסות בטענה שהיא מוציאה אותי מהארון ופוגעת בכבודי. עבור אדם שלא מכיר אותי באופן אישי (ושלא קורא את הבלוג) זהו אותו הסיפור בדיוק. סביר שכל עורך או מנהל בלוג יוריד את הפרסום, בין אם בשל חשש משפטי מתביעות אפשריות (ראה ערך פרשת אלעד רוט, שהוא, למען הסר ספק, לא הומו) ואם מטעמים אנושיים מוסריים של רצון לא לפגוע ברגשות הזולת.

ומה המשמעות של זה? המשמעות היא שכל אדם באשר הוא מסוגל, במייל קצר, להחזיר אותי לארון מתי שרק יחפוץ. המשמעות היא שבכל אתר שבו אני לא נוכח חלה עלי חזקת ההטרואיות במלוא עצמתה. נכון, ככל שהנוכחות הציבורית שלי גדולה יותר אני יכול לצמצם את האתרים שבהם אין לי שליטה על השיוך המיני שלי. ובכל זאת, בכל רגע, זמן או מקום שאני לא פועל בצורה אקטיבית שלא להיות מוגדר כהטרו, אני מתוייג ככזה.

כמובן, הסיפור הזה נכון לא רק בהקשר האישי שלי. לפני שנתיים בערך, בכנס "סקס אחר" פרופ' אייל גרוס סיפר סיפור אישי. הוא סיפר שהיה במסיבה פרטית עם בן זוגו. כשיצאו העיתונאים שאלו אותו אם מותר לפרסם תמונה שלהם. גרוס, שהניח שכל מי שיצא מאותה המסיבה הפרטית נשאל את אותה השאלה, אמר להם שלא. למחרת, ראה גרוס בעיתון שכל יתר המוזמנים צולמו מבלי שנדרשו לאשר את הסכמתם לכך. רק הזוג ההומואי נדרש להסכמה אקטיבית בשביל שיוכלו לתעד את היותו במקום. זאת, אפילו כאשר אחד מבני הזוג היה בעבר היועץ המשפטי של אגודת הלהט"ב, ידוע כאחד מהמומחים הגדולים בארץ לתיאוריה קווירית, ולא נראה כמי שפועל להסתיר את זהותו המינית בשום צורה. נראה שאפשר להניח שלו גרוס היה מגיע לבד למסיבה שום צלם לא היה מרגיש צורך באישורו של גרוס לפרסום התמונה. זה הקיום ההומואי שדורש אישור ואישוש פעם אחר פעם, לעולם לא מסוגל להיות יציב, ולעולם דורש מעשה אקטיבי של יציאה מהארון.

מעניין לשים לב, בהקשר הזה, עד כמה האתיקה העיתונאית והציבורית לא קוהרנטית. אנשי הגישה הביקורתית למשפט (ה-CLS) הצביעו על כך שהניסיון לטעון לקיומו של "היגיון משפטי"    (Legal Reasoning) הוא ניסיון עקר. המשפט, בכל האתרים היומיומיים, משקף שיח חברתי כללי ואינו מסוגל ליצר משמעות פנימית. כשהתפוצצה פרשת בר לב, כולם ידעו מי היא א'. העיתונאים ודאי שידעו, המשטרה (לה יעצה אינס) ידעה, הפוליטיקאים ידעו. גם מי שלא ידע, אבל הכיר את אינס, היה מסוגל לעשות את הקישור בין הרמזים השונים, ולזהות אותה. הצילום המחובב על התקשורת, שמסתיר רק את הפנים, לא באמת שומר על פרטיות הקרבן. הדבר היחיד שהוא שומר על על ההשתקה שלה. כל זמן שהקרבן היא א' היא גוף ללא קול, אובייקט לדיון ללא יכולת להשפיע על השיח. היא חשופה הרבה יותר מאשר אם היו מראים את פניה. הבושה שלה נוכחת בכל תמונה בעמוד הראשי של העיתון שמדגישה את החזה שלה.

אפשר להשוות בין איסור הפרסום הזה לאיסור הפרסום על קיומה של הפרשה, שנועד להגן על הנאשם. המנגנון הכפול, של איסור פרסום פרטי הפרשה וכן איסור הפרסום על עצם קיומה, פועל בצורה הפוכה מההגנה המדומה הניתנת לקורבנות. בעוד שביחס לקרבן השיח מוסט לגוף ולאקט, וזהותה מועלמת, ביחס לתוקף השיח מופנה להגנה על זהותו של התוקף, הדורש את מחיקת האקט מהשיח הציבורי. המטרה אינה למנוע זיהוי של התוקף וקישור שלו לאקט האלים, אלא להעלים את האקט עצמו כל זמן שקיומו אינו ודאי.

במאמרה "סיפור של אונס, לא יותר" מתייחסת ד"ר יופי תירוש למושג השגור "המתלוננת". בעוד שביחס למרבית העבירות נוהגים בתי המשפט להתייחס לקרבן כקרבן, ביחס לקרבנות אלימות מינית מעדיפים בתי המשפט (והתקשורת) להסתכל על הקרבן כ"מתלוננת" ולבחון האם הסבל שסבלה עולה בקנה אחד עם הגדרת העבירה הפלילית, והאם ניתן להוכיח שהנאשם ביצע את העבירה. המדהים מכל הוא שגם כאשר בתי משפט מרשיעים נאשם בעבירה המיוחסת לו, הם פעמים רבות ממשיכים לראות בקרבן כ"מתלוננת", כאילו עצם העובדה שהנאשם ביצע את העבירה מעבר לכל ספק סביר לא נותנת ערך אמת לפגיעה בקרבן (בפרשה אותה מנתחת תירוש עסק בית המשפט העליון בשאלת חומרת העונש של אנס שהורשע על פי הודעתו, ובכל זאת, בחר השופט קדמי להתייחס לנאנסת כ"המתלוננת").

אם אנחנו מוכנות לבחון באופן כנה את שלושת המצבים האמורים, השאלה העולה אינה שאלה של פרטיות, אלא שאלה של שליטה. השאלה היא למי ניתנת השליטה בשיח, מי מסוגל לעצב אותו, ומבעד לאילו מנגנונים. כאשר מניחים שכל הומו, אולי למעט ניצן הורוביץ, הוא הטרו עד שלא יוכח אחרת, הופכים את אותו האדם לאוביקט, ושוללים ממנו את יכולתו לעצב את אופן פעולת השיח ביחס אליו. בדומה לסיפור המפורסם של אלתוסר אודות השוטר והפרט, גם במקרה זה השיח מובנה באופן המאפשר לפרט רק בחירה דיכוטומית מוגבלת, בין התנגדות אקטיבית וקבלה פסיבית. כל פעולה של הפרט היא הופכת להיות תגובתית, מתוחמת, וכל פעולה של הפרט שבה ומאשררת את הסדר החברתי בתוכו הפרט פועל.

 

*

אין ספק שלכפות על מישהו להכניס את עצמו לעמדה אליה הוא לא רוצה להיות משוייך בפרהסיה היא פעולה אלימה ומסוכנת. היא מפקיעה מהפרט את שליטתו בנוכחות הציבורית שלו, וכופה עליו נראות שהוא מבקש להמנע ממנה. מהסיבה הזאת, אני לא חסיד גדול של הוצאה כפויה מהארון של להט"בים, או של נפגעות עבירה. יחד עם זאת, גם ההחזקה הכפויה בארון מייצרת את אותו האפקט בדיוק, היא שוללת מהפרט את יכולתו לעצב את נראותו הציבורית, ומדירה אותו מהשיח הציבורי אודותיו. מובן, שכל זמן שעמדתה של הפרט ברורה, בין אם בשל היותה סלב מחוץ לארון, שהצהירה על כך קבל עם ועדה, ובין אם בשל הכחשה ברורה ונחרצת, אין שום קושי ליצר כלל משפטי ואתי סביר. גם אם איננו מקבלים את היותו של אדם קרבן עבירה או להט"ב כמקור ראוי לבושה, אנו יכולות להכיר בכך שעבור אותו הפרט הדבר מהווה מקור לבושה.

מצבי הביניים, שהם מרבית המקרים, הם אלו שמעוררים את הקושי האמיתי. תחשבו למשל על היציאה המפורסמת של יהודית רביץ מהארון. עצם התפישה שעד שיהודית רביץ אמרה באופן אקטיבי בתקשורת שהיא חיה עם אישה היא הייתה בארון היא תפישה מאוד בעייתית. אחרי הכל, השכנים שלה, המשפחה שלה, וסביבתה כנראה ידעו שהיא לסבית. בהרבה זירות היא לא הייתה בארון בכלל. יתר על כן, היא גם לא הכחישה את היותה לסבית, היא רק לא פעלה באופן אקטיבי לאשר את זה. במצב כזה, כלל לא ברור שפרסום היותה לסבית (לפני שהיא "הצהירה" על זה) באמת פוגע בה יותר מאשר אי הפרסום. אין שום סיבה לפרש שתיקה כרצון להסתרה, ביחוד כאשר פקרטיקת החיים היומיומית של הפרט אינה פרקטיקה של השתקה ובושה.

עכשיו כבר מותר להגיד?

אפשר לחשוב שמדובר במעגל קסמים אין סופי וחסר מוצא. לא כך הדבר. אין ספק שהמשפט והחברה מכוננים זה את זה ומכוננים זה על ידי זה ולא ניתן ליצר הפרדה למעט הפרדה מדומיינת בין השניים. יחד עם זאת, המצב הנוכחי הוא מצב שבו החברה והמשפט כאחד שואפים, באופן הצהרתי, לעשות בדיוק את ההיפך ממה שהם עושים בפועל. הם שואפים להגן על קורבנות ובמקום זאת מוחקים אותן. הם שואפים ליצר שיוויון, ובמקום זאת מעצבים את הפרט הלהט"בי כסטייה האסורה לביטוי. הם שואפים להגן על זהותו של החשוד בביצוע עבירה, ובמקום זאת מעלימים ומשתיקים את קיומה של העברה עצמה. מבעד למונחים של שליטה בשיח ובחירה ניתן לחשוב מחדש על המבנה המשפטי חברתי. זכותה של הקרבן להשמיע את קולה ביחס לעבירה, מבלי לחשוף את זהותה. אין שום סיבה לכרוך בין השניים. זכותה לשמור על אנונימיות מהותית ובו בזמן להתקיים כסובייקט המסוגלת להשמיע את קולה ביחס לדיון הנקודתי בעבירה שבוצעה כלפיה. בדומה, זכותו של הלהט"ב שלא להדרש להצהרה אקטיבית על מיניותו בכל פעם מחדש. זכותו להיות חלק פעיל בשיח המעוצב סביב מיניותו וזהותו הציבורית.

מכאן אפשר גם להתחיל לחשוב על מבנה הצנזורה המשפטית והציבורית סביב הנאשם. זכותו של הנאשם שלא להיות מורשע בטרם משפט קיימת ורצויה. גם במקרים שבהם רואה בית המשפט לנכון לאסור על פרסום זהותו של הנאשם, בשל החשש ממשפט ציבורי ותקשורתי, צריכה עדיין לעמוד לנאשם הזכות להשמיע את קולו. עם זאת, אין הצדקה לאפשר לנאשם לצזנר את עצם קיומה של עבירה, או למחוק את הקול של הקרבן. אין לנאשם את הזכות להפקיע את הדיון הציבורי כולו, ולנכס אותו לעצמו. אין לנאשם הזכות להפוך אותנו כציבור, ואת בית המשפט כזירה ציבורית, לכוח פסיבי ומוגבל בשיח אודות עבירות פליליות.

אין בכוונתי, בפוסט קצר זה, לעצב בצורה מלאה את המסגרת המשפטית הראויה לדיון בפרטיות, בצנזורה ובצווי איסור פרסום. אין בכוונתי לטעון שיש לאפשר לפרט שליטה מלאה בשיח אודותיו (שליטה כזו, נדמה לי, היא בלתי אפשרית). כל שאני מבקש לעשות הוא לשפוך אור על המבנה הסותר, הקורס לתוך עצמו, של השיח הנוכחי. שיח שבשם הגנה על הסובייקט מעקר את עצם תוקפו כסובייקט. שיח שגובה את מחיר גבוה מאותן אלו עליהם הוא מבקש לגונן מתשלום המחיר. שיח המשמר, מכפיל ומשעתק מבני כוח חברתיים קיימים.

אולי ברמה האישית השאיפה שלי היא אפילו מצומצמת יותר. אני רוצה פטור. אני רוצה פטור מחובת ההצהרה, מהדרישה האינסופית לצאת מהארון פעם אחר פעם, דרישה החונקת אותי יותר משהיא מאפשרת. אני רוצה פטור מהחובה המוגברת לזהירות בכל פעם שאני טוען טענה שקשורה ללהט"ב. אני רוצה פטור מהשוטר של אלתוסר. אני רוצה שהגורם המצנזר, יהיה זה בית המשפט, התקשורת או הרשת, יפעיל את כוחו המצנזר לא בהתאם לאינטרס מדומיין של פרט הנתפש כאובייקט כללי, אלא בהתאם לקול הממשי של הסובייקט הספציפי.

אני רוצה שהנחת המוצא לא תהיה חזקת ההטרואיות, כי אם חזקת אי הידיעה.

אני רוצה שהנחת המוצא לא תהיה חזקת החשד בתלונה כי אם הזכות לקול של הנפגעת.

אני רוצה שהנחת המוצא תהיה שלאף נאשם אין את הסמכות להפקיע ממני את עצם קיומה של עבירה.

זה הכל. זה לא הרבה. זה אפשרי, אם רק נבחר בכך. אם רק נהיה מוכנים להסתכל בכנות על הקולות המוכפפים, הנאנקים בעומדם מול צומת טי משפטית, בלתי אפשרית וחסרת מוצא. זה אפשרי, אם נסכים לשאול מה הקשר בין מה שאנחנו עושים ובין מה שאנחנו אומרים שאנחנו עושים. זה אפשרי, אם באמת נבקש להגן על אותם גברים ונשים שאנחנו מבטיחים להם הגנה.   

מודעות פרסומת

37 תגובות to “בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה”

  1. ponetium יוני 5, 2011 בשעה 1:42 pm #

    אני מסכימה עם חלק ניכר מהדברים. הכינוי "מתלוננת" נושא בעיניו טעם של שווא, טעם של פינוק. המילה קורבן היא גם כן לא מושלמת, אבל מתאימה הרבה יותר.

    יציאה מהארון היא תמיד בעייתית. במיוחד באזורים קנאים יותר, שבהם, למרות מוצהרות, יש פחד שדווקא אמירה מפורשת תביא לעליהום מקומי.אני מתארת לעצמי שזה הופך את זה לקשה במיוחד, שפתאום יש מקומות שבהם אסור לדבר על זה.

  2. תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 4:25 pm #

    ושוב אתה מאלץ אותי להגיב לך בדברים חריפים למדי.

    אנסה לקצר ככל הניתן. כתבת על שני עניינים, או למעשה, תקפת שתי זכויות בסיסיות שיש לו לאדם בחברה חופשית ודמוקרטית. האחת היא הזכות לפרטיות, והשניה היא חזקת החפות. אני לא כל כך מעוניין להתייחס לקישור שעשית ביניהן (גם אם הוא אולי מעניין או שווה דיון בפני עצמו) אלא רק לטענות עצמן.

    באשר לזכות לפרטיות: ובכן, אכן, אין לך למעשה זכות לדבר על חייו של *אף אדם* בפרהסיה ולשתף אחרים ב*שום* פרט לגביו למעט פרטים ש*הוא* עצמו פרסם, או לחילופין, כאלה הידועים לכל (נניח, מקצועו של אדם יהיה לרוב חשוף בפני הציבור, למעט מקרים רגישים וחריגים). ה-"סמכות המוסרית" שכאילו אינך מצליח למצוא בפעולתו של אותו גורם שלישי – ראוי היה אולי שתחפש אותה ראשית אצלך: באיזו סמכות מוסרית *אתה* פועל תוך הפרה בוטה של זכותם של אנשים לפרטיות? באיזו זכות *אתה* מדבר על חיי המין שלהם ועל העדפותיהם (בין אם הם הטרוסקסואלים, ביסקסואלים, או הומוסקסואלים – או כל דבר אחר)? באיזה זכות *אתה* מעיז בכלל לגלות פרטים על חייהם של אנשים שלא נידבו פרטים אלו בעצמם? אם בכל זאת חשוב לך מאוד לכתוב על נטייתם המינית, ואינך בטוח האם הם "בארון או לא" – המינימום שאתה נדרש לעשות (בתור מכר שלהם) הוא פשוט לוודא איתם שהדבר עולה בקנה אחד עם רצונם לפרטיות. עזות המצח שבה אתה לוקח לעצמך את הזכות לגלות על כל אדם איזשהו פרט אישי לגבי חייו (וכלל אין זה משנה אם זה נוגע להיבט המיני או אולי לכל היבט אחר של חייו שאינו נחלת הציבור: נניח, תעודות הזהות שלו, כתובתו המדוייקת העובדה שבגד בעבר בבני/בנות זוג, אולי העובדה שהוא אינו אוהב את הבוס שלו – או כל פרט אחר שאולי גילה לך או שנודע לך בדרך כזו או אחרת — ושאינו נחלת הכלל) — פשוט מעוררת פליאה , אם לא בחילה. אגב, לולא חשבת שאתה עושה משהו שאינו כשורה, לא היית טורח להצניע את שמותיהם, ורק "לרמוז" על זהותם באמצעים עקיפים כלשהם. הרציונאליזציה שלך בדיעבד אינה אלא נסיון שלך להצדיק את מעשיך. צומת ה-"טי" היא רק זו: האם להכיר במעישך ולהכות על חטא, או שמא, האם להצדיק אותם בדיעבד ובעצם "לכתוב את ההיסטוריה מחדש" כך שאתה למעשה הוא הצודק ולוחם החופש, ואלו המנסים להגן על פרטיותם הם ה-"נלוזים" המתחבאים מאחורי מסכות ומנציחים את "מעמדם כקורבנות".

    אין שום "ברירת מחדל של הטרוסקסואליות" (למעט אולי כזו הקיימת בדמיונך), ואכן ברירת המחדל בימינו היא "אי-ידיעה". אסור לך לגלות שאדם מסויים הוא הטרוסקסואל, הומוסקסואל או כל דבר אחר – מבלי לקבל את אישורו המפורש של אותו אדם. כמות הפרטים שמותר לך לחשוף אודות אדם כלשהו בפני הציבור הם *מעטים מאוד* – וטוב שכך.

    כתבת: "אני רוצה שהנחת המוצא לא תהיה חזקת ההטרואיות, כי אם חזקת אי הידיעה." אם כך, מדוע ראית לנכון לפרסם את נטייתם המינית של מכריך? דאגת שחס וחלילה מישהו עוד יחשוב שהם הטרוסקסואלים, אז במקום "אי-ידיעה" תתפשר פשוט על "ידיעה"?

    עתה אתייחס לזכות השניה שהחלטת לתקוף (במרומז) והיא חזקת החפות. אני לא אתייחס לשלל המלל שכתבת בנושא אלא רק לכמה משפטים שרמזו על עמדותיך:

    כתבת:

    "אני רוצה שהנחת המוצא לא תהיה חזקת החשד בתלונה כי אם הזכות לקול של הנפגעת".

    אולי לא הבנתי נכון – אבל האם אתה למעשה טוען פה שאתה מציע לבטל את חזקת החפות? הנפגעת איננה "נפגעת" מבחינה משפטית עד אשר תוכח אשמתו של החשוד, ולכן היא רשאית להשתמש ב-"קולה" כדי לספר את אשר ארע לה, אבל אינה יכולה להשתמש בחופש הביטוי שלה כדי לפגוע בחזקת החפות ולגלות פרטים אודות החשוד עליו התלוננה, או פרטים אחרים שיכולים לחשוף את זהותו. אם אתה טוען שאתה רק רוצה שלנפגעת תהיה הזכות לשתף אחרים במה שארע לה – כאן לא תמצא עמי כל ויכוח. יש לי אבל תחושה שאתה מעוניין לבטל לא רק את איסור הפרסום אודות הפרשה, אלא גם את איסור הפרסום על זהות הנאשם. איסור הפרסום על זהות הקורבן קיימת רק על מנת לשרת את הזכות לפרטיות של הקורבן, ואם יבחר לוותר על זכות זו, הרי שהוא רשאי על פי חוק.

    כתבת:
    "אני רוצה שהגורם המצנזר, יהיה זה בית המשפט, התקשורת או הרשת, יפעיל את כוחו המצנזר לא בהתאם לאינטרס מדומיין של פרט הנתפש כאובייקט כללי, אלא בהתאם לקול הממשי של הסובייקט הספציפי."

    ונראה שדווקא אתה זנחת את "כוח הצנזור" של דבריך שלך והתעלמת לחלוטין מקולם הממשי של סובייקטים ספציפיים, כשבעצם אימצת לחיקך איזשהו "אינטרס מדומיין של אובייקט כללי" – או במילים אחרות – האינטרס שלך עצמך והרצון שלך שלא תצטרך יותר להיזהר (או לחוש רגשות אשם) כשאתה מוציא אנשים מהארון בפומבי.

    אם זו לא צביעות – אינני יודע צביעות מה היא.

    • יואב יוני 5, 2011 בשעה 5:35 pm #

      אם כבר נכנסת לדיון הזה, אז אני אוסיף רק הערה אחת, בסוגריים, שלא מצאה ממש חן בעיני בהקשר שבו מוקמה.

      חגי כתב:
      "(חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר)."

      כמובן שזה נכון. אך חשוב להדגיש כי גם ההיפך הוא הרבה פעמים נכון, במדינה בה יש 99 אחוזי הרשעה. פעמים רבות העובדה שאדם הורשע אין משמעותה שהוא ביצע את הפשע.

      אך מעבר לכך, אני חושב שהאזכור הזה, בקונטקסט שהוא מבוצע, אף הוא נועד לפגוע במשהו בחזקת החפות. שהרי חזקת החפות היא בדיוק זו, יתכן והאדם ביצע את הפשע, אך אין ככל הנראה די ראיות על מנת להרשיעו. ובגלל שאי אפשר להרשיע אדם רק באופן חלקי, אדם הוא או חף מפשע או זכאי בעיני מערכת המשפט, הרי שהאדם הזה הוא זכאי באופן מוחלט. משמע, מבחינת המדינה הוא לא ביצע את הפשע המיוחס לו.

      האזכור הזה, בהקשר הפרשיות שבהן אנו דנים, לא סתם מונח שם, אלא כדי לרמוז שיתכן מאוד שאותו חשוד אכן ביצע את הפשע המיוחס לו. זוהי כמובן אפשרות שתתכן, אך כרגע אין בידינו די ראיות על מנת להעמידו לדין לאחר חקירה, לא כל שכן להרשיעו, ולכן אין להתייחס אליו כאל אשם, כפי שמתייחסים אליו בכל מיני מקומות (שגם בהם טורחים להדגיש כי אין הכוונה בקריאות "אנס" כדי לפגוע בחזקת החפות, קריצה קריצה).

      • תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 6:32 pm #

        מסכים, הצלחתי איכשהו לפספס את העניין. אפרופו "הנחת המוצא" שעליה הוא דיבר. ישנם אלו שהנחת המוצא שלהם היא שכל אדם החשוד באונס הוא אשם, ונותר לו רק להוכיח אחרת (חלקם מצליחים לעשות זאת, אך אלה נתפסים אפוא [בחוגים מסוימים] כמי שחמקו – כביכול – מעונש).
        אני אגב מוצא עמדה זו להיות אנטי-פמיניסטית בעליל, שכן היא מקדמת שיפוט אדם לפי מגדרו ולא לפי דבריו או מעשיו.

  3. רוני יוני 5, 2011 בשעה 5:34 pm #

    תום, אני דווקא הבנתי את הפוסט הזה כנקודת פתיחה למחשבה מחדש על פרדיגמות שאנו לוקחים כמובנות מאליהן.
    אני לא רואה בדבריו של חגי "תקיפה" על הזכות לפרטיות והזכות לחזקת החפות, כי אם ניסיון לאזן בין השמירה עליהן לבין מתן חופש ביטוי ופתחון פה לקולות שהחברה מנסה פעם אחר פעם להשתיק. מדובר בגבולות עדינים שדורשים איזון. קל מאוד לפטור את העניין כולו ב"לעולם לא נפרסם פרטים על מקרה בו מישהו נאשם ולא מורשע", ו"לעולם לא נגלה על איש שהוא הומו אלא אם הוא עצמו אומר זאת." והרי מדובר באבסורד גמור, שכן זה אולי מגן על אנשים, אבל גם פוגע באחרים.
    הפוסט הזה הוא ניסיון לחשוב על גבולות שנדמים לנו כה ברורים, עד שאתה ממש מרגיש שחגי "מאלץ אותך להגיב בחריפות", כאשר הוא לא אילץ אותך לעשות דבר. כנראה שזה באמת מקומם, כי הרעיונות פה מפרקים מושגים שאנחנו אוהבים לשמור קרוב ללבנו ולקדש אותם ולכנות אותם זכויות. של מי הזכויות? אילו זכויות מופרות על הדרך? מי לא מקבל זכות דיבור? במקום לחזור לטענות הרגילות של "זוהי זכות ולכן אסור להפר אותה," אולי ננסה לצאת מהריבוע ולנסות לדמיין מציאות *קצת* אחרת? (גנבתי לך את השימוש הדרמטי בכוכביות).

    • תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 6:10 pm #

      רוני,

      גם אני לא הבנתי את הפוסט הזה כ-"תקיפה" לשם תקיפה, אלא שהתקיפה נועדה כאמור להצדיק מעשה שמלכתחילה *להבנתי* לא היה חגי שלם איתו (אחרת לשם מה טרח להצניע את שמותיהם של מכריו?) ושממילא הוא (אולי) מבין שנמתחה עליו ביקורת (או עשויה להימתח עליו ביקורת) לפחות מצד חלק מן האנשים.

      חופש הביטוי הוא בלתי מוגבל עד אשר הוא פוגע באדם אחר ובזכויותיו. הזכות לפרטיות היא אחת מאלו, והפוסט הזה לא סיפק שום נימוק משכנע מדוע אין לאנשים זכות לפרטיות אודות נטייתם המינית (או מדוע מותר לנו לערער כביכול על זכות זו). במקרה נניח של פדופילים, אפשר לספק כמה וכמה נימוקים משכנעים מדוע ראוי וכדאי לשמור מאגר ציבורי של אנשים שהורשעו בעבירות מעין אלו (או בכלל, בעבירות מין), וגם לנימוקים אלו ישנם מס' טיעוני נגד (כמו זה שעצם המערכת המשפטית בישראל ובעולם המערבי מבוססת על רעיון של שיקום אסירים והרתעה, ולא על רעיון של נקמה או "צדק פואטי" לפיו יאנסו האנסים, ירצחו הרוצחים, ויכרתו ידי הגנבים, כפי שאולי נהוג במזרח ובכמה מקומות אחרים — אבל אני סוטה מהנושא).

      אני לא מבין איך התחשבות בצנעת הפרט בכל הנוגע לנטיות מיניות "פוגעת באחרים", במיוחד בהתחשב בכך שהנטיה המינית אינה איזה מקרה חריג – אלא רק מקרה פרטי של הזכות הכללית לפרטיות: אסור לך באותה מידה לחשוף את כתובתו המדוייקת של אדם ותכולת ביתו, אסור לך לפרסם את עברו הרפואי, אסור לך לפרסם למעשה שום דבר שהוא לא נחלת הכלל. אני לא מבין על איזו "פגיעה" בדיוק את מדברת? האם העובדה שאדם כלשהו חולה נניח בפטריה באיזור המפשעה או איזושהי מחלת מין מעניקה לך את הזכות לפרסם את הדבר ברבים, בטענה שהדבר "יגן על קורבנות עתידיים פוטנציאליים"? אשמח לשמוע מה היא בדיוק הפגיעה שעליה את מדברת.

      הביטוי "מאלץ אותי להגיב בחריפות" נוסף אך ורק כדי להבהיר מדוע דבריי נושאים את הנימה שהם נושאים, ולא כדי לטעון שהוא "אילץ" אותי או כפה עלי דבר מה, ואני לתומי חשבתי שברור מאליו שאין לפרש את הביטוי בצורה מילולית (בדיוק כשם שאם אדם "עולה לי על העצבים" הוא לא מטפס על גופי).

      לשאלותיך: של מי הזכויות? של כל אדם ואדם, באשר הוא אדם.
      אילו זכויות מופרות על הדרך? שום זכות, חופש הביטוי כאמור מוגבל רק על ידי הפגיעה בזכויותיהם של אחרים. כאשר יש התנגשות נניח בין "חופש הביטוי" ובין "הזכות לפרטיות", בודקים האם הפגיעה היא מידתית, הכרחית, וכיו"ב. לא ראיתי בפוסט שום נימוק שמצדיק להוציא אנשים מהארון. בסך הכל מה נדרש ממנו? לשאול את רשותם של אנשים לפני שהוא חושף פרטים אישיים על חייהם? האם דרישה מינימלית זו לזהירות ואחריות יש בה משום "פגיעה" כביכול בחגי?

      "מי לא מקבל זכות דיבור" — לכולם יש זכות דיבור, השאלה היא מה מותר לומר. לקורבן של מקרה אונס נניח – מותר לחשוף הכל אודות המקרה, למעט פרטים שיש בהם כדי לחשוף את זהותו של החשוד, שכן הדבר יפר את חזקת החפות. כנ"ל לגבי הטענה של חגי שבית המשפט כביכול "כופה" על הנאשמת אנונימיות. נו באמת. הדרישה לאיסור פרסום שמה של המתלוננת מופנה כלפי *אחרים* ולא כלפיה עצמה. היא ודאי שרשאית לחשוף את עובדת היותה קורבן למקרה אונס. מה היה מעדיף חגי (או את ) כביכול — שבית המשפט *לא יעניק* חסיון לשמה של הנאנסת, מתוך איזו "הנחה" שכל נאנסת כביכול רוצה ששמה ישאר חסוי? אם ההצעה היחידה היא שבית המשפט "ישאל" את הנאמשת מה היא רוצה, הרי שגם היא די אווילית, משום שכאמור, בית המשפט כופה על *אחרים* שתיקה (על החשוד באונס, על עורכי דינו, ועל כל אדם אחר שיודע על המקרה) ולא עליה עצמה. היא רשאית מן הסתם לגלות כל פרט שהיא רואה לנכון למעט כאלו שעשויים לחשוף את זהותו של הנאשם.

      אני אינני רוצה לדמיין מציאות "אחרת" – כיוון שמציאות כזו – שבה חזקת החפות או צנעת הפרט הן בחזקת "המלצה" או "רעיון" ורשאי כל אדם להפר אותן על פי גחמתו האישית (כפי שעשה חגי) — הוא עולם בלהות.

      • תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 6:14 pm #

        תיקון: צ"ל – "מתוך הנחה שכל נאשמת רוצה ששמה יתפרסם ברבים"

      • רוני יוני 5, 2011 בשעה 6:18 pm #

        תום, כמובן שהבנתי את כל מה שכתבת, גם בפעם הראשונה. וגם את הפרשנות המילולית שעשיתי בחרתי לפרש באופן מילולי כי רציתי להצביע על המילים שאתה בוחר להשתמש בהן, שהן בעלות משמעות בשפה כפי שהן, והן לעתים קשות מאוד (חריפות?).
        הביקורת שלך לגיטימית, כמובן, ככל ביקורת. אתה לא מעוניין לחרוג מקו המחשבה שלך, וזה גם, כמובן, בסדר. לכן התגובה שלי אליך באה גם להבהיר דברים שחשבתי שאולי – במקרה – לא הובנו על ידיך, כמו גם על ידי קוראים אחרים; אתה אינך רוצה לדמיין מציאות אחרת, וזוהי זכותך המלאה.

  4. תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 6:18 pm #

    תיקון: צ"ל מתלוננת ולא נאשמת

  5. חגי יוני 5, 2011 בשעה 6:51 pm #

    כתבתי את התגובה לפני הסיבוב השני של הדיון שלכם, אקרא אותו ואתאים את עצמי בהמשך

    אני חושב שלאור ריבוי הנושאים פה, והרצון שלא לפתח מאמר אקדמי, אני אגיב רק בקצרה.

    יואב-

    לגבי ההערה על השאלה האם הנאשם שזוכה ביצע או לא ביצע את העבירה – נכון, במחינה משפטית אדם שזוכה בדין הוא חף מפשע בעיני המדינה. יחד עם זאת, בית המשפט העליון כבר פסק שריבוי אישומים פליליים, גם אם לא הייתה בהם הרשעה, הוא רקורד בעייתי שבהקשרים מסויימים מותר למדינה לשקול. למשל, איך תתייחס למצב בו אדם זוכה במשפט הפלילי מאונס, אבל הפסיד במשפט האזרחי (המקרה הקלאסי של או.ג'יי סימפסון בהקשר של רצח הוא בדיוק זה). האם כחברה עלינו לראות בו כחף מפשע? למרות שהאמירה המשפטית היא שבסבירות של יותר מ-50% אותו אדם אכן ביצע את הפשע?

    בתיקי אונס ואלימות מינית לרב מדובר על מצב של מילה מול מילה. במצב כזה, קשה להרשיע מעבר לספק סביר. יחד עם זאת, לא פעם ברור שהיה ברמה גבוהה של ודאות אונס. אני לא מנסה לטעון שלא צריך להתייחס משפטית לאותו נאשם כחף מפשע, כי מערכת המשפט היא דיכוטומית, אבל לא צריך להסיק מאי הרשעת נאשם את המסקנה שהעבירה כלל לא בוצעה ושה"מתלוננת" היא שקרנית (זה לרב הטוויסט שסנגורים אוהבים לעשות אחרי שמרשם לא הורשע).

    תום

    יש לי את התחושה שאתה מגיב מהבטן וזה משמח אותי שגרמתי לך להגיב. בגלל שאני לא רוצה שוב להתנצח איתך, אני אנסה לענות בצורה הממוקדת ביותר על הטענות שאני מצליח לחלץ (מה הכוונה "מאלץ אותך להגיב"? מתי אילצתי אותך לעשות משהו?).

    הזכות לפרטיות היא זכות מאוד מעניינת, והשאלה על מה היא חלה היא שאלה מורכבת. למשל, נראה שאין לאדם פרטיות על מה שהוא עושה ברחוב ואין איסור על לצלם אותו. האם היית אומר שלו היה לי צילום של מישהו עם גבר אחר ברחוב אז מותר לי לכתוב שהוא הומו, מאחר והוא ויתר על פרטיותו? ומה קורה אם פגשתי אותו באתר הכרויות? או שאז צריך לשאול האם תמונתו גלויה (ואז מותר לדבר על זה) או סמויה (ואז אסור)?

    אחד המקרים המפורסמים שהיו בארץ הוא של בחור שהלך עם דגל הגאווה במצעד הגאווה ואז תבע עיתון שפרסם את התמונה (בהתחלה בהסכמתו), והפלא ולפלא – ניצח. זאת אומרת שבכל מה שקשור להומואים לא רק שצריך הכרזה רשמית, אלא שצריך לודא אותה בכל רגע נתון ובכל מקום. ומכאן למה שאמרתי ביחס אלי – אני לא חושב שזה לגיטימי לדרוש ממני להיות מתויג כהטרו בכל מקום שבו לא פעלתי באופן אקטיבי להראות את הסכמתי לכך שיתייחסו אלי כאל הומו.

    לגבי הטענה שלך שאין חזקת הטרואיות אלא חזקת אי ידיעה – האם ראית אי פעם גיא פינס? האם הכתבים לא מרשים לעצמם לחטט בחיי המין של כל סלב וסלב, כל זמן שזאת מיניות הטרוסקסואלית? הראל סקאת לדוגמא, היה בפרהסיה במקומות של גייז הרבה לפני שהוא יצא מהארון באופן "רשמי". האם לא ניתן לראות בכך הצהרה פומבית על מיניות? ואולי הוא בעצם הסכים שיתייחסו אליו כהומו, נניח רק בעברית, אבל עכשיו יהיה רשאי לתבוע כל צהובון שיתחס לנושא באנגלית, כי אחרי הכל, הוא לא הצהיר בלעז קבל עם ועולם שהוא הומו? מבלי לעשות אאוטינט לאף אחד או אחת, אני מבטיח לך שיש עוד אמנים ואמניות רבים שמסתובבים בפרהסיה בחברה להט"בית, ובכל זאת התקשורת לא רואה בכך הצהרה שלהם על מיניותם. כשאתה להט"ב, כל זמן שאתה לא הולך עם שלט במצעד אתה עדיין הטרו מבחינה ציבורית.

    בוא נשחק משחק היפותטי – אם הייתי כותב "יש לי חברה שהחבר שלה (השלם את החסר)……." אף אחד לא היה חושב שזאת פגיעה בפרטיות שלה ביחס למיניות שלה, כי החזקה היא שאם היא אשה זאת אומרת שהיא הטרואית. לעומת זאת, משפט כמו "יש לי חברה שהחברה שלה (אותו הדבר)….." היה מעורר תרעומת. זאת בדיוק חזקת ההטרואיות – זאת לא פגיעה להתייחס למיניותו של אדם כל זמן שהיא נורמטיבית. את הלא נורמטיבי, החולני, האפל והמביש צריך לעשות רק אם מישהו מסכים. זהו שימור של שיח הבושה לגבי להט"ביות.

    לגבי הסמכות המוסרית שלי, כל מה שאני יכול להגיד הוא שעשיתי את זה אז בתום לב. באמת לא חשבתי שזה משהו מוסתר או סודי. כפי שכבר כתבתי בפוסט עצמו, גם אם אני לא מרגיש מחויבות מוסרית או משפטית שלא לפרסם פרט כזה או אחר על מישהו, מטעמים אנושיים אני מסכים שכל זמן שהפרסום לא משמעותי לטקסט אפשר לותר עליו ולחסוך אי נעימות. הסיבה שרק ציינתי נטייה מינית ופעולה מסוימת הייתה בגלל שהשאלה הנדונה הייתה האם נטייה מינית קשורה לאופי מסויים או לא, וטענתי שלא. אין דרך טובה להוכיח שהומואים הם לא משהו, בלי להדגים את זה באמצעות הטענה שיש הומואים שהם לא אותו המשהו. דרך אגב, הרבה דוגמאות אחרות שהיו לי לא הועלו בדיוק בגלל שאז חשבתי שאותם אנשים הם בארון.

    לגבי חזקת החפות – פה באמת לא הבנת, ולדעתי גם לא נכנסת להסבר הארוך והמפורט של ד"ר כרמי בנושא. כפי שהיא מסבירה שם, יש פה כמה רמות של דיון. הזכות לשם טוב של הנאשם לא עומדת מול זכותה של המתלוננת אלא מול זכות הציבור לדעת (כן, יש זכות כזאת) והתפישה הרווחת ש"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר". המורכבות סביב צו איסור פרסום על פרטי הנאשם לא קשורה בכלל למתלוננת.

    לעומת זאת, צו איסור פרסום על עצם קיומה של פרשה עושה בדיוק את מה שאמרתי – הוא שולל את קולה של המתלוננת. הוא יוצר מצב שעצם האקט נמחק ומועלם. גם אם נניח שהנאשם הוא לא האשם האמיתי, זה עדיין לא אומר שלא נעשתה עבירה או שלפחות יש חשד שהתבצעה עבירה חמורה. עד לאחרונה, מקובל היה להטיל צו איסור פרסום על עצם קיומה של פרשה רק במקרים בהם נטען שחשיפת עצם קיומו של הפשע תרגום לנזק ציבורי (לרב, סיכון בטחוני). התופעה של העלמת הפרשה כולה בשם זכותו הנאשם היא חדשה.

    נדמה לי שעניתי על כל הטענות פה שאני מסוגל באמת להתייחס אליהן. למיטב ידיעתי גם אני סובייקט ספציפי, ולכל הפחות טענתי שזכותי כסובייקט ספציפי זהה לזכותו של סובייקט ספציפי אחר. בינתיים לא עברתי לעולם המופלא של קטגוריות אוביקטיביות כלליות. אני גם לא לגמרי הבנתי איזה צנזורה הפעלתי. אני מוכן לחיות עם אי הידיעה.

    • יואב יוני 5, 2011 בשעה 7:13 pm #

      חגי,

      אני לא מדבר רק ברמה המשפטית. כמובן שניתן להפריד בין הרשעה המשפטית לבין "הרשעה" ציבורית. אך המקרים בהם ראוי לעשות כן, לדעתי, אלו מקרים בהם לציבור יש את מלוא המידע (עד כמה שמלוא המידע יכול להיות בעיני הציבור), והציבור שופט האם הכרעת השופטים במשפט סימפסון, קצב או רמון, או אפילו דרעי כדי שלא נגביל עצמנו רק לעבירות אלימות, מקובלת עליו או לא. זוהי ביקורת שיפוטית רצויה ובריאה.

      אבל ההערה שלך, כפי שכבר ציינתי, הובאה בהקשר לפרשיה ספציפית, וקשה להתעלם מכך (כמו שהיה קשה להתעלם שבהקשר הזה רק צד אחד של חזקת החפוי מטריד אותך). בפרשיה הזו אין לציבור מידע "מלא" (המרכאות הן בגלל הסייג) על המקרה, למרות שיש מי שמתעקש לראות בפוסטים באינטרנט מידע מלא. האם זה מה שאתה באמת רוצה כאידאל חברתי? האם אתה רוצה שאנשים ישפטו מוסרית אדם אך ורק לפי פוסטים באינטרנט שאיזה מישהי כתבה ומישהי אחרת מאמינה להם? האם זוהי הרמה הגבוהה של הוודאות שאתה שואף אליה? לדעתי זוהי פגיעה חמורה בחזקת החפות, לא רק זו המשפטית גרידא, של הרשעה כן או לא, אלא גם זו המוסרית חברתית.

      דווקא ממי שנמנה על אוכלוסיה מוחלשת הייתי מצפה להבין זאת. הלינץ' הציבורי יכול ללכת בקלות לכיוון השני (כפי שאכן קורה לא מעט כלפי המתלוננות/קרבנות), ולכיוונם של אנשים מוחלשים אחרים (וחשודים הם קטגורית מוחלשים בשלב החשדות, גם אם בדיעבד יתברר שחשוד זה או אחר ביצע את הפשע המיוחס לו. בכך אין כמובן כדי לפקפק בכך שגם מתלוננות/קרבנות הינן מוחלשות קטגורית, אלא רק כדי להבהיר את המורכבות של הסיטואציה ומה שקורה כאשר קבוצה מוחלשת אחת, על מנת להשמיע את קולה, רומסת את הזכויות של קבוצה מוחלשת אחרת).

    • תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 8:03 pm #

      חגי,
      את המשפט הראשון בתגובתי אליך הוספתי מכיוון שרציתי למנוע התייחסות ל-"טון" של הדברים. נראה שנכשלתי בכך. שאלה – "מגיב מהבטן" נועד כביכול להבדיל מאיזו סוג של כתיבה?

      לגבי הודעתך: לגבי מעשיו של אדם ברחוב, הם עצמם לא בהכרח "פרטיים" אבל פרסום תמונתו – אם אינני טועה, דווקא כן אסור (על פי חוק) ללא אישורו – לפחות כאשר ברור מן התמונה שהוא מהווה את מטרת הצילום (ולא מדובר נניח בצילום אקראי של קהל מזדמן ברגע סתמי כלשהו ברחוב). אם הוא היה עם גבר אחר ברחוב ואפילו אם למשל נשק לו, הרי שעדיין לא שקול הדבר לכך שכאילו "פרסם" את נטייתו בפומבי (בדיוק כשם שאם לחשת למישהו דבר מה באוזן ברחוב ובמקרה אדם שעבר בקרבת מקום שמע זאת, אין לו לפתע הכשר לרוץ ולספר את הסוד לכל מי שחפץ לשמוע). בדיוק באותו אופן, היה וראית אדם עם אישה אחרת שאינה אישתו ברחוב, אינך רשאי לרכוש מקום פרסום ב-"ידיעות אחרונות" ולרשום שהאדם בוגד ושקרן.
      אינני מכיר את המקרה של האיש שהחזיק את דגל הגאווה ולכן איני יכול להגיב בצורה רצינית על הפסיקה, רק אוכל להעיר שעל פניו, לפי העובדות שציינת, אין כל סיבה מדוע לא יהיה רשאי העיתון לפרסם את תמונתו, כל עוד יש בה גם אנשים אחרים והוא אינו מוקד הכתבה או הצילום.
      ה-"צורך" אינו רק לגבי הומואים אלא לגבי כל אדם שהוא. אינך רשאי לעשות כתבה על נזקקים וכו' ולשים תמונה ובה אדם עוטה סחבות ומושיט ידו לקבלת כוס מרק חם (כאשר פניו נראות בבירור). אתה חייב לקבל את אישורו, או – לכל הפחות – (במקרה נניח שסתם בחרת בתמונה אקראית כלשהי) לרשום ש-"למצולם אין קשר לכתבה". אחרת אתה אכן חושף את עצמך בפני תביעות משפטיות.

      ראיתי את גיא פינס, ואני מכיר את הנוהג לחטט בחייהם של סלבריטאים. אך האם אתה מכיר את הכשל הלוגי הבא:
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%99_%D7%A2%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90_%D7%A6%D7%93%D7%A7_%28%D7%9B%D7%A9%D7%9C_%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%29

      קיומם של הצהובונים והרדיפה הציבורית אל תוך חייהם הפרטיים של סלבריטאים אינה נימוק שמקדם את טיעוניך. נהפוך הוא — על אחת כמה וכמה, זכאים אנשים הידועים בציבור לשמירה על פרטיותם, לפעמים אף יותר מן האדם הממוצע, שכן חשיפת פרטים עליהם לא תחשוף אותם רק לחוג מכרים מצומצם יחסית אלא בפני מדינה שלמה. במילים אחרות, *דווקא שם* ראוי להחמיר אף יותר מן הרגיל. כן, גם נטייתו המינית של הראל סקעת היא עניינו הפרטי, ואל לה לתקשורת לעסוק בשאלה האם הוא סטרייט או גיי, אלא אם כן טרח והבהיר שהוא מעוניין לחשוף את חייו בפני הציבור באופן זה (כפי שאכן עושים סלבריטאים מסויימים).

      אכן, אתה צודק, זה לא לגיטימי לתייג אותך כהטרו בכל מקום אליו אתה פונה, ובכלל – זה לא לגיטימי *לעסוק* (בפומבי, בתקשורת) במיניותך אלא אם הבעת את רצונך בכך, שכן זהו עניינך *הפרטי*. אדם רשאי כמובן לשאול אותך (בשיחה פרטית ביניכם) או אף לדבר עליך עם אדם אחר, כל עוד הדבר נעשה באופן דיסקרטי ולא הופך את המידע הזה לנגיש וזמין לכל מאן דהוא שחפץ בו. פרסום תגובה בבלוג, למען הסר ספק, אינה נכללת באותם "אמצעי תקשורת דיסקרטיים" שלעיל.

      שוב, אין "חזקת הטרו" (למעט זו שבדמיונך), אלא שמבחינה סטטיסטית בלבד, *סביר* יותר להניח שאדם כלשהו הוא הטרו מאשר הומו. זה כמובן לא אומר שאתה רשאי לפרסם פרטים אודות חיי המשפחה או חיי המין שלו בלא רשותו – גם אם הפרטים שאתה מפרסם הם כאלה התואמים את ה-"סבירות".

      זו לא האנלוגיה הטובה ביותר אבל – האם לדעתך אפשר נניח להפר סודיות רפואית באותו הטיעון – שיש "חזקת בריאות" פסולה כביכול – המניחה מראש שכל אדם הוא "בריא"?

      עובדה היא שאנשים אינם מתייחסים בחברה שלנו לנטייה מינית כמו שהם מתייחסים להעדפות בנושאים קולינאריים (כמו נניח צמחונות וכו'). אתה מנסה בעצם לטעון: לא, נטייה מינית כמוה ככל העדפה אישית אחרת, ואין היא מוגנת תחת הזכות לפרטיות. ובכן, כמו שכתבת אתה עצמך, המבחן הוא לא "אובייקט כללי מדומיין" אלא האנשים עצמם – הסובייקטים. ואם *קיימים* אנשים שמתנגדים לכך שזהותם המינית תחשף, יש לשמור על זכותם לפרטיות. האם אתה מכיר או יכול לחשוב על אדם שיתנגד שיפורסם בפומבי שהוא צמחוני? מאידך, אני *בטוח* שאתה מכיר כמה אנשים שמתנגדים או יתנגדו לחשיפת נטייתם/זהותם המינית.

      כדי לערוך הקבלה זו – אתה משתמש במילה "בושה" להצדקת טיעוניך. אתה טוען שאם מסתירים משהו, זה מוכרח להיות על שום "בושה". כלומר, שאם אני מסתיר את ההיסטוריה הרפואית שלי, זה משום שאני "מתבייש" במחלות שלי ובפגמים שלי. ואם אני מסתיר נניח את העובדה שבגדתי באדם זה או אחר שלו אני נשוי, זה משום שאני "מתבייש במעשיי". ואם אני מסתיר את העובדה שאני הולך למכוני סאדו-מאזו בלילות — זה משום שאני "מתבייש ב-FETISH שלי". אני מתנגד בכל תוקף לתפיסה המסוכנת הזו. אנשים זכאים לפרטיות ללא שום קשר לשאלה האם הדבר שאותו הם מעוניינים להסתיר הוא "מביש" או סתם דבר שהם מעדיפים לשמור בסוד או רק בקרב חוג מכרים מצומצם. מה קובע? הסובייקט כמובן. החברה – כאוסף של סובייקטים – תשקף, בנורמות שלה – את אותן רצונות סובייקטיביים, ובסופו של דבר תתקבל "זכות לפרטיות" המגינה על אותם דברים שמקובל שהם "אישיים" ולא מגינה על אותם דברים שמקובל שהם "ציבוריים". כשאתה יוצא בגנות ההגנה על פרטיותם של אנשים בכל הנוגע לנטייתם המינית, אתה בעצם מפר את רצונותיהם הסובייקטיבים למען איזשהו "אובייקט אידיאלי מדומיין" — בדיוק אותו דבר שהשקעת מלל כה רב להוקיע.

      אם אכן יתחולל השינוי שאתה אולי מייחל לו, והנטייה המינית תהפוך לדבר שולי – כמו העדפה קולינארית או צמחונות, או אז, תהיה רשאי לדבר באופן גלוי על נטיותיהם המיניות של אנשים. כל עוד הדבר נחשב לפרטי ואישי – ובכנות – איני רואה שבעתיד הנראה לעין הדבר עומד להשתנות – אז כן, תיאלץ להיזהר בלשונך, ולא להזכיר כל KINK וכל FETISH וכל מעשה של אדם בחדר המיטות, ולא את נטייתו המינית, או את העובדה שהיה בעברו גבר ועבר ניתוח לשינוי מין, או להפך, או את ההיסטוריה הרפואית שלו, או כל פרט אחר שראוי שישמר חסוי (למה ראוי? בשל רצונם של הסובייקטים).

      ואני אמנם לא מעוניין במיוחד לערער על "תום לבך", אבל איני רואה כיצד הטענה כי לא ידעת שהדבר לא-גלוי עומדת בקנה אחד עם העובדה שהצנעת את שמותיהם, אך מצד שני רמזת לזהותם? מצד אחד, אם זהותם רלוונטית לטקסט שרשמת, והדבר היה גלוי מבחינתך – מדוע הצנעת את שמם ורק צירפת מאפיינים מזהים? אם, מאידך – זהותם אינה רלוונטית לטקסט, מדוע בכלל טרחת לספק איזשהו מידע מזהה אודותיהם?
      אם כדבריך, כל מה שרצית היא דוגמה להומואים שאינם עונים לאיזשהו אפיון שיוחס להם, יכלת להביא כל הומו-מוצהר כדוגמא, ולא אנשים שישנו ספק (ולו קל ביותר) אודות רצונם שזהותם המינית תיחשף.
      אגב – דוגמאות אנקדטוליות הם לא הדרך ה-"טובה" ביותר להוכיח שציבור מסויים אינו "משהו", אלא למעשה הגרועה ביותר. הדרך הטובה ביותר היא לערוך סקר כלשהו או מחקר סטטיסטי אמיתי.

      "זכות הציבור לדעת" היא אכן זו שעומדת נגד הזכות לשם-טוב וחזקת החפות. לציבור יש זכות לדעת אודות נאשמים שהורשעו, לא אודות כאלה שיצאו זכאים, משום שאדם שהתנהל נגדו משפט ארוך ופומבי שבסופו יצא זכאי — כבר נהרסו חייו והושמד שמו הטוב. לציבור יש זכות לדעת כי אדם *כלשהו* נאשם בדבר מה ספציפי ("פלוני בן 33 נחקר היום בחשד לרצח…"), אך כל עוד הוא לא הורשע, מדוע רשאי (או צריך בכלל) הציבור לדעת את שמו של הנאשם או כיצד נראות פניו?

      צו איסור פרסום אודות הפרשה עצמה מוטל במקרים חריגים (שאינם נוגעים לבטחון) כאשר עצם פרסום פרטי הפרשה יש בו כדי לחשוף את זהותו של החשוד/נאשם. אני מסכים שמדובר בצעד דרסטי שיש לצמצמו למינימום, ולא תמצא איתי ויכוח בנושא זה. מצד שני, האם ברוב מקרי האונס שאתה מכיר הוטל צו איסור פרסום על הפרשה כולה? אם לא, בכמה מהם בדיוק זה קרה?

      זכותך כסובייקט ספציפי קיימת, אך אינה מאפשרת לך לפגוע בזכותם של אחרים. אתה טוען כביכול ש-"השתקתך" (הצנזורה של תגובתך) מהווה פגיעה בך. אני (ואחרים) נטען שהתגובה שלך עצמה פגעה קשות בזכותם של מושאי הכתיבה. השאלה היא לא "זכותו של מי נפגעה" – אלא זכותו של מי גוברת במקרה זה – משום שאי אפשר לכבד הן את חופש הביטוי והן את הזכות לפרטיות בעת ובעונה אחת – ויש להכריע (כמובן, כל מקרה לגופו) ביניהן. האם אתה באמת חושב שזכותך גוברת במקרה זה? נימוק משכנע מדוע — טרם מצאתי בדבריך.

      העולם המופלא של קטגוריות אובייקטיביות כלליות נמצא בכל שורה כמעט בדבריך ובכותרת של מאמרך – כשאתה כותב על ה-"בושה" שכביכול מניעה אנשים להסתיר את חיי המין שלהם. ובכן, תהיה זו בושה או כל עניין אחר, רצונם של הסובייקטים שעליהם אנו דנים הוא עדיין רצונם, ואני סבור שלא תמצא הרבה שיסכימו איתך שזכותם לפרטיות מתאדה אל מול רצונו של אדוני לתמוך בטיעוניו ע"י דוגמאות אנקדוטליות בדיוניו ברשת.

  6. אמיר יוני 5, 2011 בשעה 8:27 pm #

    אני מבין באופן עקרוני את טענתך לגבי חוסר הצדק של צורכי התקשורת באישור מחודש ונשנה להתייחסות ציבורית לנטייתו המינית של אדם, אשר חיים הומוסקסואליים "ציבוריים" (כלומר – נושא את דגל הגאווה במצעד, וכו'). באופן עקרוני, אין צדק להתייחסות שונה מהבחינה הזו להומואים ולסטרייטים.

    אולם, צריך לזכור שלא תמיד המקרים הם כל כך ברורים ומובחנים. אני יכול לחשוב על הרבה מקרי ביניים היפותטיים, שבהם ההתנהגות הציבורית של אדם ועמדתו כלפי התדמית הציבורית שלו אינם חד-משמעיים מספיק כדי למקם אותו באחד הקיצונים של הסקאלה "בארון" ו"לא בארון", ולקבוע את ההתייחסות התקשורתית אליו בהתאם, ע"פ שני המונחים הצרים האלה. לכן מצופה בטרם פרסום מידע מסגיר-מיניות על אדם מסוים, לקבל את אישורו של האדם לפרסום מידע זה – בדיוק כפי שקרה עם פרופ' אייל גרוס במסיבה עליה כתבת, כפי שבעיני היה מצופה ממך לעשות כשפרסמת את כתבתך שצונזרה, וכפי שקורה בפועל למיטב ידיעתי ברוב המוחלט של מקרים מהסוג הזה.
    לגבי סלבריטאים שכן נכנסים למגירות הקיצוניות, למשל גל אוחובסקי – אופתע לשמוע שהוא נשאל בכל פעם מחדש אם מותר לפרסם תמונה שלו עם בן זוגו (אבל אני לא באמת יודע).

    ייתכן שההישנות בצורך בהוכחה נובע מכך שהמציאות אינה שחור-לבן, וברוב המקרים עמדתו של אדם כלפי מה מותר לפרסם לגביו ומה לא – אינה ברורה לחלוטין, ולעתים קרובות מורכבת, ויש צורך בבירור שלה עבור כל מקרה ספציפי של דבר-מה שמועמד לפרסום. ברמה הזו, אין הדבר שונה מפרסום פרטים אחרים אודות אותו אדם שאינם נוגעים לזהותו המינית (למשל, מקום מגוריו), וגם הם מצריכים אישור ספציפי של אותו אדם. אני לא רואה בזה כל בעיה.

    בוא נשחק משחק היפותטי – אם הייתי כותב "יש לי חברה שהחבר שלה (השלם את החסר)……." אף אחד לא היה חושב שזאת פגיעה בפרטיות שלה ביחס למיניות שלה, כי החזקה היא שאם היא אשה זאת אומרת שהיא הטרואית.

    בעיני במצב שבו תפרסם את המשפט לעיל, האישה עשויה לטעון שזכותה לפרטיות הופרה בשל הפרטים הספציפיים שפורסמו לגביה (כלומר, ההמשך של המשפט, שמיוצג בשלוש נקודות), אולם אכן סביר שלא תתלונן על עצם העובדה שפורסם כי היא הטרוסקסואלית (זאת בהינתן שהיא אכן כזו).
    הסיבה לכך, היא שבחברה שבה היא חיה, הטרוסקסואליות אינה מקור לבושה, בשום מקרה, בשום נסיבות, עבור אף אחד (ואני מודע לנחרצות והטוטאליות של המשפט הזה).

    לעומת זאת, הומוסקסואליות במציאות של היום היא במקרים רבים *כן* מקור לבושה עבור ההומוסקסואל המשוער. לכן, ישנה אפשרות סבירה שפרסום כזה *כן* עשוי לפגוע ברגשותיו. לכן ישנה רגישות גבוהה יותר במקרים האלה, ונדרש אישורו המפורש של האדם לפרסום. זה לא מתוך זה שהתקשורת רואה בהומוסקסואליות משהו "לא נורמטיבי, חולני, אפל ומביש" (למרות שבמקרים מסוימים, הומו שיתנגד לפרסום הזה כן יראה בהומוסקסואליות שלו את כל הדברים האלה), אלא מתוך זיהוי והכרה במציאות הקיימת, והתחשבות בה. זוהי מציאות שבה ישנם הומוסקסואלים רבים שתופשים את הפן הזה באישיותם כמביש.
    זה חבל מאוד שזה ככה, ואין ספק שלתרבות התקשורתית יש חלק גדול ביצירת המציאות הזו. אבל, nevertheless, זו המציאות.

    אין ספק שצריך לשנות את המציאות הזו. אבל אני לא חושב שהדרך לשינוי נורמות חברתיות היא ע"י התכחשות לקיומן (למשל, ע"י ביטול הצורך באישור ספציפי של האדם לחשיפת זהותו המינית, גם כשהתנהגותו הציבורית לדעת המפרסם מסגירה אותה, מתוך ההבנה הנאורה שהנורמה החברתית הזו היא פסולה). צריך להכיר בכך שהנורמות האלה כבר נוצרו ושכיום הן קיימות, ומגבילות, ולא צודקות, ושעדיין – כולנו כרגע חיים בתוכן, ויש לזה השפעות מסוימות על הבחירות שלנו.
    צריך לפעול לשנות את הנורמות האלה ע"י פעילות ציבורית, חברתית ופוליטית, אבל בתוך כך גם לזהות ולהכיר במצב הקיים כרגע, ולהתחשב בו. התרבות התקשורתית שתיארת בכתבה, לפי דעתי מממשת באופן מספק לפחות את החלק השני.

    • תום קליין יוני 5, 2011 בשעה 9:18 pm #

      אמיר – אתה באמת חושב שאין שום סיבה לאדם להסתיר את נטיותיו המיניות או העדפותיו בחדר המיטות למעט המחשבה ש-"מעשיו הם חולניים, לא נורמטיביים או מבישים"? אתה באמת לא חושב שמותר לאנשים לשמור על חייהם האישיים בפרטיות מן הציבור גם בלי שיחשבו שיש *איזשהו* רע במעשיהם – או שמעשיהם בכלל יתפסו כ-"רעים" אם יתגלו? האם לדעתך הסיבה היחידה שאדם יחוש מחולל, נבגד ונפגע אם (לדוגמא) תוכן יומנו האישי יתפרסם ברבים היא משום שכתובים שם דברים שהוא חושש ש-"לא ימצאו חן" בעיני אחרים כביכול? האם לדעתך הסיבה שאנשים אינם רוצים שתמונות עירום שלהם יחשפו בפני הציבור הכללי פירושה שהם מתביישים בגופם?

      אולי *לא צריך* לשנות את הנורמה לפיו ישנם גם היבטים אישיים/פרטיים לחייו של אדם, שמותר לו לשמור עליהם בסוד ולגלות אותם למעטים נבחרים שהוא רואה לנכון לחשוף אותם בפניהם? למה אתה כותב ש-"אין ספק" שצריך לשנות את המציאות הזו? באמת? *שום* ספק כלל?

      לדעתי דווקא יש ספק, ויש מקום לדיון בשאלה האם ראוי או לא ראוי שלאדם יהיו היבטים של חייו שאינם גלויים לכל ונגישים לכל מאן דהוא לעיין ולעלעל בספר חייו.

      • אמיר יוני 6, 2011 בשעה 4:40 am #

        האמת היא שאני מסכים מאוד עם התגובה הקודמת שלך שמתייחסת לזכות לפרטיות ללא קשר למניעיה. האמת היא שהתייחסת לתמונה יותר גדולה של הנושא משאני התייחסתי.

        כשכתבתי שזו מציאות שצריך לשנות, התכוונתי למציאות שבה הבושה בהומוסקסואליות *כן* מתקיימת עבור חלק גדול מהאנשים. בעולם יותר טוב, בעיני השוני הזה מהרוב הסטטיסטי לא יהווה עבור האינדיווידואל ההומו מקור פוטנציאלי לבושה, ולפיכך גם הפן ה"בושתי" של העניין לא יתקיים בסוגיה התקשורתית.
        אולם, הסוגיה התקשורתית עדיין תהיה קיימת באותו עולם אידאלי, מפאת הזכות לפרטיות שתהיה קיימת בו בין כך ובין כך.

  7. אייל גרוס יוני 5, 2011 בשעה 8:47 pm #

    תודה על תיעוד הסיפור המיתולוגי ההוא:) אני חושב שכפי שאתה מראה צריך לשים לב לאיך הומוסקואליות תמיד נחשבת "פרטית" והטרוסקסואליות "פומבית" והגנת הפרטיות שווה ארון פעמים רבות. הרחבתי על זה כאן:
    http://aeyalgross.com/blog/?p=59504

    וגם ראה הפוסט הזה והפוסטים הקודמים המקושרים אליו:
    http://aeyalgross.com/blog/?p=65929

    • חגי יוני 5, 2011 בשעה 9:23 pm #

      תודה אייל,

      קראתי את הפוסט המצוין הזה מזמן, וחשבתי עליו תוך כדי הכתיבה (הוא כבר צוטט פה בעבר, אז לא רציתי להחזיר אליו את הדיון). בכל מקרה, עכשיו קראתי אותו שוב והוא אפילו יותר טוב ממה שזכרתי. גם נהנתי לראות שהשיח שהתנהל שם הוא דומה למה שקורה פה. אני חושב שמעכשיו אני אפנה את כל המגיבים לתשובות שלך.

  8. אייל גרוס יוני 5, 2011 בשעה 9:34 pm #

    🙂

  9. קרינה יוני 6, 2011 בשעה 8:22 am #

    פוסט מעורר מחשבה, בכל כך הרבה רבדים!
    לעומת רוב המגיבים פה מעליי, אני חושבת שהמצב כיום חייב להשתנות דרך תפיסת הזכויות השונות כנתונות לפרשנות שונה, כמו שאתה כותב בפוסט, חגי.
    מה שתום כתב לגבי ההפרדה בין פרטיות לבין הספירה הציבורית – שיש דברים שאנשים רשאים לשמור לעצמם – זו פרשנות חד-צדדית הטרו-נורמטיבית לגמרי. הרי הטרוסקסואלים/ות לא מסתירים את חייהם הפרטיים, הזוגיים, המיניים כמעט בכלל. כמובן שכל אחד לפי ראות עיניו, אבל אנשים יוצאים בזוגות, חיים בזוגות, מקימים משפחות ומזדהים כהטרוסקסואלים בכל אשר הם הולכים, בלי "להצהיר" על כך במילים. זה פשוט ידוע לכל. כמובן שאצל הומוסקסואלים המצב שונה לגמרי, וההסתרה לא נובעת מרצון רגיל לשמור על פרטיות, אלא ממקום של בושה ופחד.

    תודה על הפוסט שעורר אצלנו בסלון שיחות מורכבות אתמול בלילה… מעבירה הלאה.

    • חגי יוני 6, 2011 בשעה 8:38 am #

      תודה רבה, אני שמח שזה עורר דיון, ואשמח לשמוע עוד עליו.
      את כמובן מוזמנת להצטרף לרשימת התפוצה (צריך להכניס את המייל בצד ימין למעלה) ולקבל עדכונים שוטפים על פוסטים חדשים.

    • תום קליין יוני 6, 2011 בשעה 11:22 am #

      קרינה,
      כתבת:
      "שיש דברים שאנשים רשאים לשמור לעצמם – זו פרשנות חד-צדדית הטרו-נורמטיבית לגמרי"

      כלומר שאינך מסכימה ש*יש* דברים שאנשים רשאים לשמור לעצמם?

      כתבת: הרי הטרוסקסואלים/ות לא מסתירים את חייהם הפרטיים, הזוגיים, המיניים כמעט בכלל.

      נכון, אבל איך זה קשור לטיעון שלי? אני לא טענתי שעל הומואים להסתיר את מיניותם (ולכן כל התגובה שלך לוקה בכשל לוגי בשם "איש קש", שהוא הנסיון לייחס לאדם טיעון שמעולם לא טען, ולהתווכח עם טיעון דמיוני זה), אלא טענתי שיש לכבד את פרטיותו של כל אדם ואת רצונו לשמור היבטים מסויימים של חייו לעצמו. רוצה אדם ביסקסואל/הומוסקסואל/טרנסקסואל/א-סקסואל וכו' להביע את עצמו באופן מיני/א-מיני בפומבי? אדרבא, הוא יותר ממוזמן מלעשות זאת, ואני האחרון שיעיר על כך משהו. האמת? מצידי שכולם ילכו עירומים כביום היוולדים. I REALLY COULDN'T CARE LESS. הטענה שלי הייתה נגד הרצון *לכפות* על אנשים "לצאת מהארון" או לחשוף את עצמם ובמילים אחרות, להפר את פרטיותם בכח, מתוך איזו תפיסה אידיאולוגית לפיה "אסור שיהיו סודות כמעין אלו", או "סודות כאלו הם בהכרח סימן לבושה, ואסור לנו להסכים למצב של בושה". באמת? אז מדוע נניח את עוטה על עצמך בגדים כשאת יוצאת מהבית? את מתביישת בגוף שלך? את חושבת שאחרים מתביישים בגופם וזו הסיבה שאנו לובשים בגדים? הי, הרי אנשים שחושפים את גופם עושים זאת כל הזמן וללא חשש, אז אולי בעצם הדתיים והדתיות מתביישים בגופם, ועלינו לכפות עליהם להוריד מעליהם את כל אותן שכבות רבות ולחשוף קצת עור? אחרי הכל, על פי ההגיון שלך – איזו עוד סיבה יכולה להיות להסתיר את הגוף מלבד "בושה"?
      או אולי אנחנו חיים בעולם שבו יש נסתר, ויש גלוי, ואנשים רוצים לשמור בידם את הכח אילו היבטים של חייהם יהיו גלויים ואילו נסתרים? *לך* יש איזו הנחה גורפת וכוללנית (מה שחגי קרא לו: "אובייקט כללי מדומיין") שכל הומוסקסואל בסתר ליבו היה רוצה להיחשף בהכרח. מי אמר? אני מכיר אגב סלבריטאים הטרוסקסואלים לחלוטין (לכאורה) שפשוט *מסרבים* בכל תוקף לענות לשאלות התקשורת אודות חיי הזוגיות שלהם. פשוט שום מילה. האם הם לדעתך מתביישים בנטיותיהם ההטרו? או שהם סתם לא רוצים שכל פרחח במדינת ישראל יחטט וידע על חייהם הפרטיים?

      אני גם בעד מצב שבו אנשים לא יסתירו שום דבר *מבושה*, רק שלי אין את היומרה לקבוע מה הם מניעיו של אדם בהכרח לשמור על חייו האישיים בפרטיות, ואפילו ידעתי נניח שאדם מסויים מסתיר היבט של חייו מבושה, לא הייתי לוקח לעצמי את אותה סמכות-מוסרית שחגי נטל על עצמו "להוציאם מהארון" למען "העתיד" או למען "החברה בכללותה". כדי שאנשים לא יחושו בושה, יש דברים אחרים שכדאי וראוי שנעשה. הדבר האחרון שכדאי שנעשה זה לחשוף את נטיותיהם של אנשים בכח ונגד רצונם, מתוך איזו פטרונות ותפיסה חולנית לפיה מותר לנו להקריב אותם על מזבח השחרור-המיני.

      • קרינה יוני 6, 2011 בשעה 1:03 pm #

        תום, ממש לא טענתי שיש להוציא אנשים מהארון בכפייה. זה גם לא מה שחגי טען, ואילו אתה מתעקש שזה מה ששנינו טוענים. אני לפחות מדברת על כל מיני אפשרויות ביניים. כל מה שאתה כותב מתייחס להנחת היסוד השגויה הזו, שאני רוצה לעשות אקט של הוצאה מהארון בניגוד לרצון מובהק של מישהו, ולכן אני לא ממש יכולה לענות לך.

      • תום קליין יוני 6, 2011 בשעה 3:40 pm #

        קרינה,

        המקרה המדובר שחגי מזכיר בפוסט שלו הוא *בדיוק זה* – הוצאה מהארון של שני אנשים בכפייה (גם אם לא בכוונת זדון). לכן אני לא "מתעקש" שזה מה שאת או הוא טוענים, אלא אני פשוט מתאר את המציאות כהוויתה: ישנו אירוע שקרה, וחגי התייחס אליו. אני התייחסתי בתגובתי לאותה התייחסות.
        אגב, קצת מפליא אותי שאת טוענת שחגי לא טען זאת, לאור העובדה שבפוסט נניח הופיע טקסט כגון זה (ואני מצטט):

        "ככשמעתי על תגובתי המצונזרת, התחושה הראשונית שלי הייתה הבנה. הבנה שהמצב מורכב, שצריך להיות רגישים, שלא ראוי לכפות על אדם להצהיר את זהותו המינית, גם אם היא לא צריכה להיות מקור לבושה. אחרי כמה דקות גיליתי שאני מתקשה להסכים עם עמדתי הראשונית."

        זה מה שכתב חגי. האם את תומכת בכך? לא תומכת בכך? את בתגובתך הראשונה הבעת תמיכה בדבריו, ולכן לא נותר לי להסיק שאת כמוהו, מביעה סוג של תמיכה בהפרת זכותם של אנשים לפרטיות (שזו בדיוק העמדה שעולה מן הטקסט). האם אני אמור לנחש שאת מתנגדת לדברים שרשם חגי, אם את לא טורחת לקרוא את כל דבריו ולהסתייג מדברים שאינך מסכימה להם? לי קשה לנהל דיון כאשר אדם מביע עמדה אחת (תמיכה בדבריו של חגי), ורגע לאחר מכן מתנער ממנה כביכול ומכחיש שהוא בכלל מחזיק בה (או יותר, נכון, מכחיש שהאדם שהוא תומך בו טען את מה שטען).

        אגב, על אילו אפשרויות ביניים את מדברת? אשמח לשמוע.

      • חגי יוני 6, 2011 בשעה 5:24 pm #

        תום, אני חושב שקרינה הבינה בדיוק את מה שכתבתי כמו גם הבינה טוב ממך את המקרה המדובר.

        בעקבות הפוסט קיבלתי מייל הבהרה מאותו המכר שהסביר לי שאחד מהשניים היה לחלוטין מחוץ לארון והשני היה מחוץ לארון "למחצה". אני באופן אישי שמעתי על זה ממכרים משותפים, כך שלפחות מול אותם מכרים השניים היו מחוץ לארון.

        לגבי התעלול הרטורי של לחתוך משפט באמצע – אין לי מה להגיב. אם היית קורא גם את המשך הפסקה אולי היית מצליח להבין למה היא לא עוסקת באאוטינג של מי שהוא בברור בארון. אם אתה רוצה אתה יכול לדמיין שיש פה קישור לאיזה מושג שלמדת בקורס המבוא לרטוריקה ואתה נהנה כל כך לחלוק איתנו.

  10. אלברט יוני 7, 2011 בשעה 4:00 pm #

    אחד הכשלים בדיון הזה נובע מאחד המוגבלויות של דיומי הארון. הדימוי השתרש כי הוא נוח כדי להסביר דברים מסוימים אבל הוא גם יוצר מצג שווא לגבי דברים אחרים. יציאה מהארון היא לא בינארית, או שאתה בארון או שלא. כל אחד הוא גם בארון וגם מחוץ לארון בדרגות שונות מול אנשים שונים בסיטואציות שונות. לא להסתיר זה לא אומר שאני מציג את עצמי כ"אלברט ההומו". לא לספר לא אומר שאף אחד בעולם לא יודע כלום.

    אני חושב שכמו בהרבה דברים, הבעייתיות שבנורמת ההסתרה בעייתית הרבה יותר מנזק לפרטיות. וההנחה הנורמטיבית היא שיש במה להתבייש. לפי שיטתו של המגיב הנזעם תום קליין אסור לי גם "לחשוף" במה עובד מכר שלי, בלי רשותו המפורשת, כי זה אישי, אולי הוא מתבייש, אולי הוא לא רוצה שיידעו. ההנחה הבסיסית היא הנחת הבושה, או ההנחה שיש כאלו שמתביישים וצריך להגן עליהם גם אם זה אומר לכלול הרבה אנשים שלא מתביישים באותה קטגוריה. אני חושב ההיפך, שאין כמו אור יום כדי להמיס בושה, לראות שאין ממה להתבייש.

    ובכל מקרה, אני מאוד מסכים עם חגי. מדובר פה לא באאוטינג מפורש ולא במשהו אישי פרטי ומעיק אלא רק בהתנגדות לעצם זה שאולי מישהו עלול לחשוב שיש פה משהו לא בסדר בעיני אנשים מסוימים אם הם ישמעו על זה. הגבול של עד כמה מתחשבים ברגשות הזולת עובר איפשהו, אבל מבחינתי הוא לא עובר בשום מקום קרוב לסוג התחשבות כזה שתום תובע.

    • תום קליין יוני 7, 2011 בשעה 10:48 pm #

      אלברט, לא חבל לסלף את דבריי, במיוחד כשהם נכתבו בשחור על גבי לבן?

      כתבתי:
      ===
      באשר לזכות לפרטיות: ובכן, אכן, אין לך למעשה זכות לדבר על חייו של *אף אדם* בפרהסיה ולשתף אחרים ב*שום* פרט לגביו למעט פרטים ש*הוא* עצמו פרסם, או לחילופין, כאלה הידועים לכל (נניח, מקצועו של אדם יהיה לרוב חשוף בפני הציבור, למעט מקרים רגישים וחריגים).
      ===

      כך שלא, בניגוד למה שכתבת, דווקא מותר לך (בדרך כלל) לחשוף במה עובד מכר שלך, אלא אם כן ציין בפניך (או הפיץ בקשה) לפיה לא יספרו לאחרים במה הוא עובד. לעומת זאת, נהוג נניח שאסור לך לספר כמה הוא משתכר למשל. למה? כי הוא מתבייש בזה לדעתך? לא, סתם כי נהוג שזה עניין פרטי, ושהמקצוע עצמו לא. למה? ככה, כובע – כי אלה הנורמות. מה לעשות? נורמות יכולות להשתנות, אני לא מחיתי נגד הרצון לשנות את הנורמות, אלא נגד הרעיון שהדבר "מכשיר" באיזשהי דרך עקומה כביכול את המעשה שהוא עשה – גם אם נעשה בתום לב.

      אין שום הנחת בושה, נהפוך הוא – הנחת הבושה היא זו שהציג חגי, וזו שהציגה נניחה קרינה. מדוע אנשים מסתירים? כי הם מתביישים. ולכן זה "מותר" לחשוף אותם (או פשוט לא להיזהר בנושא) כי ממילא "זה בסדר גמור, והם סתם חוששים לחינם" או איזו רציונאליזציה אחרת.

      אז אתה לא חושב שצריך להתחשב באחרים עד כדי כך. שיהיה לך לבריאות.

      • שירה יוני 8, 2011 בשעה 8:26 am #

        הי תום,

        שוב אני מוצאת את עצמי קוראת את כל התגובות הארוכות והמנומקות שלך ותוהה לא לגבי התוכן אלא לגבי הצורה. מכל האנשים הרבים שהגיבו ומגיבים בבלוג שלנו התגובות שלך הן התגובות העמוסות והטעונות ביותר.

        אני מבינה שמדי פעם ואולי אפילו לעיתים קרובות אנחנו מעלים כאן פוסטים בנושאים מורכבים ומעלים טענות מעוררות מחלוקת. בגדול אני חושבת שמחלוקת זה טוב. אנחנו שמחות לעורר דיון ואפילו דיון עמוק וסוער כי לרוב זו הדרך לחשוב מחדש על סוגיות שנוטות להיות שקופות או על עמדות שנראות לנו – על פניו – מובנות מאליהן. ובכל זאת, אני לא יכולה להימנע מן התחושה שאתה נלחם כאן איזו מלחמה מול אנשים שלא מעוניינים להילחם.

        גם אם רוני, חגי ואני לא הגדרנו את זה כאן בצורה מפורשת, בעיני אחת המטרות שלנו בבלוג הזה היא לפתח מרחב שמכיל בתוכו דעות שונות שיכולות להתקיים זו לצד זו. מה שנחמד בבלוג הוא שאנחנו לא מתיימרים לקבוע מדיניות או לשלול בהכרח דעות של אנשים אחרים אלא לאפשר מצב שבו אפשר לדמיין איך דברים יכולים להיות אחרת, מה אנחנו היינו רוצים שיהיה שונה, נגד מה היינו רוצים לפעול אם היינו יכולים. בדרך כלל זה מורכב, כי החיים מורכבים ואנחנו מודעים לזה.

        אני מרגישה שאופי הדיון שאתה מביא לכאן הוא אופי שנובע ישירות מהאופי של הדיונים הציבוריים בחברה שאנחנו חיים בה ואני מבינה שכשמנהלים דיון תיאורטי צריך לחשוב גם על ההשלכות המעשיות שלו ולבדוק מה זה אומר לגבינו ואיך הוא ישפיע על החיים שלנו אם ניישם אותו בפועל ולכן הוא יכול לעורר תגובות חזקות. מצד שני לפעמים אפשר להקשיב למה שנאמר ולשאול מאיפה זה בא, לשאול מה היא החוויה של מי שעומד מולי ולמה הוא מרגיש צורך להציע פרקטיקות מסוימות על פני אחרות, האם זה קורה כי הוא עיוור או מבין פחות ממני את המציאות או האם הוא חווה אותה אחרת? ואם כן איפה אנחנו יכולים להיפגש באמצע.

        יכול להיות שמה שאני כותבת מובן מאליו אבל התגובות שלך הזכירו לי שאני רוצה להזכיר את זה , גם הצורה משפיעה על התוכן ולפעמים אופן ההתנהלות חשוב יותר מההתנהלות עצמה.

      • אלברט יוני 11, 2011 בשעה 2:33 am #

        אז ההבדל בינינו הוא שאתה מתייחס להיותו של הומו גלוי כהומו כאל משכורת ואני מתייחס לכך כאל מקצוע. מה שמחזיר אותנו לעניין הבושה. אין שום דבר פרטי או מביש בלהיות הטרו, אז איך זה שלהיות הומו זה פתאום עניין פרטי?

    • תום קליין יוני 11, 2011 בשעה 7:58 am #

      אלברט,

      ובכן, התחלתי לכתוב לך תשובתי, אבל במקום זאת – אבחר לשאול אותך שאלה פשוטה – האם לדעתך משכורת היא דבר "מביש"? אם לא, אז למה היא דבר פרטי, ומקצוע לא?

  11. יוני יוני 9, 2014 בשעה 7:55 am #

    ייצוג נפגעות עבירה יכול לעזור לאותן נשים להתמודד עם הטראומה שחוו

Trackbacks/Pingbacks

  1. מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול « - יוני 21, 2011

    […] קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך […]

  2. כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה או למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן? « - יוני 27, 2011

    […] הוא באופן טבעי כזה או אחר. כך למשל, כשעלה פה בעבר הדיון סביב הוצאה כפויה או חצי כפויה מהארון, ואפילו ההתי… התעוררו חסידי הליבראליזם והציבו במוקד השיח את הזכות […]

  3. קצרצר – חתום בנשיקה או: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן) « - יולי 3, 2011

    […] הסיבה השניה היא להזכיר את החשיבות האדירה של נראות להט"בית. של הזכות להיות נוכחים במרחב. של הזכות שלא להיות מושתקים ומוחבאים בחדרי חדרים. כל חבר קהילה שומע באופן חוזר ונשנה את האמירה "תעשו מה שאתם רוצים, רק לא בפרהסיה." זאת האמירה הקבועה נגד מצעדי הגאווה, זאת אמירה רווחת ביחס להחזקת ידיים ברחוב או חלילה ביחס לנשיקה, זאת האמירה ביחס להופעה של הראל סקעת בפני בנות שירות לאומי. אז זהו, שלא. אין שום סיבה שהמיניות הלהט"בית תהיה מוסתרת יותר, מבויישת יותר ומושתקת יותר ממיניות הטרוסקסואלית. הנוכחית הציבורית היא חלק אקטיבי מהמאבק לביטול ההיררכיה הנורמטיבית של המיניות. […]

  4. דיווח מתוך השמורה « - אוקטובר 25, 2011

    […] […]

  5. לשבור את הקרטל « - אפריל 21, 2012

    […] החירות והשיוויון יכולים לשמש כטיעונים לתמיכה בזנות, הומופוביה, פורנוגרפיה ועבדות מודרנית (בדמות מהגרות העבודה), […]

  6. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] מין, ובהשוואה בין צנזורה של מתלוננות ושל להט"בים כאן). האם מהזכות לבמה שווה, משקל שווה וכוח שווה נובעת הזכות […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: