ארכיון | אוגוסט, 2011

על קוויר-הטרוסקסואליות ומהפיכות עתידיות

30 אוג

*פוסט אורח*

 |מאת שחר|

לא יכולתי להשתתף במצעד בגלל שבאותו היום זוג חברים התחתן חתונה צמחונית-קונסרבטיבית (ככה שאיתגרתי בכל זאת את ההטרו-נורמות, תכל'ס). ובכל זאת, תמונות, הדים, ועוד הרבה תמונות הגיעו אליי (זה מה שקורה כשאתה חבר של זרוב.קום בפייס). המצעד אותו המצעד, הים אותו הים, והטוקבקים אותם הטוקבקים. ובכל זאת, הדרך שבה ראיתי את המצעד השנה הייתה מעמדה מעט אחרת.

אם כל שנה ראיתי את המצעד בתחושה מעורבת של קנאה ושל גאווה (קנאה; כי הלהט"בים יודעים להרים מצעדים ולתת בראש, וגאווה כי זה מתרחש בעיר שבה לפני שנה ומשהו היה פיגוע פרא-כיבוש ראשון במועדון הברנוער), השנה תחושת החליפו את מקומן של תחושות אלה בתחושה של גאווה עצמית, ותחילתה של זהות שהיא לא פחות הטרוסקסואלית, אבל יותר קווירית. חיפוש מהיר העלה את הערך בוויקי- קוויר – הטרוסקסואל. אוקי, האם אחרי עשרים ושמונה שנים של שיממון הטרוסקסואלי, גם אני אוכל לקפוץ על העגלה המסנוורת של הקווירים?

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו

26 אוג

|מאת רוני|

בתקופה האחרונה התחלתי להרהר יותר בגבריות. העיסוק במגדר הוביל אותי לא פעם לדבר על הדיכוי שנשים חווות, כמו גם שלל חברי קהילת הלהט”ב. אך קשה לכתוב ולהרהר בגבריות בלי לחשוב על פריווילגיות חברתיות ושליטה רבת-שנים במשאבי העולם כולו.

בשנה שעברה כתבתי סמינר על הנובלה “סיפור פשוט” שכתב ש”י עגנון. מאז שקראתי את הנובלה, לא יכולתי לשכוח את דמותו של הירשל ואת אהבתו הבלתי ממומשת כלפי בלומה. אך לא הצלחתי לשכוח דבר נוסף – את ההבנה שהירשל הוא קרבן גברי אולטימטיבי של חברה שמרנית, שדורשת מנער צעיר להפוך להיות “גבר” על פי אמות מידה נוקשות שמוחקות את זהותו המגדרית המורכבת והמרובדת. התגבש בי קצה-קצהו של רעיון – שהירשל סובל ממה שג'ודית באטלר מכנה "מלנכוליה מגדרית", בספרה "צרות של מגדר".

ניתוחים וביקורות מעמיקים מנקודות מבט וזוויות שונות נתנו לי רקע יסודי לבחינת הטקסט בעצמי. אך נדמה כי הפן המגדרי, אשר קיים בהתמוטטות הנפשית של הירשל שמתפרצת בעקבות היעלמותה של בלומה מחייו, כמו גם הגדרת המשבר הנפשי שלו כ”מלנכוליה” במונחים פסיכואנליטיים מקצועיים, אינו נידון לעומק. כך, יצאתי לדרך.*

Robert Mapplethorpe, Selfportrait as a woman, 1980

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

1 אוג

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

להמשיך לקרוא