ארכיון | יוני, 2012

שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יצאנו אומואים

25 יונ

*פוסט אורח*

|מאת נמרוד|

בynet אמרו 500, בהארץ 1500. נסגור על 1000. אף פעם לא הייתי מרודפי המספרים המדוייקים, או המספרים בכלל. אמצעי ספירת הקהל שצברו תאוצה בקיץ אשתקד מעוררים בי דחף להפגין עם כל 40 הפלאפונים השכובים במגירתי . פתאום מצאתי את עצמי סופר. היו מעטים. מעטים, שקטים, מנומסים, עדינים, לא מפריעים, חצי שעה והביתה. כאלה אומואים.

איפה היו אתמול עשרות האלפים של המצעד מלפני שבועיים? לא נראה לי שהם ראו את ספרד נגד צרפת ברבע גמר אליפות אירופה. איפה היו החברים הסטרייטים שלי שבאו לחגוג בים, עם אלכוהול, כוסיות ומוסיקה טובה? תכל'ס במחאה יש פחות בחורות בלבוש מינימאלי. אחרי מפגן העוצמה הצבעוני ציפיתי שיהיו יותר אנשים, פתאום מפגן העוצמה מתחוור כחולשה. חולשה אידיאולוגית, פוליטית ורגשית. חולשה של מודעות. הכוח של ההמונים הוא במסיבה נטולת חולצה ומלאת חול ים רך. הבגדים, השלטים והאמירה בעלת המשמעות הם הקריפטונייט של הקהילה, משביתי שמחות. בכל מסיבה של שירזי יש יותר אנשים משהיו אתמול בהפגנה, נאמנים ל"עליזות" המתחייבת.

היה שקט, ולא שתיקה רועמת, שתיקה מביכה. הגברה שהייתה מביישת את מסיבת הסיום בגן שולמית. וזה לא שהאגודה נעדרת נסיון בהפקת אירועים עתירי משתתפים והגברתם, אם TYP לא מופיעים אז למה להגביר?! זו לא רק חולשת טון הדיבור, זו חולשת הדיבור. האם באמת עבר המסר שאין מקום לאמירות האחרונות בסביבה שלנו?! כל כך עדין, נעים, סטרילי, רק לא להזיע. המעט שהצלחתי לשמוע היה מלא קיטש וחסר חדות. מודה, ברכת קבלת השבוע (או מה שזה לא היה) כמעט וגרמה לצמרמורת נעימה אבל חסרת כל הקשר, מניפולציה זולה של נורמטיביות ושיח הגמוני. הראנו לח"כ אריאל! גם אומואים וגם מברכים! In Your Face!

להמשיך לקרוא