שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

9 יונ

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

הטון הזועם, הבועט והמתגרה של המצעד הרדיקלי (המתקיים השנה בפעם השניה) הובילו לביקורת מצד הקהילה, ואף לתוקפנות כלפי אותן נשים שחלק מכנים "לסביות ממורמרות" שפוגעות בסולידריות הקהילתית, מעצבנות בכוונה תחילה, מקשות על הממסד לקבל אותנו, ובגדול, על אותן קבוצת "פסיכיות" שלא מוכנות לחכות יפה לתורן לשיוויון (והן אפילו יותר פסיכיות מזה – הן לא מוכנות לחכות לשיוויונם של אחרים ואחרות). כך, למן השנה שעברה רבים בקהילה תקפו בחריפות את הזרמים הרדיקלים והקוויריים. סביב המצעד הקודם התבטא יניב ויצמן, חבר מועצת עיריית תל אביב-יפו, כך: "השמאל הקווירי והרדיקלי ינסה השנה להשתלט על מצעד הגאווה עם דגלי תורכיה ופלסטין ולנצל את הבמה ואת הקהילה הגאה להעביר מסרים רדיקליים בגנות מדינת ישראל. אסור לתת להם להיות הפנים שלנו". באתר גו-גיי התפרסמה כתבה המגדירה את הפעילות הרדיקלית כלא פחות ולא יותר מ"טמטום קיצוני" ובפייסבוק פועלת מזה למעלה משנה קבוצה הקרויה "די לכיבוש המצעד! גאים בישראל, אומרים לא לשמאל הקיצוני". גם בקרב רבים מחברי וחברות הקהילה נדמה שקיימת תחושת חוסר נוחות מקיומם של שני מצעדים במקביל, מההבדלות הפנימית, ולא פחות חשוב, מהעובדה שהמצעד הרדיקלי מובל בעיקר על ידי נשים בעלות זיהוי פוליטי מובהק. הקהילה, כך נטען, צריכה להשמר מהבעת עמדה פוליטית, מאחר והיא א-פוליטית במהותה.

הבעיה המרכזית, כך נדמה לי, היא שעבור אותה חבר קהילה, קשה מאוד להבין מהקמפיינים המצומצמים, על מה בעצם מדובר. אז למען הסדר הטוב, כמה מילים על הקמפיין הרדיקלי (אם הבנתי נכון) ובסוף אפילו המלצה על נתיב מצעד מועדף.

ראשית, חשוב להבין שהמצעד הרדיקלי הוא לא נגד הזרם הליברלי הפועל למען זכויות להט"ב, ממש כמו שהפמיניזם הרדיקלי לא טוען שהמאבק למתן זכות בחירה לנשים (הפמיניזם הליברלי) הוא רע. המצעד הרדיקלי משקף הבנה שלמרות החשיבות האדירה של ההתאגדות סביב המאבקים המשותפים לכלל הקהילה, כיום לפחות אנו יכולות להרשות לעצמנו להתבונן בצורה יותר רגישה על הקהילה והמורכבויות שיש בה. אין מחלוקת שהמצב של הומואים אשכנזים ממעמד סוציו אקונומי טוב השתפר בצורה מטאורית בעשרים השנים האחרונות. השאלה היא האם הקהילה כולה צעדה באותו הקצב קדימה, או שיש מאבקים שקודמו, וכאלו שנשארו בצל? נכון, לפעמים זה מעצבן, מה פתאום באים אלינו, ההומואים הבורגנים, בטענות, כשאנחנו רגילים כל כך להיות אלו שמקופחים ובאים לטענות אל אחרים?

לפני כמה זמן, כשפרסמנו פה פוסט אורח על אלימות מינית בתוך הקהילה, גיליתי על בשרי עד כמה הקהילה עדיין בעמדת התגוננות מכל ביקורת . התגובות נחלקו לשתיים – חלק טענו שכלל לא קיימת אלימות מינית בקהילה, וחלק טענו שצריך לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית (וכן, אלו גם שתי העמדות הרווחות בציבור הכללי בקרב המתנגדים לדיון על אלימות מינית). אבל בדיוק כמו שיש אלימות בתוך הקהילה, כך גם יש דיכוי פנימי. הפתרון לדיכוי הזה הוא לא שהאליטה תוותר על זכויותיה, אלא שהיא תפגין מחויבות לאותן קבוצות מודרות ומדוכאות כיום.

בהקשר הזה, אמנם המצעד הרדיקאלי אינו נגד הפעילות של ארגוני הקהילה, אבל הוא בהחלט נגד ההתנהלות של חלק מארגונים אלו, לרבות מנגנוני קבלת ההחלטות של המצעד המרכזי. הטענה (אפשר להסכים ואפשר שלא) היא שהקהילה מנוהלת כיום בעיקר על ידי אותם אלו שמקבלים באופן יחסי את מירב הזכויות, ושואפים לדה פוליטיזציה של המאבק. קבוצות שבוחרות להדיר את ה"שוליים" של הקהילה, בשביל למצב את עצמן כמרכז לגיטימי בסביבה הטרונורמטיבית (ואף הומופובית) מובהקת  (פירוט אפשר לקרוא כאן).

מכל מקום, גם אם אפשר להתווכח האם הביקורת של א/נשות המצעד הרדיקאלי משכנעת או לא (אותי היא קצת משכנעת, אבל לא לחלוטין) אני חושב שלפחות הפן הזה של המצעד הרדיקלי צריך לברך. גם אם לא הייתה שום כוונה לייצר היררכיה בתוך הקהילה, ולהקדים מאבקים חשובים פחות של אוכלוסיות חזקות על מאבקים חשובים יותר של אוכלוסיות מוחלשות, זהו המצב בפועל. כמובן, הכוונה היא לא שכל להט"ב מחויב להרתם עכשיו למאבק של טרנסג'נדריות על שינוי ההליך המזעזע לשינוי מין הקיים היום בישראל, או למאבק בשיח הרפואי והניתוחים הכפויים של אינטרסקס. אבל אין ספק שכל מי שמאמין בזכויות להט"ב צריך להכיר בחשיבות של המאבקים הללו ובמחויבות של הקהילה כקהילה אליהם. מאבקים אלו לא שונים בכלל מהמאבק להוצאת ההומוסקסואליות מספר ההפרעות הפסיכיאטריות או מהמאבק לאיסור אפליה של להט"ב במקומות עבודה.

גם הפן השני של המצעד הרדיקלי, נדמה לי, לא ממש שנוי במחלוקת. בשונה מההליך המדורג והנפרד יחסית של התפתחות הפמיניזם, המצעד הרדיקלי מחזיק בכמה עמדות מורכבות במקביל. אם המסר הראשון אודותיו דנתי מקביל להתפתחות של פמיניזם הצמתים, שזיהה אוכלוסיות מוחלשות ומודרות בקרב הנשים (למשל, נשים שחורות, נשים עניות, נשים מזרחיות, נשים פלסטינאיות וכדומה), מסר שני של המצעד הרדיאלי הוא מסר קווירי במהותו. התפישה הקווירית (בקווים כלליים מאוד) מאתגרת את החשיבה המהותנית-מבנית על מיניות וזהות מגדרית. מבעד לתרבות הלהט"בית מזהה התפישה הקווירית את חוסר הטבעיות של הקטגוריות המיניות והמגדריות עצמן. בעוד שהרבה מהמאבק הליברלי שאף להשוות זכויות של להט"בים לאלו של הטרואים תחת ההנחה שאנחנו רוצים להיות עיוורים לשונות, התפישה הקווירית מציעה חלופה אחרת, של הכרה בשונות. זוהי תפישה שמתנגדת למגמה (ההולכת וגוברת) של נרמול המינית הלהט"בית, והכנסתה למסגרות קבועות וכבולות, שהוגדרו על ידי מערך סימבולי הטרונורמטיבי.

זה נשמע גבוה ולא מחובר למציאות, אבל אם תחשבו שניה, תגלו שיש לכן דוגמאות לכך מכל עבר. למשל, הדוגמא הקלאסית היא הדוגמא של הנישואין. היום יותר ויותר הומואים ולסביות ממסדים וממסדות את הקשר המונוגמי. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהזוגות בקהילה חיים בוריאציות שונות של מערכת יחסים פתוחה (לרבות הרבה מאותם הומואים אשכנזים שתוקפים כל כך בחריפות את המצעד הרדיקאלי). הרבה פעמים המודל הזה מבוקר כפריצות, כחוסר יכולת להתיישב, וכהוכחה לכך שלהט"בים לא מסוגלים לזוגיות מונוגמית. כמובן, אם חושבים על הדברים בכנות זאת שטות מוחלטת. אחוזים לא מבוטלים מההטרואים ה"מונוגמים" אמנם לא מצהירים על מערכת יחסים פתוחה, אבל בוגדים (או מקיימים מערכת יחסים פתוחה בסתר). השאלה היא מדוע המודל ההטרואי, של בגידות, טוב מהמודל הלהט"בי של פתיחת מערכת היחסים. כמובן, זאת רק דוגמא קטנה, ואולי מטופשת, אבל היא ממחישה את הטענה. הטענה היא שהמבנה החברתי ביחס לסובייקט, ביחס לזוגיות, ביחס לגוף וביחס לזהות הוא מבנה חברתי דכאני. מכאן, שניתן להשתמש בפוטנציאל החתרני של הקהילה הלהט"בית בשביל לשחרר את המיניות מכבליה ההטרו נורמטיביים, במקום להשתמש במאבק לשיווי זכויות ככלי לדיכוים של להט"בים והכפפתם למשטור החברתי ההטרו נורמטיבי.

עד כאן נדמה לי שאין ממש מחלוקת עמוקה. כמובן, אפשר להסכים או לא להסכים עם התפישות שהזרם הרדיקאלי מבקש לקדם, ואפשר גם להסכים עם חלק ולדחות חלק. אבל בגדול, למעט איום על ההגמוניה בתוך הקהילה, עבור כל מי שלא מרגיש מאויים באופן אישי מקיומן של לסביות, טרנסיות וטרנסים וכדומה, ולא חושש מהעובדה שלצידו יחיו אנשים באופן שונה ממנו (למשל, במערכת יחסים פתוחה)  אין סיבה של ממש להתנגד לאג'נדה הרדיקלית.

הרובד השלישי של הפרויקט הרדיקלי, הוא שמעורר לרב את מרבית הזעם בקרב חברי הקהילה. זוהי הדרישה הגלויה של מארגנות ומארגני המצעד להכרה בכל סוגי הדיכוי כשווים. חברי וחברות הזרם מערערים על הטענה שניתן להפריד באופן קטגורי בין דיכוי של להט"בים לדיכוי של פלסטינאים בשטחים, או לאפליה של עולים מאתיופיה. הדיכוי, באשר הוא, הוא אחד. שורשיו נעוצים עמוק בשליטה הגמונית של שיח פטריאכלי, מקטין, השואף להגדיר אחרים כפחותי ערך. זוהי טענה מבית מדרשו של מרקס, רק שבמקום פועלים, הפעם הקריאה היא "מדוכאי כל העולם התאחדו". סוג זה של שיח מעורר אי נחת בקרב רבים לפחות בשתי רמות. הרמה האחת היא הרמה המופשטת – השאלה העקרונית האם כל המאבקים באמת קשורים זה בזה, והאם איננו הולכים לאיבוד כאשר אנחנו מפסיקים להפריד בין מאבקים שונים. זהו דיון מורכב ועמוק, ולמרות שהוא מעורר הרבה סימני שאלה, אני לא מאמין שהוא המקור לתוקפנות האלימה כנגד א/נשות המצעד הרדיקלי. הרובד השני של אי הנחת הוא הרובד הפוליטי הקונקרטי. הקישור שבין דיכוי פלסטינים ודיכוי להט"בים מעלה לרבים את הסעיף. זוהי פוליטיזציה של מאבק הלהט"ב, כך נטען.

אני חושב שאפשר להבין לחלוטין את מי שמתנגד להרחבת היקף המאבק. זוהי התנגדות הקיימת בכל מאבק חברתי שיש לו גם צד פרקטי. אולי מבחינה תיאורטית כל סוגי הדיכוי קשורים, אבל מבחינה מעשית, התפישה הזאת מקשה על היכולת לזהות מדכאים ומדוכאים, ובשל כך מעקרת את המאבק החברתי (למשל, הדרת כל הלהט"בים הימניים מהמאבק הלהט"בי היא לכל הפחות בעייתית). יחד עם זאת, אני חושב שאין סיבה להתעצבן על כך שמישהו אחר, גם אם דעתה לא מקובלת עליך, מביע את דעתו.

בקווים כלליים, שלושת המישורים הללו הם שלושת המישורים שבהם פועלים א/נשות הזרם הרדיקלי של הקהילה. אפשר כמובן לא להסכים. יחד עם זאת, השאלה היא מה עושים עם אי ההסכמה. נתיב פעולה אפשרי אחד הוא לדרוש להשתיק את הקול האחר, הקול הלא מקובל. זהו הנתיב של כל אותם חברי וחברות קהילה שקוראים למחיקת המצעד הרדיקלי. לעומת זאת, הנתיב של הזרם הרדיקלי (תרתי משמע) נשמע לי בריא הרבה יותר. המצעד הרדיקלי יוצא, השנה, מגן מאיר, במקביל למצעד הרגיל. הוא עושה סיבוב בנפרד מהמצעד הרגיל ומסתיים באופן שמאפשר למשתתפיו ומשתתפותיו להצטרף למצעד הראשי. זוהי תפישה של קואליציה לא הומוגנית. זוהי תפישה של שונות. נכון, יכול להיות שיש דעות שונות ובו בזמן יש תחומי חפיפה. אם כן, הפתרון הוא לא בהכלה או הדרה, אלא בקואליציה. ביכולת לזהות את האינטרסים המשותפים ולפעול ביחד, וביכולת להכיר בקיומם של אינטרסים שונים ודעות שונות. המגוון, לא רק שאינו מזיק לקהילה, הוא תורם לה. הוא מאפשר ליותר ויותר מחברי וחברות הקהילה להשמיע קול, לגבש דעה מורכבת, ולצאת מדיכוטומיה קלאסית של "אנחנו" ו"הם". ממש כמו שלא כל הנשים זהות, לא כל ההטרואים זהים ולא כל המזרחיים זהים, גם לא כל הלהט"בים זהים. זה בסדר. אנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד הומוגניות. הדרישה מהקהילה להיות אחידה ומשעממת היא דרישה מוכרת ולהט"בופובית להחריד. זוהי דרישה המצמצמת את כל חברי הקהילה לזהותם המינית או המגדרית בלבד.

אז באיזה נתיב לצעוד? האמת, זה לא כל כך משנה. זה תלוי במה שאתם מאמינים וגם בשאלות הרבה יותר פרקטיות כמו באיזה מצעד החברות והחברים צועדים. אפשר ללכת חלק עם אלו וחלק עם אלו, אפשר להתחיל במצעד הרדיקלי ולגמור בחוף גורדון ואפשר ללכת רק לאחד מהמצעדים ולהתעלם מהאחר. מה שכן חשוב הוא ההבנה שהאחר הוא לא באמת אחר. גם בתוך המצעד המרכזי וגם בתוך המצעד הרדיקלי יש מגוון קולות. הדרך הנכונה, בראייתי, להסתכל אם כן על קיומם המקביל של שני המצעדים היא בדיוק הדרך של המגוון. זוהי האפשרות של חבר וחברת הקהילה להגדרה עצמית בתוך הקהילה. זוהי האפשרות לעמדה מורכבת ולא מחויבת לקוהרנטיות, אבל כן מחויבת ללהט"בים. זוהי האפשרות להיות סובייקטים בתוך זהות קולקטיבית.

אז בעצם קצת הטעתי אתכמן. אין לי המלצה על נתיב צעידה. אבל יש לי המלצה אחרת. אני ממליץ לכל אחת ואחד מאיתנו לברך על קיומו של המצעד הרדיקלי, ולברך על קיומו של המצעד המסורתי. אני ממליץ לצאת מדיכוטומית הבגידה או ההומוגניות. אני ממליץ לזכור שהמאבק כולו סובב, מתחילתו, בהכרה בקולות המורכבים והשונים בחברה, ובעצם, זה בדיוק מה שיווצר ביום שישי הקרוב, בשעה 11 בבוקר בגן מאיר (מחכה לראות את כולכמן).  

ולמי שצריכה וצריך תזכורת לחשיבות עצם קיומו של המצעד, ניתן לקרוא כאן כתבה יפה של ידיד קרוב, עמית לב דבר חשיבותו של המצעד (שימו לב לתגובות המרתקות והמזעזעות).

מודעות פרסומת

32 תגובות to “שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת”

  1. איתי שטרן יוני 9, 2011 בשעה 12:09 pm #

    אני מגיב פה לראשונה כי אני חושב שאתה כל כך צודק. יש משהו ברצון שלנו להיות כל כך אחידים שנתפס בעיניי כבעייתי. כל זרם שהוא נועד גם בשביל שנוכל לשחות נגדו ובמיוחד כאשר אנחנו (יהודים, הומואים, ערבים, אתיופים, נשים והמואים השקרויות "נשיות") מכירים את הצד הזה (של ההדרה) טוב כל כך. אני חושב שיש מקום לשני המצעדים ואני מאחל ליום שבו גם המצעד הרדיקלי ירגיש נוח לצעוד יחד עם המצעד ה"רגיל" ולו בשל העובדה שהוא יכיל באמת את כל הזרמים ויקדם אותם באופן שווה.
    שיהיה לכולנו חג גאווה שמח.
    איתי

  2. hilanoga יוני 9, 2011 בשעה 12:29 pm #

    על פניו הרעיון של סוגי הדיכוי הם אחד נראה לי מעט מפוקפק.
    תוכל להפנות אותי לעוד כתיבה בנושא?

    • אלברט יוני 11, 2011 בשעה 2:50 am #

      דוגמה אחת, בולטת, לרעיון של מאבק אחד, זה תנועת "מאבק אחד"
      http://www.onestruggle.org
      הדגש של התנועה הוא על טבעונות, אבל לדעתי זה דגש שנובע מכך שמבין המאבקים השונים, הפגיעה בחיות והמאבק עבורן נחשב להכי חריף. יש שם בין השאר גם מאמר על המצעד.
      בנוסף אני ממליץ על הבלוג של יוסי הנפלאה ביותר, שכל ניסיון להגדיר אותו יהיה בלתי קווירי בעליל.
      http://bligeula.wordpress.com/

    • שירה יוני 11, 2011 בשעה 5:47 am #

      הי הילה,

      בהקשר של הרעיון הזה אפשר לקרוא את "פמיניזם זה לכולם" של בל הוקס שגם התייחסתי אליו קצת בפוסט על אורלי אינס
      https://meandiscourse.wordpress.com/2010/11/27/backlash-blues/
      חוץ מזה, יש גם את אורלי לובין מאוניברסיטת תל אביב שמציגה תיאוריה מאד מעניינת לגבי שני סוגי מבט לעומת קבוצות שונות של מדכאים ומדוכאים- מה שהיא כותבת על הנושא הזה תמיד מאד מדבר אלי.

      ברמה המעשית יותר מעניין מאד לראות מה עושים היום בתנועת תראבוט- תנועה לשינוי חברתי שפועלת ממש תחת ההנחה הזאת
      http://www.tarabut.info/he/home/

  3. Tsipi יוני 9, 2011 בשעה 2:03 pm #

    איזה יופי של פוסט!
    בתור משתתפת בקמפיין המחאה, רוצה להוסיף משהו.
    יש כאלה בין מארגני הקמפיין והמצעד שטוענים באמת שכל סוגי הדיכוי הם שווים.
    אבל יש אחרים – ואני ביניהם – שלא חושבים בדיוק את הדבר הזה. הרעיון הוא יותר שיש לאחד בין מאבקים שאינם מקבלים מקום בסדר היום של הקהילה, באג'נדה שנקבעת ע"י אותה אליטה שתיארת. האיחוד הזה מאפשר לנו, ביחד ולחוד, קול שלא היינו משיגים ללא האיחוד.
    לדוגמא, ישנם טבעונים שמשתתפים בקמפיין, ומנסחים טקסטים מאוד חזקים נגד אכילת בשר וניצול בעלי חיים. אבל לא כל מי שצועד הוא טבעוני או אפילו צמחוני, ולא מתכוונים להיות. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לצעוד ביחד, להתנגד ביחד, להשמיע קול ביחד.
    עובדה שזה עובד… אני מניחה שמספר קטן של טרנסים לא היה מקבל לבד את תשומת הלב, קבוצה קטנה של פעילי זכויות בע"ח לא היו מקבלים את תשומת הלב, קבוצה קטנה של ג'נדרקווירים… וכיוצא בזה.

  4. אמיר יוני 9, 2011 בשעה 4:32 pm #

    מסכים עם כל מילה.
    עם זאת, אציין שאני עדיין לא לגמרי מבין את אחד המניעים שדיברת עליהם שעומדים מאחורי קיום המצעד הרדיקאלי.
    אני מדבר על המסר הקווירי שהוא כביכול מנסה לקדם.
    דיברת על "חוסר הטבעיות של הקטגוריות המיניות והמגדריות עצמן", ועל הצעה לאלטרנטיבה – מהו אותו חוסר טבעיות, ומהי אותה אלטנרטיבה?
    אולי היה חסר לי קצת יותר הסבר מעבר לדוגמת הנישואים שנתת, שלא כל כך שיכנעה אותי. כתבת:

    "השאלה היא מדוע המודל ההטרואי, של בגידות, טוב מהמודל הלהט"בי של פתיחת מערכת היחסים".

    בגידות הן המודל ההטרואי ומערכת יחסים פתוחה היא המודל ההומואי? זו לא המציאות, ולכן אין צורך בלהציע לה אלטרנטיבה – שני הדברים האלה מתקיימים בשפע בשתי הקבוצות, ואני לא חושב שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת.

    • אלברט יוני 11, 2011 בשעה 3:46 am #

      רובנו מגדירים את עצמנו במונחים של זהות – אחת התשובות המרכזיות לשאלה "מי אני?" היא רשימת מכולת של השתייכויות לזהויות קבוצתיות : אני גבר, ישראלי, סטרייט, יהודי וכו' . הגישה הרווחת, נקרא לה ליברלית (כזאת ששמה דגש על אינדיבידואלים וזכויותיהם), אומרת שהזהויות שלך הן מהותיות, הן מגדירות אותך, הן מי שאתה ואיך שמצופה ממך לתפקד ולהתנהג בעולם הזה, כשאני אומר שזהוית נתפסת כמהותית, הכוונה היא שהיא נחשבת טבעית, נכונה, עמוקה, היא מי שאתה. הגישה הקווירית לעומת זאת מתייחסת למי שאתה לא כעניין מהותי אלא כעניין נזיל בהרבה. הגישה הקווירית מתייחסת לזהויות לא כטבעיות אלא כמוסכמות – ומוסכמות אפשר לשנות.

      אם ליישם את הגישות הללו על נטיה מינית, הגישה הליברלית היא שמה שאתה עושה ורוצה לעשות מינית נגזר ממי שאתה. יש מספר אופציות מוגדרות, ההתגבשות של זהות מינית מובילה אותך לאחת מהן, ואז זה מי שאתה. הגישה הקווירית כועסת על הגישה הליברלית, על כך שהיא נוקשה יחסית, על כך שהיא מקבעת אנשים בקופסאות ולא מאפשרת להם לגשש יותר, להמשיך לנסות ולהתנסות, בלי תויות, בלי שיפוט, בלי ציפיות.
      הומו, וכנגזר, סטרייט, הם זהויות מגדריות. הם צאצאים מובהקים של הגישה הליברלית, זו שלוקחת התנהגות מסוימת או מאפיין מסוים והופכת אותו לחבילה של זהות. אבל מגישה קווירית, מעניין לומר שזהויות זה תופעה מאוד חדשה יחסית , ושהזהויות המקובלות כיום הן רק אופציה אחת שמתעלמת במופגן מאופציות אחרות שהיו נפוצות בעבר או שעדיין נפוצות בהווה ולא זוכות להתייחסות.
      לגישה הקווירית אין אלטרנטיבה בדמות זהות אחרת, שכן עצם השימוש במושגים של זהות מעקר את הרעיון של הקוויריות מעיקרו. מה שאפשר לומר על קוויריות, היא שהיא יחסית נזילה, שהיא יחסית משחקית, שהיא יחסית מקבלת ומאפשרת.

      אוף. ניסיתי להסביר ולעזור להבין, ואני בכלל לא בטוח אם וכמה הצלחתי. זה מסוג הדברים שקשה להסביר, גם בלי הבעיה שרוב האנשים נטועים בגישה הליברלית ומתקשים לראות שיש אלטרנטיבה. אולי אם נעשה שיחה יהיה יותר קל.

  5. עדי סברן יוני 10, 2011 בשעה 3:09 pm #

    חגי, פוסט מעניין מאוד.
    אבל אני מבקשת להוסיף את הנקודה האולי חשובה ביותר שלא כתבת לגבי למה לדעתי יש עוינות מצד המצעד כלפי המחאה על הדיכוי הקולקטיבי והכיבוש- אנשים מפחדים שהשכנים הסטרייטים יראו. כי אז, לכאורה, לטענה שלהם לשוויון לא תהיה לגיטימיות בעיני החברה הכוללת.

    • אלברט יוני 11, 2011 בשעה 3:54 am #

      זה אפילו יותר מזה. יש מגמה ידועה של מאבקים של מיעוטים / מוחלשים וכדומה, שבה במקום להפגין סולידריות, מה שקורה בדרך כלל זה שהמיעוטים החזקים יותר דורכים על החלשים יותר כדי לנשוא חן בעיני המיעוטים הכי חזקים. להתחנף אליהם וככה להראות שגם אנחנו שווים, או לפחות מגיע לנו פרס. רואים את זה למשל בשיסוי של התושבים הותיקים של שכונת גאולה בתל אביב כנגד המהגרים שגרים בשכונה. כאילו שאם היו מנתבים את המהגרים לשכונות המבוססות (כאילו יש איזשהו תסריט שבו זה ריאלי), השכונות המוחלשות היו מצליחות להשתקם. אז תושבי גאולה מעדיפים מסרים של מתסיסים לאומיים על פני סולידריות עם שכנים ומאבק משותף, כי נדמה להם, בצדק, שזה מה שהשלטון חושב, וכי נדמה להם, שלא בצדק, שזה יעזור להם במשהו.

      • נטע יוני 11, 2011 בשעה 6:38 pm #

        זה לא קצת מתנשא? אתה טוען שתושבי השכונות המוחלשות לא יכולים לשפוט לבד את המציאות סביבם (הם מגיבים ל"שיסוי" של "מתסיסים לאומיים")? שהם לא יכולים לפעול מתוך השיפוט שלהם את המציאות ("נדמה להם, בצדק (???), שזה מה שהשלטון חושב")? ובעיקר- שהם לא יכולים להגיע לשיפוט נכון ("נדמה להם, שלא בצדק, שזה יעזור להם במשהו")?
        אני תמיד מופתעת כששני קצוות נפגשים. התפישה הקווירית, שטוענת לקבלת כל אדם, תסכים לקבל אותך רק אם את מאמינה לשקרים הערביים. היא טוענת ל"זהויות נזילות", אבל אם תעזי לומר שהמסתננים גוזלים את פרנסתך, מיד תתויגי כ"פשיסטית", "לאומנית" ובעיקר כמישהי שלא חושבת בעצמה. מה ההבדל בין זה לחרדים קיצוניים או ימנים קיצוניים שמקבלים רק את מי שבדיוק-בדיוק כמוהם?

      • אלברט יוני 11, 2011 בשעה 11:44 pm #

        נטע, זה שמשסים אותם לא הופך אותם לרובוטים חסרי דעה ויכולת. נשמע שאת במקרה הטוב משליכה עלי טונים שאת רגילה לשמוע או להשמיע, או שבמקרה הרע את סתם מחפשת ללכלך, או שבמקרה הלא נורא סתם לא הבנת.
        להגיד שאני קוויר, לא אומר שאני מפסיק להשתמש במילים ותוויות וזהויות. זה אומר שאני מתייחס אליהם פחות ברצינות, ויותר בזהירות. זה גם אומר שאני נזהר מהכללות, אבל שוב זה לא אומר שאני לא משתמש בהכללות.

  6. חגי יוני 11, 2011 בשעה 9:04 am #

    שלום לכולם ותודה על כל התגובות. אני מקווה שחג הגאווה עבר עליכן בטוב.

    אני רואה שהרבה מהשאלות נענו כבר על ידי אחרות ואחרים.

    עדי, אני חושב שאת צודקת לחלוטין, החשש המרכזי, שאפשר לראות אותו למשל בדברים של יניב ויצמן, הוא מהציבור הכללי. אייל גרוס בדיוק פרסם פוסט מרתק על חיבוק הדוב של הממסד הכללי, ואני ממליץ עליו בחום. http://aeyalgross.com/blog/?p=66082
    בכל מקרה, עצם המחשבה הזאת, כאילו זכותי לשיוויון תלויה בדעות הפוליטיות והחברתיות שאני מחזיק, היא מחשבה להט"בופובית. זהו כיוון מחשבה שמרדד את כל הזהות של הפרט והופך אותה לטפלה לנטייתם המינית והמגדרית. אני גם מסכים עם אלברט, הסוגיה הזאת עולה תמיד במאבקים חברתיים.

    אמיר, מאוד קשה על רגל אחת להסביר זרם תיאורטי ומעשי שלם. אני חושב שאלברט תפש את זה בצורה די מדוייקת. אולי אני אוסיף שהאמירה הכללית היא שלא צריך לתת לפרקטיקות משמעויות מעבר לקיומן. למשל, בדוגמא של הנישואין, אני לא טוען שיש משהו טבעי שזוגיות מונוגמית שנובע מהטרוסקסואליות ומשהו טבעי במערכת יחסים פתוחה הנובעת מהומוסקסואליות. אני אומר שיש לנו כיום בחברה מן תפישה כזאת שהזוג ה"נכון" הוא זוג הטרוסקסואלי במערכת יחסים סגורה. מה שקרה עם היציאה הקהילתית מהארון זה ניסיון לאמץ את הדפוסים של הזוגיות ההטרוסקסואלית בשביל להיות "הכי דומים". השאלה היא מה הקשר בין מבנה הזוגיות לנטייה מינית? ולמה המודל ה"קלאסי" הוא מודל שיש בו משמעות נורמטיבית יותר גבוהה?

    בכל מקרה, הטענה, למרות שהיא נשמעת מאוד רדיקאלית, היא לא כל כך קשה לעיכול. היא טענה קלאסית בעולם המגדר, שאומרת – בשביל לדרוש שיוויון לא צריך לדרוש זהות. כשמישהו דורש מאיתנו להיות דומים לא בשביל לקבל שיוויון, או כשאנחנו מכילים את הנורמה הזאת על עצמנו, אנחנו חוזרים לעמדת המדוכא. אנחנו לעולם לא נוכל להיות "דומים" למי שאנחנו שואפים להיות כמוהו (הטרואים או גברים), לא בגלל שיש לנו בעיה, אלא בגלל שאין כזה דבר "הטרואים", אין כזה דבר "גבר", הניסיון לטעון שמעצם היותך גבר/ הטרו/ לבן נגזרות תכונות מסויימות, שאותן נוכל לאמץ בשביל להדמות, הוא ניסיון עקר. כל ההטרואים שונים זה מזה וזו מזו וזה מזו וזוש מזה, וכך גם לגבי להט"בים. השונות, היא הברכה פה, והנרמול לעמדות מוגבלות הוא הדיכוי. מקווה שזה מחדד עוד קצת את ההסבר.

    • moi יוני 16, 2011 בשעה 10:20 pm #

      סליחה שאני מתפרצת. לא אהבתי את הניסוח. מדוע "מה שקרה עם היציאה הקהילתית מהארון זה ניסיון לאמץ את הדפוסים של הזוגיות ההטרוסקסואלית בשביל להיות "הכי דומים""-
      אולי מה שקרה הוא שיש רוב בקהילה, כמו שיש רוב בחברה בכלל, שמחפש כרגע זוגיות מונוגמית? תראה את זה לא טבעי, כמו שיש נשים שחושבות שאם אני מורידה שיערות ברגלים זה אינו טבעי- אבל ככה אני אוהבת. תקבל.
      אין רע בנורמטיבי. יש רע בלחשוב שרק הנורמטיבי הוא נורמלי.

      • רוני יוני 17, 2011 בשעה 7:52 am #

        אני חושבת שחגי התכוון לכך שרק הנורמטיבי נחשב נורמלי. חוץ מזה, גם הטרוסקסואלים הרבה פעמים עושים דברים ומיישרים קו עם הנורמטיבי, כי הם רוצים להיות נורמלים – אפשר לבקר את החברה ככלל, ככזו שלא פעם אינה מאפשרת גמישות בבחירת זהותך האמיתית ובבחירת מה כן או לא לעשות. ולכן, במקום שבו מבקשת הקהילה הלהט"בית להיות שווה לכלל החברה, לעתים השוויון הזה פירושו להיכנס לסט חדש של סטנדרטים ופעולות שנחשבים נורמלים. לא בטוח שגם זה רצוי עבור כולם/ן.

      • חגי יוני 22, 2011 בשעה 4:55 am #

        אני לא חושב שיש לנו באמת מחלוקת. אם נוח לך במערכת יחסים זוגית סגורה לבריאות. בודאי שאין לי ביקורת על זה. השאלה היא מה הרגע שבו אנחנו מתחילים לשפוט את אלו שלא נוח להם בתוך המערכת הזאת כלא נורמלים, אחרים וחריגים.
        למעשה, זהו מתח שעד לא מזמן היה קיים רק בחברה ההטרואית (ואפשר לראות את זה למשל בשיפוט החמור של מי שמעזים לא להתחתן, או לבחור שלא להוליד ילדים). בחברה הלהט"בית, שבה זוגיות לא הייתה אופציה ממשית (ובודאי שלא ילדים) לא נוצר דיכוי פנימי בין החלק שמקיים את הנורמות המקובלות לחלק שלא. עם הקבלה החלקית של הקהילה בימינו, היררכיה פנימית שכזו מתחילה להיווצר. במילים אחרות, כל מה שקורה הוא שבשביל שחלק אחד של הקהילה יוכל ל"הכנס" לקונצנזוס, עליו לבחור לדכא חלקים אחרים של הקהילה. עם המצב הזה יש לי קושי.

  7. חגי יוני 11, 2011 בשעה 9:17 am #

    וכאילו בשביל להמחיש את הטענות- טור של דורית אברמוביץ מאתמול על המצעד הרדיקלי:
    http://www.mako.co.il/news-columns/Article-7b207401f587031004.htm&sCh=31750a2610f26110&pId=786102762

    ותגובה נבחרת:

    "הדבר היחידי שהבנתי מהכתבה שלך שיש אפלייה אצלכם בקהילה זה שמי שלא הומו מופלה ובתחתית הקהילה אז אתם אפילו לא מאוחדים כקהילה העיקר שאנחנו הסטרייטים לא בסדר כי אנחמנו לא מקבלים אותכם כשוים מסתדר שאתפ כקהילה לא מקבלים את כולם כשווים אתם בדיחה."

    ממש נוגע בדילמה – האם לכבס את הכביסה המלוכלכת, או לנסות לפעול בשקט ומבפנים בשביל לא לערער את הקשר הרעוע בין הקהילה לציבור ההטרואי…

  8. תמר יוני 12, 2011 בשעה 1:25 am #

    חג
    גאוה שמח חגי! פוסט יפה וחשוב ביותר.אקדים ואומר שאין לי דעה אבל בתור לסבית פמית(אני לא אשכח את הפעם הראשונה שלי בארגון גאה שאמרו לי שאני ניראת סטרייטית כיוון שבאתי עם שמלה פרחונית והיה לי שיער בהיר יותר וארוך) שהדעות הפוליטיות דתיות שלי לא מסתדרות תמיד עם הזרם המרכזי אני מבינה את הצורך בפנייה שמאלה,אבל דווקא בגלל כל אלו גם את הצורך להראות נוכחות במסלול המסורתי ולפנות לים.במציאות, כיוון שזה היה המצעד הראשון שלי החום והריצה למשאית מסויימת שהגיע פעם ראשונה השנה הותשתי ברגע שהמצעד התפצל ושבת התקרבה כך שהחלטתי שזה הזמן לחזור. אני מרגישה גם בלי לבחור שמאלה שעשיתי משהו לאנשים.בחור אחד אמר שאני האנטיתזה למה שהוא מייצג, בחורות רוסיות שאלו איך זה להיות לסביות דתיות, אמריקאיות שאלו מה כתוב לנו על החולצה בחור צעיר שאל מה עושות לסביות חרדיות, ואחד השוטרים שראה אותנו מפזיזים ומפזזות לצלילי "משיח"ברך אותנו-אשריכם. עשינו משהו וזה מדהים, גם בלי לבחור.מנת גאוה מלווה אותי מאז.חג גאוה שמח לכולם!

  9. נטע יוני 12, 2011 בשעה 7:32 am #

    אלברט- אני משתדלת לא לפסכלג אנשים, אודה לך אם לא תעשה את זה לי (אם אטען שאתה משליך עלי את איך שאתה *מאמין* שימנים/דתיים/מזרחים מדברים, אקדם את הדיון במשהו?)
    איך אתה מחליט מתי להכליל ומתי לא? או יותר מדויק- איך אתה מחליט אלו קבוצות מותר להכליל ואלו אסור?
    (אני מתנצלת, לא יכולתי להגיב ישר אליך).

    • אלברט יוני 12, 2011 בשעה 4:12 pm #

      יכולת להסביר למה התכוונת בפסקה שלך על חוסר היכולת. בחרת לסובב אותה שוב אלי, ושוב באמצעות התקפה פסיבית, מה שרק מחזק את האופציה שאת מתרעמת כלפיה, שאת משליכה. דיסקליימר: האמור לעיל הינו דעתי האישית ואינו מהווה בשום אופן אבחון פסיכולוגי מלא שלך. כל שימוש בדעה ה"ל הינו באחריותך בלבד. טלח. 🙂

      אני אוהב שיחה, דיאלוג, הדדיות. לא חקירה. בטח לא חקירה עוינת. כרגע, אבל לא לאורך זמן, אני אתן לך ליהנות מהספק הרב, ובכל זאת אגיב לשאלה. כשאני מדבר על הכללות, אני לא מדבר על מותר ואסור, על מתי כן ומתי לא, על אילו קבוצות כן ואילו לא (זה שוב נשמע שאת משליכה עלי הנחות שלך על מה עושים כשמכלילים). הכללות במקרה הזה הן כמו זהויות – זאת דרך לדבר על אנשים דרך תויות, רק שהכללות מתייחסות לקבוצה וזהויות ליחיד (או להפך, תלוי איך משתמשים בהן). הכללות, כמו זהויות, הן בעייתיות כי הן מרדדות את חברי הקבוצה המוכללת, כי הם שמות אותם בקופסאות, כי הרבה פעמים המשתמשים בהם מניחים שהתכונות של הקבוצה המוכללת הם טבעיים, אותנטיים, תקפים לכולם במידה שווה. הרבה פעמים הכללות זה דרך קצת יותר מעודנת להביע שנאה וזלזול, במקום להגיד אתה ככה וככה, אומרים "הערבים" הם ככה וככה, שזה פוגע כמעט באותה מידה אבל כביכול לא אישי. (אני תמיד נזהר כשהמשפט מתחיל בקבוצה מיודעת. הערבים הם, המתנחלים תמיד וכו')

      אלו חלק מהסכנות והבעיות שבהכללות. זה לא אומר שאין להם שימושים. כמו לזהויות. חשוב גם להסתכל על קבוצות של אנשים כקבוצות, יש הרבה מה ללמוד מזה, כי מה לעשות שבני אדם הם מאוד קבוצתיים. אז מבחינתי הכללה יכולה להיות טובה כשהיא מחנכת ומעצימה והיא בדרך כלל רעה כשהיא מרדדת ושונאת. כלומר זאת לא עצם ההכללה שבעייתית, זה איך שמשתמשים בה.

      אם את כבר עונה לי פה על שאלות 🙂 יש משפט אחד שממש לא ברור לי במה שכתבת. את יכולה להסביר למה התכוונת ב"אני תמיד מופתעת כששני קצוות נפגשים"? איזה שני קצוות? למה הם קצוות? מה מפתיע? זה נשמע כאילו את מדברת שם על קווירים (שמאלנים? אשכנזים?) ואנשי שכונות, ואז אני ממש לא מבין איזה קצוות אלו. האמנם?

      • נטע יוני 12, 2011 בשעה 9:15 pm #

        אלברט- לתומי חשבתי שהפסקה הראשונה שלי ברורה. למען האמת, גם עכשיו קצת קשה לי להבין מה עוד אני יכולה לכתוב כדי להסביר אותה יותר טוב. כשאני קוראת שאנשים משוסים ולכן בוחרים בהתנהגות שלהם, אני מבינה שלא יכול להיות שהם בחרו בה מתוך הסתכלות מפוקחת על המציאות. כשאני קוראת שאנשים בוחרים בהתנהגות מסוימת כי הם חושבים שזה מה שהשלטון רוצה, אני מבינה שהפעילות שלהם לא נובעת מתוך השיפוט שלהם את המציאות, אלא מסיבות לא רלוונטיות. כשאני קוראת ש"נדמה להם, שלא בצדק, שזה יעזור להם במשהו", אני יכולה להסיק (לא באופן ודאי, כמו בשני המשפטים הראשונים), שהפעילות שלהם מוטעה.

        חיפשתי ולא מצאתי "התקפה פסיבית" או "חקירה עויינת" בדברי. אני מקווה שהבעיה היא שכתיבה לא מעבירה את האינטונציה ודברים שאנחנו כותבים בטון רגוע נקראים אחרת על ידי השני/ה.

        לא הבנתי מדוע ההכללות שכתבת על תושבי השכונות המוחלשות "מחנכות ומעצימות" (את מי מחנכות ולְמה?) ולא "מרדדות ושונאות". למיטב הבנתי בסך הכל החלפת את הניסוח של השאלה שלי. במקום לשאול "מתי זה בסדר להכליל ואת מי" אתה שואל "מתי זה מחנך ומעצים". לא הצלחתי למצוא נפקא מינה גדולה בין שני הניסוחים.

        את תופעת שני הקצוות שנפגשים אני רואה בהרבה מקרים. ימנים קיצונים שעוקרים עצים של ערבים ושמאלנים קיצונים שעוקרים עצים של מתנחלים. שמרנים קיצונים שמקבלים רק את מי שחושב כמותם שכל האמת אצלם ופוסטמודרניסטים קיצונים שמקבלים רק את מי שחושב כמותם שאין אמת אחת. אפילו קווירים והומופובים. כשאני שומעת פעילה קווירית קוראת לזוג הומואים שמנהלים זוגיות יציבה שנים רבות ואפילו, רחמנא ליצלן, רוצים להביא ילדים לעולם: "הטרואים שנמשכים לגברים", אני לא יכולה שלא להיזכר בטענה ההומופובית שהומואים בהכרח יבגדו אחד בשני ושהם לא יכולים להיות הורים.

  10. טל יולי 23, 2011 בשעה 4:07 pm #

    אולי זה שונה מנקודות מבט שונות, אבל בהחלט לא הייתי אומרת שהמצעד הרדיקאלי מובל על ידי נשים, דווקא, כשכל כך הרבה ממנו מאורגן על ידי טרנסג'נדרס. אני מציינת את זה כי הרבה פעמים זו זהות שקופה (כך במקרה שלי, אנשים חושבים שאני אישה או שאני רק אישה), או זהות שלא נחשבת כרלוונטית.

    • רוני יולי 24, 2011 בשעה 1:21 pm #

      טל, את צודקת. פשוט במצעד הרדיקאלי יש נוכחות הרבה יותר גבוהה של נשים בפן הארגוני, מאשר במצעד המסורתי, ואין ספק שזה גורם דומיננטי שנותן נופך שונה למצעד הרדיקאלי. זאת לצד העובדה שמנהיגות אותו ומשתתפות בו א/נשים בעלי זהויות מגדריות שונות ומגוונות.

Trackbacks/Pingbacks

  1. » מיניות, לאומיות וזהות ורדיקליות, רגע לפני הגאווה, או: איך הפך הקוויר ל"ק" המשתה – אייל גרוס - יוני 9, 2011

    […] עם זאת, הבחירה לערוך מצעד אלטרנטיבי-רדיקלי באה במידה רבה במקום נוכחות של גוש קווירי-רדיקלי במצעד עצמו, והחליפה את המסורת שהתחילה בשנת 2001 ושתוארה לעיל. אפשר להצטער על הבחירה להביא את המסרים הרדיקלים למצעדים אלטרנטיביים, נפרדים ומיעוטי משתתפים יחסית, במקום למצעד העירוני. לי נדמה שיש ערך להביא את המסר למצעד הכללי במקום לדבר זה אל זה, אם כי אולי אפשר להיות נוכח בשניהם או לפחות להכיר בחשיבו…. […]

  2. הזדמנות לפוליטיקה קווירית | העוקץ - יוני 10, 2011

    […] שיש ערך להביא את המסר למצעד הכללי במקום לדבר זה אל זה, אם כי אולי אפשר להיות נוכח בשניהם או לפחות להכיר בחשיבו…. כביסה שחורה במצעד הגאווה, 2003. מאז 2001 צעדו במצעד […]

  3. הומו, מזרחית, מרי וחיקוי | העוקץ - יוני 16, 2011

    […] מידה ישנה אמירה רדיקלית באירועי הגאווה הממוסחרים ואם בכלל אפשרית כזו, יהיה מעניין להפנות מבט בוחן אל סדרת סרטוני-פרסומת […]

  4. קצרצר – חתום בנשיקה או: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן) « - יולי 3, 2011

    […] מה שאתם רוצים, רק לא בפרהסיה." זאת האמירה הקבועה נגד מצעדי הגאווה, זאת אמירה רווחת ביחס להחזקת ידיים ברחוב או חלילה ביחס […]

  5. קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור « - יולי 23, 2011

    […] פחות (אבל פופולאריים הרבה פחות) להעלם. כמו שכתבתי פעם בהקשר של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקאלי, צריך ללמוד איך ללכת בשניהם גם […]

  6. דיווח מתוך השמורה « - אוקטובר 25, 2011

    […] עלתה היא למה הקהילה הלהט"בית כל כך אוהבת ליברלים (וממש חוששת משיח רדיקאלי). […]

  7. דיווח מתוך השמורה | העוקץ - אוקטובר 25, 2011

    […] בפוסט קודם העלתי את השאלה למה הליברלים, שאוהבים כל כך להפעיל אלימות עקיפה, אוהבים את מנחם בן, שמפעיל אלימות ישירה. התשובה, שנדמית לי מובנת מאליה, הייתה שזה מציב אותם במקום טוב באמצע, במקום המפשר, הבוגר, האחראי. השאלה שלא עלתה, היא למה הקהילה הלהט"בית כל כך אוהבת ליברלים (וממש חוששת משיח רדיקאלי). […]

  8. ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי « - ינואר 22, 2012

    […] להט"בים בשל הגנה (מדומה) על הקיים ושדורש קיפאון היא בהחלט תהפוך לגורם שראוי להתנגד לו. אפשר אולי לסיים באמירה הפוכה מפתיחתו של אוחובסקי. […]

  9. הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה « - מאי 5, 2012

    […] "'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת") […]

  10. קהילה, דגל שק! | העוקץ - מאי 6, 2012

    […] "'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך מסכם בראיון ל"עכבר העיר" אימרי קלמן, חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את יחסם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין "שווה להיות גאה" – ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת"). […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: