בין הזכות לקורת גג לניתוחים לשינוי מין – נאומו של שוקי הרזה ממצעד הגאווה בירושלים

*פוסט אורח*

|מאת אלישע (שוקי) אלכסנדר|

שלום, אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לא מזמן למישהי שאני מכיר מהקהילה שלנו, שהצליחה לעבור את הועדה לשינוי מין בתל השומר. כולנו יודעים כמה קשה לעבור את הועדה, ביחוד לאנשים טרנסג'נדרים שלא מתאימים לציפיות שלה, אנשים שבנוסף להיותם טרנסג'נדרים סובלים מאפליות נוספות כפולות ומשולשות.

בכל מקרה, אותה אישה הצליחה לעבור את הועדה בתל השומר, היא הצליחה לשמור על מצבה הנפשי בסוד – כי טיפולים לשינוי מין שאמורים להיות נגישים לכולנו, בשל בורות ואפליה נמנעים מאנשים טרנסג'נדרים שבנוסף על היותם טרנסג'נדרים יש להם פגיעות נפשיות.

אותה אישה שכרה דירה באמצעות סיוע של משרד השיכון, אבל בשל מצבה הנפשי היא איבדה את הדירה ונותרה ללא קורת גג. גורמים משירותי הרווחה ומהאגודה שעזרו לה, במקום לפנות לקהילה ולמצוא לה מקום, ולו זמני, לגור בו בשביל ההחלמה, החליטו לפנות לתל השומר שלא בידיעתה ולבקש את ביטול הניתוח.

לטובתה על פי השקפתם.

מסתבר שבפועל כדי להיות מועמדת לניתוח לשינוי מין, לא מספיק לעבור את שבעת מדורי הגיהינום של הועדה בתל השומר, מסתבר שאסור לך להיות הומלסית או פגועת נפש, ואם את כזו, הסודיות הרפואית שלך, וזכויות האדם שלך, הן הפקר.

צילום: צחי שקד

בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים.

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).