הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

האדמה שחיפשתי

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

ושוב שכחנו את הלסביות? – על הצעת החוק לשיוויון בהטבות מס לזוגות בני אותו המין

|מאת חגי|

הדיון הציבורי הנוכחי על הצעת החוק של חברת הכנסת עדי קול שתכליתה לתקן את פקודת מס הכנסה כך שבני זוג בני אותו המין שהם הורים יהיו זכאים לנקודות זיכוי זהות לזוגות הטרוסקסואליים נוטה לא פעם לעבור לפסים לא ענייניים. הויכוח, האם מדובר בהכרה בזוגיות של בני זוג בני אותו המין, ואם כן, מה משמעותה של ההכרה הזו, העלים לחלוטין את הדיון בשאלה האם מדובר מלכתחילה באפליה, ואם כן, באיזה אופן, והאם התיקון פותר אותה.

בניתוח מבריק, זיהה גל אמיר שהצעת החוק החדשה מבוססת על שימור וביסוס המודל ההטרונורמטיבי, ודורשת מבני הזוג ההומואים או בנות הזוג הלסביות להצהיר מי ה"גבר" ומי ה"אישה" במערכת היחסים. רובד נוסף של דיון, שכמעט אינו קיים, הוא שהתיקון בפועל פוגע בזוגות לסביות, שעד כה נהנו מהטבה לשתי בני הזוג, ומעתה יקבלו הטבה ככל זוג אחר (ואמנם, אף שרוב הדיון בסוגיה מתמקד בבני זוג הומואים בלבד, דברי ההסבר להצעת החוק מתייחסית מפורשות לכך ש" בתא משפחתי בו אישה נשואה לבת אותו המין, הזכאות לנקודות זיכוי גדולה יותר מתא משפחתי הטרוסקסואלי").

על הרקע הזה, השאלה היא האם באמת מדובר במאבק לשיוויון של הקהילה הלהט"בית, או במאבק של הומואים לקבלת זכויות על חשבון זכויותיהן של נשים, ובפרט, של בנות זוג לסביות.