התחושה המדויקת של הבלתי נראה

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

עברית היא סקסמניאקית

|מאת רוני|

"אני מתעוררת עם זקפת בוקר אימתנית וניגשת לאמבט להתאחד עם עצמי." כך מתחיל יומן הסקס של לולה קידר, שמתעד שבוע בחייה, במהלכו היא עושה דברים מיני דברים, ביניהם לעשות ביד, לשכב עם בחורה ולצפות בסרטים ארוטיים. היומן של לולה הוא אחד מבין חמישה יומנים שהתפרסמו בגיליון עכבר העיר האחרון. נשים תל אביביות בעלות נטיות מיניות שונות, שנמצאות במערכות יחסים מסוגים שונים, תיעדו שבוע מחיי המין שלהן. מחד, אפשר לחשוב שמדובר ביוזמה מעניינת – כן, כבר די ברור לכולמן שנשים עושות סקס, נהנות ממנו וכו' – בזה אין חידוש גדול, אבל לכתוב יומן מפורט על מחשבות, פנטזיות, אקטים מיניים עם פרטנרים ופרטנריות שונים/ות ואז לפרסם אותו בליווי תמונה ושם מלא – חשבתי שזה מעשה נועז למדי, וחשבתי – "חמש נשים זה מגוון לא רע". אבל המשפט הראשון שהבאתי כציטוט כאן הוא דוגמה מובהקת לטון הכללי של רוב הטקסטים, והוא הוריד לי את הזקפה שלעולם לא תהיה לי.

עלעול ביומנים השונים מגלה את המגבלה שכמעט כל הכותבות ניחנו בה – מגבלת השפה. והרי זה לא חדש לנו שמה שאין בשפה שלנו – אי אפשר לומר אותו. וזה לא חדש שעברית היא סקסמניאקית. שיש סיבה לכך שלולה קידר בחרה להגדיר את החשק המיני שלה דרך דימוי מין גברי – זקפה. כדי לבטא תשוקה סובייקטיבית, כדי להימנע מעמדת האובייקט, כדי לקחת בעלות על הרצונות שלה. לולה היא לא כלי בידיה של אף אישה ולא בידיו של אף גבר – אבל היא כלי ביד השפה. ללולה אין באמת זקפה. אז מה יש לה?

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה.