בזכות החברות

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

רבות כבר נכתב על המוסד המשפחתי ועל המקום שהוא תופס בתרבות שלנו. גם על המשפחה הישראלית באופן ספציפי לא קשה למצוא חומרי קריאה מעניינים שמטילים אור על מה שכולנו חווים כל שנה, בדמות הטחות הדדיות של עלבונות וגפילטע פיש. פייר בורדייה, בטקסט בשם On the Family as a Realized Category, כותב על המשפחה כיחידה שנתפסת כ"טבעית" וקודמת לכל תהליך חברוּת שאנו עוברים במוסדות חברתיים רבים אחרים, כגון בית ספר, צבא, עבודה. אך הוא מראה כי למשפחה יש דווקא קיום חברתי מושרש היטב – זוהי יחידה בעלת משמעות, שכל פרט שאי פעם חי במסגרתה, מבין אותה באופן דומה; אין-ספור פעולות וייצוגים חוברים לכדי הפיכתה לקטגוריה אובייקטיבית המקובלת על פרטים רבים באותו האופן: רובנו מבינים משפחה כישות מדומיינת בה מתקיימים יחסים של אחווה, אינטימיות, וערבות הדדית ללא יחסי כוחות, ולכך אנו שואפים כשאנו באות להקים משפחה משל עצמנו. החברה שלנו גם עדיין מושתתת באופן נרחב על אידאלים של משפחה המורכבת מאב, אם וילדים, ופרטים רבים בחברה אכן מחפשים אחר מסגרת זו כמעט בכל תקופה בחייהם הבוגרים. האלטרנטיבות שיכולות להתקיים במקביל לחיים בזוגיות הטרוסקסואלית, מקבלות הרבה פחות דגש, הרבה פחות ייצוגים תרבותיים, ואנשים רבים אינם מקבלים צורות חיים כאלה כלגיטימיות.

כך שהתשובה לשאלתו של א', "השאלה פה היא מי המשפחה," תהיה ברורה עבור רובנו: המשפחה שלנו מורכבת מהאבא והאמא שלנו, אחים ואחיות, ואח"כ מגיעים הסבים והסבתות, הדודים והדודות וילדיהם, וכך מתרחב לו המעגל. והוא מתרחב רק על פי קשרי דם ונישואים לקרובי דם. בן דוד שאיתו לא דיברתי מספר שנים, או דודה שלי דרך נישואים, נחשבים בחברה שלנו לבני משפחתי כמו שאף חברה טובה, עמה אני חולקת את שמחות וקשיי היומיום, לא תיחשב לעולם. קראתי לפני ימים אחדים שיש סדרי פסח נשיים-פמיניסטיים שמתקיימים כמסורת מאז שנות השבעים בארה"ב, אבל אלה מתקיימים לפני ליל הסדר במועדו, ככל הנראה כי אין זה בא להוות תחליף למשפחה. הביטוי שהכי מייצג בתרבות שלנו קרבה בדרגה גבוהה של מי שאינו בן-משפחה בקרבת דם או דרך נישואים לקרובי דם, הוא הביטוי, "היא כמו משפחה". כמו, אבל כנראה לא בדיוק. ואולי זה לא צריך להיות "בדיוק", אבל צריך להיות קצת יותר "כמו".

 

*

בשנה שעברה הברזתי מליל הסדר. לא בא לי טוב. לא רציתי לאכזב ולפגוע, ולכן כנראה חיכיתי לרגע האחרון כדי להודיע לאבא שלי בטלפון שאני לא מגיעה, ולעלות במקום זה על מונית שירות לקיבוץ בו חברה שלי גרה, כדי לחגוג את החג בחדר אוכל ענק עם הרבה מאוד אנשים שלא הכרתי. בחרתי לפטור את עצמי מהארוחה המשפחתית שתמיד מרגישה לי טעונה יותר בערבי חג. שבוע לאחר מכן ביקרתי בבית אמי לרגל חג שני, ונפלתי ושברתי רגל וגב, אירוע שהוביל לתקופה ארוכה של אשפוז ואז שיקום בבית אמי. 

התקופה שאחרי התאונה הציבה בפניי תמונה מעודדת למדי. חבריי וחברותיי הטובים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ומרגע התאונה, בנוסף לבני משפחתי שהיו שם לצדי כל העת, חברות וחברים מילאו תפקיד חשוב לא פחות; במהלך שלושת השבועות בהם הייתי מאושפזת בבית החולים, הן פקדו את מיטתי בקביעות נחרצת ובתדירות גבוהה. כששוחררתי מבית החולים לבית אמי, חברים וחברות המשיכו לבקר, לתמוך, לגלגל אותי על כסא גלגלים ולקחת אותי לימים קצרים של נופש בביתם ובמסעדות בת"א, לעשות לי שקמח במדרגות הבניינים נטולי המעליות, להסיע אותי חזרה לבית אמי, להביא לי עוגות טעימות וסרטים, ומה לא.

 *

כחודשיים לפני התאונה ביקרתי לימים ספורים בברלין, במהלכם התארחנו אני וט' בסקוואט שיתופי מקסים. חזרתי עם רשמים עמוקים על צורת החיים השיתופית הזו, שנראתה לי כמשלבת את הטוב מכל העולמות – האפשרות לחיות בשיתוף עם אנשים קרובים, אך עם פרטיות גדולה, ומבלי להיות כבולה רק למשפחה גרעינית משלך. בסקוואט גרו אנשים במגוון גדול של גילאים ובמצבי חיים שונים: רווקים ורווקות, אנשים בזוגיות, נשואים וכו', וצורת חיים זו גם מביאה עמה שכר דירה נמוך, ועלויות חיים נמוכות. עם חזרתי לתל אביב, כתבתי את אחד הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג עד היום – על הקשר בין מצב החיים של רווקוּת בחברה שלנו, לבין קיום כלכלי-חברתי מקשה ובלתי מאפשר. קיבלתי המון תגובות על הפוסט הזה, והבנתי שנגעתי בעצב חשוף. הסקוואט בברלין המחיש לי עד כמה אני, בתור אישה צעירה שאיננה בזוגיות ואין לה ילדים, הייתי כמהה לחיות בשיתוף עם אנשים קרובים, בלי להיות כבולה למטרה בלעדית של הקמת משפחה משלי. הרי אם אשאר רווקה עוד זמן מה, האם נגזר עליי לחיות בגפי תמיד, או במקרה הנפוץ יותר – עם שותף או שותפה זרים? ומה לגבי נשים שלא רוצות להתחתן או להיות בזוגיות? ומה לגבי מי שכן רוצה ונמצאת בזוגיות, אבל זו בסך הכל זוגיות – עוד בן אדם אחד, והעולם הוא גדול ומלא א/נשים שונים ושונות?

בישראל, כמו במקומות רבים בעולם, אישה רווקה מתקשה לקבל הכרה חברתית במצבה "נטול הגבר", וגם מתקשה להרוויח סכומי כסף שיאפשרו לה חיים מכובדים. ואם לחזור לבורדייה, האפשרות לחיים שיתופיים שאינם במסגרת משפחה, שיכולים להוות אלטרנטיבה למשוואת הזוגיות ההטרוסקסואלית, כמעט שאינה עולה על הדעת, וגם אין שאיפה חברתית רחבה לממש אפשרות חיים כזו. גם יחסים זוגיים שאינם הטרוסקסואלים אינם נחשבים למימוש עצמי אמיתי ולכניסה לסדר החברתי התקין. רווקוּת והומוסקסואליות מציבות אתגר לסדר החברתי ההטרונורמטיבי, וא/נשים המנסות לממש את האתגר, נענשים חברתית – בין אם על ידי הוקעה סביבתית ומניעת "אישור" על מקובלות חברתית, ובין אם באלימות פיזית של ממש. כמו כן, כמעט ולא קיימות מסגרות חלופיות למשפחה גרעינית, מבחינה תמיכה טיפולים וכלכלית. השילוב בין חברה התופסת אישה רווקה כבלתי-ממומשת וכחריגה, היעדר מסגרות תמיכה שאינן המשפחה הגרעינית, וכלכלה תחרותית בה כמעט כולם מפסידים – אבל נשים מפסידות יותר – יוצר אווירה המעודדת כניסה לזוגיות עם גבר, באופן שלא משתמע לשתי פנים.

כתבתי את הפוסט-של-אחרי-ברלין לפני המחאה של קיץ 2011, ואז בעודי יושבת מחוץ לעיר עם גבס על הרגל וחגורת-גב חונקת, צפיתי בהמונים ממלאים את הרחובות בדרישה לצדק חברתי. חגי כתב אז פוסט, חמש מחשבות על מחאת הדיור (בשלב ההוא המחאה עדיין נסובה סביב דרישה לדיור במחיר הוגן). המחשבה הראשונה של חגי היתה, "כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריארכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה."

 

 *

במאמר חשוב ומרתק מאת Ellen Kay Trimberger, הנקרא Friendship Networks and Care, נפרש מחקר כמותי ואיכותני, המתאר את חשיבותן של רשתות חברתיות בחייהם של אנשים זקנים, חולים, רווקים ורווקות, אמהות חד הוריות, וא/נשים המצויות בעתות מצוקה. עוד הרבה לפני התאונה, רציתי להקדיש למאמר הזה פוסט, ולתת במה וקרדיט לא/נשים רבות המקיפות אותי בחיי היומיום, שבלעדיהן החיים היו נראים הרבה פחות טוב.

טרימברגר חקרה וגילתה, כי רשתות חברתיות מהוות כוח טיפולי נרחב בארצות הברית, אך בה בעת, קשרים חבריים כאלה הם שקופים מבחינה תרבותית, או במקרה של הכרה בהם – הם זוכים למעט מאוד יחס וכבוד. טרימברגר ניתחה סדרת כתבות שהתפרסמה בניו יורק טיימס לאחר פיגוע ה-11 בספטמבר במגדלי התאומים, במסגרתה עקב העיתון אחר נעדרי הפיגוע שמשפחתם חיפשה אחריהם. הסיפורים התמקדו באנשים הנעדרים, ובקשרים האנושיים שיצרו בחייהם, וטרימברגר גילתה, כי על אף שסדרת הכתבות הוכתרה על ידי העיתון כסדרה שמדגישה את חשיבותה על משפחה, אחוז גדול מהסיפורים התמקד דווקא בקשרי חברות אמיצים של הנעדרים והנעדרות השונים. במקרים רבים, מי שחיפשו אחר הנעדרים, היו חברים וחברות קרובים, ולאו דווקא בני משפחה.

מחקרים נוספים שטרימברגר מתייחסת אליהם מתמקדים בחשיבות הרשתות החברתיות במקרים של מחלה קשה, בייחוד במקרים של מחלת האיידס אצל הומוסקסואלים. מחקרים שהתמקדו בגברים הומוסקסואלים נשאי איידס, הראו שאלה נסמכים באופן נרחב על קשרי חברות וידידות בשגרת היומיום שלהם, שדורשת טיפול מסור ומתמשך. טרימברגר ערכה בין היתר מחקר עם נשים רווקות, ומצאה כי קשרי החברות בחייהן הם חשובים ומשמעותיים ביותר. אחד הסיפורים בהם מתמקדת טרימברגר, הוא סיפורה של ג'ניפר, אישה צעירה בתחילת שנות השלושים לחייה, ששברה את רגלה בתאונה, ונסמכה באופן נרחב על עזרה וטיפול של רשת חברתית שבנתה לעצמה. כיום, א/נשים רבות מעבירות חלקים נכבדים מחייהן במצב של רווקוּת, ונסמכות על חברים וחברות בכל תחום בחייהן.

 

*

אז השאלה פה היא מי המשפחה. עם מי אנחנו חוגגות את ליל הסדר. על מי אנחנו נסמכים כשאנחנו חולות. עם מי אנחנו חולקות שמחות וכאבים. טרימברגר מביאה דוגמאות רבות לאופן בו אנשים דואגים זו לזה גם מחוץ להקשרים משפחתיים – לא רק רווקים ורווקות ואנשים במצוקה, אלא גם אנשים נשואים, בעלות משפחה גרעינית משלהן, נסמכים על חברות וחברים, ומעניקים תמיכה לאהובות שאינן בני משפחתם. 

עם זאת, טרימברגר מונה סיבות לכך שקשרים אלה לא מהווים עדיין תחליף אמיתי למשפחה: קשרי חברות אינם מעוגנים בקשרי נישואים או משפחה, ולכן אין להם מעמד חוקי (לדוגמה, אם אני רוצה לקחת יום מחלה מהעבודה כדי לעזור לחברה חולה, אין לכך מעמד חוקי, בעוד יש מעמד חוקי לטיפול בהורה מבוגר); התפיסה הרווחת היא שקשרי חברות נועדו בעיקר כדי להעביר זמן פנוי ולחלוק קשיים רגשיים, ולכן אין לנו ציפייה שחברים יספקו תמיכה חומרית או טיפולית – אנו נתפעל מחברים שכן מוכנים להעניק תמיכה כזו, אך לא נגנה חברות או נעביר עליהן ביקורת אם לא יעניקו טיפול מסוג זה; בגלל שחברוּת מושתתת לרוב על שוויון והדדיות, חברים לא תמיד ירצו לשתף פעולה עם קשרים ארוכי טווח שאינם הדדיים ולא יכולים להשיב באותו המטבע; ובגלל שקשרי חברוּת הם שקופים מבחינה חברתית וגם מחקרית, מעולם לא למדנו כיצד לשמר קשרים כאלה או להתמודד עם משברים אמיתיים בקשרי חברות.

כשגרתי אצל אמי אחרי התאונה, היה לא קל. נסמכתי עליה ועל אחותי באופן מלא. הן היו צריכות להכין לי את את הארוחות שלי, הן היו צריכות לעזור לי לזוז ממקום למקום ולסדר אחריי, והן היו צריכות להיות איתי כל הזמן, גם בימים בהם סירבתי לדבר מרוב ייאוש ודיכאון. והן היו שם. אני לא יודעת אם קשר חברוּת כלשהו היה שורד מצב קריטי כזה. כל פן טיפולי שמוענק לנו על ידי חברים, הוא מעבר למצופה, ותפיסה מייצרת מציאות: מבני משפחתנו נצפה תמיד להרבה יותר. ואם לחזור ל"בדיוק כמו משפחה" – טרימברגר מעודדת אותנו דווקא לשמור על קשרי חברוּת נפרדים מקשרים משפחתיים, דווקא בגלל הגוון הייחודי של קשרים אלה. אך זאת, בד ובד עם פעולה חברתית רחבה שתוכל להעניק להם יותר נראוּת בציבור.

 

 *

אני לא בזוגיות, אין לי ילדים, אבל יש לי חברים טובים. המשפחה תומכת. החברים תומכים. כרגע הם תומכים באופנים שונים, שבזמנים מסוימים גם חופפים. סבתא שלי מייחלת ליום בו אתחתן עם גבר חלומותיה (ייאמר לזכותה, שהיא מאחלת לי עוד דברים רבים וטובים). אני מבינה אותה, היא דואגת לי. היא רוצה לראות אותי "מסודרת". אפשר להגחיך את כל הסבתות של העולם, עם הדרישות השמרניות שלהן שנתחתן ונעמיד צאצאים, אבל הסבתות האלה יודעות על מה הן מדברות. עוד לא הגענו, כחברה, למקום בו אני יכולה להגיד לסבתא שלי, "אל תדאגי, סבתא, יש מי שדואג לי במאה אחוז."

אני משקיעה הרבה זמן ומחשבה וגם דיבורים בלנסות ולהעביר לא/נשים מסביבי את המסר, שיש אלטרנטיבות. ואני גם באמת מאמינה בזה. יש אלטרנטיבות. אבל כרגע הן בדיוק זה – אלטרנטיבות, מכיוון שהן לא מספיק מעוגנות בתרבות, בחוק, בתפיסות של כולנו. משפחות מתפרקות, אבל לרוב, משהו שם דבוק חזק יותר מכל הליך גירושים או נסיעה של מישהו לחו"ל – בורדייה שם על זה את האצבע. נכון להיום, הערובה המשמעותית שלי היא המשפחה הגרעינית שלי מלידה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה טיפולית רחבה. ומי שאין לו משפחה – צריך את אייל קיציס ש"ישדך" לו משפחה לליל הסדר. וצריכה עוד הרבה דברים שאין. אני חולמת בהקיץ על סקוואטים שיתופיים שימלאו את הארץ, אבל אני לא שמה את הכסף שלי (תרתי משמע) שזה באמת יקרה.

אין לי פתרונות גאוניים, אני מודה. אני רואה מסביבי ניסיונות אמיתיים לשנות את המצב הזה, וליצור קהילות של אנשים שיערבו זה לזו לזה בעת הצורך, וגם סתם כך. זה כמעט בלתי אפשרי. א/נשים רוצים בכך, אבל קשה לנו לוותר על מה שלמדנו לחשוק בו. אני בעצמי עדיין לא יודעת במה אני חושקת, ומה אני מייחלת שיקרה בשנים הקרובות, או בעתיד הרחוק יותר. אולי יום אחד אדע, ואז לא אדע, ואז אשכח שאני לא יודעת, ואקום בבוקר וארצה משהו אחר לגמרי. כן, מהיכרות עם עצמי, כנראה שזה מה שיקרה בסופו של דבר. אני שמחה שיש לי את הפריווילגיה המשמעותית של לדמיין מצבים שונים שכאלה. אני פשוט לא בטוחה שהמציאות תתאים את עצמה כל כך בקלות. מצד שני, לא נראה לי שאוותר כל כך בקלות גם כן.