לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון

15 יונ

|מאת רוני| 

לפני שבע שנים הייתי חיילת ממורמרת בשירות סדיר. בעוד רוב מי ששירתו איתי היו נלהבים יומם וליל מכל המידע הסודי שהורו עליהם ללמוד ולדעת, אני בעיקר הרגשתי רע יומם וליל. לאחר שהצבא כשל בכל דרך אפשרית לגלות מה פשר המחלה שעליה אני מתלוננת כמעט כל יום במרפאה הצבאית, ולאחר שהרופאים הותירו אותי בסבלי חודשים ארוכים, אובחנתי לבסוף בבית החולים כחולה בסרטן, ונפלטתי מיד מהמערכת הצבאית, שלא לקחה שום אחריות על הרשלנות הרפואית המובהקת של רופאיה, כמובן. וכך, בעוד רוב חבריי נמצאים בתחילת-אמצע השירות הצבאי, פוקדים בסיסים צבאיים כל יום ביומו, אני התחלתי לפקוד את בית החולים איכילוב לקבלת טיפולים כימותרפיים. תוך שבועיים נפרדתי לשלום משגרת יומי, מהחברה המיידית שלי ומגופי כפי שהכרתי אותו מאז ומתמיד.

הייתי בת תשע עשרה ורציתי מה שרוב חברותיי רצו בגיל תשע עשרה. לצאת בערב, ללכת לים, לתכנן את החיים לאחר הצבא, שבחורים יבחינו בי. בחורים הסתכלו עליי לפני שהייתי חולה, ומבחינתי, כלום לא השתנה, הייתי עדיין אני – רוצה להיות מושכת, רוצה להימשך. ובתקופת המחלה בחורים הסתכלו עליי, ועוד איך. אך לקח לי זמן להבין שהם לא מסתכלים עליי כי הם רואים בחורה שמוצאת חן בעיניהם, אלא כי הם רואים בחורה בלי שיער שמסתכלת עליהם; במהלך הטיפולים הכימותרפיים איבדתי כל שערה שהיתה לגופי. מבחינת הסביבה, הפכתי בלתי נראית. יותר נכון – הפכתי הכי נראית, באופן שלא רציתי להיראות בה לעולם: חולה, א-מינית, שונה (כשבשלב מסוים במהלך הטיפולים הכרתי בחור שאמר את המילים המופלאות, "את יפה כמו שאת עכשיו," חשבתי שאתחתן איתו בו ברגע. טוב נו, תמימות של בת תשע עשרה.)

אחרי חודשים שנראו כמו נצח, בהם הטיפולים השפיעו עליי בהצלחה והרסו את המחלה, אך גם השחיתו חלקים רבים בגופי ונפשי, הגיע הרגע בו אמרו: "הבראת." וכך פתאום, שוב נפלטתי לחיים כפי שלא הכרתי אותם מעולם – בלי מסגרת, בלי שגרת טיפולים-בדיקות דם-מנוחה-תרופות, בלי בית משלי.  

עברו שבע שנים. חיי שונים ללא היכר מאלה שחייתי בגיל תשע עשרה; דירה בתל אביב, עבודה, חברות וחברים, לימודים, יצירה, כתיבה. הזהות שלי כאישה התגלתה לי לאט ובאמצעות הליכה בדרך רבת מהמורות. הנראוּת שלי כאישה וכבת אדם מן המניין – ולא כמי שבולטת ברחוב בשונוּת החולה שלה – לא באה בקלות ובהרגשה שלמה, אחרי שחוויתי את הטראומה של להיות נראית כמו שאני לא רוצה להיראות, ובלתי נראית בו בזמן במרחב, בעל כורחי. הגוף שלי השתקם באיטיות בשנים שלאחר המחלה, והתחושה הפגומה שקיננה בי נתנה את אותותיה, הקימה בי שלוחות שחורות מחד, וגם שלוחות מוארות מאידך. מתוך כך צמחה בי תפיסת חיים שבסיסה הצמיח בי ענפים וזרועות המונפות לכל עבר, מבקשות להבין, לראות אדם כפי שהוא או היא רוצים להיראות, ללטף. לא לשכוח. או לכל הפחות לנסות.

 *

מאז שעברתי תאונה לפני חודשיים, בה שברתי את רגלי וחוליה בעמוד השדרה, התנועה שלי במרחב מותנית בשימוש בכיסא גלגלים. אני מחלימה, ובעוד חודשיים נוספים אני אמורה לשוב וללכת, אבל כרגע אני גרה בבית אמי מחוץ לעיר. פעם בשבוע-שבועיים נופל בחלקי האושר לצאת מהבית עם חברות שאוספים אותי במכונית לאיזה יום-יומיים לתל אביב (אהובתי!), לאכול במסעדה, לשתות קפה. עם כיסא הגלגלים, כמובן.

כמה ימים לאחר התאונה, בעודי שוכבת בבית החולים, כבר זממתי מזימות על ישיבה אין-סופית בבתי קפה עם ספרים ועיתונים לרוב, ברגע שמצבי הפיזי יאפשר זאת – במצב הביניים שבין ריתוק מלא למיטה ולבית לבין חזרה מלאה לשגרת חיי. נשבעתי לחברים וחברות שבמקום לבקר אותי בבית החולים או בבית אמי, בקרוב כולם יוכלו לעשות עלייה לרגל לאחד מבתי הקפה האהובים עליי ועליהם משך ימים שלמים.

ואז זה הכה בי: לאן אני יכולה להגיע בכיסא גלגלים? מרגע שהתיישבתי על כיסא זה, הבנתי שעליי לחדד מחדש יכולות ניווט עדינות ונסיעה ברוורס רק כדי להגיע לשירותים. פתאום יחס חלל-תנועה הפך קריטי עבורי – עניינים כמו רוחב המסדרון ורוחב הדלת, גודל האמבטיה וגובה האסלה, קיומן הבלתי-נמנע של מדרגות בכל מקום ומהמורות במדרכות ובכבישים, התחילו לתפוס מקום רציני במוקד דפוסי המחשבה שלי.

התחלתי למנות את בתי הקפה שאני יושבת בהם דרך קבע. רשימה מהירה שנערכה העלתה בעיות נגישות לשירותים בכל בתי הקפה כולם, ללא יוצא מן הכלל. אלה שעוד הצלחתי "להעביר" מחמת הספק, לקו בבעיית מדרגות כתנאי-סף לכניסה למקום עצמו. אחרי זה ניסיתי לחשוב גם על מקומות הבילוי שאני יוצאת אליהם. אחרי הכל, גם בכיסא גלגלים מגיע לי לשתות בירה. אך אחרי שסימנתי X גדול על רובם ככולם, התחלתי להיעלב. כן, אני לוקחת את זה באופן הכי אישי שאפשר.

*

באתר עמותת בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, קראתי כי בחודש מרץ 2005 תוקן חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998, והוסף לו פרק מרכזי, הקובע את החובה להנגיש כל מקום שפתוח לציבור, וכל שירות שניתן לציבור, לאנשים עם כל סוגי המוגבלות. לפי החוק, משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי קולנוע ותיאטראות, מסעדות ובתי קפה, מוזיאונים, בתי מלון, פארקים, מוסדות דת, בתי עלמין – כל אלה ואחרים חייבים בנגישות מלאה. חובת הנגישות כוללת נגישות לאנשים עם מוגבלות פיזית (מעלית, רמפה, שירותים לפי התקן וכו'); לאנשים עם מוגבלות בראייה (כמו כריזה במעלית, מידע בכתב ברייל); לאנשים עם מוגבלות בשמיעה (דוגמת מערכות הגברה בתיאטראות); לאנשים עם מוגבלות נפשית ועם אוטיזם (כמו פטור מהמתנה בתור); לאנשים עם מוגבלות שכלית (למשל, מסירת מידע בשפה ברורה), ועוד. במרץ 2009 פורסם תיקון לתקנות התכנון והבניה, העוסק בדרישות להתאמת נגישות בכל מבני הציבור החדשים הנבנים בישראל, כך שיהיו נגישים גם לאנשים עם מגוון סוגי המוגבלות. התקנות נכתבו בעקבות תיקון מס' 2– "תיקון הנגישות".

חלה התקדמות שלא ניתן להתעלם ממנה, אך בפועל, אחוזים נמוכים מאוד מתוך כלל המבנים בישראל, נגישים לאנשים עם מוגבלויות. באתר עמותת נגישות ישראל, מצאתי לומדה שלמה שפותחה על ידי העמותה עבור בעלי מסעדות – כיצד להנגיש מסעדה, ומהם הקריטריונים להפיכת מסעדה לנגישה עבור אנשים עם מוגבלויות. מבט חטוף על הקריטריונים השונים, מעלה כי כמות המסעדות הנגישות כיום לאנשים עם מוגבלויות, היא זעומה. תגידו לי אתם, מתי בפעם האחרונה הייתם בבית קפה שהתפשר על עיצוב הפנים וויתר על הצבת עוד שולחן-שניים, בשביל לאפשר מעבר רחב יותר? וכל זאת עוד לפני שמתייחסים לנגישות לתחבורה ציבורית, נגישות לחינוך, נגישות למערכת המשפט ועוד.

 *

זכורים לי שני מקרים מהשנים האחרונות. לפני שנתיים בדיוק, ביוני 2009, תל אביב רעשה וגעשה כאשר מסעדת קנטינה התעמרה בחולת סרטן. חולי סרטן שעוברים טיפולים כימותרפיים חשופים מאוד לזיהומים ומחלות, שכן הטיפולים הכימותרפיים מחלישים באופן ניכר את המערכת החיסונית. לכן, כאשר דליה גלבוע, אשר היתה אז חולה בסרטן השחלות, הזמינה מקום במסעדת קנטינה, היא ביקשה בפירוש שולחן על המרפסת בחוץ, כדי להימנע מחדר סגור ולא מאוורר בו היא עלולה להיחשף בקלות לחיידקים. אך כאשר גלבוע הגיעה למקום עם בעלה וידידיה, בעלי המסעדה סירב להושיבם במרפסת בטענה שגלבוע משקרת שהיא חולה כדי להשיג מקום נחשק יותר על המרפסת. לבסוף עזבה גלבוע את המקום בבושת פנים.

ביולי 2009, גורש האמן פסח סלבוסקי מבית הקפה סגפרדו שבדיזנגוף. סלבוסקי, איש מבוגר שידו נכרתה בנעוריו, נכנס לבית הקפה כדי לקנות כריך, הזמין את מה שרצה ועורר את חשדו של מנהל בית הקפה, שחשב שסלבוסקי הוא הומלס שבא לקבץ נדבות. המנהל התרגז על סלבוסקי, ביקש לגרש אותו מהמקום, והגדיל לעשות ושפך כוס מים על ראשו. גם לאחר התערבות של לקוחות ששהו במקום, המנהל עמד על שלו ודרש מסלבוסקי לעזוב את בית הקפה.

אלה סיפורים שהגיעו לעיתונות. מדובר באישה חולת סרטן וגבר עם מוגבלות, ששניהם יכלו להגיע לעיתונות בשל מעמדם בחברה. אך ברור שעל כל סיפור שמתפרסם, ישנם עוד אלפים רבים שעוברים עליהם בשתיקה, לא רק בעיתונים, אלא אפילו סתם ככה ברחוב.

גם בי מקננים סיפורים שאפילו לא הגיעו למעמד של סיפורים, כי לא אפשרתי להם לקרום עור וגידים – המסעדה ההיא שלא הלכתי אליה, בית הקפה שלא ישבתי בו – בגלל שמראש אני לא רוצה אפילו לנסות. לא רוצה להתעכב ליד דלת צרה מדי, ממש לא בוער לי ליפול בשירותים, לא מעוניינת שכל מי שיושב בשולחן יצטרך לקום כדי לפנות לי דרך. והדבר האחרון שאני צריכה הם המבטים. "אבל לא, את לא חולה," אני אומרת לעצמי, וכולמן מסביב טורחות להזכיר לי שוב ושוב. "זה זמני, זה אוטוטוטוטו עובר. עוד חודשיים, שלושה, עוד ממש מעט זמן ותלכי כמו כלום." עד אז, לחשוק שיניים, לשנס מותניים (ליטראלית), ולנסות ליהנות קצת מאוכל טוב וספרים. 

אבל המבטים. הם בכל מקום. אלה שכנראה תמיד יהיו מנת חלקם של השונים והשונות, מבטים שגם כאשר מנסים להצניע אותם ולא להסתכל, רק לא להסתכל, אולי קצת להסתכל ואז לא להסתכל, להסתכל על הרצפה כדי לא להסתכל…

להסתכל.

 *

נזכרתי לפני כמה ימים בטקסט של פרנץ פנון, "עור שחור, מסכות לבנות," בו פנון כותב על הווייתו של האיש השחור כחוויה גופנית של זהות מבולבלת, הנמצאת תחת מבטו המקבע של האדם הלבן. פנון דן באפשרות של אדם שחור לבנות לעצמו זהות בעולם בו האדם הלבן שולט, ומקבע את השחור בתוך עורו. הגוף השחור הוא תמיד שלילה של הגוף הלבן, הגוף השחור מכונן את עצמו דרך מבטו המקבע של האדם הלבן. במובן הזה פנון מייצג גישה שהיום רווחת בדיונים רבים של גזענות, מיזוגניה, ושנאת האחר בכלל – אישה מייצגת את ה"אחר" בהשוואה לגבר, שחור מייצג את ה"אחר" בהשוואה ללבן. בישראל, הערבי הוא ה"אחר" של היהודי, המזרחי הוא ה"אחר" של האשכנזי. המוגבל הוא ה"אחר" של זה שאינו מוגבל.

מה שהותיר בי רושם חזק כשקראתי את פנון בתחילת התואר, היה האופן בו הטקסט התפורר והתפרק ככל שהתקדם, מה שהעלה בי את אותו זיכרון של המבט המפורר כשהייתי בת תשע עשרה. נקודת המוצא של הטקסט היא הרצון של פנון להשתלב בחברה המבוססת על ערכי האדם הלבן, אך כשפנון נוכח להבין שאין לו דרך להשתלב בעולם הזה, מעצם היותו בולט בשונות שלו, הטקסט שלו מתחיל לבטא את החוויה הגופית שאין שנייה לה: כשרואים אותך, ליטראלית, כנחות בכל מקום אליו אתה הולך, אין מנוס מלחוש את צריבת המבט המקעקע אותך ומקבע אותך במקום הנידח ביותר בספירה החברתית. בתחתית סולם סדר העדיפויות. נראה-לא-נראה: נראה בתור איש שחור, לא נראה בתור בן אדם שלם.

השיח הפמיניסטי, שמשולב כיום מאוד בשיח זכויות האדם המורכב מפריזמה של שיחים העוסקים בדיכוי מיעוטים וחלשים בחברה, כבר מזמן עמד על תפיסת האישה כ"אחר" לערכים הגבריים השולטים בעולם בו אנו חיים. זוהי דיכוטומיה איתה אני חיה כל יום בחיי, וכשאני מרגישה בטוחה שהגעתי למקום הכי ממומש והכי הוליסטי של עצמי כבת אדם ואישה, מספיקה איזו הערה דוחה על התחת שלי ברחוב חשוך, כדי להחזיר אותי למציאות. זוהי חוויה שנשים לומדות לחיות איתה. המיניות שלנו נבנית בעיני עצמנו כראי לתפיסות חברתיות דכאניות. ומה קורה כשזהות "אחר" אחת מוחלפת בזהות "אחר" נוספת? כשאישה בריאה הופכת לאישה נכה, ללא-אישה? בתור אישה אני נראית-לא-נראית ובתור בת אדם מוגבלת אני נראית-לא-נראית. באף אחד מהמקרים הסביבה לא מאפשרת לי גמישות בבחירת הזהות שלי, ועליי לגבור על מכשולים כדי להיראות כמות שאני בחברה, על כל החלקים שקיימים בי.

בל הוקס כתבה "פמיניזם זה לכולם," ואין ספק שלפי תפיסה זו – תפיסה שכותבי הבלוג הזה מאמצות אל לבם – פעילות פמיניסטית לא יכולה להדיר את רגליה מסוגים שונים של דיכוי. דיכוי אחד תמיד יהיה שלוב יד ביד בדיכוי אחר. הזהויות שלנו מורכבות משלל חלקי "אני" שלעתים מקבלים ביטוי ולעתים לא: האישה שבי מקבלת פחות ביטוי בימים אלה בספירה החברתית, בדיוק בגלל שהמגבלה הפיזית שאני חווה בימים אלה היא זו שעומדת באור הזרקורים ומשמשת ככרטיס ביקור – זה הדבר שרואים עליי כרגע, לפני כל דבר אחר. ואם המיניות הנשית בחברה שלנו נתפסת כמתבטאת בדרך הצרה ביותר של תפיסות גוף ויופי, וכולן ללא יוצאות מן הכלל צריכות ליישר קו, אז ישיבה בכיסא גלגלים לא עולה בקנה אחד עם תפיסות אלה. גם הנשיות שבי וגם חלקים גדולים מהאנושיות שבי בלתי נראים לעולם, בעוד כיסא הגלגלים זועק את קיומו.

 *

לאן אני יכולה להגיע בכיסא גלגלים? התשובה היא, לא להרבה מקומות.

לאן אני רוצה להגיע בכיסא גלגלים? אולי זו השאלה החשובה באמת. נכון לכרגע, גם לא להרבה מקומות. הנגישות היא סממן – קריטי אמנם – לתפיסות חברתיות, אך היא עדיין בגדר סממן. המסר שבבסיס מחסור בנגישות לאנשים עם מוגבלויות, הוא: "אל תבואו לכאן, אתם לא רצויים כאן בינינו."

גם במקומות בהם יושבים האנשים שמחשיבים את עצמם הכי מודעים פוליטית, חברתית, סביבתית – אין כניסה לנכים. לא כי כך מצהירים, כמובן, אבל פני השטח הפיזיים אומרים מדברים את מה שמתחת לפני השטח הסימבוליים. גם אני דיברתי עד לפני חודשיים על פוליטיקה וצדק ופמיניזם באותם בתי קפה. ולמרות שאני מנסה, שכחתי, שכחתי

שאין כניסה ל"אחרים". ואם ביום שישי אחד בבוקר תגיע במקרה מישהי לבית הקפה בו נהגה לשבת עד לא מזמן, והפעם היא תגיע בכיסא גלגלים, היא תישאר על המדרכה ותוכל לכל היותר להביט פנימה עליי, ואני אוכל להביט החוצה עליה. אנסה לדבר בשפתה, כי היא אני ואני היא. 

מודעות פרסומת

21 תגובות to “לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון”

  1. גיל אנגלשטיין יוני 15, 2011 בשעה 2:36 pm #

    טקסט מרגש וחשוב. היכולת שלך להנכיח את הפוליטי באישי והאישי בפוליטי בצורה אפקטיבית ולא וולגרית היא יוצאת דופן, ובנימה אישית, זה מעורר השתאות שדווקא בזמן קשה כמו זמן פציעות את מוצאת את היכולת לעשות זאת. שאפו.

    התייחסות נוספת לנושא של נשיות, נכות, נראות וחוסר נראות אפשר למצוא בסרט של רונה סופר, 'לאב דווקא', שאפשר לצפות בו בלינק הזה – http://yes.walla.co.il/?w=/7837/1726263 . מומלץ מאוד

  2. Morin יוני 15, 2011 בשעה 2:38 pm #

    בכנס שהיה ביום ב' השבוע על פמיניזם ומוגבלות (באוני' חיפה), עלתה נקודה שהיתה לי חשובה מאד: גם מי שחי ללא מוגבלות (לכאורה, כי לכל אדם יש מגבלות מסויימות), הוא כזה באופן זמני. עם הגיל והמקריות יכולים להגיע כל מיני סוגים של מוגבלות שצריך לחיות איתה.
    כל אדם יודע מה המין ומה המגדר ומה המוצא האתני שלו, ויודע שזה לא ישתנה. עוני ונכות הם מצבים שכל אחד יכול למצוא את עצמו בהם בעקבות שינויים לא צפויים. ואין בכך אמירה לגבי הקדימות שצריך לתת למצבים האלו, אלא אולי לגבי מידת ההזדהות שהייתי מצפה למצוא באדם ללא-מוגבלות-באופן-זמני.

  3. נגה יוני 15, 2011 בשעה 5:56 pm #

    לפני כמה שנים כמה בירושלים יוזמה של תנועת מעגלי צדק בשם התו החברתי, שהוא מין "תעודת כשרות" חברתית למקומות שהינם נגישים לנכים ולא פוגעים בזכויות של העובדים שלהם. בירושלים כבר לא נדיר היום לראות אנשים שבודקים קיום תעודה כזו לפני השם הולכים לאכול במקום.
    לצערי הדבר לא תפס ממש בתל אביב, אבל אולי יום יבוא…

    http://www.mtzedek.org.il/abouttav.asp

  4. נעמה יוני 15, 2011 בשעה 6:13 pm #

  5. הודיה יוני 15, 2011 בשעה 6:25 pm #

    פוסט מאד מעניין ומרגש. כבחורה מוגבלת אני מזדהה עם כל מילה ומילה.
    כלכך נכון ומוחשי, שפתאום כשאת נעשית מוגבלת( מה שיכול לקרוא לכל אדם בכל גיל..)
    את לא אותה אחת ובכל מקום רואים אותך כיצור שונה ושוכחים שעד לפני זמן קצר היית בדיוק כמותם..

  6. עלמה יוני 17, 2011 בשעה 6:46 am #

    הכתיבה שלך נוגעת. פוסט יפה ומעורר מחשבה.
    אני יודעת שזו נקודה שולית בתוך הכל, אבל מאוד שמחתי לקרוא שאת כבר מתאוששת ותוכלי ללכת גם בלי הכיסא בקרוב.

  7. מעין יוני 18, 2011 בשעה 10:18 pm #

    רוני, רוני, רוני. שוב הרסת אותי. חיבוקים. ברמה העמוקה יותר של החיבורים שהבאת כאן- את נהדרת והחוטים שמקשרים בין הטקסטים, סוגי הדיכוי והמציאות-עדינים ובוטים בו זמנית. סחתין

    • מאיה יוני 28, 2011 בשעה 8:58 pm #

      היי רוני.

      ראשית כל – ישר נזכרתי בסיפור "זר בכפר" של ג'יימס בולדווין, מתוך הספר העצום באותו שם [בהוצאת נהר]. ג'יימס בולדווין היה סופר אמריקאי שחור, והומו, ובשלב מסויים יצא לגלות מרצון בפאריז. הוא כותב על מה זה להיות מאוד נראה ובעצם לא נראה בכלל. בסיפור הזה ספציפית הוא מספר על ביקור בכפר נידח, אולי בשוויץ, שהוא היה האדם השחור הראשון that ever steppd foot in it. ואנשים מסביב מנסים להרטיב אותו, לנקות את הפנים שלו במטפחת, ובקיצור – לבדוק אם הוא אמיתי. על כך שבמובן אחד הוא היה האדם הבולט ביותר בכפר, אבל במובן אחר הם בכלל לא תפסו אותו כאדם.
      [אני קצת עייפה, אני מקווה שהצלחתי להסביר באופן רבע סביר.] מתעוררות בי כל מני שאלות, אבל אני לא יודעת אם הן גסות רוח ולא במקום. היה מהפך קרביים לקרוא את מה שכתבת. ואכן – אין ספק שבעליהם אי אילו מועדונים ובתי קפה בת"א בפירוש ובמודע מדירים אנשים שמשתנעים בכיסא גלגלים, כי הם לא מייצרים אווירה מגניבה, סקסית וזורמת בתודעתם. ואני חושבת שדווקא את בהחלט יכולה – לא, לא לבוא לשם ולסבול או חלילה ליפול בשירותים [ודווקא בשירותים] אלא לבוא לשם – בכיסא גלגלים – ולהתעמת עם הבעלים של בית הקפה על חוסר הנגישות של העסק שלו. כן, זה הכי פמיניסטיות באגאדיר. אבל היי, גו פמיניסטיות באגאדיר. אני אשמח להצטרף אלייך לפעולה כזו בכל אופן – ויש לך הרי את המייל שלי…..מקווה לראות אותך ליד בית הכנסת הגדול באלנבי, וזהו – אני אוותר על שאר הדברים שאולי רציתי להגיד.

      מאיה,
      או גילי שיינפלד,
      את תחליטי.

  8. יואב יולי 2, 2011 בשעה 6:08 pm #

    רוני, טקסט ממש יפה וחשוב. אפילו מכונן בשבילי, בכל מה שנוגע לזכויות אדם בהקשר הזה. כאדם שנחשב בחברה שלנו ל"לא אחר" – גבר, לבן, סטרייט, בריא (יחסית) – אני רוצה לזכור תמיד את הזמניות והיחסיות של המעמד הזה, וגם את חוסר המשמעות שלו ביחס לכל דבר שחשוב לי בעולם הזה. כמו שאהרון שבתאי רואה תמיד באהובתו את הילדה והזקנה, הבריאה והחולה שהיא היתה תהיה ויכולה להיות, גם כל אחד מאיתנו צריך לזכור לראות את עצמו ככל האפשרויות הגלומות בו כיצור אנושי (וב"עמוק באדמה" מלמדים אותנו שאחת מהם היא גם אתה המת), מה שיעזור לנו להשיל לאט לאט את ההרגלים הדפוקים שמושרשים ככ בחברה שלנו. תרגישי טוב ותמשיכי לכתוב.

  9. יאטרוגני יולי 2, 2011 בשעה 7:04 pm #

    אגב ספרים שנזכרים בהם תוך כדי הקריאה, קפץ לי לראש ספר קטן של ז'ורז' פרק, "חלל וכו': מבחר מרחבים". בכלל כל הספרים שהוצאת בבל דאגה לתרגם מוצלחים. ותודה על הפוסט.

  10. שיר-דמע יולי 7, 2011 בשעה 8:50 am #

    מאוד מרגש וכל כך חשוב.

    התקנות שאמורות להסדיר את הנגשתם של בניינים ציבוריים לאנשים עם מוגבלויות יוצאות רק עכשיו לדרך, נראה מה ייצא מזה:
    http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Subjects/NegisutMivneyTzibur.htm

  11. ריקי ישראלי יולי 10, 2011 בשעה 2:40 pm #

    2 אסוציאציות מיידיות שעולות בי עם קריאת הפוסט המכאיב הזה:
    עם סיום ההופעה של לאונרד כהן באצטדיון רמת גן, צעדנו מאושרים וטובי לב לכיוון היציאה. על מנת לצאת מהאצטדיון היה עלינו לטפס גרם מדרגות גבוה. איש בכסא גלגלים הביט נואשות במדרגות, ולבסוף קם וטיפס עם קביים, לאיטו, במעלה המדרגות, כאשר כל צעד עולה לו במאמצים מרובים. מישהו מקהל הנבוכים והמתביישים סביבנו הרים את כסא הגלגלים למעלה – אך הויה דולורוזה הזו, כאשר קהל שלם צופה בצעדים המיוסרים הללו, נחרתה לעד בזכרוני.

    לגבי זהות ותיוג – אחד הקטעים החזקים שהעסיקו אותי רבות ביומנה של הלן בר (צעירה פריזאית ממוצא יהודי אשר נספתה בשואה ויומנה המופלא התפרסם רק לאחרונה) מתאר את הימים שאחרי הצו המחייב יהודים להסתובב עם טלאי צהוב.
    הלן בר, שהייתה צעירה פריזאית שיהדותה היא גורם שולי ולא משמעותי בחייה – מתוייגת לפתע כבת למיעוט מושפל – וגם העיניים שהכירו אותה כסטודנטית צעירה ואוהבת חיים בסורבון, מסתכלות עליה לפתע באור אחר. חלק מהעוברים ושבים ברחוב נבוכים ומשפילים עיניים, חלקם ניגשים ובאקט של הזדהות לוחצים יד בהתרגשות… אבל אין ספק בכך שמשהו באותו גוף חיצוני שלה השתנה, למרות שלא מדובר בשינוי מהותי בגוף – אלא רק בתיוג מחדש, אקט שרירותי לחלוטין, של אותו גוף עצמו.

  12. ע נובמבר 12, 2011 בשעה 8:23 pm #

    שלום רוני,
    פוסט מקסים וכתוב נהדר. במסגרת ההמלצות הכלליות על ספרים אני חשבתי על הספר של סוזן וונדל (Wendell) כותבת כפמניסטית עם מוגבלות. הספר נקרא the rejected body: feminist philosophical reflections on disability
    מומלץ בחום, מחבר באופן מרתק וקריא חוויות אישיוצ וניתוח פוליטי נרחב ומעמיק

Trackbacks/Pingbacks

  1. יישומה השוויונית של מדיניות בפקולטה למשפטים « - יולי 17, 2011

    […] האחרונים פרסמתי בבלוג פוסטים על התאונה שעברתי במהלך חופשת פסח השנה, ותוצאותיה: בעקבות התאונה […]

  2. קפיצת הדרך: אנגולה | אין עשן - נובמבר 10, 2011

    […] עם מקל הליכה במקום רגל מעבר לשאלות שזה מעורר לגבי מוגבלויות, דימוי גוף, ומיניות, זה בעיקר בעיקר מזכיר לי ש"מסכנות" היא קטגוריה […]

  3. לו הייתי אי ירוק בים « - נובמבר 12, 2011

    […] רפואי הולם למצבי בתקופת שירותי (קצת על מה שהיה – כאן). בעקבות רשלנות זו, מחלה קשה שהייתי חולה בה אובחנה […]

  4. ראיון עם רוני גרוס על יחס החברה לנשים עם מוגבלויות | מעגל הליברליזם החברתי - נובמבר 21, 2011

    […] https://meandiscourse.wordpress.com/2011/06/15/feminism-andaccessability/ […]

  5. בזכות החברות « - אפריל 2, 2012

    […] בשנה שעברה הברזתי מליל הסדר. לא בא לי טוב. לא רציתי לאכזב ולפגוע, ולכן כנראה חיכיתי לרגע האחרון כדי להודיע לאבא שלי בטלפון שאני לא מגיעה, ולעלות במקום זה על מונית שירות לקיבוץ בו חברה שלי גרה, כדי לחגוג את החג בחדר אוכל ענק עם הרבה מאוד אנשים שלא הכרתי. בחרתי לפטור את עצמי מהארוחה המשפחתית שתמיד מרגישה לי טעונה יותר בערבי חג. שבוע לאחר מכן ביקרתי בבית אמי לרגל חג שני, ונפלתי ושברתי רגל וגב, אירוע שהוביל לתקופה ארוכה של אשפוז ואז שיקום בבית אמי.  […]

  6. אנגולה: יהלומים, מוקשים וקוּדוּרוּ « - מאי 6, 2012

    […] רגל מפזזים יותר טוב ממני מעבר לשאלות שזה מעורר לגבי מוגבלויות, דימוי גוף, ומיניות זה בעיקר מזכיר לי ש"מסכנוּת" היא קטגוריה שאליה […]

  7. האינטליגנציה האדירה של הגוף | - ספטמבר 21, 2013

    […] הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח […]

  8. אני הצלמת. אל תקשיבו לי. | At Your Disposal - דצמבר 15, 2013

    […] האחרון שלה היה לגמרי המוטיבציה לפוסט הזה (הנה עוד וגם זה ואת זה אני הכי אוהבת). אם היו שואלים את אמנדה פאלמר מה […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: