לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון

|מאת רוני| 

לפני שבע שנים הייתי חיילת ממורמרת בשירות סדיר. בעוד רוב מי ששירתו איתי היו נלהבים יומם וליל מכל המידע הסודי שהורו עליהם ללמוד ולדעת, אני בעיקר הרגשתי רע יומם וליל. לאחר שהצבא כשל בכל דרך אפשרית לגלות מה פשר המחלה שעליה אני מתלוננת כמעט כל יום במרפאה הצבאית, ולאחר שהרופאים הותירו אותי בסבלי חודשים ארוכים, אובחנתי לבסוף בבית החולים כחולה בסרטן, ונפלטתי מיד מהמערכת הצבאית, שלא לקחה שום אחריות על הרשלנות הרפואית המובהקת של רופאיה, כמובן. וכך, בעוד רוב חבריי נמצאים בתחילת-אמצע השירות הצבאי, פוקדים בסיסים צבאיים כל יום ביומו, אני התחלתי לפקוד את בית החולים איכילוב לקבלת טיפולים כימותרפיים. תוך שבועיים נפרדתי לשלום משגרת יומי, מהחברה המיידית שלי ומגופי כפי שהכרתי אותו מאז ומתמיד.

הייתי בת תשע עשרה ורציתי מה שרוב חברותיי רצו בגיל תשע עשרה. לצאת בערב, ללכת לים, לתכנן את החיים לאחר הצבא, שבחורים יבחינו בי. בחורים הסתכלו עליי לפני שהייתי חולה, ומבחינתי, כלום לא השתנה, הייתי עדיין אני – רוצה להיות מושכת, רוצה להימשך. ובתקופת המחלה בחורים הסתכלו עליי, ועוד איך. אך לקח לי זמן להבין שהם לא מסתכלים עליי כי הם רואים בחורה שמוצאת חן בעיניהם, אלא כי הם רואים בחורה בלי שיער שמסתכלת עליהם; במהלך הטיפולים הכימותרפיים איבדתי כל שערה שהיתה לגופי. מבחינת הסביבה, הפכתי בלתי נראית. יותר נכון – הפכתי הכי נראית, באופן שלא רציתי להיראות בה לעולם: חולה, א-מינית, שונה (כשבשלב מסוים במהלך הטיפולים הכרתי בחור שאמר את המילים המופלאות, "את יפה כמו שאת עכשיו," חשבתי שאתחתן איתו בו ברגע. טוב נו, תמימות של בת תשע עשרה.)

אחרי חודשים שנראו כמו נצח, בהם הטיפולים השפיעו עליי בהצלחה והרסו את המחלה, אך גם השחיתו חלקים רבים בגופי ונפשי, הגיע הרגע בו אמרו: "הבראת." וכך פתאום, שוב נפלטתי לחיים כפי שלא הכרתי אותם מעולם – בלי מסגרת, בלי שגרת טיפולים-בדיקות דם-מנוחה-תרופות, בלי בית משלי.  

עברו שבע שנים. חיי שונים ללא היכר מאלה שחייתי בגיל תשע עשרה; דירה בתל אביב, עבודה, חברות וחברים, לימודים, יצירה, כתיבה. הזהות שלי כאישה התגלתה לי לאט ובאמצעות הליכה בדרך רבת מהמורות. הנראוּת שלי כאישה וכבת אדם מן המניין – ולא כמי שבולטת ברחוב בשונוּת החולה שלה – לא באה בקלות ובהרגשה שלמה, אחרי שחוויתי את הטראומה של להיות נראית כמו שאני לא רוצה להיראות, ובלתי נראית בו בזמן במרחב, בעל כורחי. הגוף שלי השתקם באיטיות בשנים שלאחר המחלה, והתחושה הפגומה שקיננה בי נתנה את אותותיה, הקימה בי שלוחות שחורות מחד, וגם שלוחות מוארות מאידך. מתוך כך צמחה בי תפיסת חיים שבסיסה הצמיח בי ענפים וזרועות המונפות לכל עבר, מבקשות להבין, לראות אדם כפי שהוא או היא רוצים להיראות, ללטף. לא לשכוח. או לכל הפחות לנסות.

 *

מאז שעברתי תאונה לפני חודשיים, בה שברתי את רגלי וחוליה בעמוד השדרה, התנועה שלי במרחב מותנית בשימוש בכיסא גלגלים. אני מחלימה, ובעוד חודשיים נוספים אני אמורה לשוב וללכת, אבל כרגע אני גרה בבית אמי מחוץ לעיר. פעם בשבוע-שבועיים נופל בחלקי האושר לצאת מהבית עם חברות שאוספים אותי במכונית לאיזה יום-יומיים לתל אביב (אהובתי!), לאכול במסעדה, לשתות קפה. עם כיסא הגלגלים, כמובן.

כמה ימים לאחר התאונה, בעודי שוכבת בבית החולים, כבר זממתי מזימות על ישיבה אין-סופית בבתי קפה עם ספרים ועיתונים לרוב, ברגע שמצבי הפיזי יאפשר זאת – במצב הביניים שבין ריתוק מלא למיטה ולבית לבין חזרה מלאה לשגרת חיי. נשבעתי לחברים וחברות שבמקום לבקר אותי בבית החולים או בבית אמי, בקרוב כולם יוכלו לעשות עלייה לרגל לאחד מבתי הקפה האהובים עליי ועליהם משך ימים שלמים.

ואז זה הכה בי: לאן אני יכולה להגיע בכיסא גלגלים? מרגע שהתיישבתי על כיסא זה, הבנתי שעליי לחדד מחדש יכולות ניווט עדינות ונסיעה ברוורס רק כדי להגיע לשירותים. פתאום יחס חלל-תנועה הפך קריטי עבורי – עניינים כמו רוחב המסדרון ורוחב הדלת, גודל האמבטיה וגובה האסלה, קיומן הבלתי-נמנע של מדרגות בכל מקום ומהמורות במדרכות ובכבישים, התחילו לתפוס מקום רציני במוקד דפוסי המחשבה שלי.

התחלתי למנות את בתי הקפה שאני יושבת בהם דרך קבע. רשימה מהירה שנערכה העלתה בעיות נגישות לשירותים בכל בתי הקפה כולם, ללא יוצא מן הכלל. אלה שעוד הצלחתי "להעביר" מחמת הספק, לקו בבעיית מדרגות כתנאי-סף לכניסה למקום עצמו. אחרי זה ניסיתי לחשוב גם על מקומות הבילוי שאני יוצאת אליהם. אחרי הכל, גם בכיסא גלגלים מגיע לי לשתות בירה. אך אחרי שסימנתי X גדול על רובם ככולם, התחלתי להיעלב. כן, אני לוקחת את זה באופן הכי אישי שאפשר.

*

באתר עמותת בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, קראתי כי בחודש מרץ 2005 תוקן חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998, והוסף לו פרק מרכזי, הקובע את החובה להנגיש כל מקום שפתוח לציבור, וכל שירות שניתן לציבור, לאנשים עם כל סוגי המוגבלות. לפי החוק, משרדי ממשלה, בתי משפט, בתי קולנוע ותיאטראות, מסעדות ובתי קפה, מוזיאונים, בתי מלון, פארקים, מוסדות דת, בתי עלמין – כל אלה ואחרים חייבים בנגישות מלאה. חובת הנגישות כוללת נגישות לאנשים עם מוגבלות פיזית (מעלית, רמפה, שירותים לפי התקן וכו'); לאנשים עם מוגבלות בראייה (כמו כריזה במעלית, מידע בכתב ברייל); לאנשים עם מוגבלות בשמיעה (דוגמת מערכות הגברה בתיאטראות); לאנשים עם מוגבלות נפשית ועם אוטיזם (כמו פטור מהמתנה בתור); לאנשים עם מוגבלות שכלית (למשל, מסירת מידע בשפה ברורה), ועוד. במרץ 2009 פורסם תיקון לתקנות התכנון והבניה, העוסק בדרישות להתאמת נגישות בכל מבני הציבור החדשים הנבנים בישראל, כך שיהיו נגישים גם לאנשים עם מגוון סוגי המוגבלות. התקנות נכתבו בעקבות תיקון מס' 2– "תיקון הנגישות".

חלה התקדמות שלא ניתן להתעלם ממנה, אך בפועל, אחוזים נמוכים מאוד מתוך כלל המבנים בישראל, נגישים לאנשים עם מוגבלויות. באתר עמותת נגישות ישראל, מצאתי לומדה שלמה שפותחה על ידי העמותה עבור בעלי מסעדות – כיצד להנגיש מסעדה, ומהם הקריטריונים להפיכת מסעדה לנגישה עבור אנשים עם מוגבלויות. מבט חטוף על הקריטריונים השונים, מעלה כי כמות המסעדות הנגישות כיום לאנשים עם מוגבלויות, היא זעומה. תגידו לי אתם, מתי בפעם האחרונה הייתם בבית קפה שהתפשר על עיצוב הפנים וויתר על הצבת עוד שולחן-שניים, בשביל לאפשר מעבר רחב יותר? וכל זאת עוד לפני שמתייחסים לנגישות לתחבורה ציבורית, נגישות לחינוך, נגישות למערכת המשפט ועוד.

 *

זכורים לי שני מקרים מהשנים האחרונות. לפני שנתיים בדיוק, ביוני 2009, תל אביב רעשה וגעשה כאשר מסעדת קנטינה התעמרה בחולת סרטן. חולי סרטן שעוברים טיפולים כימותרפיים חשופים מאוד לזיהומים ומחלות, שכן הטיפולים הכימותרפיים מחלישים באופן ניכר את המערכת החיסונית. לכן, כאשר דליה גלבוע, אשר היתה אז חולה בסרטן השחלות, הזמינה מקום במסעדת קנטינה, היא ביקשה בפירוש שולחן על המרפסת בחוץ, כדי להימנע מחדר סגור ולא מאוורר בו היא עלולה להיחשף בקלות לחיידקים. אך כאשר גלבוע הגיעה למקום עם בעלה וידידיה, בעלי המסעדה סירב להושיבם במרפסת בטענה שגלבוע משקרת שהיא חולה כדי להשיג מקום נחשק יותר על המרפסת. לבסוף עזבה גלבוע את המקום בבושת פנים.

ביולי 2009, גורש האמן פסח סלבוסקי מבית הקפה סגפרדו שבדיזנגוף. סלבוסקי, איש מבוגר שידו נכרתה בנעוריו, נכנס לבית הקפה כדי לקנות כריך, הזמין את מה שרצה ועורר את חשדו של מנהל בית הקפה, שחשב שסלבוסקי הוא הומלס שבא לקבץ נדבות. המנהל התרגז על סלבוסקי, ביקש לגרש אותו מהמקום, והגדיל לעשות ושפך כוס מים על ראשו. גם לאחר התערבות של לקוחות ששהו במקום, המנהל עמד על שלו ודרש מסלבוסקי לעזוב את בית הקפה.

אלה סיפורים שהגיעו לעיתונות. מדובר באישה חולת סרטן וגבר עם מוגבלות, ששניהם יכלו להגיע לעיתונות בשל מעמדם בחברה. אך ברור שעל כל סיפור שמתפרסם, ישנם עוד אלפים רבים שעוברים עליהם בשתיקה, לא רק בעיתונים, אלא אפילו סתם ככה ברחוב.

גם בי מקננים סיפורים שאפילו לא הגיעו למעמד של סיפורים, כי לא אפשרתי להם לקרום עור וגידים – המסעדה ההיא שלא הלכתי אליה, בית הקפה שלא ישבתי בו – בגלל שמראש אני לא רוצה אפילו לנסות. לא רוצה להתעכב ליד דלת צרה מדי, ממש לא בוער לי ליפול בשירותים, לא מעוניינת שכל מי שיושב בשולחן יצטרך לקום כדי לפנות לי דרך. והדבר האחרון שאני צריכה הם המבטים. "אבל לא, את לא חולה," אני אומרת לעצמי, וכולמן מסביב טורחות להזכיר לי שוב ושוב. "זה זמני, זה אוטוטוטוטו עובר. עוד חודשיים, שלושה, עוד ממש מעט זמן ותלכי כמו כלום." עד אז, לחשוק שיניים, לשנס מותניים (ליטראלית), ולנסות ליהנות קצת מאוכל טוב וספרים. 

אבל המבטים. הם בכל מקום. אלה שכנראה תמיד יהיו מנת חלקם של השונים והשונות, מבטים שגם כאשר מנסים להצניע אותם ולא להסתכל, רק לא להסתכל, אולי קצת להסתכל ואז לא להסתכל, להסתכל על הרצפה כדי לא להסתכל…

להסתכל.

 *

נזכרתי לפני כמה ימים בטקסט של פרנץ פנון, "עור שחור, מסכות לבנות," בו פנון כותב על הווייתו של האיש השחור כחוויה גופנית של זהות מבולבלת, הנמצאת תחת מבטו המקבע של האדם הלבן. פנון דן באפשרות של אדם שחור לבנות לעצמו זהות בעולם בו האדם הלבן שולט, ומקבע את השחור בתוך עורו. הגוף השחור הוא תמיד שלילה של הגוף הלבן, הגוף השחור מכונן את עצמו דרך מבטו המקבע של האדם הלבן. במובן הזה פנון מייצג גישה שהיום רווחת בדיונים רבים של גזענות, מיזוגניה, ושנאת האחר בכלל – אישה מייצגת את ה"אחר" בהשוואה לגבר, שחור מייצג את ה"אחר" בהשוואה ללבן. בישראל, הערבי הוא ה"אחר" של היהודי, המזרחי הוא ה"אחר" של האשכנזי. המוגבל הוא ה"אחר" של זה שאינו מוגבל.

מה שהותיר בי רושם חזק כשקראתי את פנון בתחילת התואר, היה האופן בו הטקסט התפורר והתפרק ככל שהתקדם, מה שהעלה בי את אותו זיכרון של המבט המפורר כשהייתי בת תשע עשרה. נקודת המוצא של הטקסט היא הרצון של פנון להשתלב בחברה המבוססת על ערכי האדם הלבן, אך כשפנון נוכח להבין שאין לו דרך להשתלב בעולם הזה, מעצם היותו בולט בשונות שלו, הטקסט שלו מתחיל לבטא את החוויה הגופית שאין שנייה לה: כשרואים אותך, ליטראלית, כנחות בכל מקום אליו אתה הולך, אין מנוס מלחוש את צריבת המבט המקעקע אותך ומקבע אותך במקום הנידח ביותר בספירה החברתית. בתחתית סולם סדר העדיפויות. נראה-לא-נראה: נראה בתור איש שחור, לא נראה בתור בן אדם שלם.

השיח הפמיניסטי, שמשולב כיום מאוד בשיח זכויות האדם המורכב מפריזמה של שיחים העוסקים בדיכוי מיעוטים וחלשים בחברה, כבר מזמן עמד על תפיסת האישה כ"אחר" לערכים הגבריים השולטים בעולם בו אנו חיים. זוהי דיכוטומיה איתה אני חיה כל יום בחיי, וכשאני מרגישה בטוחה שהגעתי למקום הכי ממומש והכי הוליסטי של עצמי כבת אדם ואישה, מספיקה איזו הערה דוחה על התחת שלי ברחוב חשוך, כדי להחזיר אותי למציאות. זוהי חוויה שנשים לומדות לחיות איתה. המיניות שלנו נבנית בעיני עצמנו כראי לתפיסות חברתיות דכאניות. ומה קורה כשזהות "אחר" אחת מוחלפת בזהות "אחר" נוספת? כשאישה בריאה הופכת לאישה נכה, ללא-אישה? בתור אישה אני נראית-לא-נראית ובתור בת אדם מוגבלת אני נראית-לא-נראית. באף אחד מהמקרים הסביבה לא מאפשרת לי גמישות בבחירת הזהות שלי, ועליי לגבור על מכשולים כדי להיראות כמות שאני בחברה, על כל החלקים שקיימים בי.

בל הוקס כתבה "פמיניזם זה לכולם," ואין ספק שלפי תפיסה זו – תפיסה שכותבי הבלוג הזה מאמצות אל לבם – פעילות פמיניסטית לא יכולה להדיר את רגליה מסוגים שונים של דיכוי. דיכוי אחד תמיד יהיה שלוב יד ביד בדיכוי אחר. הזהויות שלנו מורכבות משלל חלקי "אני" שלעתים מקבלים ביטוי ולעתים לא: האישה שבי מקבלת פחות ביטוי בימים אלה בספירה החברתית, בדיוק בגלל שהמגבלה הפיזית שאני חווה בימים אלה היא זו שעומדת באור הזרקורים ומשמשת ככרטיס ביקור – זה הדבר שרואים עליי כרגע, לפני כל דבר אחר. ואם המיניות הנשית בחברה שלנו נתפסת כמתבטאת בדרך הצרה ביותר של תפיסות גוף ויופי, וכולן ללא יוצאות מן הכלל צריכות ליישר קו, אז ישיבה בכיסא גלגלים לא עולה בקנה אחד עם תפיסות אלה. גם הנשיות שבי וגם חלקים גדולים מהאנושיות שבי בלתי נראים לעולם, בעוד כיסא הגלגלים זועק את קיומו.

 *

לאן אני יכולה להגיע בכיסא גלגלים? התשובה היא, לא להרבה מקומות.

לאן אני רוצה להגיע בכיסא גלגלים? אולי זו השאלה החשובה באמת. נכון לכרגע, גם לא להרבה מקומות. הנגישות היא סממן – קריטי אמנם – לתפיסות חברתיות, אך היא עדיין בגדר סממן. המסר שבבסיס מחסור בנגישות לאנשים עם מוגבלויות, הוא: "אל תבואו לכאן, אתם לא רצויים כאן בינינו."

גם במקומות בהם יושבים האנשים שמחשיבים את עצמם הכי מודעים פוליטית, חברתית, סביבתית – אין כניסה לנכים. לא כי כך מצהירים, כמובן, אבל פני השטח הפיזיים אומרים מדברים את מה שמתחת לפני השטח הסימבוליים. גם אני דיברתי עד לפני חודשיים על פוליטיקה וצדק ופמיניזם באותם בתי קפה. ולמרות שאני מנסה, שכחתי, שכחתי

שאין כניסה ל"אחרים". ואם ביום שישי אחד בבוקר תגיע במקרה מישהי לבית הקפה בו נהגה לשבת עד לא מזמן, והפעם היא תגיע בכיסא גלגלים, היא תישאר על המדרכה ותוכל לכל היותר להביט פנימה עליי, ואני אוכל להביט החוצה עליה. אנסה לדבר בשפתה, כי היא אני ואני היא.