Archive by Author

האדמה שחיפשתי

6 דצמ

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הגוף הלא מיני

13 אוק

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

להמשיך לקרוא

האינטליגנציה האדירה של הגוף

21 ספט

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

להמשיך לקרוא

האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

2 ינו

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

להמשיך לקרוא

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא

למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

7 דצמ

|מאת רוני| 

לפני ימים מספר, שידרה ורדה רזיאל ז'קונט כהרגלה את תכניתה ברדיו 103fm. במהלך התכנית היא נותנת עצות למאזינות ומאזינים, והפעם הגיבה רזיאל ז'קונט על מכתב ששלחה לה צעירה בשם ליטל. רזיאל ז'קונט האשימה את אותה צעירה, שכתבה על תקיפה מינית חמורה, בתקיפתה-היא. דבריה לא נפלו על אזניים ערלות, ונשים רבות – כאלה המעורות יום-יום בפעילות למען נשים נפגעות תקיפה מינית – וגם כאלה שיש להן מודעות לנושא, כעסו, זעמו, וראו לנכון להגיב בחומרה על דבריה של רזיאל ז'קונט, ולדרוש את פיטוריה מהרדיו לאלתר.

עם זאת, מפה ושם נשמעו קולות אחרים, של נשים וגברים כאחד, שטענו שהקריאה לפטר את רזיאל ז'קונט היא אלימה, קיצונית, מתלהמת. הנושא נדון מזוויות שונות בדיוני פייסבוק רבים, ואתמול התפרסם טקסט מאת ליאן רם באונלייף, תחת הכותבת "למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט," בו מוצגות תפיסות שבעיניי מקעקעות את המאבק והשיח הפמיניסטי. למרות שנגמר השבוע, והמאבק להסיר את ורדה רזיאל ז'קונט משידור כבר סר חנו, ועברנו הלאה למאבקים אחרים ולמצעדים-למען-זכויות נוספים, אענה לנקודות העיקריות שמצאתי בטקסט, מכיוון שראוי לשוב ולזכור כמה טעם יש במאבק נגד אישים כמו רזיאל ז'קונט, ומדוע ביקורת כמו זו של רם לא רק שאינה מקדמת מאבק פמיניסטי, אלא מקעקעת דרכי פעולה, גם אם מועטות, שנצברו בזכות לאורך השנים.

1. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן אסור לפטר אותה."

נקודה זו הינה מובלעת בטקסט, שכן ברור כי הודאה מעין זו הורסת לחלוטין את כל מה שאנו טוענות שוב ושוב – שאל מול מיזוגניה ושובניזם, אנו מתאחדות לפעולה – בין אם הפוגע הוא גבר או אישה. עם זאת, למרות שזה לא נאמר במפורש, נכתב כי בעבר תמכה הכותבת בקריאה לפטר את יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב, על התבטאויות קשות שלהם כלפי נשים. לא בכדי ראיתי תגובות בפייסבוק בסגנון, "אם בני ציפר היה מתבטא כך, האם ליאן רם גם היתה כותבת טור להגנה על מקום עבודתו?" התשובה בינתיים מבוססת על מציאות, בה רם קראה לפטר גברים על רקע דומה, ובמקרה של רזיאל ז'קונט – לא. מדוע, אם כן, זוכה ורדה רזיאל ז'קונט למעמד מיוחד כאשר אנו ניגשות לפעול נגד המיזוגניה שלה? ובכן –

להמשיך לקרוא

הסוחרת בזיכרונות

2 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יערה|

הקדמה:

יערה עושה אמנות-רחוב אמיתית, תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת". היא משתמשת בפינות שונות בעיר כדי להציג את יצירותיה, שמעבירות ביקורת חברתית נוקבת, דרך התעסקות בדימויי גוף נשיים בלתי קונבנציונליים, בחינת הגבולות שבין פרטי לציבורי, ופתיחת התערוכות שלה לכלל באי הרחוב.

האמנות הפמיניסטית של יערה ריתקה אותי מהרגע הראשון. היא לא מתנצלת ולא מסתירה, אלא דורשת מהמתבוננות בה להתעמת עם תפיסות חברתיות שמרניות ודכאניות. הפנזין-קומיקס של יערה, וג'יינה פלאוור (אותו תוכלו למצוא בבתי קפה, חנויות ובארים אקראיים ברחבי תל אביב), מציג דמות איבר-מין נשי, שמסתובבת בעולם וחווה את הדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקן של נשים רבות כל כך. וכל זה בחוש הומור וציניות.

Image

גיליון מס' 6 של וג'יינה פלאוור

לקראת התערוכה הקרובה של יערה, הרביעית במספרה, שתתקיים גם היא ברחוב תחת השם "הסוחרת בזיכרונות", ביקשתי ממנה לכתוב טקסט שמתאר את מה שאנו יכולות לצפות לו בתערוכה, ומהיכן כל זה הגיע. הפעם, הפרויקט שאפתני אף יותר מקודמיו, ולכן יערה גם זקוקה לתקציב בסיסי כדי להוציאו לפועל. דרך הלינק המצורף תוכלו לתרום סכומים סמליים (החל מ-25 ש"ח) כדי לסייע להקמת התערוכה, שתהיה – כמו תמיד – פתוחה לקהל הרחב בחינם.

קליק לתרומה: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=721

בניגוד לאמניות ואמנים רבים שעושים את דרכם האמנותית בעזרת גלריות, אוצרים ואוצרות ונותני חסות (גם אם בקושי רב ובהינתן מקורות מימון מוגבלים ביותר), הבחירה ברחוב היא בחירה שמראש מבטאת רצון להתקרב לקהל בלתי מסומן, לעתים אפילו מבלי לזכות בגמול סימבולי. עם זאת, התערוכה הקרובה מסמנת שינוי מחשבתי בתפיסה של אמנות, גמול, ומסחור של האישי ביותר. התערוכה תתקיים בתאריך ה-4 בינואר, 2013, במקום שפרטיו יימסרו בהמשך. כולם מוזמנות.

(רוני)

——–

אני ניגשת ליצירת התערוכה הקרובה שלי ממקום אישי, הסקרן לתור אחר זיכרונות כמוסים ושאינם. אחרי שלוש תערוכות תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת", שיצרתי, אצרתי והפקתי בשנה האחרונה, התערוכה הקרובה בזיכרונות שכל אחת מאיתנו נושאת עימה תמיד ומלווים אותה בכל מקום בו תהיה – חלקם כמו פצעים פתוחים ומדממים, חלקם כאלו שהגלידו והעלו כבר ארוכה.

להמשיך לקרוא