קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

3. ובאותה נשימה, אפשר לציין את העובדה שהפתרון שהציעו לדפני ליף, ממארגנות מחאת הדיור, לעבור לשכונות מצוקה ולשפץ אותן הוא לא פתרון כלל וכלל. במציאות בה נשים מוטרדות מינית יום יום, ושבה הסביבה הציבורית מהווה אתר של תקיפה ואלימות מינית, הדרישה מנשים להסתובב באזורים חסרי תאורה ושבהם אין כל נוכחות של כוחות ביטחון היא דרישה מגוחכת. אנחנו לא הגענו אפילו לימים המאושרים שנשים יוכלו להרגיש חופשיות ובטוחות בפארק הירקון.

4. וכן, אין ספק, יש משהו מגוחך באמירה שלגור בתל אביב זה פינוק. כי זאת אמירה של עשירים. ברור שלגור בתל אביב זה פינוק. אחרי הכל, הרצון שלא לנסוע ארבע שעות ביום לאוניברסיטה (למשל אם אתה גר בפתח תקווה ולא התברכת ברכב) הוא "פינוק". גם הרצון ללמוד במוסד אקדמי שישמש פתח לכניסה לעולם המקצועי כמו אוניברסיטת תל אביב או האוניברסיטה העברית הוא "פינוק" (אחרי הכל, יש גם מכללות בפריפריה). הרצון של ה"הומואים התל אביבים לשבת כל היום בבתי הקפה ברוטשילד" (ולא, למשל, לחיות בערים כמו חדרה וירושלים, בהם ההומופוביה והאלימות היא מציאות יומיומית) זה "פינוק". הדרך הקלאסית לשמור על ההגמוניה היא ליצר תודעה כוזבת שכל אחד הרוויח מה שהוא השיג, וכל אחד מסוגל עם קצת עבודה להגיע לאותו המקום (ומי שלא השיג- ערבים, מזרחים, נשים – הם פשוט פחות טובים). מרקס כבר כתב על זה די מזמן. תתעדכנו. (וגם, יש את הטור הבועט הזה של שלמה קראוס ששווה עיון).

5. ומה בכל זאת מפריע לי בכל המחאה החשובה הזאת? מפריע לי שעדיין מדובר במחאה של היהודי או היהודיה ממעמד הביניים (גם אם לא רק של בני העשירים כפי שמבקרים רבים אוהבים להציג זאת). זאת מחאה שחושבת על מחיר הדיור ולא על הדיור. גם אם המוחים יצליחו, עדיין ערבים, הומואים, חד הוריות ושלל הקהילות הלא "נורמטיביות" לא יוכלו להתקבל לישובים קהילתיים. הם גם כנראה יתקשו למצוא דירה בערים המרכזיות. זאת מחאה שחולמת לאפשר לזוגות צעירים לגור באופן מכובד אבל לא כל כך מודאגת מהעובדה שאורך החיים הזוגי הוא לא האפשרות היחידה. זאת מחאה שגם אם תצליח ההומלסים ישארו ברחוב (בגלל שזאת מחאה של האדם העובד, ולא של ה"טפיל" החברתי, מחאה שממשיכה לדבר בשפת השוק השקרית ולהאשים את מי שידם אינה משגת בעוניים). זאת גם לא המחאה של עובדים זרים שחיים בדירות צפופות ומזוהמות בתת תנאים וללא תברואה. זאת לא המחאה של תושבות לוד ורמלה, שחיות בשכונות ענק המוגדרות כלא חוקיות בשל התנגדות ארוכת שנים לקביעת תוכנית מתאר, וילדיהן משחקים בביוב הזורם ברחוב (ושווה לקרוא בהקשר הזה את לירן רזינסקי). במילים אחרות, יש במחאה הזו סוג של סתירה עצמית, היא מחאה של כנגד השיטה הבורגנית-קפיטליסטית אבל באותה הנשימה מסרבת לצאת חוצץ כנגד השיטה (תראו למשל את הצעת הפתרון הזאת, שמתחילה בהצעה לדיור ממשלתי ומסתיימת במכירת הדיור לדייריהם, ואת הניתוח שמציע יוסי יונה, שתוקף את הכלכלה הנאו ליברלית, אך מתקשה להבין שגם הכלכלה הקפיטליסטית ה"ישנה" לא הייתה מציאה גדולה). להיפך, מארגני המחאה טוענים כל הזמן ומרץ שלא מדובר בהפגנה פוליטית, ובודאי שלא הפגנה פוליטית "קיצונית" או קומוניסטית (כמובן שיש קולות אחרים, למשל כאן).

 

*

אז אין פה שורה תחתונה של ממש. אין ספק, מדובר במאבק חשוב. מדובר במאבק על החיים היומיומיים של המוני גברים ונשים. מדובר במאבק על השאלה הבסיסית כל כך – מה מגדיר בן אדם, האם הוא עבד או עובד, האם היא חופשית במרחב או בפחד תמידי מאבדן קורת גג. בו בזמן, אין ספק שמדובר במאבק חלקי, עיוור לבעיות רבות של דיור, אותן הוא מתיימר לפתור. זהו מאבקם של השוליים, אבל של אלו שמצויים במרכז של השוליים. זה לא אומר שלא צריך ללכת להפגנה הערב. זה לא אומר שלא צריך לתמוך.  זה רק אומר שצריך ללכת מפוכחים. לא לתת למאבקים חשובים לא פחות (אבל פופולאריים הרבה פחות) להעלם. כמו שכתבתי פעם בהקשר של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקאלי, צריך ללמוד איך ללכת בשניהם גם יחד.

מודעות פרסומת

7 תגובות to “קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור”

  1. ארתור שני יולי 23, 2011 בשעה 9:40 am #

    פוסט יפה ומלא מחשבה. יחד עם זאת, אינני מסכים שמדובר בכלל במחאה חברתית לגיטימית.
    הזכרת את זה שמדובר ב"מחיר" הדיור ולא בבעיה הכוללת אבל זה לא המקום שעליו שמת את כל כובד המשקל כאשר, לעניו דעתי, שם נמצא כובד המשקל.
    לדעתי כל מי שחושב שיש התעוררות/התקוממות/מיני הפיכה אזרחית חי בלה לה לנד ולא בישראל 2011.
    כל שאנו רואים למשל "מחאת" הדלק/הקוטג'/הדיור וכו' אלו מחאות בעלות אופי צרכני. וצרכנות זה לא נושא מהותי לעסוק בו.
    דרכן של כל המחאות האלו לאבדון- ואני אומר זאת למרות שמטבעי אני אופטימי, אני חושב שתבוא ישועה אך לא מכך.
    למרות כל המחאות:
    חברות מוצרי הלב ימשיכו לערום כספים כי הורידו מחיר הקוטג' והעלו את השאר ע"מ להתקזז (זו השיטה הישראלית- להעלות ת'ממחיר ב-50% ולהכריז על 40% הנחה). למה? כי הבעיה האמיתית היא מכסי מגן על התבואה הישראלית.
    חברות הדלק ימשיכו לעשות המון כסף כאשר רוב הציבור, שלא נהנה מליסינג ורכב חברה עליו אפשר "לחרוש" ימשיך לשלם את ההנחות המופלגות מהן נהנות החברות המסחריות במשק. למה? כי הריב היה שהמחיר לא יעלה על שמונה שקלים/ליטר ולא על המהות- חוסר הצדק בחלוקת העוגה התקציבית וזלזול בצרכנים הפרטיים.
    ולגבי הדיור- ימשיכו לסנות דיור בר השגה רק לאלו שיודעים לדאול לעצמם וגם לא צריכים ממילא עבודה, היינו חרדים. מצוקת הדיור תיפתר רק כך ואילו היו מארגני העאלק מחאה ושבים על זה:
    יש לפתור ממס קניית דירה ראשונה, למסות ב-33% דירה שניה, 66% שלישית ו-100% רביעית והלאה. מיסוי של 33% זה עדיין שווה לקנות דירה להשקעה אך מעבר לזה כבר ממש לא.
    הדגש צריך להיות האם מה שחשוב לנו זה שלכל אחד תהיה דירה או ששוק חופשי חסר מעצורים.
    הבעיה- כרגיל בחברה הישראלית- היא שפורצים את השוק למען השיטה הכלכלית ה"ניאו-ליברלית" ויחד עם זאת- לא דואגים לכך שתהיה תחרות אמיתית.
    חבל. מה שהיה הוא שיהיה.

    • חגי יולי 23, 2011 בשעה 3:07 pm #

      ארתור, הפעם אני חלוק עליך

      זאת, בשתי רמות. ראשית, לנסות לפתור את בעיית השוק על ידי "שיכלול השוק" זה הפתרון שמנסים לקדם כבר מאתיים שנה -זה לא עובד. אפשר להסביר למה זה לא עובד, אבל מספיק להסתפק במה שעיננו רואות – אנחנו עובדים יותר בשביל פחות. איזו הוכחה טובה מזו אפשר לבקש.

      ברמה השניה, קשה לי עם הטון שאתה בוחר להשתמש בו ביחס לחרדים – כשהם לא מצליחים זה סימן לנחשלות, ודווקא בהקשר של הדיור, בו הם מצליחים יפה, אין סיבה לנגח אותם אלא ללמוד מהם.

      אני מצטער שאני לא מתייחס לפתרונות הקונקרטיים, שגם עליהם אפשר להתווכח, אבל נראה לי שהם עדיין מדברים באותה שפה של השוק, ולא יוצאים ממנה.

  2. הילה יולי 23, 2011 בשעה 10:10 am #

    פוסט יפה.

  3. netak יולי 23, 2011 בשעה 10:07 pm #

    יפה מאוד!!

  4. עלמה יולי 25, 2011 בשעה 10:11 am #

    פוסט מעולה! אני מחכה כבר שבוע לשמוע את מי שיגיד חזרה למירי רגב שנשים לא יכולות לגור בבטחה בשפירא ובכפר שלם, והומואים לרוב לא יכולים לחיות חיים של גאווה וכבוד מחוץ לתל אביב.

Trackbacks/Pingbacks

  1. בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון) « - יולי 25, 2011

    […] רוני ← קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור אהבתיBe the first to like this […]

  2. בזכות החברות « - אפריל 2, 2012

    […] ממלאים את הרחובות בדרישה לצדק חברתי. חגי כתב אז פוסט, חמש מחשבות על מחאת הדיור (בשלב ההוא המחאה עדיין נסובה סביב דרישה לדיור במחיר […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: