שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

כמובן שכמו בכל קומדיה רומנטית מוצלחת, למרות הפיתולים שבעלילה והסכנות שבדרך, בסופו של דבר האהבה מנצחת. לכאורה, מדובר בתבנית קלאסית, אם כי מהנה במיוחד, שממשיכה לתחזק את עצמה עד היום ולהבטיח לנו סוף טוב ורומנטי בכל מחיר. מצד שני, יש משהו בנוכחות של סטנוויק בסרט הזה ובדרך שבה מעוצבת הדמות שהיא משחקת, שהופך את הסרט למוצר תרבות יוצא דופן. שוגרפוס אושיי היא דמות נשית נדירה בקולנוע ההוליוודי (לצערי, דווקא פחות אז מאשר עכשיו). על אף כל הצרות שהיא מסתבכת בהן, זמרת הברים האנרגטית אינה אבודה בעולם. היא חזקה, היא נחושה, יש לה חוש הומור ולמרות שהיא והפרופסור מתאחדים בסוף הסרט, ברור לחלוטין שיותר משהוא מציל אותה – היא זאת שמצילה אותו. זה לא מובן מאליו, כלומר, נדמה שזה צריך להיות מובן מאליו, בכל זאת, עברו מאז שיצא הסרט יותר משבעים שנה-  ועדיין,  נדמה לי שמעטות הן הדמויות הנשיות החזקות שכיכבו מאז על מסכי הקולנוע והטלוויזיה שלנו שהיו מלאות כל כך בביטחון ובהומור עצמי. דמויות שמסתובבות בעולם עם כוח שלא קשור לחרבות ולסוסים דוהרים, כוח שקשור לבטחון להיות עצמן בעולם מפחיד ומלא בחוסר וודאות.

 

חוסר הוודאות זה קשור לאלמנט שדווקא לא ממש מופיע בסרט של הוקס והוא הנרטיב של אמהות חורגות ותפוחים מורעלים. במוקד של התמה הזאת עומדת תחושת בדידות חריפה ואינסופית שספק אם מישהו או משהי מאיתנו אינם חווים בשלב כלשהו בחיינו. במרכזה של האגדה על שלגיה עומד הגילוי – הבלתי נמנע עבור רובנו- שההורים שלנו לא הם לא מי שחשבנו שהם, שמתישהו הם ינטשו  או יפקירו אותנו ברמה סימבולית או אפילו מציאותית.

יכול להיות שזו הסיבה שהאגדה הזאת היא אחת מן המפורסמות שליקטו האחים גרים, ושדווקא בגלל זה התמה הזו השתרשה עמוק כל כך בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו. הרי לא קשה להזדהות עם מי שמסתובבת לבד ביער חשוך ומחפשת את הבקתה המוארת במרחק, את הקהילה החדשה שלה, המקום הבטוח.

בהקשר הזה מייצגת האם החורגת את הנטישה, את הבגידה העמוקה והחמורה ביותר. אבל החרדה העמוקה הזאת לא קשורה רק לאמהות חורגות. בספרה ה"מין השני" טוענת סימון דה בובאר שהאם החורגת היא רק ייצוג חיצוני של מה שמרגישה כמעט כל אם: שהתמסרות אמהית טוטאלית היא לא תמיד מה ש"טבעי”, גם אם יש מי שמנסה לשכנע אותנו אחרת, שצרכים ורצונות של אמהות ובנות סופם להתנגש, שזה מפחיד. פיליס צ'סלר וג'סיקה בניג'מין, שתי חוקרות חשובות בתחום הפסיכולוגיה, הרחיבו את הנרטיב הזה ובעצם פרצו שדה שיח שמאפשר דיבור על היחסים המורכבים הללו בין אמהות ובנות. הן כתבו על חוסר האפשרות לגלם דמות אמהית אמיתית שהיא לא רק רעה או רק טובה, אלא דמות מלאה ומורכבת, כמו גם על היכולת לחוות או לזכור את האמהות שלנו באופן כזה.

משהו עמוק בהקשר הזה הבנתי רק אחרי שקראתי את השיר Snow White and the Seven Dwarfs  שכתבה אן סקסטון.

סקסטון מספרת מחדש כמעט פרט לפרט את הסיפור על הנסיכה והגמדים תוך שימוש בדימויים דקים ויוצאי דופן אבל לא משנה מאד את העלילה המקורית תוך כדי כתיבה. בבית האחרון קורה משהו אחר, כשמגיעים אליו נדמה פתאום שהיא הופכת את הסיפור פנימה והחוצה, קדימה ואחורה. היא כותבת:

And thus Snow White became the prince's bride

The wicked queen was invited to the wedding feast

and when she arrived there were

red-hot iron shoes,

in the manner of red-hot roller skates,

clamped upon her feet.

First your toes will smoke

and then your heels will turn black

and you will fry upward like a frog,

she was told.

And so she danced until she was dead,

a subterranean figure,

her tongue flicking in and out

like a gas jet.

Meanwhile Snow White held court,

rolling her china-blue doll eyes open and shut

and sometimes referring to her mirror

as women do.

יש איזה קסם אפל בבית האחרון הזה, כשקראתי אותו התכווצה לי הבטן והתעוררה אצלי באחת חמלה בלתי מוגבלת כלפי המכשפה והנסיכה, האם החזקה והבת המתפוררת, הבת הצדיקה והאם האכזרית ובעיקר עלתה בי חמלה כלפי עצמי. אני לא בטוחה איך בדיוק השיר עשה את זה, אבל הוא הזכיר לי את מה שאני מנסה לזכור ומתקשה, הוא הזכיר לי את הדיכוטומיה שיש באגדות, שקל לפעמים להתבלבל ולחשוב שקיימת גם בחיים עצמם. השיר הפשוט הזה עם הכותרת הפשוטה שלו הזכיר לי שאין רע בלי טוב – גם בתוך עצמנו, שאין שתי נשים קוטביות, הפוכות, אויבות, שיש בנו עצמנו את כל הצדדים הללו. שיש בעצם רק אשה אחת, קודם ואחר כך.

 

 ,

מודעות פרסומת

9 תגובות to “שלג, זכוכית, תפוחים”

  1. מרית בן ישראל יוני 29, 2012 בשעה 3:34 pm #

    ב"אגדות המוות ההפיך" (ספר שיש לי בעיות משלי אתו http://wp.me/pSKif-gP2) יש למחברת אבחנה מבריקה: אמה של שלגייה ייחלה, כזכור, לבת לבנה כשלג, אדומה כדם ושחורה כעץ ההבנה, ו"זמן מה לאחר מכן נולדה לה בת שהיתה לבנה כשלג, אדומה כדם ושערותיה שחורות כעץ הבנה ולכן קראו לה שלגייה." כלומר התינוקת נולדה לבנה, אדומה ושחורה באותה מידה, אבל האודם והשחור נמחקו משמה; זה לא סיפור על "דמית" או "פחמית" אלא רק על הלובן החיוור וחסר החיים של "הילדה הטובה".

    • שירה יוני 30, 2012 בשעה 7:20 am #

      מרית, תודה, זו באמת אבחנה מבריקה. היא מבהירה לי משהו בקשר לעמימות או לקלישות שתמיד הרגשתי שעוטפות את הדמות של שלגיה.

  2. Brownies יוני 29, 2012 בשעה 4:04 pm #

    מעולה ומרגש, וכמה געגועים לדמויות נשיות שהן חזקות לא בזכות חרבות.

    • שירה יוני 30, 2012 בשעה 7:22 am #

      תודה תודה Brownies יקרה.

  3. דניאל יוני 30, 2012 בשעה 11:18 am #

    גם בשיר של אן סקסטון, שלגיה נותרה חסרת אונים מול האמא החורגת הרשעה בשעת מעשה. שבעת הגמדים, המסמלים את התכונות האנושיות המתקיימות גם כשאנחנו מתבודדים מן העולם במגמה לברוח מהרשע שבו, מפרנסים אותנו בשגרה אבל לא יכולים להגן עלינו כאשר הרשע מופיע בפתח. בשיר של סקסטון, הנקמה באה רק אחר כך. כוחות הרשע תמיד יתגברו על התמימות, כי קל יותר להרוס מאשר להגן. הנסיך אינו מונע את האסון, הוא רק מתערב ככוח אל-טבעי לתקן את העוול אחרי שנעשה. אם שלגייה רוצה לא להיות קרבן הרשע, היא תצטרך ללמוד להילחם ברשע באופן אקטיבי, לקחת חרב ביד ולא להסתמך על התמימות שבה.

    • שירה יולי 1, 2012 בשעה 2:48 pm #

      דניאל, כל מה שכתבת מעוגן בשיר וקשור – אני חושבת – לחיים של כולנו בקשר הדוק, לפעמים חרב ביד היא הדרך היחידה להתגונן מפני רשע ברגע נתון. בכל זאת, מה שהכי דיבר אלי בשיר של סקסטון הוא העיסוק במה שקורה אחרי שמנצחים במאבק שתיארת. מי משתקף לנו במראה אחרי שהאויב -או האויבת שלנו במקרה הזה- עלתה בלהבות. נדמה לי שאז עולות שאלות אחרות וחשובות לגבי מי הפכנו להיות והאם היינו באמת כל כך שונים מן הצד השני מלכתחילה.

  4. עומר כץ יולי 3, 2012 בשעה 6:18 am #

    אחת הוורסיות של סיפור שלגיה הוא בכלל על גילוי עריות.
    בכלל, כל הסיפור הזה הוא פרוידיאני לחלוטין. האבא מומר בנסיך יפה תואר.
    האמא מתוארת כמרשעת מאחר שהיא לא מוכנה שהאבא יהיה בסיפור (ובאמת, אין אבא בסיפור) ובכך מונעת אהבה אסורה, אפילו במחיר של רצח.

    • שירה יולי 4, 2012 בשעה 8:49 am #

      הי עומר, הקריאה של גילוי עריות באמת מסתדרת. בגרסה של ניל גיימן למשל, העניין הזה בהחלט קיים – רק שאצלו שלגיה היא גם ערפדית מוצצת דם.
      על פניו, הסיפור הזה הוא באמת תסביך אלקטרה אחד גדול. מצד שני, אחד הדברים שנראים לי הכי מעניינים בתיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות מהסוג שתיארתי הוא הפירוק שהן עושות לתיאוריות הקלאסיות של פרויד. יש ברעיונות שלהן משהו מאד משחרר, הן מאפשרות וויתור-רגעי לפחות -על הפריזמה של רצח מתמשך של אבות ואמהות ומציעות קריאות אלטרנטיביות של התפתחות אישית שקשורות לא רק למאבקי כוח חד משמעיים אלא לדינאמיקה שכוללת בתוכה גם דיון על שפה, גוף ותפיסה חברתית של נשים ונשיות. כמובן שתמיד אפשר לטעון שהוגות של הרעיונות האלה עושות לפרויד רצח אב – זה מעגל די בלתי נגמר.. בכל זאת, זאת דרך מעניינת וחדשה יחסית להסתכל על הדברים ואפילו שלא ממש כתבתי את זה במפורש, הרבה מזה עמד בעצם בתשתית של הפוסט הזה.

Trackbacks/Pingbacks

  1. רואות עולם « האחות הגדולה - יוני 30, 2012

    […] שלג, זכוכית, תפוחים (שירה, יחסי מין) […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: