אין דרכן של נשים למזוג יין

9 אפר

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

חג החירות הוא הנותן את הטון לחודש ניסן, חודש החירות. רעיון החירות מבוטא בשלל הלכות הפסח ובייחוד בהלכות ליל הסדר. במסכת פסחים, פרק י' משנה א נכתב: "ערב פסחים… אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" – אחת ההלכות המבטאות באופן המובהק ביותר את רעיון החירות בליל הסדר היא ההסבה. כך מפרש הרמב"ם – "וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך המלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חרות" וכך גם מובהר בירושלמי (מסכת פסחים פ"י, ה"א): "אמר רבי לוי – ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות". בגמרא (בבלי, מסכת פסחים דף ק"ח ע"א) קיים דיון לגבי חובת ההסבה בעת שתיית ארבע כוסות, ממנו ניתן ללמוד כי החובה חלה רק על אלו המסוגלים לחוש בחירות באופן מלא, ועל כן פטורים ממנה, למשל, נשים בנוכחות בעליהן ותלמידים אצל רבותיהם (אך לא מתלמדים אצל מוריהם המקצועיים, או בנים אצל אבותיהם).

"אשה אצל בעלה לא בעיא [=צריכה (נ.ג.)] הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה", כך נכתב בתלמוד, ורבות נכתב על הלכה זו. מפרש שם רשב"ם כי אשה אצל בעלה איננה מחוייבת בהסבה "מפני אימת בעלה וכפופה לו…". מכאן ניתן ללמוד מדוע אשה חשובה מחוייבת בהסבה, שכן אשה חשובה לא נתונה תחת אימה גדולה מבעלה, והיא איננה כפופה לו. ברור מחלוקה זו כי הסיבה הבלעדית לפטור הניתן לנשים מהסבה נובע ממערכת היחסים החברתית בין האשה והחברה הסובבת אותה – ובאופן ספציפי, בעלה. כן ברור כי יחס זה אל האשה איננו גזירת גורל ואיננו אינהרנטי למהותה, אלא פועל יוצא ממקומה החברתי. בספרות הראשונים מובעים טעמים נוספים לכך שנשים אינן חייבות בהסבה, על אף שחייבות במצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, כגון העובדה שאין דרכן של נשים למזוג יין (מובא בשם רב אחא גאון), או האמירה כי נשים טרודות באותה העת בהכנת המאכלים (רבנו מנוח בפירוש על הרמב"ם). פירושים אלו כולם נטועים בתפקיד החברתי בפועל של האשה, כמי שאינה שותה יין, וכמי שאחראית לטרוח על הצדדים האדמיניסטרטיביים של סעודת ליל הסדר. מכך נובע, כמעט בהכרח, שהמסקנה כי נשים פטורות מהסבה עשוייה להשתנות עם שינוי בתפקידיהן. הרמ"א מחזק תזה זו בפסיקתו בהגהותיו על השלחן ערוך (סימן תעב, סעיף ד) כי כיום (הרמ"א חי בין השנים 1520-1572), "כל הנשים שלנו מיקרו חשובות" (בשולי הדברים אעיר כי קיים דיון הלכתי, אליו מפנה אף הרמ"א, לגבי עצם חובת ההסבה בימינו כאשר אף אנשים חשובים אינם מסבים לארוחותיהם, אולם דיון זה רלוונטי במידה שווה, לפי פרשנות הרמ"א, לגברים ולנשים היום).

אנו רואים במקרה זה התייחסות נזילה לכשרות וחיוב של נשים במצוות, כתלות במקומן בחברה בזמן מסויים. האמירה איננה כי נשים אינן "שוות", אלא שבתוך החברה הרלוונטית, הן אינן מסוגלות להגיע לאותן איכויות הנדרשות מגברים לשם ביצוע מצוות מסויימות. מעניין לראות כי בדיון הלכתי זה משתקפת תפישה פרפורמטיבית של נשיות הרואה בהתייחסות השונה של ההלכה לנשים כנובעת מהתנהגות, ולא תפישה מהותנית, הרואה אשה כיצור שונה במהותו אשר מערכת כללים שונה נדרשת עבורו. ניתן לראות מחשבה דומה בהקשר שונה – המשנה במסכת גיטין (פרק ב' משנה ו) דנה בכשרים להיות שלוחים לגט (הכשרים הלכתית לקבל גט מאיש ולהובילו לאשה, ובכך להשלים את אקט הגירושין): "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא [=עיוור] (נ.ג.)] ועובד כוכבים. קיבל הקטן והגדיל, חרש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, עובד כוכבים ונתגייר – פסול. אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר. זה הכלל: כל שתחילתו וסופו בדעת – כשר". גם כאן נעדרת הצבעה על פסול אינהרנטי באדם הנדון, שאינו מאפשר לו להיות שלוח לגט, והבעייה היחידה מצוייה בכושרו, ביכולתו לדעת ולהבין את העולם מסביבו. כאשר משתנה מצבו של האדם, והוא הופך "בר דעת", משתנה גם הסטטוס ההלכתי שלו, והוא מתחיל להיות כשר לתפקידים אשר בעבר לא יכול היה למלא, שכן הוא היה אדם בעל מסוגלות פחותה, בשל מקומו החברתי, ויכולתו לקחת חלק בלתי-אמצעי ברקמה החברתית הסובבת אותו. משהגיעו אותו חרש למצב של שמיעה, אותו עיוור למצב של ראייה, אותה אשה למצב של קוממיות, יכולים כל אלה לשוב ולהיות כשרים לכל חובה או זכות שהחברה מבקשת להטיל על חבריה.

לעיתים קשה שלא לעמוד מתוסכלות למול מקומנו בראי ההלכה, כפי שהיא נראית היום. נוצר מצב אבסורדי בו, למשל, בשעת צהריים, כשאנו מפסיקות את יום העבודה והולכות עם הקולגות שלנו, הבוסים שלנו וכן הכפופים לנו, כאיש אחד בלב אחד, להתפלל תפילת מנחה, אנו מוצאות את עצמנו עומדות מאחור, לא "נספרות" במובן המילולי ממש, לא יכולות לתרום דבר וודאי שלא מורשות להשתתף, בסביבה בה רגע לפני כן תפסנו מקום שווה, ונשוב ונתפוס מקום כזה רגע לאחר מכן. מקומנו בחברה הכללית עבר שינוי אדיר מראשית המהפכה הפמיניסטית (ואף לפני כן) ועד ימינו, וזאת לא ניתן להכחיש על אף הדרך הרבה והארוכה שעוד יש לפסוע בה. לעיתים נדמה כי דווקא באחד ממעגלי ההגדרות הפנימיים ביותר שלנו, המעגל הדתי שלנו, אנו מרגישות שנותרנו הרבה מאחור, ללא סיכוי לפתרון. לקראת חג הפסח המתרגש עלינו, טוב להיזכר כי תהליכים והתפתחויות קורים גם כאן, ב"מגרש הבית" שלנו; כי להלכות שמקורן חוסר שוויון סוציולוגי בין גברים לנשים קיים פתרון, גם אם טרם נמצא; כי היציאה לחירות היא אפשרית, והיא מגיעה, כגאולתן של ישראל, "בהתחלה קמעא קמעא, מה שהיא הולכת היא רבה והולכת" (אסתר רבה, י', י"ד); וכנחשון בן עמינדב, שקפץ לראשונה לים סוף וגרם לקריעתו, עלינו לזכור שמהלכים גדולים קורים אם א/נשים יחידות/ים גורמות/ים להם, שתפקידנו לגרום למהלכים אלו לקרות, ולא להתייאש בדרך, כדברי ר' טרפון (אבות ב, ט"ז) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה".

הפוסט, בגרסתו המקוצרת, פורסם לראשונה בעלון ארגון "קולך" – "קול חדש", ביום 17.3.2012 וניתן למצאו גם כאן.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “אין דרכן של נשים למזוג יין”

  1. דרול אפריל 10, 2012 בשעה 11:32 am #

    יפה מאוד!

    פסח שמח.

  2. לוסי אפריל 11, 2012 בשעה 5:50 pm #

    מרתק. תודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: