רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

15 מרץ

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

הגענו לבניין עירוני-ברלינאי טיפוסי בעל חמש קומות, כאשר הדירה בה התארחנו חלשה על שתי הקומות האחרונות, שאוחדו ליחידת מגורים אחת. הקומה התחתונה משמשת במשך היום כגן ילדים, והקומות האמצעיות הן עוד דירות מחולקות באופנים שונים. הדירה שהתארחנו בה היתה דירה דו-מפלסית שמשמשת חמישה דיירים ודיירות למגורים, והיא בעלת מטבח משותף, אמבטיה רחבת-ידיים, שני חדרי שירותים, סלון, וחמישה חדרי שינה גדולים ומרווחים. ואם להודות על האמת, הדירה מהממת: פרקטים מקיר לקיר, הסקה מרכזית מחממת, חלונות ממוסגרים עץ עדין, מטבח נקי ומלא בכל טוב, אמבטיה ושירותים נקיים ונעימים, וסלון מואר. החדרים בנויים כך שלכל דייר ודיירת יש פרטיות מרבית, והחדר שלנו הפינתי היה שקט ומוסתר קמעה.

השתאיתי. יודית, שקיבלה את פנינו יחד עם לאורה, היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה, בת 30, והזכירה לי בעיקר את עצמי ואת חברותיי. היא היתה בדרכה החוצה לעבודה כשהגענו, לא לפני שישבה לאכול איתנו ארוחת בוקר מושקעת שהכינה עבורנו מבעוד מועד. "זה סקוואט?" חשבתי לעצמי.

ארוחת בוקר מושקעת חיכתה לנו בדירה (צילום: ט')

כשחזרנו משיטוטינו העירוניים בערב, הבית היה מלא התרחשות. נכנסנו בדלת הדירה, ושש פנים לא מוכרות, שלא ראינו בבוקר, קיבלו את פנינו בנעימות אך באדישות. איש לא תהה מי אנחנו, ומאיפה הגענו. אמרו לנו "שלום," והזמינו אותנו לאכול סביב שולחן אוכל רחב, ארוחת ערב של מרק ברוקולי ותפוחי אדמה, ופסטה מחיטה מלאה ברוטב עגבניות.

סביב השולחן ישבו לר ("תומס לרמן, אבל כולם קוראים לי לר"), בתינה, יודית, ראלף, לאורה, ואנחנו. לר הוצג בפניי כמי שחי בבניין מאז שהוא עבר סקוואטינג, בתחילת שנות ה-80. בתינה, בת הזוג שלו, חיה יחד איתו באחד הקומפלקסים בקומות האמצעיות. שניהם בשנות ה-40 המאוחרת של חייהם. הם לא נשואים, ואין להם ילדים. הם התיישבו לאכול איתנו לאחר ישיבת-בית, בה דנו בעניינים שוטפים של ניהול החיים בבניין. מיד פניתי אל לר בשאלות.

"זה סקוואט?!" היתה השאלה הראשונה שפחות או יותר צעקתי עליו. לר חייך אליי באותה אדישות בלתי ניתנת להפרעה מקודם, ופנה לספר לי על ההיסטוריה של המגורים בבניין; בשנות ה-80, נכנסה קבוצה של אנשים שכללה גם את לר עצמו לבניין נטוש, ריק, ללא צנרת פועלת או חלונות. "כל מה שאת רואה סביבך עכשיו," הוא אמר, "הוא מעשה ידינו". הפרקטים, החלונות, המדרגות שמובילות ממפלס אחד למשנהו, האמבטיות המרוצפות והצבעוניות. החלוקה שמאפשרת מגורים משותפים אך גם נותנת לדיירים פרטיות. "לי ולבתינה יש עבודות קבועות אליהן אנחנו הולכים כל יום. אך גרים פה גם סטודנטים, אמנים. זוגות צעירים לפעמים. אנחנו חיים טוב יחד." לר המשיך וסיפר לי שהבניין הזה, כמו בניינים רבים שהיו בעבר סקוואטים בלתי חוקיים, עבר תהליך של הפיכתו לחוקי. כעת שייכים הבניינים לחברות ממשלתיות, שחותמות עם הדיירים על חוזים ארוכי-טווח ("יש חוזים שמגיעים עד לעשרים שנה"), ומאפשרות לדיירים לעשות בבניין כמעט ככל העולה על רוחם, תוך גביית שכר דירה שבמחוזותינו בישראל, ייחשב סמלי, בלשון המעטה. השיתופיות בעינה עומדת, והיא האתוס הבסיסי של מגורים בבניין. "אני אוהב לחיות עם אנשים שונים, בגילאים שונים, שעוסקים בדברים שונים. יש לנו כללים ברורים וזה חשוב – אנחנו מדברים על מה צריך לקנות, לתקן, מתי ואיך. אבל בסופו של דבר – אם מישהו צריך משהו, תמיד יהיה לו ממי לבקש, ותמיד יהיה אוכל במקרר."

הבטתי בו ובבתינה, וראיתי זוג אנשים בסוף שנות ה-40 לחייהם, לא נשואים וללא ילדים, שחיים עם קבוצה לא קטנה של אנשים בגילאים שונים. הם נראו לי שמחים בחלקם, נדיבים, ומרוצים מצורת חייהם. גם שאר דיירי הבניין, שהציעו לנו לאכול, לישון, להתקלח ולצאת ולחזור כל אימת שהתחשק לנו, היו נדיבים ומסבירי פנים.

לא נשואים וללא ילדים; רווקות ורווקים בני עשרים ושלושים פלוס. חיים יחד תחת קורת גג אחת. ולא רע להם, לא רע להם בכלל.

מחוץ לחלון החדר שלנו בדירה בברלין (צילום: רוני)

***

חזרתי לתל אביב, ישראל. אני תמיד שמחה לחזור לפה, אין ספק שזהו בית. אך הקשיים רבים. יומיים לפני הטיסה לברלין, נאלצתי לקבל את העובדה ששכר הדירה שלי יועלה בעוד ארבע מאות שקלים – מאתיים לי, מאתיים לשותפה שלי. בשנה שעברה עמדתי מול אותה פארסה, ובעצם בשנתיים האחרונות, עלה שכר הדירה שלי ב-800 שקלים, ואני יודעת היטב שבעל הבית עוד "עושה לי טובה", ושיש מי שמשלם בדיוק כמוני או הרבה יותר ממני, בשביל הרבה פחות ממה שאני מקבלת בתמורה.

בלגן. המזוודה מברלין נפרקה על שטיח חדרי הפלורנטיני, והראש לא נח.

זהו הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. אחד מחוגי הלימוד שלי הוא – איך לא – לימודי מגדר. במסגרתו, אני לוקחת כעת סמינר ששמו בהחלט תפס את עיני כשהייתי צריכה לבחור קורסים. "בקרוב אצלך? סוגיות מודרניות על רווקוּת," נקרא הסמינר, שבא לבחון רווקוּת כמצב קיום חברתי שנחווה בצורות שונות על ידי הרוב הגדול של האוכלוסייה המערבית בשלבים שונים של חייה. החברה בה אנו חיים טומנת בחובה עמדות שונות לגבי רווקות ורווקים: מהו מצב "נורמלי" של רווקוּת? מתי זה "נכון", ומתי כבר עדיף להסתובב עם טבעת זהב? מתי כבר אי אפשר להתנהל בעולם ולחוש טוב עם עצמך אם את נטולת בעל? מתי גם זה כבר לא מספיק וצריך להביא לעולם ילד-שניים-שלושה..?

כולנו מודעים לנורמות החברתיות בתוכן אנו חיים. ואני יודעת היטב מה מצבי ביחס למצופה ממני, בהיותי בת 26, ללא בן זוג קבוע וללא חתונה+ילדים באופק. כן, זה עוד בסדר, אבל עוד מעט, ממש ממש עוד מעט, זה כבר לא יהיה בסדר. אנשים יילחצו. קבלו תיקון: אנשים נלחצים. אנשים ידאגו. אנשים יתחתנו ואני לא. קבלו תיקון: אנשים דואגים, בעוד אנשים אחרים מתחתנים ואני לא. בתל אביב אולי פחות. אבל תכל'ס, מי פה באמת מתל אביב? תנסו לספר לסבתא הירושלמית שלי שלהיות רווקה בת 30 זה סבבה. לא תקבלו יותר קובה סלק לשבת, זה בטוח.

בניגוד ליודית ולשאר דרי הסקוואט בברלין (שרובם ורובן רווקים ורווקות), אני רווקה שגרה בתל אביב באותו אופן בו גרות רוב הרווקות שאני מכירה – בשותפות מצומצמת עם רווקות ורווקים אחרים: אנו חולקים דירות של שניים או שלושה אנשים, ומציירים קווים דמיוניים של גבולות במרחב שאנו נאלצים לחלוק. זוגות טריים ממהרים לעבור לגור יחד, ולא בכדי. האהבה, כך אומרים לי, משחקת תפקיד. אבל מבחינתי, אי אפשר להתעלם מכך שגם זול יותר לגור בזוג. זול יותר באופן מאוד משמעותי. בעיקר אם את, נניח, סטודנטית – והוא כבר לא. או שהוא סתם מרוויח יותר (כולנו מכירים את הסטטיסטיקה הכואבת). כן, אני מכירה בחורות שרמת החיים שלהן "שודרגה" פלאים לנוכח זוגיות חדשה בחייהן. זו לא טענה נגדן, אבל אלה פשוט מאוד עובדות בשטח העירוני האכזרי בו אנו חיים. לרגל ההעלאה האחרונה בשכר הדירה, לא יכולתי שלא להעלות באוב את אותן בחורות שאינני נמנית עליהן, ולחוש שמץ של קנאה כלפי הזוגות המקיפים אותי. קנאה מטעמי הכסף ש(אין)לי.

"רק זה חסר לי!" חשבתי. "לקנא בזוגות כי אין לי כסף. מילא התלונות המוכרות על האהבה שאינה מגיחה ממעבר לאופק. אבל לעזאזל, אני אישה עצמאית שמרוויחה את כספה, מדוע זה לא מספיק? והאם זה אי פעם יספיק..?"

"רגע, מה זה אומר אי פעם יספיק?" קולה המוכר של סבתי הדהד בראשי לפני שהספקתי להגיד I do! "משתמע מכך שאת… את לא מתכוונת להישאר רווקה לנצח, נכון?"

אבוי.

***

בנקודה זו בחיי, אני רווקה וטוב לי. אך האם מחר אהיה רווקה וטוב לי? את זה כבר קשה לי לומר. כשאני מסתכלת על חבריי וחברותיי הרווקים והרווקות וגם על עצמי, לאף אחד אין תשובות ברורות לתת לי. הרצונות מבולבלים בתוך סבך של ציפיות חברתיות ומשפחתיות (כל משפחה לפי טעמיה הספציפיים לבן/בת זוג מבוקשים), קשיים כלכליים וחומריים (עד מתי דירת שותפים? עד מתי החזקת רכב לבד?), רגשות של בדידות אמיתיים הכרוכים בלהיות לא-בזוג, וכמיהה לאינטימיות. קשה לאתר גרעין אותנטי של רצון. קשה לראות יתרונות לרווקוּת, בעיקר כזו שמתמשכת ונמתחת מעבר למה שנחשב לגבולות הטעם הטוב. גם קשה לא לחוש קצת מסכנים כשמסננים "בקרוב אצלך" בחתונות משפחתיות, וכשהבת דודה מביאה את החבר החדש לארוחה משפחתית, לקול צהלת המשפחה.

נדמה שכיום, הסביבה הישראלית ואף זו התל אביבית – שרובנו מבינים ותופסים כמאפשרת יותר –  מוגבלות מאוד באפשרויות שהן מציבות בפנינו מבחינת היכולת שלנו לחיות כקהילה, לפחות בקונסטלציה עירונית. דירות עירוניות הן לרוב נכסים פרטיים, המצויות בבעלותם של בעלי דירה שמעלים את שכר הדירה לפי הביקוש ולפי מצב השוק הקפיטליסטי הבלתי צפוי. ההיצע מצומצם, הביקוש תמיד רב, וכמעט תמיד יימצא השוכר שישים עוד כמה מאות שקלים על דירה מעופשת. כך, אנו מוצאים את עצמנו חולקים שטחי מגורים לפי היכולות הכלכליות שלנו; כאשר איננו חיים בזוג, אנו חיים לבד, כלומר – בחברת אנשים שאין לנו עניין בהם ולהם אין עניין בנו, פשוטו כמשמעו. לגור לבד באמת, באופן פיזי, היא פריווילגיה השמורה לבודדים, וגם לזה יש חסרונות בולטים שכרוכים בלהיות לבד, פיזית, כל הזמן כשנמצאים במרחב הביתי. צורות חיים אחרות, כמו אלה שמצאתי בברלין, פשוט לא קיימות פה.

האנשים שאיתם אנו חיים הם לרוב זרים גמורים שהגורל זימן אל תוך חיינו. יחסים בין שותפים בדירות שכורות הם יחסים ידידותיים ונעימים במקרה הטוב, ומעיקים ומפריעים לחיים הטובים במקרה הרע. אך לא מדובר בשותפות סולידארית, קהילתית. אין סביבנו קהילה של אנשים שיכולים לאפשר זהויות אלטרנטיביות של רווקוּת או חיים בזוג ללא ילדים. כולנו רוצים אינטימיות ואהבה, אבל כאן בישראל, כמו במקומות רבים נוספים בעולם, ישנן סנקציות חברתיות שמעבירות לנו את המסר שניתן למצוא אותם רק במסגרת של המוסד הזוגי.

כוסות של כולם בדירה בברלין (צילום: ט')

בשיחה עם ט', היא אמרה לי שכשטיילה בדרום אמריקה, היותה טבעונית היווה מכשול תפיסתי עבור רוב האוכלוסייה המקומית. "צמחונות הם עוד איכשהו הצליחו להבין. אבל טבעונות? זה היה מעבר לתפיסה שלהם. זה פשוט לא קיים שם." השיחה בינינו המשיכה על קטגוריות חברתיות שקיימות במקומות מסוימים, אך לא קיימות במקומות אחרים. אם את משייכת את עצמך לקטגוריה חברתית שלא קיימת במקום בו את חיה, את לא קיימת. כדי להיות מובנת לסביבתך, את חייבת לשייך את עצמך לקונטקסט חברתי מובן. רווקה בישראל שאיננה אישה גלמודה, אנוכית, כושלת באופיה ובלתי נחשקת? אין חיה כזו.

***

אנו בעצם חיים בחברה של ניגודים בינאריים – או שאני רווקה, או שאני בזוג. אופציות ביניים, כמו אלה שמצאתי בתנועת הסקוואטינג, אינן. וכאשר שתי האופציות של רווקוּת מול זוגיות עומדות זו מול זו כקירות בלתי ניתנים להזזה, ברור לכולם מה הבחירה הנכונה, הראויה, הנחשקת. התפיסה התרבותית בישראל מייצרת מובלעת שאינה מותירה מקום לאלטרנטיבות מלבד הזוגיות הסטנדרטית ביותר. רווקה שאינה רוצה להיות בזוגיות, או שאינה מוצאת את עצמה בזוגיות מסיבות שונות, מתקשה להצדיק את עצמה מול כל ההנחות התרבותיות שמבינות זוגיות כמצב טבעי של אנשים נורמטיביים.

בעקבות החוויה הקטנה שהיתה לי בברלין, הבנתי כי בנוסף ללחץ חברתי ודימויים תרבותיים, יש גורם נוסף שמשפיע על מהלך העניינים – גורם שאנו ממעטים להפנות אליו את המבט – והוא הגורם הכלכלי. כאשר האופציות העומדות בפנינו הן האופציות הבינאריות של רווקוּת מול זוגיות, היחידה הזוגית היא יחידה כלכלית חזקה יותר באופן משמעותי. כמו כן, בחברה בה גברים עדיין מרוויחים באופן משמעותי יותר כסף מנשים בכל הסקטורים, לנשים בהחלט משתלם מאוד לחבור לגבר כדי לשפר את מצבן הכלכלי. אווה אילוז כותבת על תפיסת האהבה הזוגית כ"אוטופיה רומנטית" – מקום מבטחים בו אנו מתעלים מעל אינטרסנטיות ואנוכיות, וחוברים לכדי יחידה מעניקה ומשותפת. אילוז מפרקת את הדימוי הזה, ומראה כיצד לצד עליית הקפיטליזם המודרני, האהבה הזוגית כבר מזמן איננה חפה משותפות חזקה עם הכלכלה. אנשים חוברים זה לזו וזו לזה וזוגיותם מוזנת על ידי דימויים מסוימים של אהבה – דימויים שנקנים בסופו של דבר בכסף. ואם באמת מסתכלים על הזוגיות המונחת על יסודות הקומודיפיקציה, אפשר גם לראות כיצד אינטרסים כלכליים משחקים תפקיד מכריע בשיקולנו הרווקיים/זוגיים; אם נסתכל על החברה סביבנו, נראה כי יש אינסוף "זרזים" תרבותיים שנותנים לנו מוטיבציה ללכת לכיוון של זוגיות. במובן הזה, אין כמו כלכלה אימתנית שבולעת כל שקל שנכנס לכיס ברגע שהוא מגיע לשם, כדי להגיד לך, "גברת, אולי כדאי שתחשבי מחדש על האופציות שלך."

ברלין היא חלק מגרמניה, מדינה שגם היא נשלטת על ידי קפיטליזם. אך בעקבות תהליכים היסטוריים כלכליים וחברתיים שונים, יש בה כיום אפשרויות מחיה יותר מגוונות מאלה המצויות בעיר שאנו כל כך אוהבים לראות כמקבילה לה – תל אביב. ביקרתי במקום בו רווקה יכולה לחיות טוב מבחינה כלכלית בתור רווקה. גם אם היא רוצה זוגיות ואין לה, אין זוגיות זו הכרחית לקיומה הכלכלי הסביר. גם אם היא רוצה זוגיות ואין לה, אין היא חייבת להיוותר בגפה ולוותר על קהילה אינטימית של אנשים שחיים בשיתוף. וגם אם היא נמצאת בזוגיות חיה ובועטת, היא אינה חייבת להתחתן ולהוליד ילדים כדי להיות חלק ממשפחה. יש שם קטגוריה חברתית נוספת, מתקבלת על הדעת, מאפשרת.

***

אני מנסה לחשוב איך ייראה העתיד שלי. ייתכן ולא אחבור לגבר בשנים הקרובות. למען האמת, אין לי שום ערובה בעולם הזה שמתישהו זה יקרה. אני יכולה רק לשער, מהיכרות עם עצמי, שזה עשוי לקרות. זה עשוי גם לא. אך במצבי כיום, אני נושאת בנטל רב לבדי. אין לי סביבי קהילה מיידית שחולקת איתי את הקשיים הכלכליים והקיומיים על בסיס שוטף. חבריי וחברותיי הטובים נותנים המון, המשפחה נותנת המון, אך אני עדיין צריכה לעשות המון מההמון הזה בעצמי. ולפעמים, בסופו של יום, כשאני חוזרת מהעבודה ואני עייפה, לא בא לי תמיד לדאוג לעצמי לארוחה. לא בא לי תמיד לסחוב את המצרכים מהמכולת. לא בא לי תמיד לשלם את כל החשבונות בזמן, ולא בא לי תמיד לראות איך שכר הדירה יורד במלוא סכומו במועד קבוע באמצע החודש. בא לי שיבשלו בשבילי, יסחבו בשבילי, ישלמו במקומי, ויחלקו איתי את אמצע החודש של שכר הדירה. אז בן זוג אין לי. וכשאני מסתכלת ימינה ושמאלה ברגעים אלה בדירה שלי, אני לא רואה פנים מוכרות, ואני חושבת שכנראה שאם אין בן זוג לי, רק אני לי.

לבד בתוך ביחד? המעיל שלי, המגבת שלי, בדירה בברלין (צילום: רוני)


מודעות פרסומת

29 תגובות to “רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)”

  1. תרמי מרץ 16, 2011 בשעה 9:01 am #

    כתיבה יפה ומעניינת.

    לאחרונה התפרסם ספר של אורנה דונת, "ממני והלאה", שמנתח את "קהילת" (מלבד הפורום האינטרנטי, לא בטוח שהם משייכים עצמם לקהילה) האנשים בישראל שאינם רוצים ילדים. חלק מהדברים שכתבת מזכירים מאוד את התובנה שלך לגבי הקיום הלא-מובחן.

  2. bddaba מרץ 16, 2011 בשעה 10:37 am #

    פוסט יפה ואישי שהוא גם כללי ונוגע להרבה אנשים. שאלות פתוחות וקשות. כמה שבגרמניה הם יותר מתקדמים מאיתנו תפיסתית. המגורים הזולים בסקוואטים מאוד משופרים ועוד התמיכה מהממשלה בזה, לקנא. המגורים בצוותא ללא הגדרות תוחמות ומעיקות. שם מתחתנים הרבה פחות ועושים הרבה פחות ילדים, ואכן הקונוטציה של תרמי לספר שובר הטאבו של אורנה נכונה. כל תהיותייך הכנות לגבי זוגיות מול רווקות מעלים הבנה והזדהות. זה לא נושא שיש לו פיתרון קל או אחד. לאט לאט יישברו הטאבואים גם בזה. ברווקות יש יתרונות. בזוגיות עם בתים נפרדים יש יתרונות. בזוגיות סטנדרטית גם יש יתרונות. גם חסרונות יש לכל אלו וגם אולי עם פתרונות לא מוגדרים ויותר אמורפיים. שרון.

  3. r מרץ 16, 2011 בשעה 11:15 am #

    יפה מאוד. תודה לך.

  4. דני מרץ 16, 2011 בשעה 11:17 am #

    רק רציתי לציין שיש עוד צורות חיים אחרות, שכן קיימות במציאות.
    דוגמה ראשונה:
    אני חיה בבית משותף, קומונה, עם קבוצה. יש כמה אלפי אנשים, בוגרי תנועות נוער, שחיים כמוני. אני לא יודעת עד כמה חשוב לי "להיראות", מה שבטוח זה שכשאתה בוחר לקשור את החיים שלך עם אנשים בלי התווית של "זוגיות" מעל הקשר, אנשים תוהים ולא מבינים מה הקטע. כאילו אין יציבות, ואין ביטחון, ואין מחויבות, ואין אהבה ואינטימיות בלי טבעת, או לפחות מיטה משותפת.
    דוגמה שנייה:
    יש לי חברה טובה, בת 30, שחיה עד לאחרונה בדירת-שותפים שהייתה בעבר הרחוק קומונה של קבוצה. הקבוצה התפרקה, חלק מהחברים נשארו לגור ביחד ולאט לאט ההרכב האנושי התחלף אבל האופי נשאר – מקרר משותף, אחריות משותפת על הבית (הכנת אוכל, ניקיון וכו'), ארוחות שישי חגיגיות ביחד, סלון גדול ומארח + הרבה פינות קטנות לשבת בהן (מתוך מחשבה על מקומות המפגש בין האנשים).
    החברה עברה לעיר אחרת בעצב רב, אבל רעיון הבית המשותף עדיין חי ונושם ומתאים לא רק למי שרוצה לעשות קיבוץ עירוני.

  5. דני מרץ 16, 2011 בשעה 1:21 pm #

    השאלה האמיתית היא כמה צורת החיים הזו של סקוואטינג וקומונות ריאלית בהיקף נרחב, כלומר כאשר לא מדובר באנשים אינטליגנטיים שמודעים לחסרונותיה ויתרונותיה, ומגיעים אליה מתוך מודעות ובחירה חצי-אידאולוגית.
    מעניין אם ישנם מחקרים בנושא

    • Hedy Daly יוני 17, 2011 בשעה 1:31 pm #

      דני שלום
      אני נמצאת עכשו באנגליה. גם כאן חיים כך. צריך להבין שזה לא אידאולוגיה. זה צורת חיים. אין ויכוחים אידאולוגים או פוליטים סביב השולחן. אין תשובות. היום אני כאן מחר אולי לא.היום אני חי עם עשרים איש מחר אולי לבד.כל דרך מתקבלת

  6. ליה מרץ 16, 2011 בשעה 6:23 pm #

    נהניתי מאוד לקרוא! אני מזדהה עם כל מה שאמרת אבל הדבר שלי תמיד הכי הפריע ומפריע הוא שעון העצר שיש על כל העסק הזה. בגיל 25-6 עוד באמת הרגשתי שאני יכולה לחשוב ולשקול את האופציות שלי, אבל לקראת גיל 30 אני יודעת שאו שאני בוחרת עכשיו, או שבוחרים בשבילי: כמות הרווקים בחתך הגילאים שלי הולכת ומתמעטת ("הטובים תפוסים"), והסיכוי של רווקה בגיל 30 ומשהו למצוא בן זוג בישראל הוא.. כמה?.. לא הרבה.
    גם אני חייתי בברלין חצי שנה ואני זוכרת שנדהמתי מצורות החיים השונות – רווקים מבוגרים עם חיי חברה פעילים, זוג נשוי שכבר סיים לגדל ילדים ועבר לגור בדירות נפרדות אבל עדיין חי כזוג, אפשרויות שלא העליתי על דעתי.
    אני אוהבת את בן הזוג הנוכחי שלי, אבל נוכח קשיים אני תוהה אם אני מתעקשת על הקשר הזה יותר מקשרים קודמים כי הוא משמעותי במיוחד בשבילי, או שכמו במשחק הכסאות – בגיל 29 המוסיקה הפסיקה והייתי חייבת למצוא מקום לשבת?

  7. רוני מרץ 17, 2011 בשעה 9:27 am #

    תודה לכם על עוד תהיות שהעליתם, אני חושבת שקצרה היריעה מלהכיל את כל הלבטים והשאלות שהנושא הזה מעלה. אני שמחה לראות שהוא נוגע לעוד אנשים, ואם במקרה בעקבות הקריאה פה, יצאתם לחפש תשובות ומצאתם כמה – אתם יותר ממוזמנים להמשיך לשתף 🙂

  8. Brownies מרץ 19, 2011 בשעה 2:33 pm #

    פוסט כתוב לעילא, קראתי בנשימה נעתקת (באמת!)
    אני חושבת שמה שמתסכל אותי בהקשר זה הוא חוסר התוחלת במצב, אני לא רואה, בעתיד הקרוב, שום סיכוי לקיום של זוגיות ביניים כזו, קבלה של מעבר לימינאלי בין רווקות לזוגיות, אפילו מהבחינה הנדל"נית גרידא.
    הלוואי ואתבדה

    (תודה על הקרדיט!)

    • ליה מרץ 19, 2011 בשעה 2:48 pm #

      אני לא מסכימה עם היאוש! יותר ויותר אנשים חיים בזוגיות ללא חתונה רבנית, למשל. אם נתחיל לחיות בצורות חיים שונות יווצרו יותר "קטגוריות" מהסוג שמוזכר בפוסט. אני היום יודעת שאני יכולה להיות בזוגיות ארוכת טווח למרות שאני לא מעוניינת להתחתן. אני בטוחה שיש עוד שמרגישות כמוני, אבל במשפחה שלי כבר יש כמה תקדימים לסיפור הזה אז אני מרגישה עם זה נוח. ויש עוד הרבה סוגיות שיכולות להשתחרר ע"י ניתוק מהדת ומההיסטוריה, למשל ילודה בישראל שכרוכה במצוות פרו ורבו והרחם הישראלי כמייצר חיילים. ועוד.

      • רוני מרץ 19, 2011 בשעה 3:07 pm #

        טל וליה,
        אתן מעלות ציר מתח שחוזר על עצמו משחר הקמת הבלוג (וכמובן הרבה לפניו ומעבר לו), וזה הציר של הבנת המציאות ומחשבה שניתן לפרוץ את גבולותיה, לעומת הבנת המציאות ומחשבה שאמנם שינוי הוא אפשרי – אך קשה ביותר ליישום.
        ליה, אני מסכימה איתך שיש דברים שאפשר לשנות – למשל, זוגיות ארוכת טווח ללא נישואין היא אפשרות שלא היתה מתקבלת בעבר הלא-רחוק, ועדיין אינה מתקבלת על הדעת בהרבה מאוד חברות. אך בסביבה המיידית שלנו, זה כבר יותר הגיוני ומובן. מצד שני, אני נוטה להסכים עם טל, שהדרך עוד ארוכה מאוד, ולכן אני לא יודעת עד כמה אני רואה עוד שינויים משמעותיים מאוד בעתיד הקרוב. אי-הולדת ילדים עדיין נתפסת כאנומליה קשה בישראל, והאפשרות לא לחיות בזוג בכלל – קטסטרופה. כמו כן, השילוב עם המבנה הכלכלי בו אנו חיים, עדיין משפיע בצורה ניכרת בעיניי, וכל עוד אנו נתונים לשכרי דירה מטורפים ולעלויות מחיה בלתי הגיוניות, החיים בזוג עדיפים כמעט לכולם.
        אני לא יודעת לאן החברה שלנו תתפתח פה בישראל. אני ממש מקווה, ליה, שאת היא הצודקת מבין כולנו באופטימיות שלך. אני איכשהו יוצאת פה תמיד נציגת הגישה הפוקויאנית של חוסר יכולת להשתחרר מהשיח. זאת בד בבד עם העובדה שבחיי הפרטיים, אני שוב ושוב מנסה לשבור גבולות ולייצר לעצמי אפשרויות קיום חדשות שמתאימות לי, אך אולי אינן עולות בקנה אחד עם הדרישות החברתיות שמצפים ממני למלא. אך, אני חושבת שגם במסגרת שבירת הגבולות, אנו תמיד מודעים לגבולות אליהם אנו מתייחסים, ויש מרחק מסוים שרובנו מאפשרים לעצמנו להרחיק אליו, כדי עדיין להישאר חלק אינטגרלי ומקובל בחברה. וזה אומר פשרות, ויתורים ועוד פשרות.

  9. אלינור מרץ 22, 2011 בשעה 3:51 pm #

    הפוסט מרתק ומעלה סוגיות חשובות,אך קשה לי מאוד להסכים עם התפיסה שהוזלה בהוצאות היא שיקול בזוגיות. חשוב להבחין בין מוסד הנישואים לבין חיים בזוג. אני טרם החלטתי מה דעתי לגבי המוסד הזה, אני פשוט מונעת מצורך באהבה, שותפות, אינטימיות- זוגיות בקיצור. ואגב, המעבר שלי לחבר שלי העלה את השכ"ד שלי באופן משמעותי ואנחנו מתחלקים בכל ההוצאות באופן שווה. אני לא רואה שום סיבה שבגינה הוא צריך לשלם עלי. או לסחוב לי שקיות מהסופר. בדרך שבה אני רואה את הדברים, כן חשוב שיהיו אלטרנטיבות לצורות מחייה. גם לרווקים וגם לרווקות. וגם לזוגות. ולגבי האפיל של הרווקות- אני מודעת לצורה שבה זה נתפס בחברה אבל שוב- אם החברה הייתה מקבלת את זה בעין יפה, היית מעוניינת להעביר את חייך ללא זוגיות? ואני לא מדברת על חתונה. אלא פשוט על שותף אהוב לחיים.

  10. אחת מרץ 22, 2011 בשעה 5:35 pm #

    היי
    אני בגילך, ועוד לא ביקרתי בסקוואט בברלין אם כי הרעיון הזה תמיד קסם לי. הייתי רוצה ליצור איזו קהילה (קטנה..) בישראל, של אנשים שגרים בקרבה גאוגרפית ויוצרים אזור מגניב משלהם בלי להיות משועבדים לשכירות המופקעת בת"א (ולכן גם לעבודה קשה יותר, לניתוק, זיהום סביבתי וכו)
    "חיפוש בן זוג ממניע כלכלי" כפי שכתבת הוא נושא מאוד מסועף, כי זה לא בדיוק תאוות בצע אלא הרצון שמישהו יהיה לצידך, אבל איפשהו גם ההבנה שממדעי הרוח והחברה אי אפשר לעשות הרבה, וגם איך שהחברה מסתכלת ומבקרת והרצון לתפוס את הטובים (אולי אפשר פשוט לחכות עוד 15 שנה למתי שהם מתחילים לבגוד ולהתגרש?..) קיצר מסובך. אבל בכל אופן כיף לקרוא אותך.

    אגב, בדרום אמריקה גם לא יודעים מה זה "צמחונית" ('אבל מה אכפת לך זה רק קצת עוף בסלט'.. פיכס).. אז אם זו ההשוואה כל אופציה שאנחנו ניצור תהיה גם בסדר, בעיני מישהו, והשאר ילמדו 🙂

  11. רוני מרץ 22, 2011 בשעה 7:44 pm #

    לאחת ולאלינור – תודה על התגובות. ובכן, שתיכן העליתן סוגיה באמת חשובה, שאולי לא הובהרה מספיק בפוסט: כמובן שכולנו מונעים מהרצון לאהבה ואינטימיות. גם אני, גם החברות/חברים שלי. שלא יובן אחרת חס וחלילה. כמו כן, אני גם לא מחפשת מישהו שיעשה דברים בשבילי במקומי. אולי שוב לא הבהרתי את עצמי כמו שצריך בפסקה האחרונה. אני מדברת על חלוקת הנטל, וחלוקה משמעה שלפעמים *אני* לא אעשה דברים מסוימים, ו*הוא* גם יהיה פטור מדברים מסוימים. לפעמים נהפוך את סדר המטלות בינינו, אבל כשצריך לבשל כדי לאכול – ויש מי שלפעמים עושה את זה כי הוא חזר מוקדם מהעבודה, כמה כיף שאת פטורה ביום מסוים! לא כך?

    אני מאוד בעד חלוקה שוויונית בין גברים לנשים, גם בהיבט הכלכלי. אלינור, במובן הזה אני מאוד מזדהה איתך בנוגע למה שתיארת על הזוגיות שלך – שאת מתחלקת עם בן זוגך בהוצאות שווה בשווה. אך לפעמים המציאות טורפת את הקלפים. יש לי חברות שהן סטודנטיות, ובני הזוג שלהן אינם סטודנטים. יתרה מזאת, הם מרוויחים הרבה מאוד כסף, מה שמאפשר להם לבלות הרבה יותר במסעדות יקרות יותר, לשכור דירות גדולות (ויקרות) יותר, לצאת לחופשות באופן תדיר יותר וכו'. במצב כזה, פעמים רבות עולות דילמות: האם בן הזוג שיש לו כסף, צריך לוותר על כל המותרות הללו כדי שבת הזוג תוכל לחלוק איתו בהוצאות שווה בשווה? הרי ברור שאין לה יכולת לעשות זאת כשהיא על משכורת אפסית לעומתו, והוא חי אורח חיים שונה. או שמא זה בסדר שבן הזוג ישלם את חלקו היחסי בשכר הדירה היקר, ישלם יותר על בילויים משותפים וכו'? אני מודה שתשובות ברורות אין לי, וגם החברות שלי מצאו עצמן לא פעם אומללות לנוכח הדילמות האלה. לפעמים הן הטילו סנקציות על בילויים, על חופשות, כי לא יכלו לעמוד בנטל הכלכלי. אך אין ספק שגם זה הוביל למרמור בתוך היחסים. היבט נוסף הוא מה קורה שנישאים – הרי שם ברור לכולנו, שהכסף של האישה והגבר נכנס לקופה משותפת, ולא עושים חשבון מי הכניס כמה. החלוקה אינה חלוקה שווה לרוב, שכן גברים מרוויחים יותר, ונשים רבות מגדלות את הילדים לתקופות מסוימות, בעוד הגבר מרוויח את המשכורת העיקרית. מדוע פתאום החוקים משתנים, בעוד כ"כ ברור לכולנו שכשהקשר הוא במצב טרום-נישואים, אז החלוקה צריכה להיות שווה..? זו עוד נקודה לחשוב עליה.

    לסיכום – אין סיכום. אני רוצה זוגיות כמו שכמעט כולם רוצים בה. בשביל אינטימיות, בשביל תמיכה ואהבה וכיף משותף. וכן, גם בשביל נוחות ושיתוף שאיננו רק רגשי=רוחני. אי אפשר להתעלם מכך שבטחון ונוחיות הם חלק מעסקת החבילה הזו שאנו חושקים בה.

  12. מאור מרץ 24, 2011 בשעה 1:10 pm #

    דומני שיש להזכיר מימד כלכלי נוסף של הזוגיות והילדים: הפנסיה וביטוח הבריאות. ביטוח לאומי, בכל העולם, לא באמת בנוי כמו קרן פנסיה אלא כמו ממשלה: הכסף שנגבה מכל אזרח לא נשמר לפרישתו, אלא מועבר לקצבה של אזרח אחר. כנ"ל לגבי ביטוח בריאות ממלכתי. מי ישלם את הקצבאות וסל בריאות של אותם "רווקים ברלינאים חסרי ילדים מאושרים בני ארבעים" עוד 30 שנה? מהגרים מטורקיה?

    • רוני מרץ 24, 2011 בשעה 2:56 pm #

      אין לי מושג מי ישלם אותן, אפשר לנסות לחשוב על זה. נכון לכרגע, כמות האנשים שנותרים רווקים לעומת כמות האנשים שמתחתנים ומביאים לעולם ילדים, היא מינורית. אני משערת שברגע שיהיה צריך לחשוב מחדש מה עושים – אם אכן תיווצר דילמה כלכלית סביב מצב של אנשים רבים ללא ילדים – יצעדו קדימה כלכלנים מוכשרים ויצירתיים, ויעלו פתרונות הולמים.

    • חגי מרץ 24, 2011 בשעה 4:16 pm #

      מאור, התשובה לשאלה שלך מצויה בשאלה עצמה. הבעיה של מימון אופקי של מוטבים שקיימת כיום בביטוח הלאומי הייתה קיימת גם בפנסיה והובילה לשינוי תפישת הפנסיה למימון אנכי.

      יתר על כן, השאלה הרלבנטית היחידה פה היא כמה צעירים ביחס למבוגרים יש. היא לא תלויה כלל בזוגיות. כיום נשים יכולות להוליד ילדים (ובדיוק באותה הכמות) לבד. תאים קבוצתיים אלטרנטיבים לתא הזוגי (למשל, סקווט) יכולים להיות מאופיינים בילדים רבים.

      • Gil מרץ 30, 2011 בשעה 9:17 pm #

        והאם הם מאופיינים (בילדים רבים)?

      • חגי מרץ 31, 2011 בשעה 4:00 pm #

        אין לי ידע לגבי שיעורי הילודה בקבוצות שיתופיות, אבל הבעיה של ירידת אחוז הילדים באוכלוסייה וגדילה שלילית היא בעיה שקיימת בכל המדינות המערביות, אף שהרוב הגדול של הפרטים בחברה חי במערכת יחסים זוגית.

      • Gil אפריל 1, 2011 בשעה 6:22 am #

        אבל עדיין, רווקות ורווקים מולידים פחות ילדים מאשר זוגות. השאלה היא האם סקווטים דומים יותר לרווקים בעניין זה או יותר לזוגות. זו בדיוק היתה כוונתי. אני בהחלט לא מבין את טענתך "יום נשים יכולות להוליד ילדים (ובדיוק באותה הכמות) לבד". בוודאי שהן יכולות. היום גם יכול אדם מארה"ב לטוס לאפריקה ולגור שם כל חייו. אלא שהעובדה שזה אפשרי לא גוררת שזה בהכרח מה שקורה. אני שואל על מה שקורה בפועל. המציאות לא חופשית מאילוצים וקשרים הדדיים. אני חוזר ואומר שאני רוצה לדעת האם בפועל סקווטים דומים יותר לרווקים מבחינת הולדת ילדים או לזוגות.

      • רוני אפריל 1, 2011 בשעה 7:45 am #

        נשמח לשמוע מה תגלה בנושא. נשמע שזה מעניין אותך לברר.

  13. ליטל אפריל 6, 2011 בשעה 9:35 pm #

    מקסים. ואני מזדהה, יש לי חוויה דומה מאד מביקור בסקווט בברלין.

    לפני כמה שנים השתתפתי בנסיון לשכור בית גדול שבו יגורו הרבה אנשים כסוג של קהילה, עם דגש על בניית סביבה שבה יהיה קל ליצור (כלכלית ומבחינה בין אישית), עם חללים פרטיים לתת-משפחות (כולל יחידים) ושיתוף בשאר הבית, אבל לצערי זה התפרק לפני שיצא לפועל (כשזה הפך לקונקרטי חלק מהאנשים הרגישו שהגדול עליהם המעבר). יש אחרות מהממות שהצליחו, כמובן.

    בכל מקרה, מסכימה שפתיחת האופציות נחוצה ומעניינת, ומעניינות אותי האופציות הנוספות והחדשות שיש, אני רוצה ללמוד אותן יותר.

  14. אורי x מאי 9, 2011 בשעה 4:54 pm #

    לא באמת קוראים לשכונה הזו wedding, נכון?

  15. ritai22 אפריל 8, 2012 בשעה 11:28 pm #

    זה היה מענין מאד, וחכם. תודה.
    (למרות שאיכשהו אני אף פעם לא מוצא נחמה בכיווני המחשבה המנתחים את המבנה החברתי , נכוחים ונבונים ככל שיהיו. אולי בגלל שגם אותם רווקים ברלינאים וצורות החיים הקומונריות שלהם לא מושכים אותי. בשורה התחתונה, אני רווק תל אביבי אומלל, בגיל שזה כבר ממש ממש , אבל ממש, פתטי ומוגזם, להיות רווק כזה. ובשאיפה נצחית לההפך ללא-רווק. מה שכן, אחת התובנות שעלתה בי בקריאה, גם של התגובות, היא שבשנות העשרים המונוגמיות שלי, הייתי "הבחור הנכון" לתפוש. הייתי, אבוי, ואינני עוד. 🙂 סליחה על הגלישה להרהורים כה פרטיים שלא לאמר אגוצנטריים).

Trackbacks/Pingbacks

  1. תשכחו מאחמדינג’אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי « - מרץ 22, 2011

    […] העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים ישראלים ובי סקסואליים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקות, עורר מיני סערה ואפילו […]

  2. סטטוס: רווקה | העוקץ - מרץ 23, 2011

    […] – ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני (בבלוג "יחסי מין" בו פורסם במקור הפוסט הזה – […]

  3. קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור « - יולי 23, 2011

    […] 2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה). […]

  4. בזכות החברות « - אפריל 2, 2012

    […] נמוך, ועלויות חיים נמוכות. עם חזרתי לתל אביב, כתבתי את אחד הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג עד היום – על הקשר בין מצב החיים של רווקוּת בחברה שלנו, לבין […]

  5. אני לבד, תמותו! | דיו לבנה - מאי 21, 2012

    […] לממש את הפרטיות שלי? רוני גרוס כבר כתבה באופן מדוייק ב"יחסי מין", על הקושי שבמציאת דירה ללא זוגיות והיא כל כך צודקת, […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: