רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

הגענו לבניין עירוני-ברלינאי טיפוסי בעל חמש קומות, כאשר הדירה בה התארחנו חלשה על שתי הקומות האחרונות, שאוחדו ליחידת מגורים אחת. הקומה התחתונה משמשת במשך היום כגן ילדים, והקומות האמצעיות הן עוד דירות מחולקות באופנים שונים. הדירה שהתארחנו בה היתה דירה דו-מפלסית שמשמשת חמישה דיירים ודיירות למגורים, והיא בעלת מטבח משותף, אמבטיה רחבת-ידיים, שני חדרי שירותים, סלון, וחמישה חדרי שינה גדולים ומרווחים. ואם להודות על האמת, הדירה מהממת: פרקטים מקיר לקיר, הסקה מרכזית מחממת, חלונות ממוסגרים עץ עדין, מטבח נקי ומלא בכל טוב, אמבטיה ושירותים נקיים ונעימים, וסלון מואר. החדרים בנויים כך שלכל דייר ודיירת יש פרטיות מרבית, והחדר שלנו הפינתי היה שקט ומוסתר קמעה.

השתאיתי. יודית, שקיבלה את פנינו יחד עם לאורה, היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה, בת 30, והזכירה לי בעיקר את עצמי ואת חברותיי. היא היתה בדרכה החוצה לעבודה כשהגענו, לא לפני שישבה לאכול איתנו ארוחת בוקר מושקעת שהכינה עבורנו מבעוד מועד. "זה סקוואט?" חשבתי לעצמי.

ארוחת בוקר מושקעת חיכתה לנו בדירה (צילום: ט')

כשחזרנו משיטוטינו העירוניים בערב, הבית היה מלא התרחשות. נכנסנו בדלת הדירה, ושש פנים לא מוכרות, שלא ראינו בבוקר, קיבלו את פנינו בנעימות אך באדישות. איש לא תהה מי אנחנו, ומאיפה הגענו. אמרו לנו "שלום," והזמינו אותנו לאכול סביב שולחן אוכל רחב, ארוחת ערב של מרק ברוקולי ותפוחי אדמה, ופסטה מחיטה מלאה ברוטב עגבניות.

סביב השולחן ישבו לר ("תומס לרמן, אבל כולם קוראים לי לר"), בתינה, יודית, ראלף, לאורה, ואנחנו. לר הוצג בפניי כמי שחי בבניין מאז שהוא עבר סקוואטינג, בתחילת שנות ה-80. בתינה, בת הזוג שלו, חיה יחד איתו באחד הקומפלקסים בקומות האמצעיות. שניהם בשנות ה-40 המאוחרת של חייהם. הם לא נשואים, ואין להם ילדים. הם התיישבו לאכול איתנו לאחר ישיבת-בית, בה דנו בעניינים שוטפים של ניהול החיים בבניין. מיד פניתי אל לר בשאלות.

"זה סקוואט?!" היתה השאלה הראשונה שפחות או יותר צעקתי עליו. לר חייך אליי באותה אדישות בלתי ניתנת להפרעה מקודם, ופנה לספר לי על ההיסטוריה של המגורים בבניין; בשנות ה-80, נכנסה קבוצה של אנשים שכללה גם את לר עצמו לבניין נטוש, ריק, ללא צנרת פועלת או חלונות. "כל מה שאת רואה סביבך עכשיו," הוא אמר, "הוא מעשה ידינו". הפרקטים, החלונות, המדרגות שמובילות ממפלס אחד למשנהו, האמבטיות המרוצפות והצבעוניות. החלוקה שמאפשרת מגורים משותפים אך גם נותנת לדיירים פרטיות. "לי ולבתינה יש עבודות קבועות אליהן אנחנו הולכים כל יום. אך גרים פה גם סטודנטים, אמנים. זוגות צעירים לפעמים. אנחנו חיים טוב יחד." לר המשיך וסיפר לי שהבניין הזה, כמו בניינים רבים שהיו בעבר סקוואטים בלתי חוקיים, עבר תהליך של הפיכתו לחוקי. כעת שייכים הבניינים לחברות ממשלתיות, שחותמות עם הדיירים על חוזים ארוכי-טווח ("יש חוזים שמגיעים עד לעשרים שנה"), ומאפשרות לדיירים לעשות בבניין כמעט ככל העולה על רוחם, תוך גביית שכר דירה שבמחוזותינו בישראל, ייחשב סמלי, בלשון המעטה. השיתופיות בעינה עומדת, והיא האתוס הבסיסי של מגורים בבניין. "אני אוהב לחיות עם אנשים שונים, בגילאים שונים, שעוסקים בדברים שונים. יש לנו כללים ברורים וזה חשוב – אנחנו מדברים על מה צריך לקנות, לתקן, מתי ואיך. אבל בסופו של דבר – אם מישהו צריך משהו, תמיד יהיה לו ממי לבקש, ותמיד יהיה אוכל במקרר."

הבטתי בו ובבתינה, וראיתי זוג אנשים בסוף שנות ה-40 לחייהם, לא נשואים וללא ילדים, שחיים עם קבוצה לא קטנה של אנשים בגילאים שונים. הם נראו לי שמחים בחלקם, נדיבים, ומרוצים מצורת חייהם. גם שאר דיירי הבניין, שהציעו לנו לאכול, לישון, להתקלח ולצאת ולחזור כל אימת שהתחשק לנו, היו נדיבים ומסבירי פנים.

לא נשואים וללא ילדים; רווקות ורווקים בני עשרים ושלושים פלוס. חיים יחד תחת קורת גג אחת. ולא רע להם, לא רע להם בכלל.

מחוץ לחלון החדר שלנו בדירה בברלין (צילום: רוני)

***

חזרתי לתל אביב, ישראל. אני תמיד שמחה לחזור לפה, אין ספק שזהו בית. אך הקשיים רבים. יומיים לפני הטיסה לברלין, נאלצתי לקבל את העובדה ששכר הדירה שלי יועלה בעוד ארבע מאות שקלים – מאתיים לי, מאתיים לשותפה שלי. בשנה שעברה עמדתי מול אותה פארסה, ובעצם בשנתיים האחרונות, עלה שכר הדירה שלי ב-800 שקלים, ואני יודעת היטב שבעל הבית עוד "עושה לי טובה", ושיש מי שמשלם בדיוק כמוני או הרבה יותר ממני, בשביל הרבה פחות ממה שאני מקבלת בתמורה.

בלגן. המזוודה מברלין נפרקה על שטיח חדרי הפלורנטיני, והראש לא נח.

זהו הסמסטר האחרון ללימודי התואר הראשון שלי. אחד מחוגי הלימוד שלי הוא – איך לא – לימודי מגדר. במסגרתו, אני לוקחת כעת סמינר ששמו בהחלט תפס את עיני כשהייתי צריכה לבחור קורסים. "בקרוב אצלך? סוגיות מודרניות על רווקוּת," נקרא הסמינר, שבא לבחון רווקוּת כמצב קיום חברתי שנחווה בצורות שונות על ידי הרוב הגדול של האוכלוסייה המערבית בשלבים שונים של חייה. החברה בה אנו חיים טומנת בחובה עמדות שונות לגבי רווקות ורווקים: מהו מצב "נורמלי" של רווקוּת? מתי זה "נכון", ומתי כבר עדיף להסתובב עם טבעת זהב? מתי כבר אי אפשר להתנהל בעולם ולחוש טוב עם עצמך אם את נטולת בעל? מתי גם זה כבר לא מספיק וצריך להביא לעולם ילד-שניים-שלושה..?

כולנו מודעים לנורמות החברתיות בתוכן אנו חיים. ואני יודעת היטב מה מצבי ביחס למצופה ממני, בהיותי בת 26, ללא בן זוג קבוע וללא חתונה+ילדים באופק. כן, זה עוד בסדר, אבל עוד מעט, ממש ממש עוד מעט, זה כבר לא יהיה בסדר. אנשים יילחצו. קבלו תיקון: אנשים נלחצים. אנשים ידאגו. אנשים יתחתנו ואני לא. קבלו תיקון: אנשים דואגים, בעוד אנשים אחרים מתחתנים ואני לא. בתל אביב אולי פחות. אבל תכל'ס, מי פה באמת מתל אביב? תנסו לספר לסבתא הירושלמית שלי שלהיות רווקה בת 30 זה סבבה. לא תקבלו יותר קובה סלק לשבת, זה בטוח.

בניגוד ליודית ולשאר דרי הסקוואט בברלין (שרובם ורובן רווקים ורווקות), אני רווקה שגרה בתל אביב באותו אופן בו גרות רוב הרווקות שאני מכירה – בשותפות מצומצמת עם רווקות ורווקים אחרים: אנו חולקים דירות של שניים או שלושה אנשים, ומציירים קווים דמיוניים של גבולות במרחב שאנו נאלצים לחלוק. זוגות טריים ממהרים לעבור לגור יחד, ולא בכדי. האהבה, כך אומרים לי, משחקת תפקיד. אבל מבחינתי, אי אפשר להתעלם מכך שגם זול יותר לגור בזוג. זול יותר באופן מאוד משמעותי. בעיקר אם את, נניח, סטודנטית – והוא כבר לא. או שהוא סתם מרוויח יותר (כולנו מכירים את הסטטיסטיקה הכואבת). כן, אני מכירה בחורות שרמת החיים שלהן "שודרגה" פלאים לנוכח זוגיות חדשה בחייהן. זו לא טענה נגדן, אבל אלה פשוט מאוד עובדות בשטח העירוני האכזרי בו אנו חיים. לרגל ההעלאה האחרונה בשכר הדירה, לא יכולתי שלא להעלות באוב את אותן בחורות שאינני נמנית עליהן, ולחוש שמץ של קנאה כלפי הזוגות המקיפים אותי. קנאה מטעמי הכסף ש(אין)לי.

"רק זה חסר לי!" חשבתי. "לקנא בזוגות כי אין לי כסף. מילא התלונות המוכרות על האהבה שאינה מגיחה ממעבר לאופק. אבל לעזאזל, אני אישה עצמאית שמרוויחה את כספה, מדוע זה לא מספיק? והאם זה אי פעם יספיק..?"

"רגע, מה זה אומר אי פעם יספיק?" קולה המוכר של סבתי הדהד בראשי לפני שהספקתי להגיד I do! "משתמע מכך שאת… את לא מתכוונת להישאר רווקה לנצח, נכון?"

אבוי.

***

בנקודה זו בחיי, אני רווקה וטוב לי. אך האם מחר אהיה רווקה וטוב לי? את זה כבר קשה לי לומר. כשאני מסתכלת על חבריי וחברותיי הרווקים והרווקות וגם על עצמי, לאף אחד אין תשובות ברורות לתת לי. הרצונות מבולבלים בתוך סבך של ציפיות חברתיות ומשפחתיות (כל משפחה לפי טעמיה הספציפיים לבן/בת זוג מבוקשים), קשיים כלכליים וחומריים (עד מתי דירת שותפים? עד מתי החזקת רכב לבד?), רגשות של בדידות אמיתיים הכרוכים בלהיות לא-בזוג, וכמיהה לאינטימיות. קשה לאתר גרעין אותנטי של רצון. קשה לראות יתרונות לרווקוּת, בעיקר כזו שמתמשכת ונמתחת מעבר למה שנחשב לגבולות הטעם הטוב. גם קשה לא לחוש קצת מסכנים כשמסננים "בקרוב אצלך" בחתונות משפחתיות, וכשהבת דודה מביאה את החבר החדש לארוחה משפחתית, לקול צהלת המשפחה.

נדמה שכיום, הסביבה הישראלית ואף זו התל אביבית – שרובנו מבינים ותופסים כמאפשרת יותר –  מוגבלות מאוד באפשרויות שהן מציבות בפנינו מבחינת היכולת שלנו לחיות כקהילה, לפחות בקונסטלציה עירונית. דירות עירוניות הן לרוב נכסים פרטיים, המצויות בבעלותם של בעלי דירה שמעלים את שכר הדירה לפי הביקוש ולפי מצב השוק הקפיטליסטי הבלתי צפוי. ההיצע מצומצם, הביקוש תמיד רב, וכמעט תמיד יימצא השוכר שישים עוד כמה מאות שקלים על דירה מעופשת. כך, אנו מוצאים את עצמנו חולקים שטחי מגורים לפי היכולות הכלכליות שלנו; כאשר איננו חיים בזוג, אנו חיים לבד, כלומר – בחברת אנשים שאין לנו עניין בהם ולהם אין עניין בנו, פשוטו כמשמעו. לגור לבד באמת, באופן פיזי, היא פריווילגיה השמורה לבודדים, וגם לזה יש חסרונות בולטים שכרוכים בלהיות לבד, פיזית, כל הזמן כשנמצאים במרחב הביתי. צורות חיים אחרות, כמו אלה שמצאתי בברלין, פשוט לא קיימות פה.

האנשים שאיתם אנו חיים הם לרוב זרים גמורים שהגורל זימן אל תוך חיינו. יחסים בין שותפים בדירות שכורות הם יחסים ידידותיים ונעימים במקרה הטוב, ומעיקים ומפריעים לחיים הטובים במקרה הרע. אך לא מדובר בשותפות סולידארית, קהילתית. אין סביבנו קהילה של אנשים שיכולים לאפשר זהויות אלטרנטיביות של רווקוּת או חיים בזוג ללא ילדים. כולנו רוצים אינטימיות ואהבה, אבל כאן בישראל, כמו במקומות רבים נוספים בעולם, ישנן סנקציות חברתיות שמעבירות לנו את המסר שניתן למצוא אותם רק במסגרת של המוסד הזוגי.

כוסות של כולם בדירה בברלין (צילום: ט')

בשיחה עם ט', היא אמרה לי שכשטיילה בדרום אמריקה, היותה טבעונית היווה מכשול תפיסתי עבור רוב האוכלוסייה המקומית. "צמחונות הם עוד איכשהו הצליחו להבין. אבל טבעונות? זה היה מעבר לתפיסה שלהם. זה פשוט לא קיים שם." השיחה בינינו המשיכה על קטגוריות חברתיות שקיימות במקומות מסוימים, אך לא קיימות במקומות אחרים. אם את משייכת את עצמך לקטגוריה חברתית שלא קיימת במקום בו את חיה, את לא קיימת. כדי להיות מובנת לסביבתך, את חייבת לשייך את עצמך לקונטקסט חברתי מובן. רווקה בישראל שאיננה אישה גלמודה, אנוכית, כושלת באופיה ובלתי נחשקת? אין חיה כזו.

***

אנו בעצם חיים בחברה של ניגודים בינאריים – או שאני רווקה, או שאני בזוג. אופציות ביניים, כמו אלה שמצאתי בתנועת הסקוואטינג, אינן. וכאשר שתי האופציות של רווקוּת מול זוגיות עומדות זו מול זו כקירות בלתי ניתנים להזזה, ברור לכולם מה הבחירה הנכונה, הראויה, הנחשקת. התפיסה התרבותית בישראל מייצרת מובלעת שאינה מותירה מקום לאלטרנטיבות מלבד הזוגיות הסטנדרטית ביותר. רווקה שאינה רוצה להיות בזוגיות, או שאינה מוצאת את עצמה בזוגיות מסיבות שונות, מתקשה להצדיק את עצמה מול כל ההנחות התרבותיות שמבינות זוגיות כמצב טבעי של אנשים נורמטיביים.

בעקבות החוויה הקטנה שהיתה לי בברלין, הבנתי כי בנוסף ללחץ חברתי ודימויים תרבותיים, יש גורם נוסף שמשפיע על מהלך העניינים – גורם שאנו ממעטים להפנות אליו את המבט – והוא הגורם הכלכלי. כאשר האופציות העומדות בפנינו הן האופציות הבינאריות של רווקוּת מול זוגיות, היחידה הזוגית היא יחידה כלכלית חזקה יותר באופן משמעותי. כמו כן, בחברה בה גברים עדיין מרוויחים באופן משמעותי יותר כסף מנשים בכל הסקטורים, לנשים בהחלט משתלם מאוד לחבור לגבר כדי לשפר את מצבן הכלכלי. אווה אילוז כותבת על תפיסת האהבה הזוגית כ"אוטופיה רומנטית" – מקום מבטחים בו אנו מתעלים מעל אינטרסנטיות ואנוכיות, וחוברים לכדי יחידה מעניקה ומשותפת. אילוז מפרקת את הדימוי הזה, ומראה כיצד לצד עליית הקפיטליזם המודרני, האהבה הזוגית כבר מזמן איננה חפה משותפות חזקה עם הכלכלה. אנשים חוברים זה לזו וזו לזה וזוגיותם מוזנת על ידי דימויים מסוימים של אהבה – דימויים שנקנים בסופו של דבר בכסף. ואם באמת מסתכלים על הזוגיות המונחת על יסודות הקומודיפיקציה, אפשר גם לראות כיצד אינטרסים כלכליים משחקים תפקיד מכריע בשיקולנו הרווקיים/זוגיים; אם נסתכל על החברה סביבנו, נראה כי יש אינסוף "זרזים" תרבותיים שנותנים לנו מוטיבציה ללכת לכיוון של זוגיות. במובן הזה, אין כמו כלכלה אימתנית שבולעת כל שקל שנכנס לכיס ברגע שהוא מגיע לשם, כדי להגיד לך, "גברת, אולי כדאי שתחשבי מחדש על האופציות שלך."

ברלין היא חלק מגרמניה, מדינה שגם היא נשלטת על ידי קפיטליזם. אך בעקבות תהליכים היסטוריים כלכליים וחברתיים שונים, יש בה כיום אפשרויות מחיה יותר מגוונות מאלה המצויות בעיר שאנו כל כך אוהבים לראות כמקבילה לה – תל אביב. ביקרתי במקום בו רווקה יכולה לחיות טוב מבחינה כלכלית בתור רווקה. גם אם היא רוצה זוגיות ואין לה, אין זוגיות זו הכרחית לקיומה הכלכלי הסביר. גם אם היא רוצה זוגיות ואין לה, אין היא חייבת להיוותר בגפה ולוותר על קהילה אינטימית של אנשים שחיים בשיתוף. וגם אם היא נמצאת בזוגיות חיה ובועטת, היא אינה חייבת להתחתן ולהוליד ילדים כדי להיות חלק ממשפחה. יש שם קטגוריה חברתית נוספת, מתקבלת על הדעת, מאפשרת.

***

אני מנסה לחשוב איך ייראה העתיד שלי. ייתכן ולא אחבור לגבר בשנים הקרובות. למען האמת, אין לי שום ערובה בעולם הזה שמתישהו זה יקרה. אני יכולה רק לשער, מהיכרות עם עצמי, שזה עשוי לקרות. זה עשוי גם לא. אך במצבי כיום, אני נושאת בנטל רב לבדי. אין לי סביבי קהילה מיידית שחולקת איתי את הקשיים הכלכליים והקיומיים על בסיס שוטף. חבריי וחברותיי הטובים נותנים המון, המשפחה נותנת המון, אך אני עדיין צריכה לעשות המון מההמון הזה בעצמי. ולפעמים, בסופו של יום, כשאני חוזרת מהעבודה ואני עייפה, לא בא לי תמיד לדאוג לעצמי לארוחה. לא בא לי תמיד לסחוב את המצרכים מהמכולת. לא בא לי תמיד לשלם את כל החשבונות בזמן, ולא בא לי תמיד לראות איך שכר הדירה יורד במלוא סכומו במועד קבוע באמצע החודש. בא לי שיבשלו בשבילי, יסחבו בשבילי, ישלמו במקומי, ויחלקו איתי את אמצע החודש של שכר הדירה. אז בן זוג אין לי. וכשאני מסתכלת ימינה ושמאלה ברגעים אלה בדירה שלי, אני לא רואה פנים מוכרות, ואני חושבת שכנראה שאם אין בן זוג לי, רק אני לי.

לבד בתוך ביחד? המעיל שלי, המגבת שלי, בדירה בברלין (צילום: רוני)