רגישוּת: לא ידוע

18 מאי

|מאת רוני|

אני שולחת יד לפעמון המצוקה. לוחצת, ושומעת את הצלצול שמתחיל לטרטר בדלפק הקבלה של האחיות. מישהו לוחץ על כפתור, מקבל את הקריאה שלי. האור האדום מהבהב מעליי, אני מחכה. קול צעדים, מישהי מגיעה, מסיטה את הוילון סביב המיטה שלי. זו יוליה, היא מחייכת, "היי רוני, מה נשמע?" השעה מאוחרת, אחת לפנות בוקר, כואב לי. אני מבקשת משכך כאבים נוסף על זה שקיבלתי בערב. "אין בעיה," יוליה הולכת וחוזרת עם סירופ דוחה בטעמו שעושה את העבודה. "לילה טוב", היא הולכת. "אפשר לכבות את האור?" אני קוראת אחריה. האור נכבה, אני נרדמת.

 *

בשנה שעברה למדתי בסמינר בשם "אתיקה פמיניסטית", בו סקרנו תיאוריות פילוסופיות פמיניסטיות. סקירה ולמידה זו נובעת מההנחה וההבנה שהשיח הפילוסופי עתיק היומין, מתבסס רובו ככולו על כתבים שנכתבו על ידי גברים ועבור גברים. עד לפני כמאה שנים, נשים לא הורשו לעסוק בפילוסופיה באופן פעיל, ורק לאחר שנשים החלו להשתלב במוסדות ללימודים גבוהים והחלו לרכוש השכלה בכל תחומי החיים, הן יכלו לתרום מהאינטלקט שלהן לכל תחומי הידע. ובכלל זה, פילוסופיה. כמו בכל תחום בחיים, הציפיות שלנו מנשים וגברים הם שונות, ובסמינר, ניתן ביטוי למחשבה מחדש של המושגים הפילוסופיים, דרך תיאוריות פמיניסטיות שחושפות את ההטיה הגברית שעומדת בבסיס תיאוריות פילוסופיות שנכתבו במהלך אלפי השנים האחרונות, על ידי גברים ועבור קהל קוראים גברי.

 

*

החלפת משמרות. בוקר, צהריים וערב, שעות מדויקות, הם מגיעים אל מיטתי, מסיטים את הוילון, ומתדרכים את הצוות המחליף, "רוני, שבר בחוליה L1 ובקלקנאוס, ממשיכה בשכיבה" והולכים. ככל שעוברים הימים, החיוכים מאחורי הוילון מתרבים. הצוות מכיר אותי, ואני מתחילה לזכות בברכות מהצוות שמסיים משמרת וזה שמתחיל, "היי רוני, מה שלומך?", "תרגישי טוב, נתראה מחר!" ואפילו, "אני פה אם את צריכה משהו, אל תתביישי לצלצל בפעמון!" האחיות מגיעות לברר איזה ספר אני קוראת היום, מבקשות המלצות קריאה, שואלות אותי שאלות על הלימודים ועל העבודה, על המשפחה ועל החברים שבאו לבקר אותי. יש התעניינות במצלמת הפילם ששוכבת דרך קבע ליד מיטתי, ודרישה שאביא בבוא העת את האלבום המתעד את היומיום במחלקה שהם מכירים כאת כף ידם.

 *

אתיקה היא תחום בתוך השיח הפילוסופי הרחב. במסגרת השיח האתי בפילוסופיה, אמות מידה מוסריות גובשו במהלך אלפי השנים האחרונות על ידי גדולי הפילוסופים. מושגים כמו "טוב", "רע", "יפה", "ראוי", "נשגב", "נחות", קיבלו פרשנויות שונות וסבוכות, בהתאם לתיאוריה המורכבת שכל פילוסוף כתב לפי לתפיסת עולמו.

הגישות שעסקנו בהן בסמינר היו ביקורתיות כלפי הנחות יסוד של הליברליזם. כפי שחגי כתב בפוסט על זנות פה בבלוג, וביקר הנחות יסוד ליברליות בנוגע לחקיקה ומיגור של זנות, תיאוריות רבות של אתיקה פמיניסטית חושבות מחדש לא רק על סוגיות אתיות, אלא גם על איך אנחנו מבינים מהו אדם, למה אדם צריך לשאוף בחייו, מה הופך אדם לישות שאנו מייחסים לה קיום אתי, מה אנו תופסים כ"ראוי" ומה אנו תופסים כ"נחות", מהו צדק בעינינו.

 *

שעת ביקור הרופאים, שעות בוקר, או צהריים, או אחר הצהריים. איך שמסתדר. רופא מומחה לעמוּד השדרה, תמיד גבר, נכנס לחדרי ומחבר הרבה מילים לא מובנות לכדי משפטים לא מובנים עוד יותר. הם נחמדים, הרופאים, אבל לא מובנים לי וגם קצרי רוח. ד"ר אנגל, ד"ר לייטנר, ד"ר שבת. שבר דחיסה בחוליה, הם אומרים. שבר בקלקנאוס, שכיבה, ריתוק למיטה, ניתוחים אפשריים, חגורת גב, גבס ברגל, חודש, חודשיים, שלושה חודשים, אסור ככה, מותר ככה, בהחלט אסור ככה אבל אולי מותר ככה. מדברים מהר, אני והוריי ממהרים להחזיר שאלות, הרופא עונה וסותר את דברי הרופא שביקר אתמול. אנו מעמידים אותו על הסתירה שבדבריו. "חילוקי דעות רפואיים," הוא עונה. ואז הוא הולך, עם הבטחה לשוב עם מומחה אורטופדי. מומחה שמבושש להגיע שוב ושוב.

 

*

החברה בה אנו חיים מתבססת עדיין על חלוקה מגדרית בכל תחומי החיים. נשים עובדות עוסקות במקרים רבים ב"מקצועות נשיים" וגברים ב"מקצועות גבריים". אותם מקצועות נשיים הם מה שכולנו מבינים כשלוחה ישירה של נשיות – מקצועות כמו הוראה, אחות, מנקה, מטפלת סיעודית. נשים נתפסות כישויות דומסטיות מטבען, כמי שפעולות הטיפול, הנתינה וההענקה הן בדמן. נשים נתפסות כ-selfless וחסרות אגו, נטולות יצר התחרות, מה שמאפשר להן לכאורה להיות אותן אחיות רחמניות מושלמות, שכל תפקודן בעולם מכוון לטיפול ולהבראה, באמצעות ידע רפואי כעניין שולי, לצד התכונות הפנימיות של טוּב הקורנות מהן באופן "טבעי".

 *

אני לא יכולה לקום למקלחת או לשירותים. הגב שלי שבור, אסור לקום בכלל. חיט'ם,איריס, קרן או מיטל שוטפות אותי במיטה. אני שוכבת עירומה, ידיים זרות נוגעות בי, מנקות אותי, הופכות אותי מצד לצד בסדינים הרטובים. אני מנסה לברוח במחשבותיי למקומות אחרים, חושבת על מקלחות ארוכות בגפי. חיט'ם יודעת לחפוף את שיערי כמו במספרה. היא שואלת אותי אם אני גרה עם הוריי. "מזמן לא," אני עונה. "נכון," היא צוחקת, "אני שוכחת שאצלכם זה אחרת. אצלנו הבת גרה עם ההורים עד החתונה." קרן מסרבת לחפוף לי, היא לא יודעת לחפוף שיער "לבן", השיער שלה כל כך שונה משלי. כשהיא מנסה בכל זאת לחפוף את שיערי, היא שמה בו כמויות בלתי סבירות של שמפו וצוחקת על הטעות שלה, על הקצף שאינו נגמר. אני שוכחת ממקלחות בגפי, השטיפה היומית הופכת נוראה פחות. אני נקייה במיטה נקייה.

 *

הגוף, הגופניות האנושית שהיא חלק בלתי נפרד בחיינו, אשר מזדעקת בכל כוחה במקרים של מחלה, אבדן העצמאות הפיזית, הצורך המיידי בטיפול, נשכחה בחברה שלנו, הודחקה אל שולי הדברים החשובים. אנו חברה שנרתעת מגילויי חולשה, ועל כן אנו מרחיקים מאיתנו את הזקנים, את החולים, את הנזקקים. פועל יוצא של מצב עניינים זה, הוא שמי שנותן מקום לגופו ולגופם של אחרים בחיי היומיום, זוכה לבוז ולהוקעה. בחברה שלנו, אנשים חרדים מלהודיע למעסיק שלהם על יום מחלה, מגיעים חולים לעבודה וללימודים, וצינון קל מטיל עלינו אימת-מוות.

האתיקה הפמיניסטית מחזירה לתמונה את הגוף והגופניות. כאמור, לאורך ההיסטוריה, זוהתה נשיות עם גופניות, אך מתחילת המאה ה-20, מתקיים ניסיון להראות שיש ערך אנושי ומוסרי לגופניות, גם הנשית וגם זו שאיננה נשית. שיש משמעות לגופניות מעבר למה שנאמר עליה (בזלזול מסוים) בעבר. ניסיון לחשוב מחדש, כתרבות, על המקום של גופניות במוסר.

*

עברו עשרה ימים, אני עדיין מרותקת למיטתי בבית החולים, ואף אורטופד מומחה עדיין לא הגיע לראות את כף הרגל המרוסקת שלי ולהחוות דעה רפואית. האם צריך ניתוח? אנחנו לא יודעים. הגעתי לבית החולים בסוף שבוע, מיד אחרי זה הגיע חג שני של פסח (פעילות חלקית בלבד של בית החולים), אחר כך – הפגנת-ענק של רופאים בירושלים. "האורטופדים בירושלים," אמרו האחים והאחיות במחלקה שלי, ועשו פרצופים של השתתפות בצערי. יום למחרת, "האורטופדים ביום כיף מחלקתי," אומרת אורנה, אחות ראשית במחלקה, לאמא שלי. "לכי להנהלת בית החולים ותדפקי על השולחנות," אומר משה, אח במחלקה, שכבר לא מסתיר מאיתנו את הבוז שהוא רוחש להתנהלות של הרופאים הבכירים. 

בינתיים, ארוחות בוקר, צהריים וערב באות והולכות. רחיצות הבוקר מתנהלות כסדרן, תמיד, לא מוותרים לי. התרופות מגיעות בשעות מדויקות, משמרות האחים והאחיות מתחלפות ללא הפרעה. "בוקר טוב, רוני, אני אפילו לא שואלת אם להביא לך ארוחת בוקר… יביאו לך משהו טוב יותר, נכון?" – קרן מחייכת. "היי רוני, את צריכה משהו?" – ג'ודי. "מה זו המצלמה הזו? פילם? פששש… אבא שלי היה מצלם בפילם כשהייתי ילד." – חסאן. "לכבות לך את האור?" – משה.

 *

לוס איריגראי כותבת על קיומו של האדם כסובייקט חושב, המעניק משמעות לקיומו הגופני, החושני והמיני. לדעת איריגראי, השפה בה אנו משתמשים, הספוגה בתפיסות תרבותיות גבריות, מונעת מנשים לכונן רעיונות חיוביים אודות קיומן הגופני הראשוני. הגוף הנשי מובן ביחס לגוף הגברי, וכשלילה שלו, ואינו נתפס כבעל ערך ומשמעות משל עצמו. מיניות נשית מוצאת הבעה וחשיבות רק דרך הגשמת הפנטזיה של אמהוּת, אשר משעבדת את הגוף הנשי כאתר שאמור להכיל סובייקט אחר. לאישה אין מהות משל עצמה, מיניות משל עצמה, אומרת איריגראי, כאשר היא ניגשת לפרש את הפסיכואנליזה הקלאסית של פרויד, זו שכולנו יודעים לצטט מתוך שינה. פרויד, אשר שאל את שאלת השאלות: "מה רוצה האישה?" התייחס אל האישה כאל יצור פגום, גבר ללא פין, ישות החסרה תשוקה עצמאית. המיניות, הליבידו- מטבעם משויכים לגברים, על פי פרויד. הגוף הנשי הוא גוף שנועד לדברים אחרים – הטיפול, ההכלה, ההריון.

 

*

לא צריכים להיות גאוני הדור כדי לשרטט בדיוק את דיאגרמת ממלאי וממלאות התפקידים במחלקה בבית החולים. הרופאים הבכירים, כולם גברים. אליהם פונים בתואר "דוקטור", ולאחר מכן נוקבים בשם המשפחה שלהם: ד"ר לייטנר, ד"ר אנגל. הם מגיעים למחלקה בשעות בלתי צפויות, לפי מה שלוח הזמנים הצפוף שלהם מאפשר. הרופאות התורניות, הן נשים, כולן ממוצא רוסי. אליהן פונים בתואר "דוקטור", ולאחר מכן נוקבים בשמן הפרטי: ד"ר אמיליה, ד"ר ויקטוריה. הן נמצאות במחלקה במשמרות קבועות מראש, ומטפלות בבעיות רפואיות משניות כמו כאבי גרון. צוות האחים והאחיות מורכב מנשים וגברים. האחיות הן נשים מכל המוצאים המרכיבים את החברה הישראלית. האחים הם גברים ממוצא מזרחי, אתיופי וגברים ערבים. אליהן ואליהם פונים בשמם הפרטי. הם נמצאים במחלקה במשמרות קבועות מראש, בוקר, צהריים ולילה, והם זמינים בלחיצת כפתור. הצוות הסיעודי מורכב מנשים בלבד. הן נשים ממוצא אתיופי, ונשים ערביות. הנשים הערביות בצוות הסיעודי גלויות ראש. הן מגיעות אל החולים בשביל לרחוץ אותם ולהביא את הארוחות, וגם כאשר אח או אחות מבקשים מהן לגשת. צוות הניקיון מורכב מנשים ערביות בלבד. שיערן מכוסה, והן מתקשות להתבטא בעברית. הן מגיעות לחדרים בבוקר, בצהריים ובערב, והן מנקות מסביב לחפצים האישיים הפזורים בכל מקום.

 *

אך כשאיריגראי כותבת "נשי" ו"גברי", היא לא עושה חלוקה תואמת-מין. יש רק מה שאנו תופסים כנשי וגברי: התרבות שלנו מבוססת על תפיסות מגדריות שאינן "טבעיות" כי אם מדומיינות. כלומר, מה שנתפס "גברי" או "נשי" אינם יותר מהייחוסים התרבותיים שנוצרו כלפי כל אחד מהמגדרים (תיאוריה שמבוססת גם בכתביה של ג'ודית בטלר). הפילוסופיה היוונית, והתרבות המערבית בכללה מבוססות על אותה גבריות מדומיינת, ואלה מציבות את הגוף כבעל גבולות ברורים ונוקשים, ומכוננת את התפיסה שהגוף שלנו הוא לא יותר מטכניקה שיש להבינה רק כקיום משני לקיום הרוחני הנעלה שלנו. בתוך כך, האמהוּת והגוף כזירות של הענקה, נתפסות כנחותות וכחסרות חשיבות. הגוף, שמאבד את החיוּת שלו מתוך שכחה והדרה מתמשכות, נעשה לקיום שהחיבור אליו נעשה רק דרך הכמיהה הפסיכולוגית לחזור אל הרחם. כך, אירגראי מתארת בצורה נוקבת וכואבת, את ההתרחקות שלנו התרבותית-חברתית שלנו מהמרחב הגופני המעניק.

 *

בפעם השנייה שהעבירו אותי בתוך מיטה מתגלגלת לחדר אחר במחלקת בית החולים ששכבתי בה שלושה שבועות, כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות. השעה היתה חצות, אמי ואחותי חזרו הביתה לישון, ואני כבר התחלתי לשקוע בשינה עמוקה, ככל שזו מתאפשרת במחלקת אשפוז בבית חולים ציבורי כשמשה, האח הראשי של משמרת הלילה, נכנס לחדרי ואמר, "אנחנו מעבירים אותך חדר." משה ומיטל קיבלו הוראות מלמעלה, להעביר אותי לחדר קטן יותר, לא ליד חלון למרות שאינני מורשית לקום מהמיטה, כי החדר בו שכבתי יועד למטופל שאמור היה להיכנס אליו יום אחרי, ולשלם כסף רב באופן פרטי לבית החולים, כדי לקבל חדר לבד. רציתי למחות, להגיד שזה לא יחס הוגן, שאני תיכף ומיד קמה והולכת. ממש.

לאט ובזהירות, הם העבירו את המיטה שלי איתי בתוכה, את שתי השידות שעמדו לצד המיטה שלי, עליהן עמדו ספרים, סרטים, עוגיות, פירות יבשים, שתייה, את הלפטופ שלי ואת המקרר הקטנטן שאמי הביאה לי כדי שלא אצטרך לאכול אוכל תעשייתי של בית חולים במשך שלושה שבועות שלמים. משה ומיטל לא רצו להעביר אותי חדר. משה לא הסתיר מאיתנו את הסיפור על המטופל הפרטי שבגינו תנאי שהייתי במחלקה מידרדרים לנגד עיניי.

היו אלה הוראות שהגיעו בשיחת טלפון עם הרופא הבכיר, מנהל המחלקה, שגם הוא קיבל הוראות מגבוה בנוגע למטופל הפרטי. משה ומיטל ביצעו את המוטל עליהם ולא מעבר לכך. אחר כך מיטל הגיעה אליי ואמרה, "נו, לא נורא כל כך, נכון?" כנראה בניסיון לגרום לי להרגיש טוב יותר. "את לא יודעת כמה קשה לי," עניתי ספק לה, ספק לכרית. אבל היא ידעה, ואני לא ידעתי כמה היא יודעת.

 

*

בטקסט על הסדר האמהי, איריגראי מביאה שיחה שלה עם הלן ראוץ', שחקרה את תפקיד השלייה כמקשרת בין האם לבין הילד שברחמה. בעוד פעמים רבות היחסים הללו מתוארים כמיזוג בין האם לילד, ובמידה רבה תיאור זה מעלה פעם נוספת את הפחד מהבליעה של הנשיות את האחר, השיחה בין איריגראי לראוץ' מציירת תמונה אחרת, של יחסים של כבוד הדדי בין האם לעוּבּרה. השלייה, שממלאת תפקיד של תיווך בין גוף האם לגוף הילד, מאפשרת לשני הגופים הנפרדים לחיות יחדיו בשלום, מבלי לאיים על האחר. ההריון הוא קיום של אחר זר בתוך גוף האם, תוך שהם חיים יחדיו בכבוד הדדי בזכות השלייה, על כל סגולותיה הביולוגיות. אך בעוד היחסים הם של הדדיות וכבוד הדדי בין שני גופים, התרבות שלנו תופסת את יחסי האם-ילד כיחסים של מיזוג שאינו בריא לאורך זמן, אשר בבוא העת צריך לעבור פירוד. ההנחה השגויה כי היחסים בין אם לילדה הם יחסים של מיזוג ובליעה, מובילה להנחה כי עלינו להתרחק מיחסים אלה ולבנות לעצמנו גבולות ברורים ונוקשים.

מתוך גבולות מלאכותיים אלה, שנשמרים מכל משמר, הגוף, כמו גם הטבע, הופך לקיום הרחוק מאוד מהקיום האנושי שלנו: צמיחה, לידה וגדילה במובן הפיזי, אינם נמצאים בלקסיקון הערכים התרבותיים שלנו. גידולי טבע וייצורים גופניים נתפסים כמוצרים שמקומם בזבל, או לחילופין כאלה שאפשר לסחור בהם, כי הם אינם חלק מאיתנו, כי אם נפרדים ורחוקים מאיתנו. גם השלייה, אומרת ראוץ', נסחרת כחומר למחקר מדעי וקוסמטי, ובאמצעותה מפיקה תעשיית הקוסמטיקה רווחים אדירים. כך, בתרבות שלנו אנו מחליפים תדיר בין עקרון אהבת הדומות שמכילה גם שוני, לבין אהבת מה שדומה לנו בלבד, תוך בליעת האחר ושימוש בו, שימוש שנתפס כלגיטימי.

 

*

לעתים רחוקות זכיתי לאמפתיה מאחד הרופאים. שלא תבינו לא נכון, אני אסירת תודה על הייעוץ הרפואי שקיבלתי מהם, ועל ההחלטות שרק הם יכלו לקבל בדבר מצבי הרפואי. היה להם חשוב שאחלים, והיה להם חשוב לתת לי את הטיפול הנכון ביותר למצבי. אבל הדרך אליהם הייתה רצופת מכשולים כדי כך, שרק עצות טובות שהגיעו אלינו בדרכים צדדיות ודלתות אחוריות – בעיקר מפיהם של אחים ואחיות שרואים מה קורה סביבם יום-יום – הצליחו לנתב אותנו בדרך הנכונה להביא להחלמה שלי בדרך היעילה ביותר, בדרך שתסב לי הכי פחות כאב פיזי ונפשי. רק לאחר שהוריי הפריעו באופן יזום לישיבת רופאים של מחלקת האורטופדיה, דפקו על דלת חדר הישיבה ודרשו לדבר עם המומחים בו ברגע, הודיעו לי סוף כל סוף שתורי לניתוח נקבע ליום המחרת.

 *

מקצועות "נשיים". מה זה בעצם אומר, לאור מה שלוס איריגראי פורשת בפנינו? אלה המקצועות שאנו מבינים כמתאימים לנשים, מקצועות שתכונות שאנו מייחסים לנשיות, באים בהם לידי ביטוי. אך לא רק. גם גברים מקבוצות חברתיות שונות בחברה הישראלית עובדים במקצועות "נשיים". קבוצות מוחלשות בחברה שלנו – מזרחים, ערבים, אתיופים – נמצאות תמיד בתחתית סולם השכר. מן הידועים שמקצועות שיותר ויותר נשים יוצרות בהם דריסת רגל משמעותית, מאבדים מהיוקרה שלהם, הופכים ל"נשיים" בן לילה, וגברים בעלי יכולת התנייעות חברתית, מדירים רגליהם ממקצועות אלה. מקצוע ההוראה, ומקצועות טיפוליים רבים, מורכבים רובם ככולם מנשים, ומגברים שמיקומם החברתי לא מאפשר להם את התנועה הגמישה השמורה לגברים העומדים בראש הסולם.

ינון כהן במאמר פערי שכר לאומיים, מגדריים ואתניים, משרטט את הפערים הקיימים בין נשים וגברים, השייכים לקבוצות אתניות ולאומיות שונות בישראל. בראש סולם המשתכרים עומדים גברים יהודים אשכנזים, לאחר מכן גברים יהודים מזרחים, ולבסוף גברים ערבים. הנשים מתפלגות באותו אופן לפי האתניות והלאומיות – אשכנזיות בראש הסולם, מזרחיות אחר כך ולבסוף ערביות. אך הנשים ממקומות תמיד שניות לגברים באותה קבוצה. נשים אשכנזיות אמנם מרוויחות כקבוצה יותר מגברים מזרחים, אך לא יותר מגברים אשכנזים.

אך למרות שכיום יותר נשים וגם יותר גברים מזרחים וערבים נכנסים בשעריהם של המוסדות להשכלה גבוהה ויוצאים מהם עם תארים, פערי השכר בישראל נותרים סטטיים במקרה הטוב, והולכים וגדלים במקרה הרע לאורך השנים. ניתוח התפתחות פערי ההכנסה מעבודה בין הקבוצות הנ"ל עד 2001, מלמד שהגידול באי השוויון הוא הגורם המרכזי לגידול בפערי השכר בין הגברים האשכנזים למזרחים, מזרחיות, אשכנזיות וערבים. ההסבר המרכזי לכך הוא שבעשורים האחרונים התמורה לתכונות קובעות שכר (כמו השכלה), גדלה בקצב מהיר מהקצב שבו צומצמו הפערים בתכונות אלו בין הקבוצות. כהן מדמה את המצב לסולם שהגברים האשכנזים נמצאים בראשו, ולסולם הזה כל זמן נוספים שלבים שהקבוצות "המתפתחות" לא מצליחות להגיע אליהם בזמן כדי להדביק את הפער.

 *

ניתן להפנות אצבע מאשימה לכיוון מערכת הבריאות הציבורית ותפקודה הכולל כאשר חולה זקוק לטיפול ועזרה. הרופאים טוענים לעומס רב, ללא תגמול הולם. ממקומי הנוכחי, קשה לי להכריע רק על סמך נתונים אובייקטיביים. אכן, באוזניי שמעתי לא פעם במהלך שהותי בבית החולים, כי למחלקת האורטופדיה יש "עומס רב," מפי רופאים, אחים ואחיות כאחד. גם אבא שלי דיווח לי ששורר שם תוהו ובוהו בכל שעות היממה. אבל העובדה היבשה היא, שהפעם הראשונה שפגשתי את מי שניתח את רגלי, הייתה יומיים לאחר שהתעוררתי מהניתוח. אותו רופא לא טרח לפגוש אותי ולו רגע אחד לפני שפגש את רגלי המורדמת ואותי המונשמת בחדר הניתוח. לדבריו, זה לא היה נחוץ. לדבריי, זה היה גם היה נחוץ. 

וכשהוא נעמד למרגלות מיטתי ולא זיהיתי את פניו, הוא לא הציג את עצמו כי חשב שגם זה לא נחוץ. הוא הביט ברגלי, פנה אל אבא שלי, אמר לו כמה מילים שסתרו באופן מהותי את מצבי, ואז, לנגד עיניי המשתאות, אמר, "אה, סליחה, התבלבלתי בינה לבין מנותח אחר, זה הגיוני." אני אמרתי, "לא, זה לא הגיוני," והוא הלך, לאחר שאמר את מה שהיה לו לומר על הרגל שלי, כן, זו שלי.

 

 

מודעות פרסומת

26 תגובות to “רגישוּת: לא ידוע”

  1. ponetium מאי 18, 2011 בשעה 11:50 am #

    בלי קשר להסכמה שאני רוחשת לכל שורה (גם מהכירות פנימית עם הסיעוד) זה אחד הטקסטים המקסימים והיפים שנכתבו בבלוג זה.

    תרגישי טוב.

  2. אלישבע מאי 18, 2011 בשעה 12:57 pm #

    פוסט יפהפה

  3. עמרי מאי 18, 2011 בשעה 1:02 pm #

    יפה ומרגש, תרגישי טוב ותחזרי מהר (אבל רק כשיתאים, כמובן).

  4. מיטל מאי 18, 2011 בשעה 5:23 pm #

    גמעתי את החלקים על בית החולים בשקיקה. בפעם השניה קראתי גם לעומק את הבין לבין. מאד מאד יפה. גם התמונות. מקווה שנצטופף יחד במושב האחורי במהרה 🙂

  5. רוני מאי 18, 2011 בשעה 6:35 pm #

    תודה לכולכן/ם, מרגש אותי לקרוא ולשמוע תגובות שמצביעות על כך שהרעיונות והרגשות החשובים לי בימים אלה, נשמעים ומהדהדים הלאה…

  6. Efrat מאי 18, 2011 בשעה 6:40 pm #

    Wonderful post!

  7. ענבל מאי 18, 2011 בשעה 9:16 pm #

    פעמים נדירות אני מוצאת טקסטים שמזכירים לי למה הלכתי להיות אחות. זה אחד מהם.
    אולי זו לא תשמע אמירה פמיניסטית- אבל אני כותבת מעומק נשמתי הפמיניסטית והנשית-
    אני גאה במקצוע שבחרתי לא למרות שהוא נשי אלא בזכות שהוא נשי. כי אני מאמינה בתקשורת נשית ובאיכויות שיש לנשים- שלא קיימות אצל גברים. האיכויות האלה עושות אותי לאחות טובה. למטפלת מסורה. למבינה באופן אינטואיטיבי את המושג careing.
    תודה.
    ותיהי בריאה.

  8. נעמה מאי 18, 2011 בשעה 9:49 pm #

    נהדר.
    רפואה שלמה

  9. שני מאי 19, 2011 בשעה 7:01 am #

    פוסט מהמם. החלמה מהירה!

  10. hilanoga מאי 19, 2011 בשעה 10:16 am #

    תרגישי טוב, כתוב יפה!

  11. סול מאי 19, 2011 בשעה 5:47 pm #

    בתור אמא יחסית טרייה, מצאתי את החוויה שלאחר הלידה, האשפוז במסדרון והחשיפה העזה הזו, גם במהלך הלידה (ללדת יצור מתוכך בעוד מספר לא מועט של זרים בוהה לתוך הקרביים שלך), דומה למה שתיארת. סוג של חשיפה שמתרגלים אליה, אבל לא מתרגלים אליה.
    כ"כ התחברתי למה שכתבת, גם כאישה וגם כאמא – ואני יכולה לומר שאני לא בטוחה שכל הנשים מרגישות כך, אבל כמו ענבל שכתבה לפניי, אני מרגישה שאני עושה את מה שאני עושה, עוסקת בזכויות אדם, דואגת לביתי ולבת שלי, לבן זוגי ולקריירה שתהיה לי, דווקא מתוך היותי אישה. אישה המחוברת לנשיות שלה, לרגישות שלה המיוחדת, ולאהבת האדם שלה.

    האנקדוטות על הרופאים בעיניי ניתנות לדיון שיתפתח בנפרד – כיצד "אלוהימים" שכאלה הופכים לאטומים? כיצד אנשים עם כ"כ הרבה ידע וכוח, ואהבת חיים שבגינה הם מצילים מדי יום מספר אנשים, הופכת אותם לנוקשים?

    אני מתגעגעת אלייך ומחכה לראותך,

    סול

  12. עדי מאי 19, 2011 בשעה 7:50 pm #

    פוסט חזק מאוד רוני יקרה. מטלטל. מפנה את המבט למקומות מוסטים שוליים מודרים. איפה שהרגל שלך הופכת מול עינייך להיות לא שלך. איפה שאת הופכת להיות בת אדם, אנושית, רק אם את נמצאת שם שבועות, ללא תזוזה.
    ציירת את ההיררכיות המכאיבות באופן מופתי, חד ומדוייק כל כך.

  13. יערי מאי 19, 2011 בשעה 8:48 pm #

    רוני תרגישי טוב הטקסט מעורר ומכמיר והתמונות כל כך ריגשו אותי…

  14. Gal Fridman מאי 20, 2011 בשעה 3:10 am #

    שווה ביותר

    • הילה מאי 20, 2011 בשעה 8:45 pm #

      מדהים לקרוא מחשבות של עוד מישהי שהייתה מאושפזת לפני כל כך מעט זמן… מקווה שהשתחררת כבר?
      הייתי מאושפזת עד שבוע שעבר, למעשה השתחררתי ביום העצמאות, שיש בזה משהו סמלי, עקב תאונת דרכים, שבעקבותיה הפה שלי סגור למשך כמה שבועות עכשיו.

      מאד התחברתי להרבה דברים שכתבת כאן.
      הייתי מאושפזת בכירורגיה פלסטית בבניין ע"ש תד אריסון, צמוד לבניין הלב ע"ש סמי עופר (!!! מטורף שמי שגורם למחלות רוצה לעשות לעצמו יחסי ציבור כתורם לבריאות, אם כי צפוי), חלק מהזמן באותו החדר עם חולת סרטן שעברה השתלת שד שהגוף שלה דחה.
      והתעסקה רבות באיך שהיא נראית, בפאה שהיא שמה, בהשתלת החזה, סיליקון…
      אנשים חולים, שעומדים אולי למות, במקום שיתעסקו בלהיות מאושרים ובריאים ושלמים, מתעסקים באיך שהחברה תקבל אותם, איך להיות נורמלים. נשים שיכולות למות בקרוב, במקום לשים זין על מה שיחשבו עליהן ולחיות כל עוד הן יכולות, אולי רק עד מחר, מתעסקות בלהיות נורמליות, בלהיות "כוסיות". להתאים את עצמנו, ולהרגיש טוב בכך שאנחנו חלק מהנורמה. לא בכך שאנחנו חיות ועושות מה שחשוב לנו ומגיעות להישגים מרשימים, לזוגיות טובה, קשרים טובים, סיפוק מהחיים. לא. זה פחות ראוי להשקעת מחשבה. מה שחשוב זה שנראה טוב, להיות "יפה".. עצוב שהגענו למצב כזה,כחברה, שבה מראה חיצוני משחק תפקיד כל כך משמעותי.

      הרשי לי להתייחס גם לנקודה שהעלית בנוגע למזון:
      הפה שלי היה סגור באותו הזמן (ועד עכשיו, כי נשברה לי הלסת וקיבעו לי את הפה, כמו שכתבתי למעלה), כך שלא ממש ניסו לדחוף לי את המזונות שבדרך כלל נותנים לחולים בבית החולים. תפוחי אדמה, בשר מטוגן… ממש בית הבראה. מדהים שזה קורה, אבל בחברה שלנו גם נשים וגם גברים נדפקים בגלל שמידע מחקרי חשוב מאין כמותו לא מגיע לציבור. למשל "מחקר סין" שרופאים לא שמעו עליו, למרות שהוא המחקר האפידמיולוגי הגדול ביותר שנערך על הקשר בין תזונה לתחלואה, שהמסקנה הברורה שלו היא ששכיחות המחלות הכרוניות הייתה הגבוהה ביותר בקרב אנשים שהרבו לצרוך מזונות מהחי. אבל בבית חולים לתת לחולים אוכל שיתאים להם? נהה…

      • הילה מאי 20, 2011 בשעה 8:52 pm #

        אה, ותרגישי טוב במהרה (:

  15. עלמה מאי 21, 2011 בשעה 9:30 am #

    פוסט יפה, כנה ופיוטי כל כך. אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.

  16. לוטם מאי 22, 2011 בשעה 2:57 pm #

    פוסט מרגש ומדויק להחריד.

  17. avivamishmari מאי 26, 2011 בשעה 8:57 am #

    איזה פוסט! החלמה מהירה לך קודם כל.

    מרתקות האבחנות לגבי ההבדלים בין הרמות השונות של צוותי הטיפול והסיעוד.

    אני זוכרת מהעולם של הלידות בבית חולים (בפעם השנייה כבר ילדתי בבית), איך תמיד מקשיבים לרופא יותר – גם כשהוא מציץ (פיזית) לחדר שמעולם לא היה בו, וסותר את דבריה של מיילדת מנוסה שבילתה שעות רצופות עם אותה יולדת.
    וכל ההירארכיה הזו לא מפריעה למרדימים (שתפקידם להקל על כאב) להיות הכי פחות אמפתיים; ולסניטרים לעצום עיניים מול תופעות מקוממות שהם רואים השכם והערב. אני לא מאשימה אותם: בלי אטימות מסוימת, אי אפשר לשרוד במקום כזה, בתנאים הקשים האלה.

    • מאיה יוני 28, 2011 בשעה 9:51 pm #

      רוני, אני – אולי מוטב שלא אגיב בגלל השעה המאוחרת וזה שכל מה שאכתוב יהיה מבולבל ויסתור את עצמו? אני מאוד נסערת מכל מה שכתבת. זה יהיה מאוד מאוטמטם להגיד – והנה אני שועטת ואומרת את המטומטם והמובן מאליו – שכתבת פוסט חד וחכם ומצמרר ומנטף זיעה מעל הפנים. טקסט כמו אלף סטירות. אני מניחה שאני לא הראשונה להגיד לך שברגע שיהיה לך פנאי את תעשי לכולנו שירות גדול אם תכנסי את הפוסטים הללו – רגישות: לא ידוע, זה שמצטט את לסקלי, ואחרים – אולי כאלה שכרגע את שומרת לעצמך? – ותוציאי אותם כספר. ספר נוגה ועדין ולא מתפשר ומלא בלוס איריגרי. כמו ברברה ארנרייך שפרסמה ספר על ההתמודדות שלה עם סרטן [כן, גם היא] אל מול תזת האופטימיות כלוחמה. אולי בעצם מזמן כבר קראת את זה. אני קראתי רק את ניקל אנד דיימד.
      הזעם והכאב והדמעות בהחלט עושים את דרכם לכאן. כתבת טקסט דק ועדין שבכל זאת פוגע כמו אגרוף דרך השמשה.

Trackbacks/Pingbacks

  1. לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון « - יוני 15, 2011

    […] ימים לאחר התאונה, בעודי שוכבת בבית החולים, כבר זממתי מזימות על ישיבה אין-סופית בבתי קפה עם ספרים […]

  2. יישומה השוויונית של מדיניות בפקולטה למשפטים « - יולי 17, 2011

    […] האחרונים פרסמתי בבלוג פוסטים על התאונה שעברתי במהלך חופשת פסח השנה, ותוצאותיה: […]

  3. עברית היא סקסמניאקית « - ספטמבר 17, 2011

    […] חברתיים, זו המשקפת את העולם של דובריה ודוברותיה – לא נותנת לאישה מקום מלבד זה המעניק לה תפקידים מסורתיים …. אישה אינה יכולה לאהוב – היא רק נאהבת. אישה אינה […]

  4. בזכות החברות « - אפריל 2, 2012

    […] אמי לרגל חג שני, ונפלתי ושברתי רגל וגב, אירוע שהוביל לתקופה ארוכה של אשפוז ואז שיקום בבית […]

  5. האינטליגנציה האדירה של הגוף | - ספטמבר 21, 2013

    […] הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא […]

  6. אני הצלמת. אל תקשיבו לי. | At Your Disposal - דצמבר 15, 2013

    […] שלה היה לגמרי המוטיבציה לפוסט הזה (הנה עוד וגם זה ואת זה אני הכי אוהבת). אם היו שואלים את אמנדה פאלמר מה היא חושבת על כל הסיפור […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: