למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

|מאת רוני| 

לפני ימים מספר, שידרה ורדה רזיאל ז'קונט כהרגלה את תכניתה ברדיו 103fm. במהלך התכנית היא נותנת עצות למאזינות ומאזינים, והפעם הגיבה רזיאל ז'קונט על מכתב ששלחה לה צעירה בשם ליטל. רזיאל ז'קונט האשימה את אותה צעירה, שכתבה על תקיפה מינית חמורה, בתקיפתה-היא. דבריה לא נפלו על אזניים ערלות, ונשים רבות – כאלה המעורות יום-יום בפעילות למען נשים נפגעות תקיפה מינית – וגם כאלה שיש להן מודעות לנושא, כעסו, זעמו, וראו לנכון להגיב בחומרה על דבריה של רזיאל ז'קונט, ולדרוש את פיטוריה מהרדיו לאלתר.

עם זאת, מפה ושם נשמעו קולות אחרים, של נשים וגברים כאחד, שטענו שהקריאה לפטר את רזיאל ז'קונט היא אלימה, קיצונית, מתלהמת. הנושא נדון מזוויות שונות בדיוני פייסבוק רבים, ואתמול התפרסם טקסט מאת ליאן רם באונלייף, תחת הכותבת "למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט," בו מוצגות תפיסות שבעיניי מקעקעות את המאבק והשיח הפמיניסטי. למרות שנגמר השבוע, והמאבק להסיר את ורדה רזיאל ז'קונט משידור כבר סר חנו, ועברנו הלאה למאבקים אחרים ולמצעדים-למען-זכויות נוספים, אענה לנקודות העיקריות שמצאתי בטקסט, מכיוון שראוי לשוב ולזכור כמה טעם יש במאבק נגד אישים כמו רזיאל ז'קונט, ומדוע ביקורת כמו זו של רם לא רק שאינה מקדמת מאבק פמיניסטי, אלא מקעקעת דרכי פעולה, גם אם מועטות, שנצברו בזכות לאורך השנים.

1. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן אסור לפטר אותה."

נקודה זו הינה מובלעת בטקסט, שכן ברור כי הודאה מעין זו הורסת לחלוטין את כל מה שאנו טוענות שוב ושוב – שאל מול מיזוגניה ושובניזם, אנו מתאחדות לפעולה – בין אם הפוגע הוא גבר או אישה. עם זאת, למרות שזה לא נאמר במפורש, נכתב כי בעבר תמכה הכותבת בקריאה לפטר את יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב, על התבטאויות קשות שלהם כלפי נשים. לא בכדי ראיתי תגובות בפייסבוק בסגנון, "אם בני ציפר היה מתבטא כך, האם ליאן רם גם היתה כותבת טור להגנה על מקום עבודתו?" התשובה בינתיים מבוססת על מציאות, בה רם קראה לפטר גברים על רקע דומה, ובמקרה של רזיאל ז'קונט – לא. מדוע, אם כן, זוכה ורדה רזיאל ז'קונט למעמד מיוחד כאשר אנו ניגשות לפעול נגד המיזוגניה שלה? ובכן –

2. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן היא בהכרח אובייקט."

בטקסט של רם, נכתב כי כשאנו קוראות לפטר את רזיאל ז'קונט, "אנחנו מבצעות פעולה על רזיאל ז'קונט". כמו שנכתב בטקסט, "צריך "לעשות לה", לבצע עליה פעולה כדי שתלמד. אין לה מקום בתור סובייקט."

אכן, נשים רבות בחברה מאיישות עמדת אובייקט, ולא שואלים אותן לרצונן או מבוקשן כאשר מחליטים החלטות שונות על גורלן. אך במקרה של רזיאל ז'קונט, ההיפך הוא הנכון. ורדה רזיאל ז'קונט ממלאת עמדת סובייקט במלוא מובן המילה: מדובר באישה שעובדת שנים רבות בתחום הייעוץ, היא מוכרת בכל בית בישראל, יש לה במה נרחבת לבטא את דעותיה ולתת את עצותיה, וא/נשים רבים פונים אליה לבקש עצה – בין אם בקליניקה הפרטית שלה, ובין אם דרך תכנית הרדיו. לאנשים רבים אין את הבמה הזו לבטא את עצמם, כמו הבמה שיש לרזיאל ז'קונט. הפעם, עשתה רזיאל ז'קונט שימוש מסוכן ביותר בבמה זו, כאשר האשימה קורבן תקיפה מינית בתקיפה, והביעה תפיסות מיושנות ושמרניות בנוגע לאונס ולטיפול במצב פוסט-טראומטי שנגרם בעקבות אונס. אילולא היתה ורדה רזיאל ז'קונט סובייקט עם כוח אדיר שכזה, ככל הנראה לא היינו שומעות את דעותיה מעולם, וגם לא היינו נרעשות יותר מדי אם היינו שומעות – שכן היה לנו ברור שלאישה זו אין השפעה אמיתית על העולם.

ביקורת זו של רם מזכירה לי את מקרה מנחם בן, בו הטיחו אנשים רבים בנאבקים לפטרו שהם פועלים ברוע לב, שכן בן הינו בסה"כ "ליצן חצר" בלתי מזיק. גם מבקרים אלה ניסו לשלול מבן את עמדת הסובייקט שלו, כדי להפוך את היוצרות ולצייר את הנאבקים בו כאלימים, כאשר בן היה זה שבעצם פעל באלימות בלתי משתמעת לשתי פנים כלפי הנאבקים (במקרה זה – קהילת הלהט"ב).

הקריאה לפיטורין של רזיאל ז'קונט אינה נעשית "עליה", אלא כנגדה – כנגד סובייקט עוצמתי, שברור שבפועלו בעולם, מסב נזק רציני לא/נשים רבים. לראות בה אובייקט זה מהלך מסוכן, שמפחית מכוחה האמיתי של אישה זו.

3. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן צריך לראות בה מכלול."

בטקסט שלה, רם מבקשת שנראה בורדה רזיאל ז'קונט "אישה עם מכלול תכונות שנובעות משלל חוויות והתמודדויות ששרדה בחיים…" בכל הכנות, אינני מבינה מדוע עלינו לעשות זאת. אם אתייחס לטענה הקודמת שלי, שרזיאל ז'קונט היא סובייקט, אני לא חושבת שההתייחסות החד-משמעית לדבריה, והדרישה לפטר אותה, מוחקים את מכלול הדברים שרזיאל ז'קונט השיגה בחייה. כמו כן, ההתייחסות אל רזיאל ז'קונט כאל מי "ששרדה בחיים" היא התייחסות תמוהה עד מאוד, שכן לא ברור על מה היא מתבססת, ואיזה תפקיד היא משמשת בטקסט, מעבר לניסיון למקד אותנו שוב בעובדת היות רזיאל ז'קונט אישה, ולהזכיר לנו שכל אישה שהצליחה היא אישה "שורדת". אך לא כך הוא הדבר. ההשוואה המובלעת פה כואבת אף יותר, כאשר אנו ניגשות להסתכל על נשים נפגעות תקיפה מינית, שאכן "שרדו" מצב-חיים קשה ומזעזע. כלפיהן ורדה רזיאל ז'קונט חטאה, תוך שהיא מפעילה את כוחה עליהן.

הדרישה לפטר את ז'קונט אינה דרישה שמשטיחה אותה, אלא מתייחסת נקודתית למקרה שקרה באותו שידור. מקרה שאנו רוצות למנוע את הישנותו. זוהי דרישה למזער נזק במרחב הציבורי. מדובר בפעולה מניעתית בלבד, שאינה נוגעת כלל למהות האישה שהיא ורדה רזיאל ז'קונט. ובהמשך לכך –

4. "לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט משמעו להעניש אותה (כי אנחנו נשים)."

תפיסתה של רם את הפיטורין כעונש, סקנציה, היא מטרידה. היא מציגה את הדורשות לפטר את רזיאל ז'קונט כמי שמעלות אותה על המוקד, מתוך רצון עז לראות אותה נענשת. או כמו שכתבה רם, "אם פשעה, היא צריכה לשלם את המחיר, ומיד."

איני מעוניינת "להעניש" את רזיאל ז'קונט ואין לי בה שום עניין אישי. התפיסה שאנו מבקשות לפטר כי אנו רוצות להעניש, לגמרי מתעלמת מסיבה מאוד משמעותית שעומדת בבסיס הקריאה לפיטורין: הרצון הכן למנוע את הפצת דבריה של רזיאל ז'קונט ברבים. הפרשנות שרואה בפיטורין עונש, עושה עוול לדרישה המבוססת של נשים רבות לפטר את רזיאל ז'קונט, ומסיתה את הדיון לרצון-לכאורה של נשים אלה לשפוך את דמה של רזיאל ז'קונט. שוב, מדובר בטיעון מטריד, ששומט את הקרקע מתחת לכל אישה שמבקשת את פיטוריה של רזיאל ז'קונט בניסיון למזער את הנזק שהיא מסבה, ומסמן נשים אלה כנקמניות, כמיטב המסורת הפטריארכלית.

5. "הדרישה לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט היא פעולה שמשעתקת פטריארכיה (כי ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ואנחנו נשים)"

המאבק לפטר את רזיאל ז'קונט עורר את התפעלותי הכנה. ראיתי נשים שצברו כוח וידע, עושות שימוש בכוח החברתי שלהן, לדרוש דרישות לגיטימיות במרחב הציבורי. מדוע השימוש בכלים אלה הוא שימוש פטריארכלי? הטענה הבסיסית של רם, היא שכל שימוש בכוח, הינו פטריארכלי. מדובר בתפיסה ריאקציונרית הרואה בכל כוח באשר הוא, תכונה גברית פטריארכלית. אך השימוש בכוח של המרחב הציבורי נגד רזיאל ז'קונט איננו פטריארכלי בעיניי, כמו גם הדרישה לפטרה. לעשות שימוש בכלים אלה, זה לעשות שימוש בכלים שכיום נגישים לנו, ובעבר – לא. גם חלקנו כיום סובייקטים, ואנו פועלות ככאלה מול סובייקט נוסף, בנחישות ובהתמדה.

לכל אורך הטקסט של רם, נטען שוב ושוב כי הדרישה לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט משעתקת דרכי פעולה חד-חד ערכיות, שבהן יש "טוב" מול "רע", "בעיה" מול "פתרון". ובכן, לפי היכרותי מזה שנים, השיח הפמיניסטי הוא אחד השיחים הכי מכילי-מורכבות שאני מכירה. לא לעתים קרובות אני רואה קריאת חד-משמעיות של המאבק הפמיניסטי, כמו במקרה זה. ובכל פעם שאכן פמיניסטיות יוצאות בדרישה חד-משמעית לעשות שינוי כלשהו, מיד מאשימים אותן ב"התלהמות", ב"אלימות", ב"אי ראיית המורכבות".

עם זאת, הביקורת של רם היא ביקורת פנים-פמיניסטית, מה שהופך אותה לבעייתית אף יותר. המאמר שלה מטיח במאבק הפמיניסטי את אותן טענות אודות אלימות-לכאורה והתלהמות, בשינוי אדרת.

רם שואלת במאמרה, אם לאור הדרישה לפטר את ז'קונט באופן חד משמעי, אנחנו "לא מרגישות קצת מרומות?" תשובתי היא: לא. אינני מרגישה מרומה כלל ועיקר. ורדה רזיאל ז'קונט איננה בת ברית, והיא גם לא הביעה רצון לשמוע את מה שיש לנו לומר לה כביקורת: ההתנצלות שנדרשה לה על ידי הרשות השנייה, נעשתה באופן שטחי, ובבירור לא היתה יוצאת לפועל אילולא היו נשים וגברים רבות דורשים התנצלות מעין זו. היא מהווה סיכון ממשי במרחב הציבורי – סיכון, שבאמצעות פעולה ממוקדת, ניתן למזער אותו. במקביל, לא אוותר על הניסיון המתמיד לראות בהרבה מצבי-חיים את המורכבות שלהם באופן רגיש, תוך שאילת שאלות ותהייה. בלי מסקנות. לרוב אין מסקנות. הפעם דווקא יש.