לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"

3 מרץ

לא מאד מזמן יצאנו, כמה חברות וחברים לשתות בירה בפאב השכונתי. תוך כדי שיחה סיפרה א' על חברה שפגעה בה. אותה חברה הפסיקה לענות לטלפונים של א', אך כאשר הן נפגשו במקרה ברחוב, התנהגה כאילו דבר לא קרה. "ברור," אמרו החברים הבנים שלנו, בחורים יקרים ומכבדי נשים לכל הדעות. "הרי ידוע שנשים הן שק של נחשים." והוסיפו, "אם הייתן גברים, הייתן הולכות מכות וגומרות את הסיפור". למה בעצם זה כל כך ברור? שאלתי את עצמי. יצאנו רוני, חגי ואני לתת את הדעת על העניין.


רוני

לא פעם נקלעתי לשיחה רבת-משתתפים על ההבדלים בין נשים לגברים, כשאלה או אלה באים ובאות לפתור מחלוקות. אחת הטענות המושמעות ביותר היא כי בעוד גברים פותרים ביניהם בעיות באופן גלוי וישיר ("אנחנו הולכים מכות ואז משלימים"), נשים בוחרות בדרכים עקיפות ומזיקות יותר לפתור ביניהן אי-הסכמה ("אתן מלכלכות מאחורי הגב ועושות מניפולציות"). תמיד עולה ההנחה המובלעת בטענות האלה, שהשיטה ה"גברית" היא השיטה ה"נכונה" שמביאה לפתרון נקי וחד-משמעי, שלאחריו ניתן להניח את המחלוקת בעבר, ואילו השיטה ה"נשית" היא השיטה ה"ילדותית" שאינה מובילה לעולם לפתרון הסכסוך, ומותירה משקעים וטינה. האם באמת כך הדבר?

נשים מצופות להתנהל מאחורי הקלעים, ולאכוף את כוחן הרחק מאורות הבמה. ויכוח ישיר, כזה שמתנהל על פני השטח, לעתים במרחב הציבורי, אינו מתקבל בעין יפה; כשנשים חולקות על גברים אל מול קהל אנשים, הן נתפסות פעמים רבות כ"מורדות" שאינן מוכנות לקבל עליהן את המרות של ההגמוניה הגברית, כנשים שאינן יודעות את מקומן הראוי. ויש לכך סיבה טובה – רבים מאיתנו כבר גדלו בעולם בו נשים עובדות ולומדות באוניברסיטה, הופכות לפוליטיקאיות והופכות ראשי ממשלה ומנכ"ליות. אך מתי כל זה קרה? בהשוואה להיסטוריה הארוכה של המין האנושי,מדובר בזמן אפסי ובטל בשישים, מאז נשים החלו להשמיע את קולן בריש גלי. ישנה עדיין תפיסה עמוקה ומושרשת מאוד בחברה בה אנו חיים, לפיה אישה צריכה להשמיע את קולה בהיחבא,ולהשפיע בדרכים צדדיות. זה אמנם עדיין נתפס כ"כוחה האמיתי" ("מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה תומכת"), אך באותה קלות, אנשים מזדרזים לשלוף קלף מנצח זה, כדי להוכיח שוב את נחיתותן של נשים אל מול גברים, כבני אנוש שאינן מסוגלות למשא ומתן "הגיוני", "נקי" ושאינו פועל בדרכים צדדיות.

לפני חודשים מספר, פרסם יורם קניוק טור דעה בשם אחוות נשים בין פיילין לחוטובלי. אינני חסידה (בלשון המעטה) של פיילין או של חוטובלי כלל ועיקר. לכן, כשניגשתי לקרוא את הטור, הייתי קוראת מוטה – דווקא לדעתו של קניוק – וציפיתי לקרוא טור שמנתח באופן מעניין את הפוליטיקה של השתיים. אך הכותרת היתה צריכה להוות עבורי נורה אדומה – אחוות נשים? בין פיילין ולחוטובלי? האם שתי נשים אלה אי פעם דיברו ביניהן בכלל? שלא לדבר על אחווה מדומיינת זו, פרי מוחו הקודח של קניוק, שכמובן אינה קיימת. בסיכומו של עניין, מצאתי טור לא מנומק (שוב, בלשון המעטה), ששוטח את את קווי הדמיון – כאמור, אלה המדומיינים – שמצא בין שתי הנשים הפוליטיקאיות הללו, אשר לדידו הן הן האיום האמיתי על אובמה מחד, ועל נתניהו מאידך – שני גברים בעמדות כוח בלתי ניתנות לערעור, שמקבלים בדיוק את מה שהם לא צריכים- חתרנות מניפולטיבית ומתעתעת מצד נשים כפופות להם. היטיבה לנסח זאת טוקבקיסטית שהגיבה לטור במילים אלה: "…ריח עז של סקסיזם ושוביניזם קמאי, פרוידיאני, במובן העמוק והרקוב ביותר, נודף ממאמרו של קניוק. עד כדי כך סימאה התשוקה-קנאה שלו לשתי הנשים הכריזמטיות הללו את עיניו, שלא הצליח להוציא מתחת ידיו טיעון קוהרנטי אחד, ואף סיכום של ממש אין למאמר חסר הפשר הזה. רק אוסף של מטפורות המתרחקות יותר ויותר מקול ההיגיון."

שיח נשים עדיין ממשיך להוות ערעור יסודי על הסדר ההגמוני. הוא מתקיים לעתים הרחק מעין הציבור הרחב, עדיין בספירות הפרטיות של החיים שלנו. נשים עדיין מהססות להשמיע את דעתן בקול, וכשהן עושות זאת – הן לרוב יודעות שהמחיר שיהיה כרוך בכך, ישולב בשביל ארוך של סטיגמות משפילות שאין להן קשר למי שהן באמת. עדיין אין מקום אמיתי המשלב שיח של נשים אל מול השמש המאירה, שיתקבל בברכה ובאהדה. הייצוגים התרבותיים של שיח נשים פומבי עדיין נמצאים במיעוט בולט, ואין כמו תת-ייצוג כדי להשפיע גם על השיח הקיים; גם בינן לבין עצמן, נשים באמת לפעמים מתקשות לייצר קשרים סובייקטיביים שאינם סימביוטיים זו עם זו (על כך כותבת בין היתר לוס איריגארי, וארחיב על נושא זה בפוסט ארוך יותר).

אסיים בטון אישי מניסיון חיי. לחלקכם זה לא יחדש דבר, אך אני חשה חובה לכתוב זאת, כי לא פעם קיבלתי יחס של זלזול בחברות שלי עם נשים אחרות: נשים מסוגלות לאחווה שהיא חיובית,בריאה ומחזקת. לאורך כל חיי הייתי מוקפת חברות קרובות שרוצות בטובתי ואני רוצה בטובתן. אנחנו רבות, אנחנו מתווכחות ולפעמים גם מקנאות זו בזו. אנחנו גם מדברות, משתפות זו את זו ברגשות כמו גם ברעיונות מקוריים ומחשבות, ויוצרות יחד. לא הייתי מחליפה את האחווה הזו,שכוחה לא יסולא בשבילי בשום פז שבעולם, באף אחווה "גברית" עלי האדמות.

חגי

את התפישה של נשים כ"שק נחשים" אפשר להסביר בהרבה רמות, החל מסטריאוטיפ קלאסי שמנטרל את יכולת הפעולה המשותפת של נשים (ואז האשה צריכה את הגבר שלידה, כי רק הוא יכול להניע מהלך כללי) דרך העדר הלגיטימציה לויכוח בין נשים (כשגברים מתווכחים, ואפילו הולכים מכות מחוץ לבר, אף אחד לא תופש אותם כ"נחשים" אלא כבעלי עקרונות, ובמקרה הרע חמומי מוח) ועד לשנאת נשים ישנה ומוכרת. ההיבט שאני רוצה דרכו להתייחס לשאלה הזאת היא היחס השונה למי שמצוי בעמדת סובייקט "לגיטימית" ומי שמצוי בעמדת סובייקט של "שוליים".

עמדת הסובייקט ההגמונית, בין אם של הגבר, של היהודי במדינת ישראל או של הליבראל בארה"ב אינה עמדת סובייקט הדורשת הצדקה. הזהות ההגמונית היא זהות "שקופה" מעצם טבעה. לפיכך, אם הסובייקט ההגמוני מחזיק בעמדות לא קוהרנטיות אין לכך שום השלכה על אופיו כסובייקט. למשל, סובייקט שמחזיק במדינת ישראל בעמדה של "מדינה יהודית ודמוקרטית",או בעמדה שמקבלת כמדע הן את הכלכלה הקלאסית והן את הפסיכולוגיה, לא יתפש כלא קוהרנטי ו"שגוי". על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר יש הרבה פרטים בחברה שמחזיקים עמדות שונות בתוך השיח ההגמוני.

לעומת זאת, הסובייקט שמצוי בעמדת השוליים נדרש תמיד לקוהרנטיות בעמדותיו, אחרת עצם הלגיטימציה לעמדת הסובייקט שלו מתערערת. גם כאן בבלוג זכינו לראות את התופעה הזאת לא פעם. כך למשל, סביב השאלה האם יש להומואים חובה מוגברת לקבל בנחמדות הטרואים שמגיעים למסיבות גייז – כאן.

בדומה, פעמים רבות נוהגים להצביע על ריבוי העמדות בתוך התנועה הפמיניסטית כסימן לחולשתה של התנועה. נדמה לי שאף אחד לא יטען שריבוי הקולות בקרב כלכלנים, משפטנים או פסיכולוגים מעיד על חולשה של הדיספלינה. להפך, כשמדובר בדיסיפלינה הגמונית ריבוי הקולות נותן תוקף ל"אמיתות המדעית" של הדיספלינה.

באחרונה יצא לי לשמוע הרבה פעמים את הטענה שיש מרצות למגדר שהן לא נחמדות, ולפיכך התוקף של טענותיהן (למשל בדבר כבוד האדם) הוא פחות. מהצד השני, כבר שמעתי לא פעם שהמרצות (באופן כללי, לא רק למגדר) הן נחמדות מידי (וכפי שהגדיר זאת מרצה בכיר "מורתיות מידי"), וזאת על חשבון היושרה האקדמית שלהן. הטענות האלו, משני הצדדים, לעולם לא יושמעו ביחס למרצים גברים. כאשר מדובר במרצה גבר ההנחה היא שיש לבצע הפרדה מוחלטת בין האישיות שלו ויכולות ההוראה שלו, לבין יכולתו המחקרית. גם אם בחייו הפרטיים מדובר בגבר שמטריד מינית, במרצה מזעזע, או באדם מגעיל במיוחד, אין לכך שום קשר לשאלת התוקף המחקרי של טענותיו.

מאחר וכל פרט, גבר או אישה, מחזיק הרבה מאוד עמדות לא קוהרנטיות, שאלת הלגיטימציה היא שקובעת את התיוג של הפרט. אם זהותו נחשבת כ"לגיטימית" ומשקפת תפישה הגמונית של זהות, היחס לעמדות של הפרט יהיה מנותק מזהותו. לעומת זאת, אם הזהות של הפרט היא"אשה", "הומו", "ערבי", "מזרחי" וכדומה, היחס לעמדות הפרט תהיה קשורה בקשר הדוק לזהותו.

אז למה נשים הן "שק של נחשים"? בדיוק מהסיבה הזאת. כאשר אישה מסכימה עם גבר, או כאשר שני גברים מתווכחים, השאלה שעל הפרק היא רק השאלה הספציפית שנדונה. לעומת זאת, כאשר אישה לא מסכימה עם גבר, ובודאי כאשר שתי נשים לא מסכימות זו עם זו, הדבר נתפש כמשקף יסוד עמוק בזהותן, של העדר קוהרנטיות, העדר רציונאליות, והעדר לגיטימציה.

שירה

האסוציאציה הראשונה שאי אפשר להמנע ממנה בהקשר של האימרה ה"מלבבת" הזאת, היא הקישור בין האשה לנחש, קישור שמחזיר אותנו לגן העדן האבוד ממנו הצליחה חוה לזרוק אותנו – לפי הסיפור המקראי – בדיוק על ידי שימוש בתכונות הקמאיות המפחידות ביותר אצל נשים – פיתוי ערמומי ומזימה מתוחכמת. למרות שקשה להאמין שכל כך הרבה שנים לאחר שהתפרסם לראשונה סיפור גן העדן, נשים עדיין נתפסות ברמה מסוימת כאותה אישה ראשונית שהשתמשה בכוחות שלה לרעה, האמת היא שזה לא כל כך רחוק מן המציאות. לאורך השנים עדיין ייחס השיח הציבורי והתרבותי לנשים את כוח הפיתוי המיני שאי אפשר לעמוד בפניו כמעט כאילו מדובר באיזה כישוף עוצמתי. בנוסף, ברמה מסויימת, העביר השיח הזה את המסר כי יש "להיזהר" מפני נשים עצמאיות מדי שמבקשות ידע שאינו "מיועד" להן ומקבלות החלטות על דעת עצמן. כמו שכתבו רוני וחגי, עוצמת ההתנגדות לנשים שפעלו בנחרצות והביעו את דעתן בלי התנצלות הובילה לרעיונות (שעדיין רווחים היום בהרבה חברות מסורתיות) שמקומן של הנשים בתוך הבית ושאין להן לגיטמציה או רשות להביע את דעתן בציבור. מעניין לראות כי אופן ההתמודדות של נשים לאורך ההיסטוריה עם ההדרה הזו דומה מאד גם בקרב קהילות שונות ורחוקות מאד האחת מן השניה.

קיים מאמר מרתק מאת האנתרופולוגית לילה אבו לוחוד בו היא מתארת פרקטיקות נשיות מרדניות בקרב קהילה בדואית במצרים ומסבירה בצורה מפורטת כיצד בהעדר אפשרות לביטוי ישיר של הצרכים והרצונות שלהן, מוצאות הנשים שם דרכים נסתרות וחתרניות לממש את מה שהן רוצות במקום לוותר על הרצונות הללו. זוהי תופעה שחוזרת על עצמה בקהילות מסורתיות שונות (כמו שאומרת האמא בסרט "החתונה היוונית שלי" – "הגבר הוא ראש הבית אבל האשה היא הצוואר") כלומר, אם לאורך ההיסטוריה הפנימו נשים את התפיסה שאת מה שהן רוצות הן לא יכולות לבקש או להביע באופן ישיר אין סיבה שכיום ובמיוחד בתחום של עימותים הן יתנהגו אחרת. כמו שרוני כתבה, למרות שקיימת התקדמות רבה במעמד האשה יש דברים שקשה להשתחרר מהם, תפקידים שהופנמו במשך אלפי שנים נוטים להעלם פחות בקלות ובמיוחד בחברה שבה אשה ישירה נחשבת אגרסיבית ואשה בעלת קול משלה נחשבת דעתנית ומעצבנת.

מה שחשוב להדגיש בעיני היא העובדה כי הדרך הישירה, החדה ופעמים רבות האלימה שנחשבת הדרך ה"גברית" לפתרון סכסוכים (אשר לא באמת קשורה מהותית להיותך גבר אלא שמקושרת חברתית לגבריות) ואשר נתפסת פעמים רבות כאופן הטוב והחלק ביותר ליישוב בעיות מעולם לא הוכיחה את עצמה. פרקטיקות מדיניות, חברתיות וכמובן צבאיות רבות מבוססות בדיוק על התפיסה הזאת שאם מתעוררת בעיה אפשר תמיד "לפתור אותה" בגרסה "המבוגרת" למכות, כלומר להפעיל כוח ולקוות שהבעיה תעלם. אבל כמו שאנחנו יודעים היטב מלחמה אחת אינה מונעת מלחמות עתידיות והפעלת אלימות בדרך כלל מהווה רק פתרון זמני מאד לסיטואציות מסובכות. תפיסה נוספת שמקושרת לרעיון של ה"גבריות" הישירה הזאת היא הרעיון של "להגיד את האמת בפנים" גישה שמעוררת הערכה (כאשר היא מגיעה מגברים) אך אשר לעיתים קרובות רק מובילה לניכור וריחוק שקשה מאד לגשר עליהם אחר כך.

בעיני, השיטה שהחברה תופסת כנשית, כיוון שלאורך השנים לנשים לא הייתה ברירה אלא להשתמש בה – וזאת למרות שישנם גברים רבים שפועלים כך ונשים שפועלות אחרת לגמרי – שיטה אשר כוללת דווקא מחשבה לפני מעשה, התחשבות ברגשות של מי שנמצא או נמצאת מולנו, ושיחה מעמיקה על הנסיבות של הקושי אותו יש לפתור, מסוגלת להוביל באופן מוצלח הרבה יותר ליישוב סכסוכים ולפיתוח סובלנות. השינוי היחיד שאנחנו צריכות או צריכים לשאוף אליו הוא האפשרות להתנהג כך בגלוי, לזכור שלמזלנו כבר אין צורך בסודיות והסתרה ושאם נבטא את התפיסה המורכבת יותר הזאת שמתחשבת בניואנסים ופועלת מתוך התחשבות בסביבה ובסובבים אותנו אבל נעשה זאת בקול ובלי פחד אולי נצליח לגרום לשינוי אמיתי שיכלול שיח אמיתי ומעמיק בתחומים שנדמים לעיתים כבלתי ניתנים ליישוב.


שאלות לבלוג ניתן לשלוח למייל meandiscourse@gmail.com

(אפשר לבקש לפרסם את השאלה בעילום-שם או תחת שם בדוי)

 
 
מודעות פרסומת

5 תגובות to “לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"”

  1. נעמה מרץ 3, 2011 בשעה 4:52 pm #

    אהבתי את השאלה והתשובות.
    אני רוצה לחדד נקודה ששירה ורוני העלו, ולקשר אותה לסוגיית המתח בין מהותנות להבניה.
    אחד הויכוחים הלוהטים ביותר בנושא מגדר הוא עד כמה ההבדלים בין המינים הם ביולוגיים ועד כמה הם הבניה חברתית. זה דיון מעניין במיוחד, כי בניגוד לסוגיות אחרות של דיכוי- בעיקר מעמדיות- כאן יש אספקט ביולוגי מובהק של שוני פזיולוגי שקל יחסית להשליך עליו תכונות נבדלות. בעוד שגזע- גם תכונה בעלת מאפיינים ביולוגיים- יכול להתערבב, המין/מגדר נתפס כתכונה יציבה ובינארית, כשמצבי ביניים לא ממש נספרים (גבר, אישה, וזה הכל. טרנסג'נדריות ואינטר סקס נתפסים כשוליים, ולא מצליחים לערער עדיין על ההפרדה הבינארית והדיכוטומית בין שני המינים).
    וכאן עולה השאלה עד כמה התנהגויות "נשיות" מובנות באופן אינהרנטי למין הנשי, או שהן תוצר של הבניה חברתית. באופן לא מפליא, אני רוצה להביא דוגמא שתתמוך באופציה השנייה: אליזבט מוס קאנטר ערכה מחקר על נשים בארגונים, והיא מראה בו באופן מאוד יפה איך בקונטקסט של עולם העבודה, המבנה הארגוני הוא שמעצב התנהגויות שונות לגברים ונשים. טענתה המרכזית היא שהתנאים המבניים הם אלה המייצרים את מה שקרוי "ההבדלים בין המינים" בעבודה. לטענה זו שני שלבים: (1) המבנה הוא זה שמעצב עמדות והתנהגות. עבודה נמוכת דרג עם אחריות נמוכה ואפשרויות קידום מוגבלות מביאה למוטיבציה נמוכה, "הקטנת ראש" ומחוייבות רופפת למקום העבודה. עובדה: נשים הן אלה שנמצאות בדרך כלל נמצאות בתחתית הפירמידה הארגונית. (2) אמנם עמדות והתנהגות צמודים למיקומים מבניים (כלומר הם תוצר של אופי התפקיד), ולא לאנשים; אך למעשה הן הופכות למאפיינים של המאיישים עמדות אלה. כך הופך דפוס ההתנהגות של תפקידים נמוכים למאפיין "נשי", למרות שאופני ההתנהגות והתפיסות הנתפסים כטיפוסיים לנשים הם תוצאה של העובדה שמרביתן ממוקמות בתחתית, ולא של היותן נשים. קאנטר למעשה מתייחסת למגדר כמוּבנה על ידי תנאים תפקידיים.
    על אף שהניתוח של קאנטר של בעייתי במובן זה שהיא לא מתייחס למצב החברתי הכולל ולתהליכי חיברות בסיסיים יותר, הוא מציע הסבר מאוד משכנע לתופעות כמו "נשים נשים שק של נחשים". אם אני מרחיבה את הניתוח של קאנטר גם לסוגיה זאת, אז ניתן להבין את ההתנהגויות ה"נשיות" מהסוג המתואר כאן יותר כמאפיין של קבוצות נמוכות סטטוס שחסומות בפניהן דרכי פעולה אחרות מאשר כמאפיין של המין הנשי הביולוגי. התוצאה הנצפית בפועל של התנהגות מסוג זה אצל נשים נגרמת בשל החפיפה הגדולה (לצערינו) בין שני התנאים הללו- נשים הן קבוצה מודרת ומוחלשת. לכן הן נאלצות לנקוט באסטרטגיות התנהגות ספציפיות. שגם להן- כפי שהדגישה שירה- יש יתרונות מסויימים.
    מבחינתי, השיפוטיות כלפי ההתנהגות היא פחות מעניינת (יש התנהגויות נשיות "טובות" ויש "רעות") כמו שחשוב לי לפרק את הקשר ההכרחי בין מין תפקידי והתנהגויות מגדר. בשלב זה, די לי בכך שכל אסטרטגיית פעולה תהיה פתוחה באותה המידה לשני המינים.

Trackbacks/Pingbacks

  1. תשכחו מאחמדינג’אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי « - מרץ 22, 2011

    […] מילולית?  במובן מסויים, כבר התחלנו לענות על השאלה הזאת פה בבלוג  – ככל שהזהות המדוברת היא פחות יציבה ופחות מובחנת […]

  2. סטטוס: רווקה | העוקץ - מרץ 23, 2011

    […] מילולית? במובן מסוים, כבר התחלנו לענות על השאלה הזאת פה בבלוג – ככל שהזהות המדוברת היא פחות יציבה ופחות מובחנת ומזוהה […]

  3. למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט « - דצמבר 7, 2012

    […] של רזיאל ז'קונט בניסיון למזער את הנזק שהיא מסבה, ומסמן נשים אלה כנקמניות, כמיטב המסורת […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: