למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

7 דצמ

|מאת רוני| 

לפני ימים מספר, שידרה ורדה רזיאל ז'קונט כהרגלה את תכניתה ברדיו 103fm. במהלך התכנית היא נותנת עצות למאזינות ומאזינים, והפעם הגיבה רזיאל ז'קונט על מכתב ששלחה לה צעירה בשם ליטל. רזיאל ז'קונט האשימה את אותה צעירה, שכתבה על תקיפה מינית חמורה, בתקיפתה-היא. דבריה לא נפלו על אזניים ערלות, ונשים רבות – כאלה המעורות יום-יום בפעילות למען נשים נפגעות תקיפה מינית – וגם כאלה שיש להן מודעות לנושא, כעסו, זעמו, וראו לנכון להגיב בחומרה על דבריה של רזיאל ז'קונט, ולדרוש את פיטוריה מהרדיו לאלתר.

עם זאת, מפה ושם נשמעו קולות אחרים, של נשים וגברים כאחד, שטענו שהקריאה לפטר את רזיאל ז'קונט היא אלימה, קיצונית, מתלהמת. הנושא נדון מזוויות שונות בדיוני פייסבוק רבים, ואתמול התפרסם טקסט מאת ליאן רם באונלייף, תחת הכותבת "למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט," בו מוצגות תפיסות שבעיניי מקעקעות את המאבק והשיח הפמיניסטי. למרות שנגמר השבוע, והמאבק להסיר את ורדה רזיאל ז'קונט משידור כבר סר חנו, ועברנו הלאה למאבקים אחרים ולמצעדים-למען-זכויות נוספים, אענה לנקודות העיקריות שמצאתי בטקסט, מכיוון שראוי לשוב ולזכור כמה טעם יש במאבק נגד אישים כמו רזיאל ז'קונט, ומדוע ביקורת כמו זו של רם לא רק שאינה מקדמת מאבק פמיניסטי, אלא מקעקעת דרכי פעולה, גם אם מועטות, שנצברו בזכות לאורך השנים.

1. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן אסור לפטר אותה."

נקודה זו הינה מובלעת בטקסט, שכן ברור כי הודאה מעין זו הורסת לחלוטין את כל מה שאנו טוענות שוב ושוב – שאל מול מיזוגניה ושובניזם, אנו מתאחדות לפעולה – בין אם הפוגע הוא גבר או אישה. עם זאת, למרות שזה לא נאמר במפורש, נכתב כי בעבר תמכה הכותבת בקריאה לפטר את יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב, על התבטאויות קשות שלהם כלפי נשים. לא בכדי ראיתי תגובות בפייסבוק בסגנון, "אם בני ציפר היה מתבטא כך, האם ליאן רם גם היתה כותבת טור להגנה על מקום עבודתו?" התשובה בינתיים מבוססת על מציאות, בה רם קראה לפטר גברים על רקע דומה, ובמקרה של רזיאל ז'קונט – לא. מדוע, אם כן, זוכה ורדה רזיאל ז'קונט למעמד מיוחד כאשר אנו ניגשות לפעול נגד המיזוגניה שלה? ובכן –

2. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן היא בהכרח אובייקט."

בטקסט של רם, נכתב כי כשאנו קוראות לפטר את רזיאל ז'קונט, "אנחנו מבצעות פעולה על רזיאל ז'קונט". כמו שנכתב בטקסט, "צריך "לעשות לה", לבצע עליה פעולה כדי שתלמד. אין לה מקום בתור סובייקט."

אכן, נשים רבות בחברה מאיישות עמדת אובייקט, ולא שואלים אותן לרצונן או מבוקשן כאשר מחליטים החלטות שונות על גורלן. אך במקרה של רזיאל ז'קונט, ההיפך הוא הנכון. ורדה רזיאל ז'קונט ממלאת עמדת סובייקט במלוא מובן המילה: מדובר באישה שעובדת שנים רבות בתחום הייעוץ, היא מוכרת בכל בית בישראל, יש לה במה נרחבת לבטא את דעותיה ולתת את עצותיה, וא/נשים רבים פונים אליה לבקש עצה – בין אם בקליניקה הפרטית שלה, ובין אם דרך תכנית הרדיו. לאנשים רבים אין את הבמה הזו לבטא את עצמם, כמו הבמה שיש לרזיאל ז'קונט. הפעם, עשתה רזיאל ז'קונט שימוש מסוכן ביותר בבמה זו, כאשר האשימה קורבן תקיפה מינית בתקיפה, והביעה תפיסות מיושנות ושמרניות בנוגע לאונס ולטיפול במצב פוסט-טראומטי שנגרם בעקבות אונס. אילולא היתה ורדה רזיאל ז'קונט סובייקט עם כוח אדיר שכזה, ככל הנראה לא היינו שומעות את דעותיה מעולם, וגם לא היינו נרעשות יותר מדי אם היינו שומעות – שכן היה לנו ברור שלאישה זו אין השפעה אמיתית על העולם.

ביקורת זו של רם מזכירה לי את מקרה מנחם בן, בו הטיחו אנשים רבים בנאבקים לפטרו שהם פועלים ברוע לב, שכן בן הינו בסה"כ "ליצן חצר" בלתי מזיק. גם מבקרים אלה ניסו לשלול מבן את עמדת הסובייקט שלו, כדי להפוך את היוצרות ולצייר את הנאבקים בו כאלימים, כאשר בן היה זה שבעצם פעל באלימות בלתי משתמעת לשתי פנים כלפי הנאבקים (במקרה זה – קהילת הלהט"ב).

הקריאה לפיטורין של רזיאל ז'קונט אינה נעשית "עליה", אלא כנגדה – כנגד סובייקט עוצמתי, שברור שבפועלו בעולם, מסב נזק רציני לא/נשים רבים. לראות בה אובייקט זה מהלך מסוכן, שמפחית מכוחה האמיתי של אישה זו.

3. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן צריך לראות בה מכלול."

בטקסט שלה, רם מבקשת שנראה בורדה רזיאל ז'קונט "אישה עם מכלול תכונות שנובעות משלל חוויות והתמודדויות ששרדה בחיים…" בכל הכנות, אינני מבינה מדוע עלינו לעשות זאת. אם אתייחס לטענה הקודמת שלי, שרזיאל ז'קונט היא סובייקט, אני לא חושבת שההתייחסות החד-משמעית לדבריה, והדרישה לפטר אותה, מוחקים את מכלול הדברים שרזיאל ז'קונט השיגה בחייה. כמו כן, ההתייחסות אל רזיאל ז'קונט כאל מי "ששרדה בחיים" היא התייחסות תמוהה עד מאוד, שכן לא ברור על מה היא מתבססת, ואיזה תפקיד היא משמשת בטקסט, מעבר לניסיון למקד אותנו שוב בעובדת היות רזיאל ז'קונט אישה, ולהזכיר לנו שכל אישה שהצליחה היא אישה "שורדת". אך לא כך הוא הדבר. ההשוואה המובלעת פה כואבת אף יותר, כאשר אנו ניגשות להסתכל על נשים נפגעות תקיפה מינית, שאכן "שרדו" מצב-חיים קשה ומזעזע. כלפיהן ורדה רזיאל ז'קונט חטאה, תוך שהיא מפעילה את כוחה עליהן.

הדרישה לפטר את ז'קונט אינה דרישה שמשטיחה אותה, אלא מתייחסת נקודתית למקרה שקרה באותו שידור. מקרה שאנו רוצות למנוע את הישנותו. זוהי דרישה למזער נזק במרחב הציבורי. מדובר בפעולה מניעתית בלבד, שאינה נוגעת כלל למהות האישה שהיא ורדה רזיאל ז'קונט. ובהמשך לכך –

4. "לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט משמעו להעניש אותה (כי אנחנו נשים)."

תפיסתה של רם את הפיטורין כעונש, סקנציה, היא מטרידה. היא מציגה את הדורשות לפטר את רזיאל ז'קונט כמי שמעלות אותה על המוקד, מתוך רצון עז לראות אותה נענשת. או כמו שכתבה רם, "אם פשעה, היא צריכה לשלם את המחיר, ומיד."

איני מעוניינת "להעניש" את רזיאל ז'קונט ואין לי בה שום עניין אישי. התפיסה שאנו מבקשות לפטר כי אנו רוצות להעניש, לגמרי מתעלמת מסיבה מאוד משמעותית שעומדת בבסיס הקריאה לפיטורין: הרצון הכן למנוע את הפצת דבריה של רזיאל ז'קונט ברבים. הפרשנות שרואה בפיטורין עונש, עושה עוול לדרישה המבוססת של נשים רבות לפטר את רזיאל ז'קונט, ומסיתה את הדיון לרצון-לכאורה של נשים אלה לשפוך את דמה של רזיאל ז'קונט. שוב, מדובר בטיעון מטריד, ששומט את הקרקע מתחת לכל אישה שמבקשת את פיטוריה של רזיאל ז'קונט בניסיון למזער את הנזק שהיא מסבה, ומסמן נשים אלה כנקמניות, כמיטב המסורת הפטריארכלית.

5. "הדרישה לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט היא פעולה שמשעתקת פטריארכיה (כי ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ואנחנו נשים)"

המאבק לפטר את רזיאל ז'קונט עורר את התפעלותי הכנה. ראיתי נשים שצברו כוח וידע, עושות שימוש בכוח החברתי שלהן, לדרוש דרישות לגיטימיות במרחב הציבורי. מדוע השימוש בכלים אלה הוא שימוש פטריארכלי? הטענה הבסיסית של רם, היא שכל שימוש בכוח, הינו פטריארכלי. מדובר בתפיסה ריאקציונרית הרואה בכל כוח באשר הוא, תכונה גברית פטריארכלית. אך השימוש בכוח של המרחב הציבורי נגד רזיאל ז'קונט איננו פטריארכלי בעיניי, כמו גם הדרישה לפטרה. לעשות שימוש בכלים אלה, זה לעשות שימוש בכלים שכיום נגישים לנו, ובעבר – לא. גם חלקנו כיום סובייקטים, ואנו פועלות ככאלה מול סובייקט נוסף, בנחישות ובהתמדה.

לכל אורך הטקסט של רם, נטען שוב ושוב כי הדרישה לפטר את ורדה רזיאל ז'קונט משעתקת דרכי פעולה חד-חד ערכיות, שבהן יש "טוב" מול "רע", "בעיה" מול "פתרון". ובכן, לפי היכרותי מזה שנים, השיח הפמיניסטי הוא אחד השיחים הכי מכילי-מורכבות שאני מכירה. לא לעתים קרובות אני רואה קריאת חד-משמעיות של המאבק הפמיניסטי, כמו במקרה זה. ובכל פעם שאכן פמיניסטיות יוצאות בדרישה חד-משמעית לעשות שינוי כלשהו, מיד מאשימים אותן ב"התלהמות", ב"אלימות", ב"אי ראיית המורכבות".

עם זאת, הביקורת של רם היא ביקורת פנים-פמיניסטית, מה שהופך אותה לבעייתית אף יותר. המאמר שלה מטיח במאבק הפמיניסטי את אותן טענות אודות אלימות-לכאורה והתלהמות, בשינוי אדרת.

רם שואלת במאמרה, אם לאור הדרישה לפטר את ז'קונט באופן חד משמעי, אנחנו "לא מרגישות קצת מרומות?" תשובתי היא: לא. אינני מרגישה מרומה כלל ועיקר. ורדה רזיאל ז'קונט איננה בת ברית, והיא גם לא הביעה רצון לשמוע את מה שיש לנו לומר לה כביקורת: ההתנצלות שנדרשה לה על ידי הרשות השנייה, נעשתה באופן שטחי, ובבירור לא היתה יוצאת לפועל אילולא היו נשים וגברים רבות דורשים התנצלות מעין זו. היא מהווה סיכון ממשי במרחב הציבורי – סיכון, שבאמצעות פעולה ממוקדת, ניתן למזער אותו. במקביל, לא אוותר על הניסיון המתמיד לראות בהרבה מצבי-חיים את המורכבות שלהם באופן רגיש, תוך שאילת שאלות ותהייה. בלי מסקנות. לרוב אין מסקנות. הפעם דווקא יש.

מודעות פרסומת

25 תגובות to “למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט”

  1. נעמה דצמבר 7, 2012 בשעה 9:56 am #

    אני מסכימה איתך.
    צריך לציין שאמנם המקרה הזה הוא מקרה שעורר שיח פמיניסטי כי מדובר ביחס מזוויע למי שעברה תקיפה מינית, אבל יש כאן גם בעייתיות כללית בהתנהלות של רזיאל-ז'קונט מבחינה מקצועית, שעלולה לגרום לפגיעות חמורות אצל מאזינים המבקשים ממנה עצה, ואת זה צריך למנוע. ברמה הזאת לאיש – וגם לאשה – אין זכות מוקנית להחזיק מיקרופון.

    • רוני דצמבר 7, 2012 בשעה 12:24 pm #

      תודה נעמה.
      אני מסכימה שלרזיאל ז'קונט יש כבר "רקורד" של התנהגות רשלנית (בלשון המעטה) מבחינה מקצועית, וגם את זה לקחתי בחשבון, וזה מעניין, כי אם כבר התבקשנו על ידי ליאן להסתכל על ורדה כעל "מכלול", אז המכלול גם לא מסב נחת-רוח כלל ועיקר. עם זאת, אני מודה שאני לא מאזינה לרזיאל ז'קונט, מעולם לא האזנתי לה ולא הכרתי את התבטאויותיה בעבר עד המקרה הזה. לאור זאת, בעיניי מספיק המקרה הזה כדי להוביל למהלך של מאבק לפיטוריה, בשל הקיצוניות של דבריה והסכנה הגלומה בהם.

  2. דפנה דצמבר 7, 2012 בשעה 3:58 pm #

    הי רוני,
    תודה על הפוסט החשוב, הוא הגיע לי בזמן…
    בתוך הברדק הזה החזקתי (ועודני מחזיקה) שני כובעים: גם זה היוצא נגדה בחומרה (ובחיי שהשקעתי לא מעט אנרגיות בכך) וגם זה שהשמיע את תהיות לגבי הקריאה לפיטורין. אני מתלבטת תוך כדי התגובה בתקווה שדעתי תתבהר גם לי…
    אני מסכימה מאוד עם כל מה שכתבת. אסור לנו לפטור מישהי שהיא "סוכנת דיכוי" רק בשל המין שלה. לשיטתי זה לא פמיניסטי, ומכאן הקריאה לפיטורין היא לגמרי מוצדקת. אני כן רוצה להרחיב דווקא על הסיבות לא לקרוא לפטר אותה, מטעמים שונים קצת ממה שליאן הציגה, שהם בעיקר אסטרטגיים. מבהירה כבר עכשיו: באופן אישי אני לא חושבת שהאישה הזאת צריכה לשדר יום אחד נוסף. בראיה כללית על *השינוי החברתי* שאנחנו מנסות לייצר, העמדה שלי מתגמשת.
    לדעתי, ענישה כפויה שבה ורדה לגמרי פסיבית (כמו קנס על התחנה, פיטורין וכו') עלולה לשרת אותנו פחות. במצב כזה היא זוכה להשמיע את עמדתה "עד הסוף המר", והופכת בתהליך לקדושה מעונה. ככל שהיא פסיבית בצעדים שננקטים נגדה, כך יש יותר אווירה של לינץ' ועליהום, כך היא מתבצרת עמוק יותר בדעותיה וכך ההתנגדות לטענותינו עולה. היא זוכה להחזיק בדעותיה מבלי לערער על עליהן, הציבור שתומך בה מצדד בה יותר ואנחנו הופכות קיצוניות, אלימות והיסטריות. בסופו של תהליך, הגלגל מתהפך, והיא הופכת להיות זאת שנעשה לה עוול.
    תוקפים משתמשים בטריק הזה כל הזמן (ע"ע קצב) – הם חוזרים ומדגישים את העוול שנעשה להם ומייצרים מעגל תמיכה שבו הם הקורבן וה"פמינאציות" הן התוקפן. זאת אחת הסיבות שבגללן אנחנו כל כך נאבקות על הבעת החרטה כתנאי לשחרור מוקדם – פחות כי קריטי לנו האם התוקף ישב שש או שמונה שנים בכלא (אשרי המאמינה), אלא בעיקר כי הבעת החרטה טומנת בחובה *לקיחת אחריות* על המעשה, והסרת האחריות (או האשמה) מהקורבן.
    במובן הזה, ההתנצלות – רפה ככל שתהיה – עשתה שירות טוב יותר לעמדות שלנו מאשר האלטרנטיבה. ורדה נדרשה לחזור בה מדבריה, היא אמרה *בקול שלה* שייתכן שהיה שם אונס, היא הכירה בכך שהיו א/נשים שנפגעו מדבריה, כולל ליטל עצמה, ועל כך גם התנצלה.

    אני אעשה מעשה לא מנומס, ואפנה אתכןם לפוסט שכתבתי שמרכז את כל (או רוב) האמירות שלה מהשידור ועד ההתנצלות. זה ממש מעניין לראות איך היא מתעקשת ומתעקשת עד הרגע האחרון – ככל שהלחץ הציבורי עולה היא מתבצרת עמוק יותר, ממש עד יום חמישי בבוקר, עד שלבסוף היא "נכנעת" ומתנצלת בשידור.

    אני יודעת שההתנצלות לא מספיקה. גם אני שמעתי את הריחוק והנימה המאולצת והמסויגת שבה אמרה את הדברים. גם אני עדיין כועסת עליה. ובכל זאת. העובדה שמאזיניה, תומכיה, שמעו אותה אומרת שייתכן שמה שהיה שם הוא אונס, שמעו אותה אומרת ש*היא לא יודעת* – היא בעלת משמעות בעיני. היא הסנקציה הכי טובה שיכולנו להשיג כשלב ראשון. היא גורמת לכך שורדה *בעצמה* מערערת את תוקף דבריה, גם אם רק במעט.

    אני חושבת שהמאבק לא בהכרח הסתיים, ושעכשיו עלינו להחליט אם אנחנו רוצות ללכת עם זה הלאה ולא להסתפק בהתנצלות – בגלל החומרה של דבריה. בסופו של דבר יש פה מאבק על נורמות, ונורמות לא משתנות ביום אחד, ולא ישתנו רק בזכות זה שורדה תמשיך או תפסיק לשדר. מעבר לכך – אנחנו עוקבות אחריה. אם תעז להתנהג ככה שוב, תהיה לנו סיבה "מבוססת" יותר להגיב יותר בחומרה (ושוב: לא כי אני חושבת שזה לא היה מספיק חמור). פשוט מדובר בשינוי חברתי. זה לוקח זמן…

    אני מרשה לעצמי גם להציג את ההישגים של הפרשה הזאת, את ההתנגדות הרחבה כל כך לאמירותיה, את ההתגייסות המהירה של הרשות השניה שבסופו של דבר הובילה להתנצלות, את ההד הציבורי שהפרשה קיבלה (כולל תמיכה בעמדות שלנו – גם בצינור לילה וגם אצל אורלי וגיא) ואת הדיון הציבורי שהתעורר שוב סביב מה שעדיין נחשב כאפור. שוב, לאור ההתנגדות העיקשת שהיא הביעה כל השבוע, גם את ההתנצלות שלה אני מרשה לעצמי להחשיב בתור הישג.

    קיוויתי להגיע לשורה תחתונה יותר חד משמעית, וזה עדיין לא קרה. אולי התייחסויות מכןם יעזרו לי להבהיר את התמונה…

    • רוני דצמבר 7, 2012 בשעה 5:19 pm #

      היי דפנה, אני מבינה מה את אומרת על ההתנצלות כיעילה יותר מהפיטורין. אני לא מסכימה, וחושבת שיש צורך בגם וגם. התנצלות ופיטורין. ברור לי שזה לא יקרה. כך שמה שקיבלנו זו התנצלות רפה, ומה לעשות – עם זה נחיה. עם זאת, לדעתי חשוב היה לקרוא לפיטוריה, ולהחזיק בעמדה הזו, גם אם בסופו של דבר לא היתה יוצאת לפועל.
      בכל אופן, אשמח לקרוא את הפוסט המדובר, בו תיעדת את אמרותיה לאורך השנים – לא רק שאין זה מעשה לא-מנומס, הוא אף מבורך פה. אשמח לקרוא.

      • דפנה דצמבר 7, 2012 בשעה 6:35 pm #

        לגבי החלק הראשון – לא הבנתי עדיין למה את חושבת שצריך להפסיק לקרוא לפיטוריה, או במילים אחרות – אם לא היתה די בהתנצלות שלה, אז למה לעצור?

        לגבי החלק השני – אני לא עוקבת אחריה לאורך השנים (התוודעתי אליה כמוך רק עכשיו…). הפוסט מתמקד באמירות שלה בהקשר לפרשה הזאת בלבד, וזה הספיק לי לכל החיים.

        http://kotzim.wordpress.com/2012/12/07/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%99-%D7%A2%D7%93-%D7%94%D7%A4%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%90%D7%94/

      • רוני דצמבר 8, 2012 בשעה 4:20 pm #

        דפנה, מתישהו צריך לעצור. אני כנראה לא אעביר את שארית ימיי בקריאה יומיומית לפיטוריה של ורדה, כי זה לא יוביל לדבר חוץ מבזבוז משווע של אנרגיה מצדי. אם הפעולה הממוקדת שנעשתה בשבוע האחרון היתה מסתכמת בפיטורים, הייתי מברכת על כך. זה לא קרה, ואין לנו עוד הרבה לעשות בנדון כנראה. עצם העובדה שאנחנו עדיין יכולות לדבר על זה, זה חשוב מאוד.

    • חגי דצמבר 7, 2012 בשעה 5:19 pm #

      נדמה לי שחלק מהתשובה צריכה להיות קשורה לשאלה האם מדובר בתפישות חוזרות של רזיאל ז'קונט או בעוול חד פעמי. אני לא מקשיב לה, אבל אם היא מנחם בן של הרדיו, וההתנצלות הזאת היא מהפה אל החוץ, ואחר כך היא עוד תמשיך לטעון את אותן הטענות, אין סיבה לאפשר לזה להימשך.

  3. Dehed דצמבר 7, 2012 בשעה 4:01 pm #

    אוף, כתבתי תגובה ארוכה שכנראה נמחקה.

    בתמצות: אני חושב שקצת פספסת את הביקורת של ליאן שהייתה ביקורת על הצורה (כלים, תפיסת עולם דיכוטומית) ולא על התוכן (ורדה היא אישה ולכן לא צריך לפטר אותה). וגם – לפנות לרשות השנייה, שהיא אם כל חטאת וסוכנת מרכזית של תרבות האונס, ולאפשר לראשיה לרחוץ בנקיון כפיהם כשהם אומרים לה להתנצל או אפילו יותר מזה אם יפטרו אותה, זה בטוח לא הפתרון. לדעתי הזעם צריך להיות מופנה כלפיהם יותר מאשר כלפי הש.ג. ורדה.

    • חגי דצמבר 7, 2012 בשעה 5:17 pm #

      אני לא מבין למה זה או הרשות השניה או רזיאל ז'קונט? אי אפשר לבקר גם את הממסד שמשמר את תרבות האונס וגם את הסוכנים הפרטניים שלו? מה היא על תקן "אני רק מילאתי פקודות" שכזה? ברור שיש לה אחריות אישית לדבריה, שלא נאמרו מתוך עמדת חולשה כלל וכלל, וזאת בנוסף לאחריות שיש לתחנה ולרשויות על שימור סדר יום פטריאכלי

      • Dehed דצמבר 7, 2012 בשעה 5:32 pm #

        זה לא עניין של או, אלא ההתמקדות, ויותר מזה, הפנייה לגורם הבעייתי האמיתי כמושיע ומתן האפשרות להמשיך את ההצטדקות המשפטית-פרוצדוראלית (מה? זלזול בנשים? מיד נוציא גינוי ונבקש ממנה להתנצל…). זה כמו לבקש מאהוד ברק שינקוט בהליכים נגד חייל שירה רימון גז בכינון ישיר, ואז לשמוע אותו אומר כמה החייל הזה לא בסדר ועשב שוטה כי צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם (סתם דוגמא היפותטית לחלוטין).

  4. אתי דצמבר 7, 2012 בשעה 8:49 pm #

    שמענו השבוע על מתיחה שעשו שני אנשי רדיו צעירים אוסטרלים, כאשר הציגו עצמם כ'מלכת בריטניה' וכ'בנה צ'ארלס' וביקשו פרטים על מצבה הבריאותי של הדוכסית מקיימברידג', הלא היא הנסיכה קיית, שאושפזה כזכור בשל הקאות של תחילת היריון.
    אחות במחלקה בה טופלה קיית קיבלה את השיחה, הבינה (בטעות) שהיא מדברת עם המלכה, קראה לאחות שבפועל טיפלה בקיית, וזו עדכנה את 'המלכה' על מצבה של קיית. אגב, לפי מה שקראתי, לא דלפו סודות מדינה: ל'מלכה' נמסר כי קיית יְשֵנה וכי במשמרת האחרונה היא לא הקיאה.
    האוסטרלים הריצו דאחקות על הקלוּת בה 'עבדו' על בית החולים.
    אבל האחות שקיבלה את השיחה, ושמרוב התרגשות גרמה לאחות-קולגה אחרת למסור פרטים למי שאינו מוסמך לקבל פרטים – היא לקחה את המקרה הזה מאוד קשה. ו-ה-ת-א-ב-ד-ה.
    עכשיו ראיתי ב-YNET מבזק, ששני המגישים האוסטרלים הושעו וחשבונות הטוויטר שלהם נמחקו.
    כל זה קרה באנגליה הקרה ובאוסטרליה הרחוקה.
    סביר להניח שאם המקרה הזה היה נופל לג'ורה של ורדה ויזלטיר-ז'קונט, כפסיכולוגית חסרת רישיון לטפל בבני אדם אבל די וולגרית להחזיק תוכנית טראש של ייעוץ אישי נשכני ודווקני וחסר אחריות, היא הייתה מייעצת בשידור רדיו לאחות, ג'קינתה סלדנהא, באלו המילים:

    תראי ג'קינתה. בתור בת 46, אני חייבת להגיד לך דבר כזה:
    קודם כל, האוסטרלים האלה רק רצו לעשות קצת צחוק… נניח שהם אידיוטים… מה שאני לא מבינה, מה הסיפור שלך? או קיי, יש לך סיוטים… המחשבה על אמון בבני אדם נראית לך מופרכת לחלוטין… איך שוברים את המעגל הנורא… סליחה! סליחה! משהו אצלך גם יצא מהפרופורציה. הם ניסו, נו טוב, אז נגמר, די. אני חייבת לומר לך שאת קצת אגוצנטרית וקצת היסטרית. את אומרת שבכלל לא היה להם אכפת ממך. דַי. בָּרוּר. תרשי לי להגיד לך. כשאת אומרת 'יש לי סיוטים' – את לא מגזימה קצת? הלו? אני? סליחה! אני אומרת עכשיו להֵפֶך! את צריכה לתת אמון בהרבה מִתקשרים טלפוניים שינצלו את התמימות שלך ויפגעו בך עד עמקי נשמתך. תאמיני לי, כמה שאת תיפָּגעי יותר ויהיו לך יותר חוויות שליליות – הסיטואציה ההיא תימחק. הרבה פעמים "טראומות" במרכאות נופלות על אישיות בעייתית. ואז אותה אישיות בעייתית הופכת את הטראומה לסיפור חייה. ועכשיו כבר כלום לא קורה לה. הכל בגלל הטראומה. ויהיו לה סיוטים וזה דבר איום ונורא… סליחה! אנחנו לא חיים בעולם סטרילי! זה לא הבוס שלך שהתנפל עלייך ואנס אותך על השולחן! יקירתי, אני חושבת שאת תמימונת! מה זאת אומרת את לא יודעת אם איבדת אמון או לא… ואני מקווה שאתם מתייחסים בהומור למה שאני אומרת. אל תהיו דדלי סיריוס… מאזיניי, ילדיי, המשפט הזה: 'עוד כמה זמן היא תעשה קריירה על הטראומה' – הוא נראה לי משפט כזה מדהים!… החיים מלאי טראומות. השאלה, מה אתם הייתם עושים עם זה. שיחת טלפון מ'המלכה' זו טראומה? אסון צאלים – זו טראומה!! וכו' וכו' וכו'.

    אנד נאו, אי אם דדלי סיריוס, ליסטן טו דיס, פאקינג ורדה:
    ג'קינתה התמימונת, ההיסטרית, זאת עם הסיוטים, הפגועה עד עמקי נשמתה, אכן יצאה מהפרופורציה ו-ה-ת-א-ב-ד-ה.
    כעבור כמה שעות, תחנת הרדיו השעתה את צמד השדרנים ומחקה את חשבונות הטוויטר שלהם.

    ואתם, רבותיי הנכבדים,
    מה אתם רוצים מורדה ויזלטיר-ז'קונט?
    מה אתם רוצים מרדיו FM 103?
    מה אתם רוצים מהרשות השנייה?
    למה אתם דורשים לפטר את ורדה רזיאל- ז'קונט?
    מה קרה? מישהו התאבד? – לא!
    אז קחו את הדברים בפרופורציה.
    סבלנות.
    אם וכאשר נגיע אל הגשר – נעבור אותו.
    ועכשיו – תואילו לפזר את ההפגנה ולכו תחפשו לכם חיים.
    או מוות.
    ביד הלשון.

    • אתי דצמבר 7, 2012 בשעה 9:37 pm #

      אויש, עשיתי טעות, אמנם ורדה הייתה נשואה למאיר ויזלטיר אבל הם התגרשו, ואם אינני טועה התנהל אפילו משפט על זה שהיא ממשיכה לשאת את שמו בניגוד לרצונו (או שמא חלמתי חלום?) ובכל אופן, כיום היא לא נושאת יותר את שמו. שמה הרשמי הוא ורדה רזיאל-ז'קונט, ולא כפי שכתבתי. אז… או בעלי הבלוג מוזמנים לתקן איפה שפישלתי. וסליחה על הטעות.

  5. אין צורך דצמבר 8, 2012 בשעה 11:35 am #

    האמת שהדעות שלך קצת מציקות.
    10 נקודות אנטי בנאדם מסויים. אם החברה לא תדע למחול היא לא עולם לא תדע חרטה כנה מהי ולעולם לא תצליח לחנך לכבוד לזולת משום שתפישה זו מונעת בהכרח התמודדות עם חובת ההוכחה שהשיעור נלמד.

    ולגופו של עניין
    מאחר ושנינו לא נחכנו בחדר עם אותה הבחורה ושנינו, אני מניח, הקשבנו לנאמר באותה שיחה בשידור.
    מהדברים שהקריאה ורדה, עולה בראשי סיטואציה של זוג מתגפף בעירום כאשר איברי המין נוגעים זה בזה.
    הבחורה מבקשת שלא יכנס, הבחור קולט שהכל הופך חלקלק מרגע לרגע ואז תוך כדי ההתגפפות בשבריר שניה, איברו נכנס כמעה, היא צועקת הוא בורח החוצה.

    ראשית הבחורה לא ציינה שימוש בכוח, לא ציינה שהופשטה כנגד רצונה או שהבחור התפשט כנגד רצונה. שנית היא טוענת שאינה יודעת אם היא בתולה, כדי לא לזלזל לגמרי ברמה השכלית של הבחורה אין ברירה אלא להסיק שלא היתה חדירה מלאה.
    שלישית והכי חשוב לעניין זה, הבחורה לא פנתה למשטרה.

    אז נכון שהטיעון השלישי חייב להתחלק ל2 שבעצם אומר האם ורדה צדקה והבחורה היסטרית או שהיה כאן אונס.

    עצם ההשוואה לדמויות נלוזות אחרות שנהנות מהטמעת הבורות בקרב מאזינהם לורדה ועצם השימוש בסוגי דמגוגיה נלוזים ובטיענוים שנראים כאילו סגרת על מספר טיעונים עגול ויפה לפני שבכלל היו לך טיעונים. הופכת את כל הכתיבה שלך לסתמית.

    • רוני דצמבר 8, 2012 בשעה 4:18 pm #

      תודה על הביקורת ה"בונה" – אשתדל להטמיע אותה להבא. זאת רק אם להבא תשתדל אתה לא להיכנס יותר לבלוג, ונראה לי שנחיה בשלום.

    • Dehed דצמבר 9, 2012 בשעה 12:47 am #

      אבל כבר כתוב "אין צורך" בהתחלה, אז למה כל הגיבוב המזעזע הזה אחר כך?

  6. טלי דצמבר 8, 2012 בשעה 2:59 pm #

    סחטיין עליך על הסבלנות שיש לך להתייחס ברצינות כזאת לטענות המגוחכות שבעצם מתבססות על עיקרון היא אישה= יש לה זכות מלאה לפגוע בנשים אחרות ואנחנו נסלח לה על הכל כי היא אישה והיא שרדה והיא אובייקט וכו' אותי היה מתסכל להסביר למישהו למה זה עיקרון מפגר

  7. תומאס דצמבר 9, 2012 בשעה 11:10 am #

    אני חושב שלליאן יש כמה נקודות מענינות שאותן לדעתי החמצת. טענתה המרכזית היא על "ארגז הכלים שלנו הוא אותו ארגז כלים מיושן, שמרני, ובעיקר דכאני, שקיבלנו מהפטריארכיה". לי, כגבר המנהל שנים רבות מערכת יחסים מורכבת עם הפמניזם, דבריה של ליאן נראים ברורים מאליהם ואני רק מיצר על כך שהיא כנראה מעדיפה ליישמם, לעת עתה, רק על נשים, לעומת גברים אשר בקשר אליהם היא מעידה על עצמה כחובבת פיטורין ידועה. כלומר, טענתך כי ליאן מעדיפה שלא לקרא לפיטוריה של רזיאל עקב היותה אישה מחטיאה את טענתה המרכזית – ליאן מעדיפה שלא לקרא לפיטוריה של רזיאל כי היא מתנגדת לראיה הדיכוטומית, הפטרונית שלה כסוכנת הפטריארכיה (ראיה האופיינית, לדבריה, לתנועה הפמניסטית – "בפטריארכיה ללכת חשוף זה אסור, בפמיניזם להאשים את הנפגעת זה אסור, ובשני המקרים הפתרון הוא לסלק את המפגע הסביבתי, בלי משא ומתן, בלי לראות בה סובייקט. הפעולה היא עליה, מעל הראש שלה."). לדעתי, ברור לה שרזיאל אינה קורבן – אובייקט פאסיבי – שכוחות חברתיים פועלים עליו ללא יכולת השפעה. אלא שגם בהיותה סובייקט חזק ובעל אחריות למעשיו, היא ראויה (ואנחנו ראויים) שהכלים בהם נשפוט את המקרה הזה יתעלו מעל הרטוריקה המוכרת לעייפה שכבר מזמן למדנו לצפות לה.

    • רוני דצמבר 9, 2012 בשעה 11:58 am #

      היי תומאס,
      יש פה בעצם שתי נקודות:
      1. ההתייחסות של ליאן אל ורדה רזיאל ז'קונט כאל אישה, ולכן היא מקבלת "טיפול מיוחד".
      2. הטענה כי קריאה לפיטורין – גבר או אישה (למרות שכאמור במקרה זה ברור שהטקסט של ליאן נכתב כי מדובר באישה), היא קריאה דיכוטומית, שאינה רואה מורכבות, ושמשמרת דרכי פעולה פטריארכליות.

      שתי הנקודות לא נעלמו מעיניי. עם שתיהן אינני מסכימה. לגמרי הבנתי שלדבריה, התנועה הפמיניסטית פועלת בדיכוטומיות, ואני רחוקה מלהסכים עם הטענה הזו. כמו שכתבתי בפוסט, כמי שמעורה בפעילות פמיניסטית כבר שנים, אני רואה התייחסות מורכבת למצבים מורכבים *כל הזמן*. הרטוריקה המוכרת לעייפה שאתה מדבר עליה, כמעט ולא מקבלת ביטוי ביומיום הפעיל, אלא רק לעתים רחוקות. עם זאת, כשכן עולה דרישה ישירה כמו זו לפטר את ורדה, מיד מבקרים אותנו ב"התלהמות" "רטוריקה מוכרת לעייפה", "פטריארכליות" ושאר מרעין בישין. מה שכתבתי בפוסט, זה שבעצם, לא דובים ולא יער. דרישה לפטר אישיות ציבורית היא לגיטימית, כאשר אישיות ציבורית עושה שימוש בכוחה להזיק. עצם המיקום של הדרישה הזו כ"רטוריקה מוכרת לעייפה" היא בעיניי בעייתית בלשון המעטה. לדעתי מדובר בכלי חזק לשינוי חברתי.

      אני מתעלה יום-יום מעל טענות דמגוגיות ורטוריקות זולות. המרחב הציבורי רווי בהן, ולא בקלות אני קמה ודורשת מעשה נחרץ, כמו במקרה זה. אני משתדלת לפתח רגישות וזהירות בכל הנוגע לתגובות למעשים קשים שנעשים כיום בישראל, שפוגעים במיעוטים, נשים ועוד. לצערי, יש עוד ועוד דוגמאות להתבטאויות שבאמת קשה לפרש אותן באופן מורכב.

      הטקסט של ליאן דורש ממני לשנות את השפה שלי, לשנות את החברה באופן שונה. היא טוענת שדרך הפעולה שלי היא לא יותר מפטריארכלית, ובעיניי זו טענה מזעזעת ודמגוגית לעייפה. כדי להרחיב את השפה ואת ארגז הכלים שלנו, עלינו גם להבין היכן אנו מציירות גבולות ברורים. במקרה זה, בניגוד להמון מקרים מורכבים, הגבול בעיניי ברור – לורדה לא צריך להיות פתחון פה במרחב הציבורי.

      • תומאס דצמבר 9, 2012 בשעה 9:48 pm #

        תודה על תגובתך.
        אני חושב שיתכן ומצבנו, שנינו, מזכיר קצת את מצבו של זה העומד מחוץ לקופסא שחורה וזה שעומד בתוכה וצופה בתהליכים. את, בהיותך מעורה בויכוחים הפנים פמניסטיים, רואה אכן את התהליכים כרב גוניים הרבה יותר ממני, שבעומדו "מחוץ לקופסא השחורה" רואה רק את שורת הפלט וזו נראית לו דומה כל פעם. כמובן שיהיה זה שגוי מצידי לומר כי ראייתך שלך בהקשר זה לוקה בחסר ואני חושב שגם את תודי שלעיתים דברים שרואה ומנתח צופה מבחוץ (גם אם אינו אובייקטיבי) יכולים להעיד על תופעה בה אינך מעוניינת להכיר. בהקשר זה ניתן לצטט את הנתון שנדמה לי שפורסם השבוע ב"הארץ" שעל פיו, רק אחת משבע נשים מגדירה עצמה כפמניסטית. ומאחר ולדעתך (וגם לדעתי, בהסתייגויות מסויימות) כל אישה היתה אמורה להגדיר עצמה ככזו, עולה השאלה – הרלונטית מאד לעניין התגובה מול ורדה רזיאל – מדוע זה כך?.

      • רוני דצמבר 10, 2012 בשעה 6:28 am #

        בוא נאמר ככה: זה לא בגלל הפמיניזם. ה"שם" שיצא לפמיניסטיות כ"שורפות חזיות" וכנשים ממורמרות, רווקות זקנות וכיו"ב, לא קרה בגלל שהן עשו משהו שמאבקים חברתיים אחרים לא עשו. נשים מהוות איום הרבה יותר רציני על הסדר החברתי הקיים כשהן מחליטות לעשות מעשה ולהכיר בדיכוי של עצמן. לכן, נוח יותר ועדיף להרבה מאוד גורמים, לראות אותנו שותקות. ומה קל יותר מאשר פשוט להוציא שם רע למאבק הפמיניסטי? לא תמצא הרבה נשים שרוצות או יכולות (בגלל נסיבות חיים רבות) לקום כנגד הכוח שמחזיק אותן קצר – גברים וגבריות. מי רוצה להיתפס כ"שונאת גברים" בעולם בו גברים יכולים להרים אותך ולהפיל אותך? בעולם בו את אוהבת גברים ומחפשת איתם קשר אינטימי? וכו'.

        בניגוד לסברה שהעלית פה, שהפמיניזם מוציא לעצמו שם רע, אני חושבת שההיפך הוא הנכון. כל מי שירצה או תרצה למצוא את מקומה בשיח פמיניסטי, תמצא את מקומה. ויש שיחים שונים מאוד עם נשים שונות מאוד. אין צורך ליישר קו, אלא להיפך. כל מי שאני מכירה שנכנסה למקומות מעמיקים יותר בתחום – בין אם זה לימודי מגדר, היכרות עם נשים פעילות, אקטיביזם או קבוצת קריאה מצומצמת אחרי שעות העבודה, מתארת תהליכים דומים, שבהן היא גילתה שאכן, לא מדובר במפלצת שהחברה שלנו כ"כ אוהבת לשנוא.

        אני נמצאת עמוק בתוך השיח, ורואה נקודות השקה שונות בין קבוצות שונות בתוכו גם כן. יש התארגנויות שפועלות שונות זו מזו, חושבות שונה זו מזו, ועוד. אני חיה – מן הסתם – בעולם הזה, בו נשים חזקות הן עדיין גורם שנוא. הטקסט של הפוסט הזה התפרסם באונלייף במקביל לבלוג – אתה מוזמן לראות אילו תגובות-נאצה זכיתי להן. זה לא חדש לי ולא מרגש אותי. מדובר בפחד מדברים שאני אומרת, והתגובה היא הוקעה ושנאה. כמובן שלא כל העולם הוא כזה, ויש תגובות שונות ומקבלות יותר ופחות, אבל ההתנערות מהדעות שאני מציגה באופן קיצוני, הוא תוצאה ישירה של פחד אמיתי מלהכיר בתופעות מסוכנות שקורות בחברה שלנו. תופעות, שפמיניסטיות רבות עוסקות בהן, ואנשים רבים מסרבים לראות.

  8. epk דצמבר 10, 2012 בשעה 9:35 pm #

    (תגובה שאחריה אולי אצטרך להתכופף מפני העגבניות הרקובות שיוטחו בי, ובכל זאת החלטתי לכתוב ולא להתחמק.)

    אין לי דעות על פיטורים ואי-פיטורים, אני לא חושב שהרדיו המסחרי הוא 'שלי' או 'שלנו', ושכוכביו הם מופת או מודל לחיקוי בכל צורה. אני גם חושב שרזיאל-ז'קונט התייחסה בבוטות שלא במקומה למכתב. אבל בלי קשר לזה:

    כששמעתי את המכתב שהקריאה רזיאל-ז'קונט, לא הייתי בטוח מה לחשוב על הסיטואציה. בתחילה שמעתי את 'ליטל' אומרת שבן-זוגה התעלם מסירוב מפורש שלה להתקדם. אבל אחר-כך היא נותנת להבין שהיא מעולם לא קיימה יחסי מין, ושההתנהגות שלה בקשר הייתה מאוד מהוססת, ושבאותה הזדמנות היא ובן-זוגה היו ללא בגדים תחתונים והוא למעשה חדר אליה חלקית (אחרת היא צעקה בזמן שניסה להפשיט אותה או להתפשט בעצמו, וזה לא מסתדר עם החשש לבתוליה).

    ואז שאלתי את עצמי, נניח שהיית אתה במקומו של אותו איש. אתה נמצא בסיטואציה של 'משחק מקדים', עם בת זוגך, אחרי חודש של קשר אינטימי ושלוש שנות ידידות. מן הסתם התקדמת לאט לאט איתה. אולי אפילו היא שידרה כל הזמן מסרים סותרים, מפוחדים, ורק בדיעבד הביעה הסכמה ושמחה על כך שהתקרבתם זה לזו, על כך שלקחת את היוזמה לעוד שלב… ובכן, אם זה המצב, האם לא יכול להיות שהייתי עושה אותו הדבר כמוהו?

    לא יודע. יכול להיות שלא. אני טיפוס יותר נזהר ומתנצל. וגם, אף פעם לא הייתי במצב דומה. אבל גם יכול להיות שכן הייתי עושה בערך מה שהוא עשה. ויותר מכך, אחרי שהייתי מנסה, והיא הייתה דוחה אותי בצעקה, לא הייתי מרגיש אשם. סביר יותר שהייתי מתוסכל וכעוס ומתלבט אם לעזוב אותה או להמשיך להיות מוזמן-ונדחה, מוזמן-ונדחה.

    • רוני דצמבר 11, 2012 בשעה 6:16 am #

      אין לי מושג מאיפה הבאת את הפרשנות הזו לדברים שהוקראו ממכתבה של הצעירה. היא היתה "מהוססת"? היא ובן זוגה היו "ללא תחתונים והוא חדר אליה חלקית"? אני מצטערת, אבל מדובר בפרי דמיונך ופרשנות שלך בלבד. אין שום דבר במכתב שמעיד על הסיטואציה ככזו.

      גם כל הפסקה בה אתה מתאר מה לכאורה הרגיש/עשה הבחור, "אתה נמצא בסיטואציה של משחק מקדים," "מן הסתם התקדמת לאט לאט איתה," "אולי אפילו שידרה מסרים סותרים…" "בדיעבד הביעה שמחה… על שלקחת את היוזמה לעוד שלב." על מה אתה מדבר לעזאזל? מאיפה הבאת את הסיפור הזה? אתה שוב המצאת סיטואציה לפי פרשנות אישית שלך, שאין לה ולו זכר במכתב המקורי. לעומת מה שנדמה לך, אתה בהחלט מתחמק שוב ושוב מהתמודדות – עם האמת.

      "יכול להיות שכן הייתי עושה בערך מה שהוא עשה." אני ממליצה לך לשקול שוב את ההצהרה הזו, שכן בלי הפרשנות הבדיונית שלך, הטקסט מתאר תקיפה מינית. בין אם היתה שם חדירה חלקית, מלאה, או כלל לא. ממליצה לך גם להפסיק להמציא נראטיבים כאלה כדי להצדיק את הבחור ואת התחושות הפרטיות שלך. זה באמת יוביל למטחי עגבניות (לפחות וירטואליים, מצדי) שיוטחו בך.

      • epk דצמבר 19, 2012 בשעה 7:10 pm #

        אולי מה שאני קראתי לא נמצא באמת במכתב אלא רק בהנחות ובתוספותת הפרשניות שלי. אבל, תני בבקשה את הפרשנות החלופית, הסבירה יותר בעיניך. או אפילו תרחיש סביר שאינו _ה_תרחיש היחיד. אני חושב שנמצא, בהשוואת פרשנויות, שהקורא/ת עלול בהחלט לטעות (?) ולפרש את המכתב כפי שאני פירשתי.

      • רוני דצמבר 20, 2012 בשעה 8:25 am #

        בלינק המצורף דפנה איזנרייך הגיבה לטקסט מהמכתב ותגובותיה של רזיאל-ז'קונט, וכך אני רואה זאת גם. זו הפרשנות שלי, ולא רק שלי, חשוב לציין. פסיכולוגיות/ים שמתמחות בטיפול בנפגעי/ות תקיפות מיניות, ראו בטקסט של המכתב את אותם סממנים של פוסט-טראומה לאחר פגיעה מינית. הפרשנות שלך מנותקת לחלוטין מהטקסט ומההקשר, ולכן היא לא מחזיקה כלל, אלא מסלפת את המציאות לפי איך שמתאים לך לראות אותה. הפרשנות שלך מבוססת על אי-ידיעת החומר. צא ולמד על פגיעות מיניות, על פוסט טראומה, על נשים שמתמודדות עם פגיעות כאלה, ואולי אז תוכל לראות את הדברים כפי שהם באמת.

        http://www.onlife.co.il/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94/50679/%D7%9B%D7%A9%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%A1%D7%98-%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%94

Trackbacks/Pingbacks

  1. בכל מקום « האחות הגדולה - דצמבר 12, 2012

    […] למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט (רוני, יחסי מין) וגם ב- onlife […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: