הסוחרת בזיכרונות

2 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יערה|

הקדמה:

יערה עושה אמנות-רחוב אמיתית, תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת". היא משתמשת בפינות שונות בעיר כדי להציג את יצירותיה, שמעבירות ביקורת חברתית נוקבת, דרך התעסקות בדימויי גוף נשיים בלתי קונבנציונליים, בחינת הגבולות שבין פרטי לציבורי, ופתיחת התערוכות שלה לכלל באי הרחוב.

האמנות הפמיניסטית של יערה ריתקה אותי מהרגע הראשון. היא לא מתנצלת ולא מסתירה, אלא דורשת מהמתבוננות בה להתעמת עם תפיסות חברתיות שמרניות ודכאניות. הפנזין-קומיקס של יערה, וג'יינה פלאוור (אותו תוכלו למצוא בבתי קפה, חנויות ובארים אקראיים ברחבי תל אביב), מציג דמות איבר-מין נשי, שמסתובבת בעולם וחווה את הדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקן של נשים רבות כל כך. וכל זה בחוש הומור וציניות.

Image

גיליון מס' 6 של וג'יינה פלאוור

לקראת התערוכה הקרובה של יערה, הרביעית במספרה, שתתקיים גם היא ברחוב תחת השם "הסוחרת בזיכרונות", ביקשתי ממנה לכתוב טקסט שמתאר את מה שאנו יכולות לצפות לו בתערוכה, ומהיכן כל זה הגיע. הפעם, הפרויקט שאפתני אף יותר מקודמיו, ולכן יערה גם זקוקה לתקציב בסיסי כדי להוציאו לפועל. דרך הלינק המצורף תוכלו לתרום סכומים סמליים (החל מ-25 ש"ח) כדי לסייע להקמת התערוכה, שתהיה – כמו תמיד – פתוחה לקהל הרחב בחינם.

קליק לתרומה: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=721

בניגוד לאמניות ואמנים רבים שעושים את דרכם האמנותית בעזרת גלריות, אוצרים ואוצרות ונותני חסות (גם אם בקושי רב ובהינתן מקורות מימון מוגבלים ביותר), הבחירה ברחוב היא בחירה שמראש מבטאת רצון להתקרב לקהל בלתי מסומן, לעתים אפילו מבלי לזכות בגמול סימבולי. עם זאת, התערוכה הקרובה מסמנת שינוי מחשבתי בתפיסה של אמנות, גמול, ומסחור של האישי ביותר. התערוכה תתקיים בתאריך ה-4 בינואר, 2013, במקום שפרטיו יימסרו בהמשך. כולם מוזמנות.

(רוני)

——–

אני ניגשת ליצירת התערוכה הקרובה שלי ממקום אישי, הסקרן לתור אחר זיכרונות כמוסים ושאינם. אחרי שלוש תערוכות תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת", שיצרתי, אצרתי והפקתי בשנה האחרונה, התערוכה הקרובה בזיכרונות שכל אחת מאיתנו נושאת עימה תמיד ומלווים אותה בכל מקום בו תהיה – חלקם כמו פצעים פתוחים ומדממים, חלקם כאלו שהגלידו והעלו כבר ארוכה.

בכל חוויה חדשה שאנו חווות ביומיום, מתגלמים גם זיכרונות עבר: אין חוויה שהיא נקייה מזיכרונות קודמים. מהרגע בו נולדנו, הגענו לאוויר העולם ונשמנו את נשימתנו הראשונה, כל זיכרון שאנו צוברות הופך את החוויות החדשות שלנו למרשימות עוד יותר, לחקוקות ומייצרות זיכרונות נוספים הנבנים זה על זה – שכבות היוצרות תל.

פרוייקט "אמנות לכל פועלת" כלל עד כה שלוש תערוכות רחוב שהתקיימו בשנה שעברה. לפני כשנה, חזרתי לארץ לאחר מסע מטלטל בהודו, והבנתי שמה שאני רוצה לעשות יותר מכל דבר אחר הוא ליצור ולהציף את המקום בו אני חיה באמנות שלי. מכיוון שלא למדתי אמנות ואני לא מכירה את האנשים ה"נכונים" ואין לי ברנז'ה, חשבתי: מאיפה בכלל מתחילים? החלטתי לצאת אל הרחוב. שם אני לא זקוקה לאישורו של איש. אני זקוקה רק לאהדה של מי שעובר ברחוב, במקרה הטוב. ואני צריכה להאמין שגם לאנשים שאינם נוהגים לפקוד גלריות אמנות ביומיום, יש רצון לצפות באמנות – ואף לצרוך אותה במחיר סמלי.

דיו לבנה

דיו לבנה

בתערוכות הראשונות העבודות שלי עסקו בנשיות, ובעיקר באיבר המין הנשי. העבודות התכתבו עם הפנזין שהתחלתי להפיץ באותה התקופה, "וג'יינה פלאוור", שגם הוא עוסק בדמות נשית שהיא איבר מין – אבל לא רק. והחקירה שלי לעבר הגוף הנשי, שהוא שלי, אותו גוף שנמנעתי ממנו עד אותם רגעים, נמנעתי מלהסתכל עליו ולבחון אותו, בדיוק כפי שנמנעתי מאמנות, זירה בה אני מבטאת חלקים חשובים מזהותי בכלל, וחלקים נשיים שבזהות שלי בפרט. המסע הראשוני לגילוי נשיות וזהות באמנות, הוליד עבודות שנתלו ברחוב בשתי התערוכות הראשונות, ונשארו תלויות ברחוב לאחר ערב-פתיחה מרשים. חיכיתי אז שכולם ילכו, ועזבתי גם אני. בתערוכה השנייה חזרתי למקום האירוע ביום שלמחרת, וכשראיתי שלא נותר דבר, פרצתי בבכי. לא האמנתי שבאמת ויתרתי על כל היצירות שעמלתי עליהן כל כך הרבה זמן.

ה"ויתור" הפך לזכות בהמשך, כשהגיתי והוצאתי לפועל את התערוכה השלישית. הפעם לא הגוף הנשי העירום עמד שם ברחוב, אלא הכל חוץ ממנו. הנחתי את החדר הפרטי שלי ברחוב. החדר ברחוב כלל את כל זיכרונות החיים שלי: כל מה שאספתי, כל התעודות, המכתבים, ספרי הזיכרון של הילדות, התמונות, הפתקים מהשיעורים בתיכון, הרשימות, העבודות הסמינריוניות, הציורים, הבגדים, הנעליים, הרהיטים, התכשיטים. את הכל הוצאתי. היה זה אקט של שיחרור משולח רסן וההרגשה הייתה מטלטלת, בעיקר כי נעתי בין הרגשה של שיחרור לחשיפה אישית גדולה. בין אותנטיות ותחושה אוניברסלית, להתעסקות בלתי פוסקת בעצמי.

Image

חדר פרטי ברחוב

אמר לי מישהו אחרי התערוכה שהמוצג האמיתי בתערוכה הזאת הייתי אני, עירומה שם בין כל החפצים שלי. ואכן, השאלה שהניעה אותי ליצירה הזאת הייתה, מדוע אני זקוקה לכל אלו? מה הם נותנים לי? האם הם מגדירים אותי? אהבתי את החדר שלי תמיד, הרגשתי שמי שנכנס אליו מגלה מי אני. לא צריך להסתכל על הגוף או לשוחח איתי כדי להבין כי הרושם שאלו יתנו יהיה פחות ערך, כך חשבתי. הביטו בחדר הנפלא שידיי יצרו, שבו אני הבוראת והיווכחו מי אני ולמה אני מסוגלת. נתתי לאלו להגדיר אותי. כשהבנתי את זה, הבנתי שעכשיו אני משחררת אותם.

אחרי התערוכה בה רוקנתי את כל חדרי והנחתי אותו לעין-כל, התחילו ההרהורים על מקומם של חפצים בחיינו, בעולם רווי החוויה הצרכניות בו אנו חיות. כולנו מוגדרות ומגדירות את עצמנו פעמים רבות על פי החפצים שלנו, ובעיקר – על פי ערכם הכלכלי. מונעות על ידי החפצים שאנחנו רוכשות ומקבלות ומוסרות בכל רגע נתון. לא עוצרות לרגע. מי מלמד אותנו לאגור? ויותר מזה, מי מלמד אותנו שאנחנו סך כל החפצים שלנו? מלמדים אותנו שהגוף והמחשבה שלנו, נשים, לעולם לא מספיקים ולא עומדים ב"תקן", ואנחנו חייבות להתלבש ולהתאפר, לענוד תכשיטים ולמלא את החדר בכל טוב העולם היצרני. נדמה לנו כי בלעדיהם אנחנו עוד גוף ללא ייחוד וחשיבות. הגוף הזה שמציץ אלינו מהמראה לא מספק אותנו (ואיך הוא יכול לספק אותנו בעולם מרוטש), הגוף שלנו לא שווה דבר. אנחנו מוותרות עליו ונשאבות לעולם בו חפצייך, בגדייך, המראה המאופר והמעושה שלך מגדירים אותך.

כך, החפצים שלנו מתחילים לאגור זיכרונות ואנחנו נותנות לעצמנו לשכוח את המקום הראשוני של הגוף שלנו, לפני שקישטנו אותו ועטינו ציציות, ושמרנו את סיפור חיינו בחפצים נוספים, רבים כל כך: איננו זוכרות דבר בגוף כיוון שקופסת התכשיטים תזכור, ותזכור גם השמלה מנשף סיום תיכון, ויזכור הפתק שהעברתי למ' בכיתה י' והתמונה שצולמה בטיול השנתי בכיתה ט'. בתוך כל זה, מהו מקומם של הזיכרונות שרק הגוף זוכר, וכדי להוציא אותם מן הפנים לחוץ לא צריך יותר מריח או צליל או פגיעה בעצב חשוף?

במדינה האינטסנסיבית בה אנו חיות, לזיכרונות יש משקל גדול: מעבר לזיכרונות האישיים שהגוף שלנו חווה בהליכה במרחב הציבורי, שאינו שלנו, ישנם גם זיכרונות קולקטיבים מכוננים, שמהווים ניצחון גדול לאחד, ומפּלה שמותירה את אותותיה כטראומה עיקשת הנצרבת על העור, לאחרת. בתוך הזיכרון הקולקטיבי, אני מתבוננתבזיכרונות האישיים שלי, אך התל שאני יוצרת לעולם אינו תלוי רק בגופי שלי כי אם גם בגופותיהם של אחרים. הזיכרונות מתערבבים זה בזה והופכים מערבולות כוחנית שיכולה לשאוב למטה אבל גם להרים בעוצמה חזקה.

בתערוכה הרביעית שלי, רציתי לחקור איך למשמע את הזיכרונות הרבים שמקיפים אותי, ובכללם את זכרונותיי שלי. אני מצרפת למסע שלי לחיפוש אחר מקומו של הזיכרון הפרטי שלי, את הקהילה שלי. בחודשים האחרונים תל הזיכרונות שלי גדל, התחלתי בתהליך איסוף זכרונות של חברות, מכרים, אחיות לדרך, ידידים. ביקשתי מא/נשים לשלוח לי זיכרון משמעותי אחד ממהלך חייהם, והתל הפך לזיכרונות הקולקטיבים שמספרים את הסיפור של המקום והזמן  בו אנו חיות.הזיכרונות הפרטיים שלי התווספו גם הם לזיכרונותיהם של אחרים. א/נשים כתבו לי את זיכרונותיהם האישיים והכמוסים ביותר והעניקו לי בעצם הכתיבה "יפויי כוח" על הזיכרונות הכי עוצמתיים שלהם, כאלו שחקוקים בראשם ובליבם – אותם זיכרונות שלא מניחים, הנהדרים והטראומטיים מכולם. הם אפשרו לי לפרש אותם כרצוני ולנכס אותם לנראטיב שאני בחרתי. נדמה היה לי כי הם מבקשים שאפטור אותם מעול הזיכרונות המכבידים. וכך אני עושה.

קראתי את כל הזיכרונות שקיבלתי בשקיקה, הם מעין סיפורי מתח קצרים, עטופים בדמעות, אכזבות, הבנות ואהבה, ומייד לבשו צורה בדמיוני. דמיינתי את החדר, השולחן, הרחוב, הרכב, האדם למולם, הפנים, האימה, הדמעות והחיוך. זכרונותיהם של אחרים הפכו לשלי ואני מסתובבת איתם כבר חודשים, מנסה להעביר אותם מקולות עמומים, ממילים, למראה, לייצוג, לרגע. וכך הם הפכו להיות לחלק מתל הזיכרונות שאני עורמת עליי ונושאת עימי עשרים ושבע שנים.

אם כך, החלק הראשון של הפרוייקט "הסוחרת בזיכרונות" נעשה על ידי לבד בחדרי, שנבנה מחדש לאט-לאט מאז התערוכה השלישית. עיבדתי את הזיכרונות, עשיתי בהם כבשלי, ועכשיו אני מוכנה למכור אותם, ושוב זה יקרה ברחוב. במקום הזה, של מכירה פומבית, אל מול המון אדם זר, ייקטע באלימות התהליך הרגשי, המכבד, המכיל, העוטף שאסף אליו זיכרונות, על ידי המכונה המשומנת עד לעייפה של הכלכלה. ואין זו כלכלת הלב, או הרגש כפי שאולי היינו רוצות במקרה זה, אלא כלכלת ההמונים והייצור, שפועלת בעוצמה בכל רובד של חיינו.

Image

לתוך פס יצרני רחב יידחקו זיכרונות של פרטים, זיכרונות אישיים שמוצגים לראווה והופכים לנחלת הכלל. הזיכרונות המוצגים ברחוב מקבלים פנים ושם וחשופים לעיני כל. האנונימיות תיוותר, אבל הפרטיות תימוג. אמנם, כיאה לסדרת התערוכות של "אומנות לכל פועלת", הם נמכרים בזיל הזול ובכל זאת לכל המרבה במחיר.

המכירה הפומבית מאפשרת לעיתים לרכוש תוצרים במחירים סבירים, אך היא מבליטה את התחרות שבצריכה, היא מבליטה את הפערים – את אלו שיכולים לרכוש מותרות ואת אלו שלא. מכירות פומביות רבות הינן מכירות אלימות – החזק שורד; אם אין לך מספיק, לא תוכל לרכוש את סמל הסטטוס, ואם יש לך עוד פחות, לא תוזמן כלל למכירה.

למכירת הזיכרונות מוזמנים כולם, הכניסה לא תעלה כסף, אבל מהר מאוד אנחנו נתחבר למגרש הכלכלי-עסקי, ולמרות שהזיכרונות יהיו זולים מלכחתחילה, כל מי שאין לו כסף, לא יוכל לצרוך אותם, וכל מי שנמצא בתחתית שרשרת המזון, מראש לא שמע כלל על המכירה הזו.

האם נצליח לזכור לאורך המכירה, לתת את הדעת על הקניין הרוחני שנמכר כאן, הפרטיות שלנו? אז האם הזיכרונות הצרובים בגופנו ניתנים למסחור? האם תוכלו אתן, שהענקתן לי את הזכות לעבד את זיכרונותיכן, למכור אותם? ולצרוך כאלו של אחרות?  האם ניתן לעשות בהם שימוש חוזר? האם אפשר להיפטר מהם? התערוכה-מכירה תכריח אותנו לתת על כך את הדעת. מחד, יוצגו עבודות אמנות שניתן לצרוך, ומאידך, יסתובבו בין באי התערוכה רבים ורבות ש"ויתרו" על זיכרונותיהם ויראו רבות ורבים שרוכשים אותם כפי שרכשו אותו היום ספר, שמלה, בושם או דירה.

וג'יינה על מדרגות

וג'יינה על מדרגות

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “הסוחרת בזיכרונות”

Trackbacks/Pingbacks

  1. מותקפות « האחות הגדולה - דצמבר 6, 2012

    […] הסוחרת בזיכרונות (פוסט אורחת, יערה, יחסי מין) […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: