|מאת רוני|
"אני מתעוררת עם זקפת בוקר אימתנית וניגשת לאמבט להתאחד עם עצמי." כך מתחיל יומן הסקס של לולה קידר, שמתעד שבוע בחייה, במהלכו היא עושה דברים מיני דברים, ביניהם לעשות ביד, לשכב עם בחורה ולצפות בסרטים ארוטיים. היומן של לולה הוא אחד מבין חמישה יומנים שהתפרסמו בגיליון עכבר העיר האחרון. נשים תל אביביות בעלות נטיות מיניות שונות, שנמצאות במערכות יחסים מסוגים שונים, תיעדו שבוע מחיי המין שלהן. מחד, אפשר לחשוב שמדובר ביוזמה מעניינת – כן, כבר די ברור לכולמן שנשים עושות סקס, נהנות ממנו וכו' – בזה אין חידוש גדול, אבל לכתוב יומן מפורט על מחשבות, פנטזיות, אקטים מיניים עם פרטנרים ופרטנריות שונים/ות ואז לפרסם אותו בליווי תמונה ושם מלא – חשבתי שזה מעשה נועז למדי, וחשבתי – "חמש נשים זה מגוון לא רע". אבל המשפט הראשון שהבאתי כציטוט כאן הוא דוגמה מובהקת לטון הכללי של רוב הטקסטים, והוא הוריד לי את הזקפה שלעולם לא תהיה לי.
עלעול ביומנים השונים מגלה את המגבלה שכמעט כל הכותבות ניחנו בה – מגבלת השפה. והרי זה לא חדש לנו שמה שאין בשפה שלנו – אי אפשר לומר אותו. וזה לא חדש שעברית היא סקסמניאקית. שיש סיבה לכך שלולה קידר בחרה להגדיר את החשק המיני שלה דרך דימוי מין גברי – זקפה. כדי לבטא תשוקה סובייקטיבית, כדי להימנע מעמדת האובייקט, כדי לקחת בעלות על הרצונות שלה. לולה היא לא כלי בידיה של אף אישה ולא בידיו של אף גבר – אבל היא כלי ביד השפה. ללולה אין באמת זקפה. אז מה יש לה?
דברים שלפעמים בא לי לומר: בא לי לספר לחברה שביליתי לילה עם בחור. אני חושבת איך להגיד את זה. "הזדיינו", "עשינו סקס", "שכבנו". לא, לא ולא. מבחינתי זה לא מתאר כלום ממה שהיה. אני מחפשת וסורקת את מוחי אחר המילים המדויקות, אב לא יודעת איך לדבר על הגוף שלו, לא יודעת אילו מילים לבחור כדי לדבר על הגוף שלי. בלי להרגיש מנוכסת, בלי לנכס, בלי להיגעל מצלילי המילים והמשמעויות שלהן, בלי אלימות, בלי…
אני רוצה לדבר במילים שאינן.
היומנים שהתפרסמו בעכבר העיר מסופרים במילים שישנן. והן מוגבלות ומגבילות את הכותבות, שמצדן מתמסרות לשפה בלי לחשוב פעמיים. האקטים המיניים מתוארים בשבלונות מוכרות, ואני לא יכולה שלא לקרוא ולחוש באלימות השפה שהופכת כל אקט לשטוח ומוכר עד זרא. "הוא מעיר אותי לתוך אקט ידני ואנחנו זורמים לזיון"; "…עברנו למיטה והזדיינו כל הלילה."; "ב' מתקשרת וקובעת איתי דרינק… אני מקווה שאחר כך נזדיין" – הם רק חלק מהתיאורים הרבים והדומים עד כאב ביומנים השונים. אחת מהכותבות, תמר, מגדילה ועושה, ומוותרת כליל על תיאורי הסקס. היא עושה מעשה סרט הוליוודי כאשר היא מתארת את הנשיקה שלפני (וילונות מתנופפים ברקע) ואז מספרת ש"אנחנו אחרי". היא ויתרה מראש על המילים, ורק כותבת ש"היה כיף" – תיאור עקר וחסר.
הנשים שתיעדו שבוע מחייהן אינן מכירות זו את זו והן חוו סקס שונה לחלוטין זו מזו. ועם זאת, הן מתארות את החוויות שלהן אותו הדבר. אף מילה על צורות שונות של סקס, על כישלונות אפשריים, על גופניות שאינה פורנוגרפית. אני מאמינה שהן רוצות לדבר את החוויה שלהן. גם אני רוצה, בלי לחטוא לאמת, בלי להוריד את עצמי נמוך, בלי לחטוף ריקושטים חברתיים על מה שאמרתי, בלי…
אז זה לא רק סקס. זה הכל. השפה היא גדולה יותר מסך חלקיה ואני אוהבת להשתמש בשפה. לעקם אותה, לחשוב איתה, לבטא איתה ולהעביר את עצמי הלאה דרכה. שפה היא אחד הכלים העיקריים בחיי כדי להגדיר תחושות, רגשות, רצונות. לספר סיפורים, לכונן תפיסות עולם, לתאר עולם, לעשות אמנות. השירה שלי היא שפה, הבלוג הזה הוא שפה, התיאוריות שלי הן שפה.
מדובר בישות יפה ועשירה, שמעניקה לי הכל, אך בוגדת בי לעתים קרובות. ולא רק בי. עוד סוגיה של שפה ומגדר עלתה בארץ האמורי בשבוע האחרון. לפני ימים מספר התפרסם בבלוג פוסט תחת השם פנייה לקוראות, בו פנו עפרי וגל, מנהלי הבלוג והכותבים הראשיים בו, אל הנשים השותפות לקריאת הבלוג בשאלה כנה ופתוחה – מדוע אינכן מפרסמות מעל במה זו? הדיון המרתק שהתפתח בתגובות חשף רבות מה"קוראות הסמויות" של הבלוג – אלה שקוראות אך לא מגיבות, לא כל שכן מפרסמות פוסטים.
מגיבות רבות ראו בהזדמנות זו הזדמנות טובה לדבר על מה שהן ככל הנראה מרגישות ולרוב לא מעזות לומר: אנחנו מפחדות לדבר פה. מפחדות מהשיח המקעקע השולט בתגובות, השיח שמטיח בנו האשמות כשאנחנו מנסות להעלות טיעון שהוא לפעמים בוסרי, מהאלימות שלפעמים משתוללת בין המגיבים לכותבים ובין המגיבים לבין עצמם. אנחנו לא רוצות לדבר כשאנחנו מפחדות שיגידו שאנחנו טיפשות.
מכאן, עבר הדיון לדיבור על שיח "נשי" מול שיח "גברי". האם נשים מדברות שונה? האם גברים מדברים באופן אלים? מהי אלימות בשפה? מדוע גברים מרגישים בנוח להתנצח באופן שלעתים משפיל מגיב אחר, ונשים – פחות? לשמחתי, הדיון לא גלש לסטראוטיפים מגדריים נוסח "נשים = פשרנות, גברים = כוחנות". זוהי לא מהותן של נשים וזוהי לא מהותם של גברים. אבל לעתים קרובות, אלה עדיין המופעים המילוליים שאנו עדים להם.
השפה שלהם.
בפעמים הראשונות שקראתי את המסות של לוס איריגראי, סבלתי סבל גדול. לא הבנתי מה היא רוצה שאבין ממה שהיא כותבת. איריגראי כותבת טקסטים שמשלבים פילוסופיה, פסיכואליזה ובלשנות. אבל בטקסטים מסוימים שלה לא תמצאו טענות לוגיות עם התחלה, אמצע וסוף; הפסקאות מופרדות באופן שנדמה לעתים שרירותי, והמילים שהיא משתמשת בהן לא תמיד הולכות יד ביד עם מילים אחרות הסמוכות להן, אלא קמות על הקורא/ת ומבלבלות עד בלי די. הורגלתי לקרוא טקסטים אקדמיים בהירים וברורים יותר או פחות – גם הפמיניסטיים שבהם הלכו בתלם הכתיבה האקדמית הקאנונית, שהושתתה במקור על ידי גברים ועבור גברים. לנשים הרשו להיכנס מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר.
השפה, טוענת איריגראי – זו המאפשרת לנו להבחין בין דברים שונים בעולם, זו המקבעת תפקידים חברתיים, זו המשקפת את העולם של דובריה ודוברותיה – לא נותנת לאישה מקום מלבד זה המעניק לה תפקידים מסורתיים של נאהבת, אשת איש ואם. אישה אינה יכולה לאהוב – היא רק נאהבת. אישה אינה יכולה לראות בגבר כמישהו שווה לה – היא בבעלותו. היא אינה יכולה לתפקד כסובייקט בעולם – היא אם הכבולה לגידול ילדיה. תשוקות מיניות סובייקטיביות והאפשרות להתפלסף באופן תיאורטי הן זכויות השמורות לגברים בלבד.
כנראה שהרבה אנשים חושבים שמדובר בתופעה שפסה מן העולם בו אנו חיים, זה שנשים פוחדות לדבר. ופתאום – הפלא ופלא, נשים חכמות ללא ספק, שמעריכות את יכולתן ואוהבות את מחשבותיהן, עושות בחירה מודעת לא לדבר. הבמה האוהדת כלפי גברים ונשים כאחד, שניסו יוצרי ארץ האמורי לייצר, קרסה תחת ידיהם מבלי משים. זאת משום שרובנו עדיין מדברים ומדברות בשפה מדירה, שפה שלא רק המילים שלה וההטיות המגדריות שלה מפלות את ציבור הנשים, אלא גם אופן השימוש בה מדיר נשים, שצריכות להשתמש בסקסמניאקית הזו כדי לומר דבר מה.
הבה נדבר ברורות.
אחד הטקסטים המכוננים על נשים שכותבות ויוצרות, נכתב על ידי סנדרה גילברט וסוזן גובר, "המשוגעת בעליית הגג." נשים שכותבות נתפסו מאז ומעולם כמשוגעות, כמי שיוצאות מגדר אותם תפקידים ה"טבעיים" עבורן – נאהבת, אשת איש ואם – כמסוכנות לחברה ולגברים הסובבים אותן, אלה הגברים להם היא שייכת. נשים המייצרות כתיבה, המייצרות עמדת סובייקט, שמוותרות על בעלות של גבר עליהן ועל פועלן, הן חשודות מיידיות, משוגעות. איריגראי, שויתרה על סדר טקסטואלי מובנה בטקסטים שכתבה על אהבה ועל יחסים בין-אישיים, בעצם ויתרה על הסדר הפטריארכלי: העולם האקדמי בו היא גדלה כהוגה, הוא עולם שבבסיסו גם הוא נוטל מנשים את היכולת לדבר את עצמן ועל עצמן. פרויד, לקאן – אבות הפסיכואנליזה שעל כתביהם התחנכה איריגראי, ראו באישה יצור נחות, ה"אחר" לעומת הגבר, הישות החסרה – זו שמוגדרת על ידי כך שבפשטות, אין לה זין. אז לא פלא איריגראי חתכה משם כדי לדבר בשפה שלהם כמיטב יכולתה שלה.
למדנו שנשים הן רגשיות וגברים הם הגיוניים. למדנו שכדי לטעון טענה עלינו להיות הגיוניות, ברורות, בהירות. לנמק יפה-יפה, לרפרר לטקסט אקדמי מוכר ומוערך, להגיע לפואנטה, ולשאת דברי סיכום נאים. אין מקום להתלבטויות, שאלות, תהיות ופקפוק עצמי. אם נפקפק לרגע, ניתפס כחלשות, כלא-מבינות. נהיה מה שתמיד ציפו מאיתנו להיות: נשים, אלה שלא יודעות לכתוב, לא יודעות לדבר, לא אמורות לעשות לא את זה ולא את זה. דינם של גברים זהה: דיבור מהורהר או רגשי לא יזכה לכבוד מצד אחרים, ודבריהם יקרעו לגזרים על ידי לוגיקה קרה וחסרת פשרות, שלעתים מציגה גם דברים דמגוגיים כאמת מוחלטת. רגע, לא למדנו כבר מזמן שאין אמת מוחלטת? כנראה ששכחנו, וכנראה שהשפה בחרה עבורנו – נדבר בלשון זכר רבים, נאהב זה את זו וזו את זה באלימות מקצועית, ונפלבל בעינינו למשמע שפה גמישה, נוזלית, מעוקמת. נפחד לדבר בה.
אין לנו שפה (אבל אנחנו מדברות).
אז אין לנו שפה אחרת, לפחות לא כרגע. אבל אני אוהבת לראות שגברים שהם חברים וידידים שלי, כותבים בלשון רבות נקבה אל קבוצה גדולה שמכילה גברים ונשים כאחד. אני אוהבת את זה כשחגי מערבב באותו משפט לשון זכר ולשון נקבה כלאחר יד. זה מה שיש לנו עכשיו, ועם זה נעבוד.
הקיץ האחרון טמן בחובו מהפכה של ממש, ולצד המסרים הברורים שצפו אל פני השטח הציבוריים, עלו גם שדים שלעתים רחוקות יוצאים מהבקבוק: המחאה הונהגה על ידי נשים ולא כולם אהבו את זה. בטח שלא יושבי הקרנות של התקשורת הישראלית השמרנית, ובטח שלא כל שאר העסקנית שלא אוהבים להקשיב כשבחורה בת 25 מדברת בשם כולמן. "איפה המסרים הברורים?", הזדעקו רבים, "ומה היא בכלל מבינה." חגי כתב פה בבלוג כבר בתחילת המחאה, ומירב מיכאלי פרסמה מעל דפי הארץ לפני שבועות מספר טקסטים על ההבחנות המגדריות הדיכוטומיות שאנשים נושאים בתוכם ומשליכים על שיח ציבורי שלם.
והנה, לצד כל ההשמצות, האובייקטיפיקציה, הפקפוק והזלזול שהושמעו לא פעם, אנחנו עדיין מדברות. לא היה מספיק כוח כדי להשתיק את דפני ליף ואת סתיו שפיר, ולא היו מספיק אנשים שרצו להוריד אותן מהבמה. עדיין לא תמיד מבינים אותן, עדיין לא תמיד הן מבינות את עצמן (ומודות בפה מלא בכך שזהו מצב עניינים טבעי בחיים של כולנו). אבל נדמה שנפתח פה פתח מסוים, ודרכו צץ רצון לתת דרך לשפה אחרת.
נדמה לי שזה לא מקרי שדיונים על שפה ומגדר החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם, לפחות בסביבה שלי. אני עדיין לא רוצה לדבר בכל מקום ובכל זמן (אבל אלוהים יודע שלפעמים קשה מאוד להשתיק אותי), אך אני מצפה ליום בו תינתן במה נרחבת יותר לשפה שלי, של זו שיושבת לידי באוטובוס, של זו שקוראת טקסט ופוחדת להגיב, של זו שכותבת יומן על הסקס בחיים שלה. ואז גם אולי נתחיל לדבר על מה שמפחיד עוד יותר לדבר עליו, עדיין. ואת זה אומרת יפה ממני משוררת בשם סטייסי-אן צ'ין (תודה לשני על הלינק):
meandiscourse.wordpress.com 
תודה על הרשימה ועל האזכורים הרבים. אתייחס רק לחלק הראשון, זה שמדבר על יומני הסקס – סיבה אפשרית נוספת למוגבלות הלשונית וההבעתית שתיארת, היא שבאמת (גם בשפה וגם בחברה שלנו) אין הרבה מילים לדבר על סקס שאינו גדוש רומנטיקה, מלבד מונחים מחפיצים או חסרים. זה גם אומר, שאם תרצי לשבור את התבנית המוכרת תצטרכי להתוודות על רגשות כלשהם. תצטרכי להודות שהמין המזדמן יצר אצלך כל מיני קורים רגשיים, בין אם היקשרות וחיבה ובין אם מיאוס. וזו כבר תהיה התכתבות רגשית עם הפרטנר המזדמן שלך דרך העיתון – צעד הרבה הרבה יותר אמיץ ורדיקלי מאשר התכתבות מינית איתו דרך העיתון.
בקצרה, בחורות תל אביביות שרוצות לנפנף בסקס ובדחף המיני שלהן, לא יכולות להרשות לעצמן להשתמש במונח אחר חוץ מ"הזדיינו", כי כל דבר אחר נגוע ברגש, מסגיר אותן ואת האנטי-חתרנות בהפוכה. חוסר היכולת (שלהן או של הקוראים) להכיל גם את הדחף המיני וגם את הנטייה להיקשרות, זה לצד זו, שהם סותרים או משלימים אבל לא תמיד חופפים, הוא חלק מהעניין.
אביבה,
אני חושבת שאת צודקת. זה נכון שרגשות, ככלל, הודרו מהטקסטים בטיים אאוט למרות שזה כמעט בלתי אפשרי לא לחוש דבר כלפי מישהו ששוכבים איתו – אפילו אם זו סתם אדישות, דכדוך, תסכול מסוים, או רגשי חיבה כנים (שלא לדבר, חלילה וחס, על רגשות עמוקים יותר כלפי יזיז!). לדבר על סקס ועל רגשות זה באמת רדיקלי מדי, כנראה.
מצד שני, אני לא חושבת שזהו צידו היחידי של המטבע הזה – ייתכן שהסקס המזדמן של הבחורות האלה באמת לא מחייב דיבור נרחב על רגשות (אולי רק קצת). אבל אם כבר מדברים על גוף ומותירים את הרגש בצד – אז מה עם תיאורים אמיתיים של סקס אמיתי? לא, התיאורים שהובאו בטיים אאוט רחוקים כל כך מכל אמת! ושוב, אני לא יודעת אם אני מצליחה לספר על דברים דומים באופן מוצלח יותר.
אני וחברה טובה שלי מנסות למצוא מילה טובה ומייצגת לאיבר במין הנשי כבר זמן מה. לשווא. אני מסרבת לקרוא לו בשמות השגורים. דווקא די הצלחנו במילה מסוימת – החלפנו את המילה הדוחה "חרמנית" במילה "חשקנית", יותר כיף לנו איתה. אבל וואלה, אנחנו לא מוצאות אלטרנטיבות מגניבות וטובות למילים אחרות, וגם לא מצליחות כ"כ להגדיל את הלקסיקון לעוד מלא מילים שחסרות לנו כדי לתאר גוף שפוגש גוף (לעתים גם פוגש נפש שפוגשת נפש נוספת).
במעמד זה אני קוראת לקוראות ולקוראים שלנו: הבו לי הצעות, אשמח לשמוע.
הצעות [שמעתי פעם מחברה, ומצא חן בעיני]:
מין אוראלי לאישה: לִישוּן, לְלַשֵן, לִישַנְתִי
איבר המין הנשי: שוּנִי.
בלית ברירה, בתיאורים מסויימים, אפשר להשתמש גם סתם ב"מפשעה".
הדבר הכי דוחה בעיניי הוא ילדות קטנות שרגילות לדבר על ה"פיפי" שלהן. כמעט כמו לקרוא לאף נזלת. פיכסה. והאבסורד הוא שהרבה א/נשים משתמשים בכינוי הזה כדבר שבשיגרה ("קטנטונת, אל תשכחי לסבן גם את הפיפי שלך").
מסכימה עם כל מילה. אכן, עברית שפה סקסמניאקית.
תודה לך על ההפניה לדיון בארץ האמורי. בצירוף מקרים משעשע, זו סוגיה שמטרידה גם אותי בימים האחרונים, וכמו שכותבת אחת המגיבות – מעולם לא חשבתי עליה כסוגיה מגדרית.
רוני, תודה. כתבת ממש יפה.
מצטער אותי שלא יכולתי להשתתף בדיון שהתפתח אצלנו בבלוג. אולי אכפר על זה קצת עכשיו, מה גם שאת מרחיבה פה משמעותית את גבולות השיחה.
אני מתחבר מאוד למה שאת כותבת. אבל הנה הצעה לחשוב על זה מכיוון קצת אחר. האם אנחנו רוצים לוותר על יחסי כוח? או על האופן שבו הם משתקפים בשפה? אני חושב שיחסי כוח הן חלק מהותי מהתשוקה המינית של רבים מאוד מאיתנו, של מה זה להיות אדם או יצור טבעי. לא רק אצל זוגות הטרוסקסואלים כמובן, אפילו אצל לסביות! (סתם, עולה בראשי הסצנה מהסרט "הילדים בסדר" – שהוא די מעצבן ומטופש מכל מיני בחינות – שבה הילדים של אנט בנינג וג'וליאן מור מתפלאים שהן רואות פורנו הטרואי כוחני למדי כשהן מזדיינות).
לכן אני חושב שהדרך להתמודד עם יחסי כוח היא לא על ידי סילוק שלהם מהזירה הפומבית/ציבורית או המינית. יחסי הכוח לא יילכו לשום מקום. ואם נדחיק אותם הם יתפרצו באופנים לא נעימים בעליל (אפרופו הדיון על טרולים בפוסט שלי ושל עפרי). במקום לסלק אותם עדיף לשחק אותם, לפעמים אפילו להגזים אותם, להגחיך אותם, להיות אירוני ביחד אליהם – לא לנסות להמציא שפה חדשה אלא להשתמש בשפה הקיימת (ולא תהיה לנו שפה אחרת) באופן חתרני (נדמה לי שזה גם מה שאיריגראי מציעה ביחס לעמדה הנשית בשפה, אם אני זוכר נכון את הקורס "אינדיבידואליות פוסטמודרנית מפרספקטיבה פמיניסטית" עם מירי רוזמין בשנת 2005).
ברור לי שאירוניה ביחס ליחסי כוח, או משחק איתם, היא לעתים קרובות פריבילגיה של החזקים. כגבר אני יכול להיות פאסיבי לפעמים, כי כנראה יש לי ביטחון גבוה ביחס למעמד שלי בזירה הפוליטית/ציבורית. אני זוכה להכרה כסובייקט ולכן יכול לוותר עליה לפעמים ולהיות אובייקט (באופן שבעצם מאשר את המעמד שלי סובייקט, כי *אני* זה שבוחר אחרת). לנשים הדרך הזו פחות פתוחה. מה לעשות עם זה? אני לא בטוח. אבל ברור לי, איכשהו, שאסור להתנהג כאילו אפשר להיפטר מכוחנות, מההיסטוריה, מהשפה הסקסמניאקית שלנו.
גל
היי גל,
נכון, אי אפשר להיפטר ממה שקיים היום. במידה ושפה – כמו שאנו מכירים אותה ומשתמשים בה כיום – תתפתח למקומות פחות כוחניים ויותר "ניטרליים" כלפי מגדר ומין, זה יקרה בעתיד הלא קרוב וזה יבוא יד ביד עם שינויים חברתיים משמעותיים נוספים. בקיצור, כרגע זה מה יש ובאמת עם זה צריך לעבוד. גם אסור באמת להתעלם מכך שיחסי כוח הם גם חלק מתשוקה מינית אצל אנשים רבים עדיין (ד"א, בסרט שהזכרת הן צופות בפורנו הומואי – אפילו לא סטרייטי!).
אז כמו שאמרת – חשוב להצביע על זה. אני חושבת שזה מה שקרה בתגובות לפוסט שלכם. הרבה א/נשים התחילו להצביע על זה בדיוק – על יחסי הכוחות, על הקושי שנוצר בעקבות שימוש רווח של שפה אלימה. אני לא יודעת אם אני מסכימה שאירוניה היא תמיד כלי יעיל. סאטירה ואירוניה הן כלים מוצלחים במקרים מסוימים, אבל לפעמים אני חושבת שפשוט צריך להצביע ולהגיד: הנה, כאן, זה כוחני ואולי אפשר אחרת. וכן, כשאפשר להשתמש בשפה באופן חתרני, זה מצוין, אבל זה צריך להיעשות במקום בטוח יותר – אם מתנסים, צריכה גם להיות האפשרות לא תמיד לדייק, לתהות ולפקפק בעצמך (למשל, אני חושבת שהבלוג שלנו מאפשר להשתמש בשפה באופן חתרני ולהגיד באמצעותה דברים שונים, אפילו שאנחנו מוגבלים ומוגבלות כמו כולמן).
כאמור, לא ביקשתי להתעלם. הפתרון אכן לא ברור, אבל אני אמשיך להצביע על מקומות כאלה, לפעמים אגחיך ואצחק, ולפעמים אהיה חמורת סבר ואומר: עד כאן. בכל אופן, אני חושבת שעצם הדיון אצלכם וגם פה עכשיו, כבר עושה שינוי.
היר היר!
אבל נראה לי שזה עוד יותר ככה ממה שאמרת, דווקא כי אני לא מסכימה עם אותו חלק בפוסט שלך שטוען כי "דינם של גברים זהה". הסיבוב האחרון של הבורג של ההדרה הוא דווקא בדיוק בכך שדינם של נשים וגברים *לא* זהה; אותו דיבור עצמו מצד גבר ייתפס כענייני ומצד אישה כרגשי, אותה רטוריקה עצמה מצד גבר תיתפס כאסרטיבית ומרשימה ומצד אישה כאגרסיבית והיסטרית, בעוד שהרטוריקה ההפוכה תיתפס כגדלות-נפש מצד הגבר וכהודאה בחולשה ובחוסר-רלוונטיות-לדיון מצד האישה, וכולי וכולי, כפי שהוכח והודגם באינסוף מחקרים וגם נניח במה שחגי ואחרות כתבו עליו לגבי היחס לסתיו ולדפני.
באופן אישי, יצא לי כבר פעם לבדוק מבחן בכתב יד יפה ומסודר ולחשוב שהכותבת לא כל כך חכמה אבל בבירור שקדנית, להבין פתאום מתוך איזה "אני לא בטוח" שהנבחן הוא גבר, ומיד 'להבין' שבעצם הוא מבריק אבל קצת עצלן.
ובאופן אישי שתיים, העתיד שאני שואפת אליו – ואני גם די אופטימית בסך הכל, כי ברור שדברים עכשיו יותר טובים בהיבט הזה מפעם – זה שגם נשים וגם גברים יוכלו לשחק בחופשיות שווה בכל משחקי השפה, האקדמית לסוגיה והספרותית לסוגיה והלוס-איריגרי-אית השוברת-את-ההגיון לסוגיה וכל הסוגים האחרים, ויתר על כן, יוכלו לשחק עם שילובים שלהם כדי לבנות משחקים חדשים. אז זה לא שהשפה האקדמית היא הבעיה והשפה האיריגרית היא הפתרון, הבעיות הן (1) שהשפה האקדמית מוצגת כאפשרות היחידה או הטובה-היחידה או הרצינית-היחידה, (2) שהשליטה בה נגישה יותר לגברים מאשר לנשים (ושהמצב הזה נתפס לעתים קרובות כטבעי או רצוי), (3) שגם כשנשים שולטות בה, השליטה שלהן בה פחות מוכרת ככזו. וכמובן, השילוב של שלושתן מחריף כל אחת מהן.
פוסט מבריק וחשוב.
תודה.
הוא הדהד לי את הבחירה שלי לוותר על שפה נזילה מגדרית בעבודות אקדמיות, לטובת ציונים גבוהים יותר.
ועד כמה הזירה הזאת חשובה.
רוני,
תודה על הפוסט היפה. אני שמחה במיוחד שכתבת אותו כי אתמול כשנתקלתי בגיליון הזה חשבתי שמישהי צריכה להגיד משהו על זה. אותי הרגיז כבר השער שמפתה את הקוראים לפתוח את העיתון: "שש נשים. שבעה ימים… יומני הסקס של נשות תל אביב". רגע אחד, למה בעצם רק נשים? לתעד יומני סקס זה אכן מעשה נועז, אבל לשניה התבלבלתי – זה עכבר העיר או פלייבוי? האם זו השמעת קול, אפשרות ביטוי עצמי עבור הנשים האלה או עוד הצצה מזילת ריר ושטחית על קבוצת אובייקטים? בעיניי כבר הגדרת הפרוייקט כיומנים שכתבו נשים בלבד עונה על השאלה הזו. אין כאן עניין בביטוי סובייקטיבי ומעמיק של חווית המין – שאולי אם היה כזה לא היה צורך לבודד את הנשים והיה אפשר לשמוע יותר ממין אחד (ואולי גם יותר משניים). בנוסף על כך, כפי שכתבת אכן תכני היומנים שכתבו הנשים לא מציגים אלטרנטיבה לשיח המוכר, המוגבל והדכאני.
צחוקים, גם אני קישרתי לשיר הזה בתגובות באמורי.
אני שמחה שכתבת כאן, כי זה קצת הסביר לי למה כל כך אכפת לי מהדיון שרץ באמורי, למה אני קוראת באובססיביות ומתעסקת במחשבות על זה כל כך הרבה. בהתחלה חשבתי שאפשר לתת לקיסר את אשר לקיסר, כלומר לתת לבלוג של שני בנים שכתוב בצורה גברית להיות גברי, ולקרוא שם אבל לא לדבר חזרה (ואני מתכוונת לזה באמת, לא בקטע פאסיב אגרסיב של אני אשב בשקט, יש ערך בעיני גם לבלוגים שאני לא אכתוב בהם, מה יש. לפעמים גם לשמוע זה אחלה. והאמת בסופו של דבר ברוב הבלוגים שאני קוראת אני לא כותבת).
אבל הפוסט הזה שלך חידד לי את העובדה שמה שכלכך אכפת לי בכל הדיון הוא שאנחנו מדברות לא על בלוג זה או אחר, אלא על העולם, ועל האפשרות שיש או אין לשנות את המאדרפאקר.
את יודעת, בהונגרית אין מגדר. בכלל. אין מין מוצהר לעצמים או לאנשים או לפעלים. אי אפשר להטות משהו לזכר או לנקבה.
ונחשי מה, לא שונה פה במיוחד.
לפעמים אני חושבת (עם כל חיבתי לאריגראי ולשפה בכלל, ולפילוסופיה של השפה בכלל), שאולי אנחנו קצת מפריזות בחשיבות של המילים בתוך כל העניין הזה של שפה. זה כמו שקרן אמרה, השפה מקבלת את התוקף שלה גם הרבה מתוך מי שאומר אותה. אותה אמירה בדיוק עשויה להתפרש כלגיטימית כשהיא תגיע מגבר, ובכיינית כשהיא תגיע מצידה של אישה. במובן הזה שום יצירתיות לשונית (למרות שחשקנית זה נחמד) לא מצליחה לשנות.
אכן, אנחנו רחוקות מאוד מלהצליח לדבר על סקס בצורה נשית. הדברים האלה עלו בפוסט חשוב של קרן מלפני איזה מליון שנה בסיפור האמיתי והמזעזע על סקס שאת עושה או לא עושה. היו שם הרבה תגובות ושיחות בתגובות על איך אנחנו מבינות סקס כיחסי כח שבהם גבר מקבל ואישה נותנת. http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=952
מה שהכי דיבר אליי שם בסופו של דבר בדיון היה הדיבור על הבנה החד מימדית של סקס, נראטיב ברור שנגמר בשפיכה גברית. ההבנה הזו מגבילה גם עבור גברים וגם עבור נשים (למרות שברור שקרן צודקת ועבור נשים היא מגבילה יותר ודכאנית יותר).
ובכל זאת, בהקשר של סיפורי הסקס שהזכרת, יש לי תחושה שגם הרבה גברים לא יזדהו עם טקסטים כאלה במיוחד. אף פעם לא הייתי גבר, אבל אני משערת שגם גברים יכולים לחוות סקס באופן מורכב, מבלבל, רב משמעי, פורץ שפה. מה עם סקס הומואי, למשל? האם יש מילים באמת ממצות בשפה שלנו לתאר גבר כנחדר? לא יודעת, קשה לי לקבל את זה שגבר יזרום עם "גמרתי" כתיאור ממצה. מצד שני, אולי אני סתם אופטימית (אבל לאחרונה כולם מרשים לעצמם להיות אופטימיים).
אם הבנתי נכון את הפוסט, את מברכת על דיבור על מין מנקודת מבט נשית אבל מרגישה שהנשים כלואות בתוך השפה הפאלוצנטרית (בעיקר השימוש בצורות השונות "זיון", "לזיין" וכו' שמעוררות גם בי אי נוחות גדולה. אני נזכרת בבחור שעבר לידי ברחוב מדבר בסלולרי בקול רם על מועדון חשפנות שהם הלכו אליו ואיך הם הוציאו כסף מזומן כי "רצינו לזיין אותה, כן, רצינו לזיין אותה". אז גם כשאתן מדברות על "זיון" חמוד וביתי, הקונוטציות שלי הן מועדון חשפנות וגברים סליזיים).
בכל אופן, חלק מהנשים שכתבו סיפרו על עלבונות מגברים שהעיר מספקת לנו, כמו פרידות בסמס, בקשה שנעזוב את הדירה ועוד מרסקי אגו שכאלה; חלקן גם סיפרו על הטרדות מיניות ברחוב שבאופן מעניין היו חלק מהנרטיב שלהן של איך הן חוות מין- מין הוא גם סטוצים עם חתיכים וגם, באותו ערב, הטרדות מיניות באלנבי. אבל חלק באמת תיארו מין בצורה שרוני מכנה שיטחית- לא שמענו על כשלונות, פאדיחות, רגשות, התבעסויות, התעלות, תשוקה, התעלמות מבקשות וכן הלאה. כל מה שהמילה "זיון" לא מצליחה לתפוס בחד מימדיות הלינארית והתוקפנית שלה.
אז רציתי להציע כאן אלטרנטיבה ריאליסטית והומוריסטית של תיאור של סטוץ על כל שלביו, שוב, בניסיון לתת מקום להזדהות עם חוויות מיניות אמיתיות. השיר נכתב בחרוזים גם כדי להקל את המתח המובנה בכתיבה על מין, וגם כדי שנוכל לתפוס את החוויה המינית כמשעשעת (בניגוד לתפיסתה כדרמטית, הרת גורל, מוסרית/לא מוסרית, סליזית, פורנוגרפית ועוד מיני ז'אנרים של כתיבה על מין).
סטוץ
ראינו אצלו סרט, במיטה ישבנו
התכסנו בשמיכה, יד ביד לא נגענו
הסרט נגמר ולפני שעזבתי
הוא אמר: "לא ראינו סרט סקס אז התאכזבתי".
למחרת הוא סימס לי שהוא מסטול וחרמן
שאלתי "על מי?" הוא ענה "כללית יש עניין"
שאלתי אותו: "אז מה עושים לרגיעה?"
הוא ירה חזרה: "מה את מציעה?"
עניתי שמציעה אני סרט כחול וסקס בשניים
הוא אמר: "סבבה, תאספי אותי מהפאב בשתיים".
אספתי אותו באיחור והגענו לביתו
הסרט הכחול התנגן לאיטו
הוא אותי נישק והתחיל בחירמון להפציץ
אמרתי לו: רגע, הסרט ברקע אותי מלחיץ.
הוא סגר את המחשב והמשכנו בחשיכה
התחרמנו בתשוקה והעפנו את השמיכה
הוא הביא לי ביד והוריד את מכנסיו
הייתי קצת לצידו וקצת מעליו.
שאלתי אם יש קונדום והוא הביא מהמגירה
ובינתיים בחנתי לו מאחור את הגיזרה
הוא היה נראה טוב, עם שערות בחזה
ובדיוק במידות למין מפגש שכזה.
האקט עצמו ארך רק מספר רגעים
הוא פלט "שיט", כמה דחיפות והיה לו לא נעים,
הוא הסתובב על הצד והיה די גמור
מרוב סמים וגמירות, המצב היה חמור.
לא היה לי איתו על מה לדבר
אז הצעתי שנראה סרט אחר
היה "חברים" ברצף פרקים שניים,
והוא ביקש שאעיר אותו כשמתחיל השני והוא יישן בינתיים.
גם בפרק השני הוא מאן להתעורר,
לבשתי את החזיה בשתי אצבעות- לא יותר,
לבשתי חולצה והוא שאל למה אני מתלבשת,
ואמרתי לו שאני רואה שהוא רוצה לישון ושאני הולכת.
גם הוא התלבש וליווה אותי באופן לא סנובי,
התנשקנו על הלחי וירדתי ללובי.
הסתכלתי במראה ונראיתי לעצמי יפה,
צעדתי למכונית והוצאתי נשיפה.
לא הרגשתי חרמנות, למרות שלא גמרתי,
התנעתי את האוטו, הרדיו נדלק ולא שרתי.
לא רציתי יותר לשמוע מהבחור,
וגם שהוא לא יתקשר היה לי די ברור.
היה סקס מאד סתמי והרגשתי פשוט סתם,
לא היתה שום חיבה בין אדם לאדם,
היתה רק תשוקה וגם זה לא בטוח,
היה מן משחק, או אתגר לאגו נפוח.
הבוקר כבר עלה באור ראשון,
חזרתי הביתה והלכתי לישון.
פוסט נהדר, אני מסכים עם חלק גדול מתובנותייך
כמה הערות ברשותך.
1. "לא למדנו כבר מזמן שאין אמת מוחלטת? כנראה ששכחנו.." – האם זו הראיה הגברית שלי שמתקוממת נגד המשפט הזה ? וממילא, הוא פראדוקסלי – טוען בנחרצות כי טענתו שלו, שאין אמת מוחלטת, היא אמיתית. אבל אם אחזור למהות, אני חושב שזו טעות לזהות אמת נזילה ודיבור לא מדויק עם נשיות ודיבור שכלתני, מדעי, מלא מראי מקום ונתונים עם גבריות (וזה הרושם שקיבלתי מהפוסט, האם אני טועה ?). יש שטחים שדיבור מדויק הכרחי (מדע והנדסה לדוגמא) והזיהוי של הדיבור הנהוג בהם עם גבריות הוא אחד הצעדים להדרת נשים מהם.
2. יומני הסקס מענינים ומחרמנים כשיחה עם פקיד הבנק שלי (ואפילו שיחה בזמן הזה בחודש… נו, את יודעת, אחרי שכרטיסי האשראי יורדים..) . בלי קשר למגדרו של הכותב או הכותבת, תאור סקס יכול (ואמור) להיות הרבה יותר מדיווח יבש וטכני. קריאת התיאורים עשתה לי חשק לעסוק בכל דבר אחר חוץ מסקס.
3. ל"האמורי" – אכן, אולי אין סיבה לשאוף לסילוק יחסי הכח מהזירה המינית. הזירה הזו יכולה להוות כלי נהדר ל"הקזה" של דחפים שכולנו מרגישים בחיי היומיום אך איננו יכולים להביא לידי ביטוי. הצורך להיות "פאסיביים", חלשים, אכזריים (במידה !, בהסכמה ! וכו'), שולטים, נשלטים, רכים, קשוחים. להרגשתי, ויתכן ואני טועה, כיום העול להישאר אקטיביים ובשליטה מוטל ברובו על הגברים. פחות מקובל עדיין שהאישה תאמר לבן זוגה "על הגב, מותק. ולא לזוז, רק להרגיש…..". חבל. הן פשוט לא לוקחות את התפקיד( לא לאורך מספיק זמן, בכל אופן). לטעמי, וזה ניכר גם ביומני הסקס , גבר עדיין נמדד (בהקשר הזה, המיני) ביכולתו לספק את האישה. "עמד לגמרי בציפיות" כפי שכותבת אחת מהן.
תודה על התגובות.
הדס הסבה את תשומת לבי לכך שהיו באמת שישה יומני סקס ולא חמישה. כאמור, הם היו כה דומים בעיניי שלא שמתי לב!
קרן – הצבעת על עוד נקודות חשובות מאוד. זה נכון שלפעמים כשגבר ואישה אומרים את *אותו הדבר בדיוק*, דבריו של הגבר ייתפסו כבעלי תוקף, ושל אישה – לא. מה שכתבתי בדבר "דינם של גברים זהה", היה הרבה בעקבות הדיון בארץ האמורי – שם נטען שיש טון כללי של דיבור תקיף / אלים. אני חושבת שגם גברים שהיו מגיבים ברוח אחרת שם, היו פחות מקבלים תוקף לדבריהם. אבל את צודקת שעדיין יש הבדל בין עמדה התחלתית של גבר לבין זו של אישה.
עלמה – שמת דגש רב יותר על שפה בכלל, לאו דווקא עברית. את צודקת, כמובן. בחרתי להתייחס בעיקר לעברית בפוסט, כי אנחנו משתמשים בה וגם כי היא דוגמה קיצונית לשפה שמוטה מגדרית לטובת גברים. אבל השימוש בשפה הוא זה שקובע הרבה בסופו של דבר – וגם בשפה מאוד מוגבלת אפשר לעשות שימושים חתרניים יותר ופחות.
לגבי התפיסה החד-מימדית של סקס – זוהי עוד נקודה די מהותית שמפאת קוצר היריעה, לא התייחסתי אליה לעומק. מקינון כותבת על נושא זה ללא רחמים – על כך שהמיניות הנשית ותשוקות מיניות של נשים נקבעות על ידי תשוקות הגברים. חלק מהנשים משתפות פעולה עם הנראטיב הגברי, חלק לא. אלה שכן, לומדות לחשוב שמדובר בתשוקות שלהן. זוהי עמדה קיצונית יחסית, אבל אפשר ללמוד ממנה הרבה על התפיסה שלנו את המיניות שלנו, ולקחת חלקים מהתיאוריה כדי להבין שבניגוד לתפיסות רווחות, הרבה נשים עדיין רחוקות מלהיות סובייקטים עם רצונות וכמיהות אמיתיים.
יעל – את צודקת שקצת התעלמתי מקטעים נוספים ביומנים של הנשים. אישית, חשבתי שמדובר בתיאורים די זניחים, שאפילו הכותבות לא נותנות להם מקום מרכזי בכתיבתן, אלא רק מקום של "מילוי דף ריק", מעין סיפורי קישור בזמן שאין סקס. ותודה על השיר הטראגי-משעשע 🙂
תומאס – למען הסר ספק, אני לא זו שטענתי שגבריות משמעותה דיוק ונשיות משמעותה נזילות. מדובר בייחוסים חברתיים לנשים וגברים, שמאחוריהם היסטוריה רבת שנים של פילוסופיה, פסיכואנליזה, בלשנות, סוציולוגיה, מדע מדויק ועוד ועוד. נשים מאז ומתמיד נתפסו כאלה שלא מסוגלות לדייק, וזו כמובן טעות. אבל מה שאני אמרתי הוא אחר – נשים בהחלט יכולות לדייק, אבל לפעמים, אנחנו לא ממש רוצות. אם בעבר היינו צריכות "להיות כמו גברים" כדי להוכיח שאנחנו מסוגלות לעשות הכל כמוכם בלי ליפול ברמה, אז היום לחלקנו נמאס להוכיח. הבנו שזירות רבות בתרבות שלנו, בשפה, בציבור, מדכאות בנו חלקים שאינם "מדויקים" – וגברים גם הם חווים דיכוי כזה, אפילו אם פחות. התרבות שלנו דורשת מאיתנו דיוק בכל עת כדי לקבל גושפנקא על דברינו. ודיוק מזוהה עם גבריות. זו היתה הביקורת שלי – ולא שנשים מזוהות אך ורק עם נזילות ולכן לא ידייקו לעולם. אני האחרונה שאחראית להדרת נשים מתחומי המדע המדויקים.
תומאס – למען הסר ספק, אני לא זו שטענתי שגבריות משמעותה דיוק ונשיות משמעותה נזילות. מדובר בייחוסים חברתיים לנשים וגברים, שמאחוריהם היסטוריה רבת שנים של פילוסופיה, פסיכואנליזה, בלשנות, סוציולוגיה, מדע מדויק ועוד ועוד. נשים מאז ומתמיד נתפסו כאלה שלא מסוגלות לדייק, וזו כמובן טעות. אבל מה שאני אמרתי הוא אחר – נשים בהחלט יכולות לדייק, אבל לפעמים, אנחנו לא ממש רוצות. אם בעבר היינו צריכות "להיות כמו גברים" כדי להוכיח שאנחנו מסוגלות לעשות הכל כמוכם בלי ליפול ברמה, אז היום לחלקנו נמאס להוכיח. הבנו שזירות רבות בתרבות שלנו, בשפה, בציבור, מדכאות בנו חלקים שאינם "מדויקים" – וגברים גם הם חווים דיכוי כזה, אפילו אם פחות. התרבות שלנו דורשת מאיתנו דיוק בכל עת כדי לקבל גושפנקא על דברינו. ודיוק מזוהה עם גבריות. זו היתה הביקורת שלי – ולא שנשים מזוהות אך ורק עם נזילות ולכן לא ידייקו לעולם. אני האחרונה שאחראית להדרת נשים מתחומי המדע המדויקים.
רוני,
תודה על תגובתך. ברשותך, אענה לטענותיך (כשימאס לך ותרצי לעבור הלאה, אנא אימרי).
לדעתי, הדיכוטומיה "מדויק\נזיל" מאפיינת הן את הפרט והן את החברה. כלומר, איש או אישה יכולים להיות מדויקים באופיים, בנטייתם, או נזילים. להערכתי יקשה על אדם אחד לאמץ דיבור מדויק בסיטואציה אחת ונזיל באחרת. בתור מישהו שבילה כרבע מחייו (וזה לא מעט) בפקולטות למדעים, דיבור "מדויק" הוא גם עניין של אימון. צריך להיות חשוב לך לדבר מדויק (למיטב שיפוטי ונסיוני, נשים עושות זאת בהצלחה שאינה נופלת מגברים)
נראה לי שגם חברה שלמה, אינה יכולה, בסופו של דבר להכיל את שני סוגי הדיבור. בהכרח אחד יגבר על השני. החברה המערבית, לפחות בחמש מאות השנים האחרונות אימצה דיבור מדויק. חברה טכנולוגית, מושתתת מדע ורציונל (נאמר…). אינני טוען כמובן שאין מקום כלל לדיבור נזיל בחברה, אלא שהדגש צריך להיות על זה או על זה. ולכן אני טוען שלנו, הן כפרטים והן כחברה יש המחויבות לבחור. שפה מדוייקת, ממוסמכת (כשצריך), ברורה, או שפה נזילה, אינטואיטיבית, פתוחה.
או בקיצור, ביחרי. ואם בחרת באופי דיבור אחד, וודאי ירימו גבה בזלזול אם תנסי לישמו בסיטואציות או תחומים ("שדות" אתם קוראים לזה, לא ?) שבהם שולט אופי הדיבור השני.
סליחה, שכחתי למחוק את הציטוט שלך מתחילת תגובתי.
ורק על מנת לחדד את הנקודה – נראה לי שפרט בחברה צריך לחשוב איזה חברה הוא רוצה ואיזה דיבור יהיה נותן הטון בה. האם הדיבור המדויק או זה הנזיל. זוהי מעין גרסה של הציווי הקטגורי של קאנט – דברי איך שאת רוצה שהחברה שלך תדבר (ותחשוב).
תומאס – לעולם לא אבחר! אני חושבת שהפוסט הזה אומר את זה חד וחלק. זוהי שגיאה קשה, לאלץ אנשים לבחור דרך דיבור אחת. זה שטוח. זה יעלים את כל מה שיפה בנו. שפה "אחת" לעולם תבטל עוד רבדים כ"כ רבים ושונים ומדהימים שמעניקים לנו בחיים נפח, סיפורים שונים, מקורות עדתיים שמספרים דברים אחרת, נקודות מוצא מגדריות שונות. דיבור מרובד מותיר מקום לדמיון, לבחירה, לתהייה ולשאלה, להתפתחות וצמיחה.
אתה כותב שאתה מדבר מניסיון רב שנים בפקולטות למדעים. כדי לדבר "מדעי", כמו לדבר כל ז'רגון בתוך שפה, צריך להתאמן. גם לשפה בפקולטה למדעי הרוח צריך להתרגל. אבל זה רק חלק מסוים משפה, ואין צורך להחילו על כל שימוש לשוני באשר הוא. עובדה, שאנחנו לא מדברים עם חברים שלנו כמו שאנחנו מדברים עם מרצים באוניברסיטה. שאנחנו לא קונים בשוק כמו שאנחנו חולמים בלילה. עובדה, שטקסטים ספרותיים שאינם "מדויקים", שירה, פילוסופיה, טקסטים פמיניסטים, תיאוריות שמרכיבות את עולמנו הרחב – רבים מהם לא קובעים עמדות נחרצות ולא מבקשים לעשות זאת. ויש להם חשיבות בעולם.
כמי שבילתה את כל חייה בקרב א/נשים שונים ממקומות שונים, מוצאים שונים, גילאים שונים ועוד ועוד, אני רק יותר ויותר בטוחה בכך שאף אחד לא צריך להתאמן על אף שפה מדויקת כדי להסביר את עצמו טוב-טוב. אם כבר, אני ואתה צריכים לעשות מאמץ כדי להבין דיבור שהוא שונה משלנו.
רוני, טקסט מצויין ותודה לחגי שתייג אותי עליו בפייס. הייתי רוצה להאיר ברשותך נקודה שנמצאת דווקא לצד בטקסט, במעטפת ההפקה שלו, והיא לטעמי מהמהותיות שיש:
השפה רבדים ופנים רבות לה, ובין השאר – איך אנחנו מציגות את עצמינו. מי את רוני? מה שם משפחתך? לא חלילה כדי לנבור בחייך, אלא משום שהשם הפרטי הוא המרחב האישי – ואת כותבת במרחב הציבורי, מבלי לסמן לך בו מקום. נשים נוטות להציג את עצמן בשמן הפרטי, או לעיתים להקדים שם משפחה לשם פרטי (במקום להיפך). ואז אני באה לחפש אותך בגוגל, את רוני, ואין לך היסטוריה. את אינך. ככה אנחנו מאיינות את עצמנו, ככה ההיסטוריה נשארת שלו (his) וזהו אחד מביטוייה המובהקים של השפה המגדרית.
תודה חנה, אך אינני שותפה לעמדתך. כולם וכולן כותבות/ים פה בשמות הפרטיים ללא הבדלי מגדר (למעט מי שמבקש/ת בפירוש לפרסם תחת שם מלא, וכמובן שאנו ממלאים אחר הבקשה). מחקר אינטרנטי קצר יכול לחשוף את הזהות המלאה שלי לכל מי שחפץ/ה בכך.
הבלוג הזה הוא במה שמנסה להיות נייטרלית כלפי כל הכותבות והכותבים פה – שמות משפחה וכל הנלווה אליהם (יוקרה במקרים מסוימים – אנונימיות במקרים אחרים), אינם מן העניין כאן.
ואם כבר מדברים על היסטוריה, מ"מרום" 26 שנותיי, אכן אין לי יותר מדי היסטוריה להתפאר בה – כזו שתמצאי בגוגל. היסטוריה אישית יש לי, כמובן. ויש גם כמה דברים מקצועיים אולי. אבל וואלה, גם אם תחפשי את שמי המלא, לא נראה לי שתמצאי הרבה. אבל ההיסטוריה שלי, חנה, לא נקבעת מבחינתי על ידי מספר האזכורים שלי בגוגל. שנים של שימוש באינטרנט לימד אותי היטב שכל מה שעולה בגוגל, כמעט לעולם לא נעלם. לא תמיד זה מתאים לי בכלל – ואני אייצר את ההיסטוריה שלי לפי ראות עיניי. וגם הדמות "רוני" בבלוג הזה (ללא שם משפחה, ללא הקשרים נוספים), היא דמות שכבר יש לה היסטוריה משל עצמה מעל במה זו, והיא לאו דווקא בקורלציה מושלמת עם רוני (פלוס שם משפחה) של חיי היומיום ושל חייה המקצועיים של מי שאני גם.
רוני, her story אינו מושג בעלמה. אם את יודעת לצטט את לוס איריגראי, את מן הסתם יודעת את זה. אישית ורעיונית כאחת, חבל לי שאת מבטלת את ההיסטוריה שצברת ב- 26 שנותייך ולא צוברת תעוד היסטורי נוסף בהיעדר שם משפחה, כי כאשה וקוראת, ה- her story חשוב לי, מאוד, כמימד חסר בעשייה נשית. חיפוש "רוני" נותן לי 6.8 מליון תוצאות. סוגיות של קרדיטים, תיעוד, קיטלוג – הן מהמהותיות ברצף ההיסטורי הנשי החסר. זו הערה מהותנית, לא אישית.
חנה, אני יודעת את זה ובקריאה חוזרת של תגובתי אלייך, לא ראיתי דבר שהעיד על כך שאינני יודעת מה זה herstory. כך שאני לא יודעת למה בחרת להדגיש זאת בפניי. אני מצרה על כך שדרכי חורה לך ושאת רואה את עמדתי כביטול ההיסטוריה שלי, אבל אנחנו כנראה תופסות את המצב אחרת. תודה על התובנות.
בתור אחד שכותב ומגיב, אני מתקשה להבין מה רוצה הכותבת. טענה של נשים כי הן חוששות לדבר פן ישתיקו אותן, הינה טענה שבלשון עדינה אתר אותה כלא חכמה במיוחד. ביטוי (כל ביטוי, לרבות דיבור או כתיבה), מעצם היותו אינטרקציה ופעולה הנעשית כלפי העולם חוץ, הינו מעשה המזמין תגובה. אפשר אפילו להגדיל ולומר שלולא התגובה, לא היה לנו עניין בביטוי והוא היה חסר משמעות. אנחנו מבטאים את עצמנו על מנת לקבל משוב, אשר לעיתים הוא חיובי (הסכמה, הערכה, אגו, כבוד) ולעיתים הוא שלילי (אי הסכמה, התקפה, בוז, לעג וכו'…). למרות שכל האנשים נהנים מהמשוב החיובי (למעט פרובוקטורים לשמם), גם למשוב השלילי ישנו חלק חשוב בהתפתחות החברתית – מתוך הוויכוח ואי ההסכמה מתגלות אמיתות ונחשפים השקרים, וציבור המאזינים יכול להכריע באיזו עמדה הוא בוחר להאמין. זהו מה שקרה לו השופט הולמס "שוק הרעיונות", כדימוי לשוק שבו הסוחר המשכנע יותר קונים לקנות את מרכולתו הוא המרוויח.
כשנשים נכנסות לתו שוק הרעיונות הזה ומביעות את דעתן, הן צריכות להבין שמטבע הדברים גברים ונשים אחרים ינסו להלחם בעמדות שלא נראות להם ולחזק את אילו שכן. לעיתים זה נעשה בצורה נעימה, לעיתים זה בצעקות, אבל יהיו עימותים וויכוחים תמיד, וזה דבר טוב וראוי. לא הייתי רוצה לחיות בחברה שיש בה תמיד על הסכמה על הכל. כמובן שיש לשמור על מסגרת הדיונים, לא לאפשר אלימות פיזית או מילולית… אבל מכאן ועד להתנגד לשיח שנחשב בעיני כמה נשים כ"תוקפני"? אני מכיר לא מעט נשים שדוברות את השיח הזה, וגם אני דובר בו, והיו לי התנגשויות והתנצחויות קשות, ותמיד קיבלתי באהבה ובהבנה את העובדה הזו. כשרוצים לשכנע יש להיות נחרצים, לנמק, להסביר ולהבהיר, להרים את הקול לעיתים… כן, זו אומנות הנאום, זו אומנות הכתיבה וזו אומנות השיחה בפנים מול פנים. במקום להתלונן שעלולים לקרוא להן טיפשות, נשים צריכות לאחוז בעט ובמקלדת ולהסתער קדימה מבלי לפחד. אף אחד לא צריך לפחד ממה יגידו, אלא לומר בעצמו. ומה שקשה לי עם הטקסט הזה, זה שהוא נותן מקום להיסוס ולחשש במקום לעודד נשים לקחת יוזמה ולהתחיל ליצור.
מדבריך נראה כי אכן לא הבנת את כוונותיי כלל ועיקר. אני מצטערת שאתה חושב שהטענות שלי ושל נשים רבות בדבר פחד להתבטא בציבור, נראות "לא חכמות במיוחד". הצעתי היא כי תחזור ותקרא את הפוסט באמורי, ואת תגובותיו הרבות ואז תשוב ותקרא בפוסט שלי. אולי אז תוכל להגיב לדבריי באופן ענייני יותר.
מעניין שלכמה א/נשים כאן צרם הביטוי "זקפת בוקר", והם עשו את הקישור לדיון המרתק ב"ארץ האמורי".
כשקראתי את הפוסט ב"ארץ האמורי", ישר חשבתי על הבלוג כאן, ועל הבדלי השפות.
מזכיר לי קצת דיונים שהתנהלו בעבר באתר "האייל הקורא" [http://www.haayal.co.il/ ] כשהוא עוד היה פעיל. גם שם הרגשתי את הבדלי השפות, ואת הדומיננטיות הגברית, שבלטה עוד יותר בתווית "האייל האלמוני" שהוצמדה אוטומטית לתגובות בלתי מזוהות.
אז כל הכבוד, רוני, שהעלית את הפוסט הזה.
חשוב, ומסתבר שמדובר בסוגייה טעונה עבור רבים/ות
כשיהיה לי קצת יותר זמן, אנסה להעלות כאן כמה מחשבות משלי
רוני יקרה,
זו אני לולה, בעלת "זקפת הבוקר האימתנית" מיומן הסקס הראשון שפורסם בגיליון האחרון של 'עכבר העיר'. חשוב לי ליידע אותך שאני בוגרת החוג ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת ת"א וכעת מגרדת את התואר השני באותו החוג. לא פעם כתבתי מאמרים במסגרת לימודי ובהם ביקרתי את תודעתן הכוזבת של נשים. יחד עם זאת, ואחרי שהבשלתי מהשלב של מתן ביקורת תיאורטית (התפורה למידותיה של קליקה מצומצמת, ומטרתה להרשים את אותה הקליקה), הגעתי לשלב הפרקטי בניסיון להטמיע חשיבה מגדרית. בשלב זה מגיעה ההבנה הראשונית שביקורת פמיניסטית על טקסטים נשיים פופולאריים היא פעמים רבות מיזוגינית ודכאנית עבור נשים וכל מטרתה להתפלפל על ענייני נשים גם אם זה בעכרן.
מאוד פשוט להתפלפל על כך שנשות המילניום השלישי עדיין לכודות בשפה גברית, אלימה ואנטי-נשית ואף לתת פיתרון תיאורטי יפה של המצאת שפה חדשה ונקייה מחטא. אולם, מאחר ולא ניתן להמציא שפה חדשה באופן פרקטי (תשאלי את זמנהוף), לא נותר אלא לשנות את משמעותם של המונחים הקיימים ובכך לנטרל אותם ממשמעותם התרבותית הדרוגטורית. למשל, בכך שאני מנכסת מושגים גבריים (אני, אישה, "קמתי עם זקפת בוקר", אני, אישה, "מזיינת"), למעשה נולדת שפה חדשה וביקורתית שנושאת בחובה מודעות מגדרית וכח רב. כח שקוראים אחרים ודאי זיהו כנשיות עצמאית, אסרטיבית, עוצמתית ואף פאלית. את לעומת זאת, מיישרת קו עם המבט המסורתי על נשים, שלא יכול להכיל אותן אלא כזונות או קורבנות.
בקריאתך אנו "סקסמניאקיות שנפלו קורבן לשפה". אך האם ייתכן שה"סקסמניאקיות" שזיהית ובכלל ההתמקדות בסקס בטקסטים שבהם את דנה, הם פועל יוצא של פרויקט ששמו "יומני סקס" ולכן מחייב כתיבה אישית על סקס? הייתכן כי נקודת המבט שלך אנטי מינית ולכן את חשה שלא בנח עם כל כתיבה נשית על סקס? הייתכן שאת רואה סקס כאקט אנטי-נשי באופן מהותני ולכן נתקלת בכזו התנגדות פנימית בקריאתך טקסטים שעוסקים בנושא?
בבואך לבקר טקסטים, עוד אני תוהה למה את מתכוונת (באופן פרקטי) כשאת כותבת, "היומנים שהתפרסמו בעכבר העיר מסופרים במילים שישנן". עלי להודות שאני אוהבת את זה שאת "אוהבת את זה כשחגי מערבב באותו משפט לשון זכר ולשון נקבה כלאחר יד", אך אני בספק אם יפרסמו טקסט במתכונתו הייחודית של חגי בעיתון. לרוב, כדי לתקשר רעיונות לקוראים במטרה שיובנו, על הכותב/ת "להתמסר לשפה" ולקודים המוסכמים על פי רוב, להשתמש ב"מילים שישנן" ולדבוק בחוקי התחביר המקובלים. האופן שבו כתב/ת משתמש/ת בנ"ל יכול כאמור לטעון את השפה במשמעויות חדשות שדווקא יטיבו עם נשים וישפיעו על היחס לו הן זוכות.
לדוגמה, כאשר אישה כותבת "התעוררתי עם זקפת בוקר אימתנית" היא מנכסת שפה/מונח/אידאה/סטריאוטיפ/אפיון גברי ובכך טוענת אותו במשמעות חדשה המעניקה לה שליטה/וירליות/עוצמה/אקטיביות/יכולת להפיק עונג מעצמה, בעצמה, וכו' וכו'. גם בחירתה של תמר לתאר סצנת סקס מבלי לתאר את האקט, היא בחירה שאין לזלזל בה. תמר ודאי מודעת לציפיות הקורא אך היא אינה כותבת על מנת לספק אותו או את יצריו כי אם את עצמה ואת סגנונה ככתבת.
כמו כן, יש משהו מעט נאיווי בכך שאת מופתעת מהדמיון בחוויות של חמש נשים תל אביביות בנות אותה שכבת גיל. מיליוני נשים ברחבי העולם מזדהות עם החוויות האישיות כביכול של ארבעת הדמויות המככבות ב"סקס והעיר הגדולה". האם גם זה מפתיעה אותך? הרי ודאי שאת יודעת שיש דמיון רב בין חוויות אנושיות פרטיות של יחידים בחברה. בנוסף, האם לקחת בחשבון את הפורמט שבו התפרסמו הטקסטים? מדובר במקומון תל אביבי שפונה לקהל צעיר ואורבאני ואת זה ידעו הבנות שגויסו ליומני הסקס. מעבר לכך, כשכתב/ת, יצירתי/ת ככל שיהיה, מוגבל/ת ל-600 מילה, הוא/היא עתיד/ה להשתמש בפעלים רבים ולתאר אקטים בצורה סכמטית.
ייתכן ואין ביומנים "אף מילה על צורות שונות של סקס, על כישלונות אפשריים, על גופניות שאינה פורנוגראפית" מכיוון שאין לזה מקום. אם היה מדובר בטור אישי, ייתכן והיה מקום לצפות ליותר. לגבי טענתך ש"אלימות השפה שהופכת כל אקט לשטוח ומוכר עד זרא", האם ייתכן שעבור חלק מן הנשים, המציאות עצמה הפכה "כל אקט לשטוח ומוכר עד זרא" ולא השפה המתארת את המציאות, כפי שאת גורסת? הייתכן והאלימות, הניכור והרדידות שחשת בטקסטים הן למעשה תחושות שהכותבות ניסו להעביר? האם אין אפשרות שהצליחו לעשות זאת על ידי שימוש מתוחכם בסגנון ובשפה הקיימת? האם לא כדאי לשקול את האופציה הזו לפני שאת פוסלת או מרחמת על "הנשים המסכנות" שביזו את עצמן ועוד שמו שם ותמונה?
ואם בלוס איריגיראי עסקינן, האם את חושבת ש'עכבר העיר' היו מפרסמים כתבת שער עם טקסטים שהושפעו מכתביה של לוס איריגיראי? הרי הנושא הוא סקס, ואיריגיראי "ויתרה בטקסטים שלה על אהבה ועל יחסים בין-אישיים" כדי לצלוח את הסדר הפטריארכאלי ו"כדי לדבר בשפה שלהם כמיטב יכולתה שלה". האם על כלל הנשים לקחת את דוגמתה ולהימנע מכתיבה על סקס? ואם לא, מדוע אינך נותנת לכותבות היומנים קרדיט על הניסיון "לדבר בשפתן כמיטב יכולתן" כפי שאת נותנת לאיריגיראי? שהרי את פוסלת אותי כשאני כותבת ש"קמתי עם זקפה" אך גם את תמר שסגנונה בוטה פחות. האם קיימת כתיבה נשית על סקס שלא תפסל על ידך? ואם כן על מה היית כותבת את פוסט השבוע שלך?
איריגיראי דנה במשמעויות הדכאניות הבנויות לתוך השפה, אך לא מציעה שפה חילופית. אם כן, לא נותר לנשים אלא לשתוק שכן השפה לא מאפשרת להן "לתפקד כסובייקט בעולם…" ושומרת על הסטאטוס קוו שבו "תשוקות מיניות סובייקטיביות והאפשרות להתפלסף באופן תיאורטי הן זכויות השמורות לגברים בלבד". למעשה גם את תוחמת אותנו ב"מקום שתמיד ציפו מאיתנו להיות: נשים, אלה שלא יודעות לכתוב, לא יודעות לדבר, לא אמורות לעשות לא את זה ולא את זה", שהרי למה עוד את יכולה להתכוון במשפטים כמו, "אני מאמינה שהן רוצות לדבר את החוויה שלהן" (אבל הן לא מצליחות), "עלעול ביומנים השונים מגלה את המגבלה שכמעט כל הכותבות ניחנו בה – מגבלת השפה"…"האקטים המיניים מתוארים בשבלונות מוכרות"…" תיאור עקר וחסר"… עדיין לא תמיד הן מבינות את עצמן… (על דפני לי וסתו שפיר)".
בניגוד לאיריגיראי שבוחרת שלא להשתמש בשפה שביכול לא יכולה להכיל אותה, פוקו טוען כי, "קיים מעין משחק מורכב ובלתי יציב שבו השיח יכול להיות בעת ובעונה אחת מכשיר ותוצא של הכוח, אבל גם מכשול, ציר, נקודת התנגדות ונקודת מוצא של אסטרטגיה שכנגד. השיח מייצר את הכוח ומשנע אותו. הוא מחזק אותו וגם חותר תחתיו, חושף אותו ואת נקודות התורפה שלו".
קריאתך את יומני הסקס לא משאירה מקום לראיית השיח באופן שמציע פוקו ולהציבה כמכשול בפני הכח. מה דם שהיא מגמדת ומקטינה את הטקסטים ביומנים, שקוראים רבים תפסו כביטוי לנשיות ומיניות חזקה ועצמאית. ייתכן וזו הסיבה שגרמה לנשים באתר "לפחד לדבר" ולפרסם בבמה שלכם. הרי כאן, את משמשת כנציגתו של "השיח שמטיח בנו האשמות כשאנחנו מנסות להעלות טיעון שהוא לפעמים בוסרי…(ואז) אנחנו לא רוצות לדבר כשאנחנו מפחדות שיגידו שאנחנו טיפשות". אם גבר היה כותב את המניפסט הזה, ודאי שהיה חושש לפרסמו.
היי לולה, מגניב שהטקסט שלי עשה את דרכו אלייך ותודה על תגובתך.
ראשית, נדמה לי שיצאת מנקודת הנחה שגויה על מה שאני חושבת עלייך ועל שאר הכותבות – שאתן "מסכנות" ושביזיתן את עצמכן. ובכן, לרגע לא טענתי דבר כזה ואני גם לא חושבת ככה. ניתחתי את הטקסטים שלכן בלבד כארטיפקטים. הצבעתי על דמיון טקסטואלי ונתתי את דעתי על הסיבות לדמיון זה. אני מבינה שאת לא מסכימה איתי באשר לסיבות לדמיון, אבל אין דבר בטקסט שלי שהעיד על כך שאני חושבת שביזיתן את עצמכן. להיפך, אמרתי שזה מעשה נועז מאוד. התאכזבתי מהטקסטים מבחינה אחרת לגמרי, ועל כך כתבתי.
שנית, בטרם אגיב עניינית לדברייך, נדמה שלמרות שאני נמנעתי מלהניח עלייך ועל שאר הכותבות הנחות מוקדמות, את דווקא נפלת לפח הזה בנוגע אליי – כתבת שייתכן מאוד אני "אנטי מינית", פקפקת ביכולת שלי ליהנות מסקס, ותהית אם אני בעצם מישהי שכל מטרתה היא למגר כתיבה נשית על סקס מן העולם (חוץ ממה שאני עצמי כותבת). מדוע ראית לנכון לשלח בי חצים כאלה? אין לי מושג. אני חושבת שזה לא לעניין, בלשון המעטה, ומקשה לנהל דיון מוצלח בדברים המהותיים שהעלינו פה. אינני חייבת דין וחשבון לך או לשאר הקוראים באשר לחיי המין שלי, בין אם אני באמת פריג'ידית מבוהלת כמו שתיארת אותי, ובין אם אני עושה (הרבה) יותר סקס ממה שאת תיארת ביומן שלך (צונזרו פה תגובות בוטות שהעלו סברה כזו, דווקא). להעלות דברים כאלה בתגובתך זה קצת עצוב, כי אני חושבת שאנחנו יכולות לנהל דיון שמכבד זו את זו, לא כזה שמעליב זו את זו.
שלישית, ציטטת אותי באופן שגוי פעמיים: כתבתי שאיריגראי כתבה על אהבה ויחסים בין אישיים בשפה כפי יכולתה, לא שהיא ויתרה על הכתיבה. לכן, נשים שלא כותבות על סקס אולי לוקחות דוגמה מהרבה מאוד טקסטים בעולם, אבל לא מלוס איריגראי. כמו כן, אף אחת לא הביעה פחד לפרסם בבלוג שלנו, אלא בארץ האמורי. למען האמת, התגובות שאנו מקבלים הן לרוב אוהדות מאוד, ונשים רבות וגברים רבים מגיבים פה באופן קבוע.
עכשיו לעניינינו: כתבת פה הרבה דברים שאני כבר יודעת. שכדי לכתוב בעיתון, צריך להשתמש בחוקי התחביר המוכרים (ולכן בענייני מגדר, אני אישית אעדיף להמשיך לכתוב בבלוג שלי, ולא בעיתון). שאין שפה אחרת מלבד זו שאני מדברת בה איתך, ושצריך להשתמש במה שיש כדי לדבר ולכתוב. שהקריאה שלי ביומנים מותירה מסקנה עגמומית למדי. אז כן, אני ואת חלוקות. איפה שאת רואה טקסטים של נשים עצמאיות והעצמה נשית, אני רואה גם מכשולים שעדיין מביאים לי טקסטים שמבחינתי, לא מייצגים את המיניות שלי באופן מלא (זאת למרות שאינני מבטלת את חשיבת הדיבור של נשים על סקס מעל דפי עיתון בתפוצה רחבה). אני מבינה היטב מדוע בחרת להשתמש בדימוי הזקפה. אבל זו לא הדרך שלי, ואני פחות אוהבת את הדרך שלך. זה בהחלט עושה את העבודה פעמים רבות – אבל מבחינתי, it just doesn't cut it. לא הצעתי פתרונות חלופיים ואני עדיין בתהליכי חשיבה תמידיים לגבי ייצוגי סקס ומיניות נשית בשפה שיש לנו. זה קשה לי, אני לא בטוחה איך לומר את הדברים, אבל אני יודעת גם שהדרכים הקיימות לא מספקות אותי במיוחד. לכן, התיאורים שמצאתי בטקסטים שלכן, גם לא סיפקו אותי, וזה לא מעיד כהוא-זה על היכולות שלכן לכתוב ולהביע את עצמכן באופן מוצלח. מן הסתם, זה לא סתם שהטקסטים שלכן קיבלו במה שכזו. לקחתי בחשבון את הפקטורים השונים – שמדובר בנשים שרובן בנות אותו גיל, באותה עיר. שזה פורסם במקומון ויש מגבלה של מקום בשטח העיתון. אך זה לא משנה את העובדה שקיבלתי טקסטים מוגמרים ששוב נפלו לי על נקודה כואבת – שאני חושבת שהשפה שלנו והסגנון שבו למדנו לדבר, מגביל נשים (וגם גברים) מלדבר על מין באופן שמייצג את החוויות עד הסוף.
אני חושבת שהקריאה שלי היא פתח לעוד מחשבות בנושא. אם השתמע מדבריי באיזשהו אופן, דעי זאת – בשום אופן אין פה דיבור שאמור לחסום את המשך השיח, לא של פוקו, ולא של כל מי שיש לה דעה אחרת לחלוטין משלי. דעתי היא דעה אחת בלבד. אינני פוסלת אותך בניגוד למה שאת חושבת, ואני אברך הזדמנות לקבל ממך עוד תגובות לפוסט הזה כמו גם לרבים אחרים. כתבת שאת עצמך "הבשלת" מביקורת תיאורטית שמתאימה לקליקה מצומצמת, ומטרתה להרשים את אותה קליקה. אז מצד אחד אצטנע ולא אסגיר את מספר הכניסות לפוסט הזה ביומיים האחרונים, ומאידך – אגלה לך שכמה אלפי אנשים קראו את דבריי. הבלוג הזה כולו בא לדבר, לדון, לשאול ולהטמיע, ולא להישאר בבועה תיאורטית מנותקת. אז נכון, איננו זוכים לתפוצה כמו 'עכבר העיר', אבל לשמחתי הרבה, בינתיים, נראה שאנחנו עומדים במשימה הזו בשמץ של כבוד.
אני לא מכיר אותך ולא קראתי את מה שכתבת ב"עכבר העיר", למעט אותם משפטים שרוני ציטטה, אבל רק רציתי לומר שלפחות מה שכתבת כאן נראה לי אמיתי, מגניב, רדיקלי, מאוד מעורר מחשבה, ובאופן מוזר, למרות שאני אפילו לא אישה, משחרר.
Merci beaucoup Adi!
שפה: גילי פליסקין, ב"דברים שרציתי לגעת" מציעה את המילה "עצמיניות" לאוננות.
שפה2: יש גם מילים בעברית פסיכומטרית שנשמעות נחמד. אביונה (אורגזמה), חביונית (קליטוריס,דגדגן), להתנות אהבים (ווייי!) או להתנות עגבים(נשמע נחמד, אבל עדיף עם קונדום). וכמובן – מיזמוזטים! D-:
שפה 3: לעשות אהבה הישן והטוב, למרות יחסי הציבור הרעים שלו, הוא הביטוי החביב על הזוג שלי בהקשר זה. אני חושבת שזה נחמד, במידה.
האמת היא שלמעשה יש הרבה מילים לאיברי מין נשיים וגבריים, אלא שלא כולם בעברית תקנית. קוטי ובולבול (ההוא מהלחמניה), מערת הקסמים ושער הירקן, חבילה, ג'ויסטיק, המשולש (?), פטרייה, הם כולם מושגים שנתקלתי בהם. ויש עוד הרבה מאוד. פות ופין הם אכן זוג קצת מוזר ובתור מילים הם די מעפנים (עדיף כבר עיפרון ומחדדה) – אלא שהכל כנראה נובע מכך שבתנ"ך צונזרו רוב הקללות (וזו הסיבה לטענה שאין בעברית מושגים לאיברי מין. לדעתי אלו שטויות. בתקופת התנ"ך – לפחות זו המתועדת, ברור שלאנשים היו מילים לאיברים האלו. אבל לא הכניסו אותן, כי הן לא היו ממש מכובדות). וואלווה ופניס הם כמובן שימושיים, אבל לועזיים. אצל הכנענים הייתה אלוגוריה מעניינת של יד ופה לפין ופות, בהתאמה. אז כאשר כותבים שבעל נגע בפה של ענת, כולם יודעים למה ב-א-מ-ת הכוונה. *גיחוך מרושע*
לדעתי מילה חדשה עשויה להכיל הרבה משמעויות – והשאלה היא איזו משמעות עלינו לנסוך בה. לא לכולן ולכולם יש אותה משמעות לאיברי מין. נראה לי שצריך יותר ממילה אחת לכל אחד. מילים נרדפות הן עושר, הבעה מרובה ומורכבת – ומילה אחת לעולם לא תוכל להכיל בתוכה את כלל המשמעויות של איברי מין. אז בואו נמציא הרבה מילים, ונראה אילו מהן הכי יתאימו.
התפתח פה דיון מעניין ביותר.
אני חושבת שאחת הנקודות המרכזיות בו נוגעת לסוגיית השִיוּם- מתן שמות. בתור פריקית של שפה, אני יכולה להגיד שזו סוגייה שמעסיקה אותי רבות. כי אני מעניקה חשיבות רבה לשפה, למילים, לשמות. השפה מַבְנה מציאות- הן מהבחינה הקוגניטיבית הבסיסית ביותר של יצירת קטגוריה, עבור דרך הבחינה המהותית-פילוסופית של מתן משמעת, וכלה בזירה התודעתית.
מילים הן כוח. חשוב. הן המתווך העיקרי שלנו לעולם. דרכן אנו חושבים. טווח המחשבה שלנו מוגבל למעשה על ידי אוצר המילים הזמין לנו. שפה היא דבר כל כך בסיסי, עד שנראה לי אך מתבקש להאיר זרקור פמניסטי ביקורתי על ההטיה הגברית של העברית. רק הגוף אולי קודם לשפה במוּטְבַעוּת שלו בנו, בהיותו קודם לתודעה שלנו ומַתְנַה אותה למעשה. אנחנו פועלים, יוצרים וחושבים מתוך הגוף שלנו ומתוך השפה שלנו. אלו שני מדיומים בסיסיים כל כך עד שהם כמעט שקופים לנו, לרוב. לכן הם בעלי כוח כה רב.
מה המשמעות של היות הטיית הפנייה הסתמית בעברית מנוסחת כלשון זכר?
שהגבר הוא האבטיפוס. הוא הדגם המרכזי על פיו מוגדרת האנושיות. האישה היא במקרה הטוב ורסיה של המודל העיקרי ובמקרה הרע איזשהו נספח יוצא דופן שלו. וככה אנחנו חיים. העברית מדירה מתוכה נשים באופן עקבי. "בנאדם" זה שם כולל גם לגברים וגם לנשים. אין מקרים הפוכים. הדגם הגברי מגדיר ומשפיע גם על זה הנשי.
א/נשים מתקדמים יותר מנסים לעיתים לעקוף את המוקש המגדרי בעזרת נקיטה בלשון רבים "קִראו את השאלות בעיון", "ענו בקצרה", "הרחיבו, נמקו והסבירו". אך הפנייה ברבים בעיניי רק מדגישה את חומרת הבעיה ואת עליבות מעמדו של המין הנשי בשפה- כי הרי גם הפנייה בלשון רבים היא זכרית! לנשים צריך לפנות ב"קראנה, ענינה, הרחבנה, נמקנה והסברנה". חוץ מאמא שלי אני לא מכירה אף אדם שמתבטא כך. זה נשמע פלצני מדי. אם פנייה נשית יחידה עוד נמצאת מדי פעם בשפה, הרי שהפנייה בלשון נשים רבות נמחקה בכלל מהשפה המדוברת. כל כך נמחקה עד שהפנייה ברבים זכר נעשתה לנו שקופה. לא קיימת אפילו פנייה ברבות אשר זמינה לנו כאופציה ריאלית. וזה עגום, המחיקה של נשים מהשפה- אפילו במקרה בו היתה לשם שינוי קיימת התייחסות כזאת! וקל וחומר על מקרים בהם מלכתחילה נעדרת המקבילה (כמובן רק מקבילה, ולא אםטיפוס- הרי אין בכלל מושג כזה, אםטיפוס) הנשית, לדוגמא "אֶנוֹש".
שמות פעולה ליחסי מין.
נו טוב, כמובן שיחסי מין מוגדרים על פי האיבר הזכרי (אין כל כך שמות לאיבר הנשי- עוד נגיע לזה בהמשך), אז להזדיין זה ממש לא מפתיע.
ניסיתי לחשוב על חלופות הולמות כפי שהציעה רוני, שיבטאו שלל מצבים שונים. אז ל"להזדיין" אולי יתאים "להשתגל"- שומר על הגסות והחשקנות, אך לא כל כך מבוסס איבר המין הגברי. אפשר גם להתעלס, אך זה נשמע לי קצת גבוה ומעודן מדי.
בשפה ההלכתית קיים ביטוי מקסים- "יחסי אִישוּת". אם תנסו לצאת רגע מהקונטקסט של הרבנית מהדרכת הכלות ברבנות שמסבירה על המקווה, הרי תגלו שמדובר במונח נפלא, אשר מאחד בתוכו את שני המינים ומכיל את שניהם בלי לתת עדיפות לאף אחד. אבל הוא כמובן לא שמיש במיוחד לתיאורי חשק וסקס, וגם לא ניתן להטות אותו.
איבר המין הנשי.
כאן זה כבר באמת מורכב, ומבאס. כי אי מתן שם איברי המין הנשיים מבטאת לא רק מגבלות שפה אלא גם מבוססת על קושי בתפיסת המיניות הנשית והדחקה שלה. כבר הזכרתי בדיונים קודמים את הקושי התרבותי להתייחס כראוי למיניות הנשית, בין השאר (בתירוצים של) האפיונים הפיזיים שלה. בהיותה לא מוגדרת חד משמעית אלא יותר מתפרסת, ערטילאית מופשטת, ומורכבת. לא איבר אחד בולט וחד משמעי שניתן לזהות בו באופן ברור התעוררות וגירוי, אלא איזור אירוגני מתעתע. שימו לב שבניגוד לתגליות מדעיות פורצות דרך אחרות, לא נדרש כל תחכום טכנולוגי כדי להבחין בדגדגן. אז למה לקח כל כך הרבה זמן "לגלות" אותו? הוא הרי היה שם כבר קודם, גלוי לעין ללא עזרת מיקרוסקופ. הדגדגן הוא דוגמא מובהקת לאופן שבו השִיוּם נושא בחובו משמעויות שהרבה מעבר לסמנטיקה גרידא- הענקת השם "הֵמְצִיאַה" איבר חדש.
אבל עד היום- עד היום!- אין שם אחד שלם למכלול האיבר/האיזור הארוגני הנשי. פשוט אין.
בלי קשר לשאלה עד כמה אני מתפעלת מ"ואגינה" או "פות" או "כוס"- שלושתם כאחד אינם מכילים את כל האיזור הארוגני הנשי. התייחסות לנרתיק בלב היא כמובן מצומצמת ביותר בהיותה מפספסת את כל החלקים החיצוניים, את הדגדגן, את השפתיים, ועוד. היא לא תופסת את מלוא מורכבות המיניות הנשית.
אז נכון ש"פיפי" כשם כולל למפשעה הנשית זה תיאור דוחה במיוחד. אבל לא רק כי הוא המקבילה של "נזלת" ככינוי לאף. אלא כי הוא מצמצם את כל האיזור- שמכיל איברים לתיפקודים שונים- לפעולה אחת של מתן שתן. שזה כמובן לא מדוייק בלשון המעטה. לנרתיק ולדגדגן יש פונקציות נוספות, שלא מקבלות ביטוי כאשר מלמדים את הילדה הקטנה שמה שיש לה בין הרגליים זה "פיפי". הרי אפילו האף משמש גם לנשימה ולא רק לנזלת. על אותו המשקל, לקרוא לכל האיזור "נרתיק" (או ואגינה או כוס או פות) זה מעליב ומצמצם גם כן. המיניות הנשית לא מצומצמת לכדי תעלה אחת, מענגת ככל שתהיה, אשר משמשת בין השאר גם להולדה. בעצם, זה אפילו מעלה חשד באשר להתמקדות בחלק הארוגני שקשור דווקא ללידה, מממ איזה מניעים פטרנליסטיים יש כאן. כי מה עם הדגדגן, שנועד להנאה בלבד? ועם החלקים החיצוניים בכלל? אין בנמצא שם אשר מתאר את האיזור/האיבר האירוגני הנשי כמכלול שלם. עובדה זאת לא יכולה להיות מנותקת מהתפיסה שלנו- או היכולת שלנו לתפוס- את המיניות הנשית בחברה שלנו כיום. בהיעדר מילה אשר אוחזת את המיניות הנשית באופן מלא, קשה גם לדבר ולתפוס מושגים שקשורים להנאה המינית של אישה, לעינוג נשי. כי זה מחוץ לגבולות השפה שלנו. אין דרך לתאר או לדבר את זה. כלומר יש, בטח שיש- אנחנו הרי כל הזמן מדברים על סקס ועל המירוץ אחרי האורגזמה הנשית החמקמקה, לא?- אבל זה באופן מפורק.
אחת הביקורות המרכזיות על החפצת גוף האישה בתרבות הפופולארית בימינו- פרסומות, סרטים, קליפים ועוד- היא שהצגת הגוף הנשי חלקים-חלקים נוטלת ממנו את הסובייקטיביות שלנו. נשים הופכות להיות אובייקט ברגע שבוחנים אותן במפורק, כחלקי גוף נטולי הקשר. גזילת הסובייקטיביות נעשית על ידי המבט המפצל, אשר מבטל את הייחוד האנושי והרוחני של הגוף הנשי ומשאיר אותו כקליפה בלבד ללא תוכן. לייצוג ההוליסטי והשלם יש חשיבות רבה בהענקת סובייקטיביות ומשמעות ליישות המיוצגת. השלם גדול מסך חלקיו. לאורך ההיסטוריה נשים תמיד "זכו" לתפיסה מפוצלת- בין חומר לרוח, בין שכל לרגש, בין קדושה לזונה; הייצוג הנשי נטה להיות לא אחיד, וניכר הקושי לתפוס את האישה כמהות אחת שלמה אשר מכילה בתוכה מרכיבים שונים. נשים נתפסו כיצור מבלבל ומתעתע, לא רציונאלי, מחובר לכוחות מאגיים-טבעיים של חיים והולדה, לפעמים "מכשפות". במובן זה, ניתן לראות בייצוג הלא אחיד דיו של המיניות הנשית בשפה ובתרבות המשך לתפיסה מיזוגנית ומדירה אשר מתקשה לראות באישה יצור הוליסטי שלם.
אוקיי, זה נשמע קצת מרחיק לכת, נכון; אך אני כן חושבת שבמובנים מסויימים הקושי של השפה והתרבות כיום בייצוג מלא ושלם של המיניות הנשית, מהדהד סכמות דכאניות מושרשות. וגם אם לא, בכל מקרה הוא עושה עוול למיניות הנשית.
ועוד משהו בנוגע לסמנטיקה: "חדירה"
טוב, זה לא ממש נעים ונוח לחשוב על הפרקטיקה המינית עצמה במונחים של יחסי כוח ודיכוי, אבל זה לא שכל כך היתה לי ברירה- המפגש הראשון שלי עם "משגל" של אנדריאה דבורקין היה כשמילותיה הבוטות והחדות נפלו על אוזני ללא הכנה מוקדמת בעת שהמרצה בקורס מבוא למגדר הקריאה אותן בקול בכיתה; בודקת אם הן יכולות להתפשט בחלל האוניברסיטאי המהוגן והמיושב בלי לגרום לקריסת התקרות. מסתבר שכן.
דבורקין מנתחת בהרחבה את האופן שבו הפרקטיקה המינית- בעיקר של חדירה- מבנה, מייצרת, משכפלת ומשעתקת- יחסי כוח מגדריים. אני מוצאת את ניתוחה מרתק ומאיר עיניים לא פחות משהוא מזעזע, אך לא מסכימה איתה לחלוטין:
המונח "חדירה" לתיאור כניסת הפין לפות הוא לא תיאורי-נייטרלי. כי את אותה הפעולה ניתן לתאר בדרכים רבות, והבחירה במילה הטעונה "חדירה" אינה יכולה להיות סתמית.
כן, מדובר בכניסה של גוף אחד לתוך גוף אחר. מצד שני, גם באכילה מתבצעת אותה הפעולה בדיוק. רק שאז היא מכונה בשם אחר- "בליעה". ההבדל המרכזי בין שני הפעלים הללו- "לבלוע" או "לחדור"- מתייחס בעיקר למידת האקטיביות או הפאסיביות שמיוחסת לכל אחד מן הצדדים.
הרי חלק מהפעלים המלבבים ביותר לתיאור גברי כהלכה של זיון- "טחנתי", "פירקתי", "גרסתי"- שימושיים באותה המידה לתיאור פעולת אכילה. בהבדל אחד: בעוד שבמקרה הראשון הגוף הנכנס הוא הפעיל, במקרה השני הצד הפעיל הוא החלק המכיל.
יחסי מין ואגינאליים (או אנאליים) ניתנים לתיאור לא רק במונחים השגורים של "חודר" ו"נחדרת", אלא גם כ"בולעת" ו"נבלע" אשר הופכים את יחסי הכוחות, או לחילופין כ"מכילה" ו"מוכל" אשר מעמידים את שני הצדדים בעמדה שוויונית פחות או יותר.
לכן, בניגוד מסויים לדבורקין, אני חושבת כי המשמעות הכוחנית הסימבולית והפיזית שיש ליחסי מין ניתנת לניטרול לא רק על ידי שינוי מהפכני באופן בו אנו מקיימים יחסי מין, אלא אפילו על ידי שינוי השפה. לא צריכים להתנגד ליחסי מין, לסקס; זה פשוט לא הכרחי כחלק מהמאבק הפמניסטי לשבירת יחסי הכוחות המגדריים הדכאניים.
האופן בו אנו תופסים יחסי מין משמעותי לא פחות מהאופן בו אנו מבצעים אותם. הפרשנות לפעולה משמעותית יותר מביצועה. וגם כאן, התהליך הפרשני הקריטי הזה עובר דרך השפה. שפה יוצרת תודעה.
לכן- וזה גם מתייחס קצת לתגובה של לולה- פמניזם לא צריך להיות "אנטי סקס", להפך, היות וזו זירה כל כך חשובה, נשים חייבות להיות נוכחות בה ואסור להפקיר אותה. בעיניי, הנפילה לקלישאות של "הפמניסטית-הזועמת-מחרבת התשוקה" היא ירייה עצמית ברגל, לגמרי. עובדה שנשים עומדות על זכותן לעצב את הסקס בדרך שוויונית יותר לא אומרת שהן נגד סקס, ממש לא; הן רק מתנגדות לצורתו הנוכחית מתוך מטרה להופכו בעתיד למשהו שוויוני ומשוחרר יותר, ומתוך כך גם מענג יותר עבורן ועבור הפרטנרים/יות שלהן.
אני הבנתי את הפוסט של רוני ככזה שקורא לפרוץ את גבולות השפה ולהגדיר את המיניות והתשוקה הנשיים (ואת הקול הנשי בכלל- אבל זה כבר לנושא אחר) מחדש, לא מתוך הקונבנציות המגבילות שאנו חיים בתוכן. נכון, אפשר לתפוס את ניכוס "זקפת הבוקר" על ידי אישה כאקט מעצים, אבל אני היית הרבה יותר מתרשמת ממינוח אשר לוכד תשוקה נשית במונחים אשר יוצאים מתוך מאפייניה הייחודיים. לא העתק-הדבק שכזה, שבכלל לא מתאים לתחושות והחוויות הנשיות, ויש לו גם קונוטציות מסויימות ביותר.
אוקיי, ערבבתי כאן כמה נושאים בצורה לא קוהרנטית במיוחד (זאת השעה, השעה), אבל מה שאני מנסה להגיד זה שמצד אחד לא כל אימוץ פרקטיקה/שפה קיימים משמעו כניעה לנורמות פטריארכליות- ניתן לקיים סקס הטרואי רגיל שיהיה שוויוני; אך מצד שני, לא כל ניכוס של פרקטיקה/שפה קיימים משמעו מהלך חתרני אשר יכול לפרוץ את הגבולות מתוך עצמם אלא לפעמים דווקא משכפל אותם.
נו טוב, המציאות מורכבת- את זה כבר ידענו, לא? 🙂
ponetium ונעמה – תודה על התגובות וההצעות! קראתי אותן מרותקת ומהורהרת. זה בכל אופן עורר בי עוד מחשבות בנוגע למילים שאני משתמשת בהן ולגבי מילים שלא שקלתי להשתמש בהן ואולי דווקא… כן? ואולי צריך עוד סשנים של סיעור מוחות כדי להגיע למשהו עוד יותר טוב. אם יעלו לי רעיונות, אחזור לשתף.
מה שכתבת מוצא חן בעיני עד מאוד 🙂
זה שרשום פה "פרסם תגובה" ולא "פרסמי תגובה" או לפחות "פרסמ/י תגובה" ממש לא מוצא חן בעיני .
רוני יקרה,
על פי הבנתי, ההנחה המובלעת בטקסט שלך היא שכותבות היומנים כותבות רע וחיות בתודעה כוזבת, בקשר לכתיבתן ולסקס כאחד. את גם קובעת שלמרות הכישלון המוחץ, את "מאמינה שהן רוצות לדבר את החוויה שלהן" אך נופלות קורבן לשפה. אני מאידך מציבה שאלות שכל חוקר/ת פמיניסטית צריכ/ה לשאול את עצמה כשהיא עומדת מול דימויים בוטים של מיניות נשית. אינני מאשימה אלא מעלה את האפשרות שביקורתך עשויה להיות מושפעת מגורמים סובייקטיביים כמו "…שאת רואה סקס כאקט אנטי-נשי באופן מהותני". כמובן שאינך חייבת לי או לקוראייך (הרבים!) דין וחשבון על חיי המין שלך, אך גם כשמרכיבים חבר מושבעים, זכותו של הסנגור לברור החוצה חברים שעשויים לשפוט את המקרה הנתון באופן המושפע מאידיאולוגיה/התנסות/אמונה אישית, שלא מאפשרת שיפוט אובייקטיבי.
בתגובתך אלי כתבת, "בין אם אני באמת פריג'ידית מבוהלת כמו שתיארת אותי, ובין אם אני עושה (הרבה) יותר סקס ממה שאת תיארת ביומן שלך (צונזרו פה תגובות בוטות שהעלו סברה כזו, דווקא)… להעלות דברים כאלה בתגובתך זה קצת עצוב…" – אני מזהה גם אצלך חצים ואני לא מוצאת בהם פגם. הם דווקא מאוד מעודנים ומה טוב. מי ייתן ונהווה אור לטוקבקיסיטים. לשאלתך, באופן אישי, אני נוטה לשלוח חיצים מכיוון שאני אדם ציני, תוקפני ואלים. חורה לי שעובדה זו יכולה לשמש עדות להיותן של נשים ככלל, קורבנות של שפה אלימה או כל דבר אחר שאני עשויה לייצג. כתבת עוד שיומני הסקס הם "טקסטים שמבחינתי, לא מייצגים את המיניות שלי באופן מלא". אני חושדת שזה מכיוון אנחנו שונות, למרות ששתינו נשים. בהתאם לכך, אינני חווה את עצמי כארכיטיפ, ייצוג חברתי או סטריאוטיפ. בטקסטים שאני כותבת, בראש בראשונה אני מייצגת את עצמי כאדם. רק לאחר מכן אני מפנה תשומת לב לעובדה שמכוון שאני אישה, מישהו יניח שכתיבתי שופכת אור על מצבן של נשים באשר הן. אני מקווה תמיד שהמישהו הזה יעריך את התייחסות והתעסקות במגדר כשלעצמה, ואני חושבת שהכתיבה שלי פתוחה לעוד מחשבות בנושא. לכל הפחות, היא מניחה את הנושא על סדר היום, וזה משותף לשתינו, ומה טוב.
אני מוצאת קווי דמיון נוספים בייננו כשאת כותבת, "אגלה לך שכמה אלפי אנשים קראו את דבריי" ופתאום יכולה לדמיין גם אותך עם "זקפת בוקר אימתנית". אך אל לנו להתנצח ב'למי יש יותר גדול', כי בכך באמת אין שמץ של כבוד. אני דווקא אוהבת את ההתפלפלות התיאורטית שלך ובכלל מכבדת מאוד את מפעלכם. לא בכדי כתבתי כאן 600 מילה או יותר, בחינם.
לולה, הבנת לא נכון: ההנחות המובלעות שאת רואה בטקסט שלי, הן לא ההנחות המובלעות שאני מחזיקה בהן. אני גם לא רואה אותן בטקסט שלי. אני גם עדיין חוזרת ואומרת שאני לא הנחתי ולא מניחה דבר לגבייך, ושהטקסט שלך לא משקף, בעיניי, תודעה כוזבת – לא באשר לכתיבה שלך ולא באשר לסקס. כישלון חורץ של הטקסטים? לא לא, זה לא מה שאמרתי. סוגיית השפה היא לא סוגיה של תודעה כוזבת: השפה והמגבלות שהיא מציבה לא מייצרות טקסטים של תודעה כוזבת, אלא טקסטים שלוקים בחסר פרדוקסלי – חסר שאין דרך לייצגו. כמו כן, אני לא יושבת בחבר מושבעים ואת לא סנגור, כך שהמצב הזה לא דומה, ואני עדיין חושבת שזה בלתי רלוונטי להעלות את השאלות שהעלית.
שוב – אני מבינה מדוע השתמשת בדימוי הזקפה, וגם מדוע החלת אותו עליי בתגובה האחרונה. אבל בעוד את רואה במשחק הלשוני הזה הצלחה מלאה, אני רואה בו הצלחה חלקית. כמובן שביני ובינך יש שוני מעצם היותנו שתי סובייקטים שונים בעולם, אבל כאמור, התייחסתי לתופעה רחבה יותר של שפה בכל היומנים השונים, על נוסחיהם השונים, ואני לא רואה בשוני ביני לבין הכותבות עניין מהותי לניתוח שהבאתי בפוסט.
התגובות של נעמה פה מעלינו מביאות ניתוח של כל מיני שימושים לשוניים, ומדוע השימוש בהם בתור ייצוג של אקטים מיניים הוא בעייתי. אני מסכימה עם הניתוח שלה, שמביא דוגמאות לכך שהשפה שאנו משתמשים בה כדי לתאר סקס, ספוגה בקונוטציות רבות שאני ועוד נשים רבות מתקשות לאמץ אל לבנו. גם הטקסטים שהתפרסמו בעכבר העיר, יוצאים מאותה נקודת מוצא שלא מובילה לשבילים רבים. הטקסטים הולכים בשבילים המועטים שעומדים לרשותם, ומבחינתי – שבילים אלה אינם מספקים, וגם אני הולכת בהם מפאת חוסר ברירה.
מעולם לא מצאתי את עצמי מתנצחת עם מישהי "למי יש יותר גדול", ואלה מינוחים שקשה לי איתם. אגו? ברור שיש לי. אבל התנצחות כזו די משעממת בעיניי ואני מעדיפה לדבר בלי חצים, ולכן מפתיע אותי שקראת בתגובה שלי התנצחות מעין זו. מן הסתם קראו את הטקסט שלך יותר משלי, וזה בסדר גמור. אני רק שמחה שהרבה אנשים קראו גם וגם, ואני גם מקווה שיצוצו עוד טקסטים רבים בנושא, שנוכל לקרוא ולפתח כיווני מחשבה נוספים.
חיפשתי ומצאתי: דיון על היכולת לכתוב סקס/אירוטיקה משובחת בעברית- http://www.haaretz.co.il/misc/1.1187600
רלוונטי למדי לעניינינו, אני חושבת
פמיינסטרים- "למשל, בכך שאני מנכסת מושגים גבריים (אני, אישה, "קמתי עם זקפת בוקר", אני, אישה, "מזיינת"), למעשה נולדת שפה חדשה וביקורתית שנושאת בחובה מודעות מגדרית וכח רב. כח שקוראים אחרים ודאי זיהו כנשיות עצמאית, אסרטיבית, עוצמתית ואף פאלית." רק לי זה מזכיר את הציפיה מזוגות חד מיניים שיורכבו מתפקיד האשה ותפקיד הגבר? אני לא מבינה איך ניכוס מושגים גבריים מוביל לנשיות עצמאית וכו'.
מלה למין לסבי- להסתולל. מגיע מהביטוי "נשים המסוללות זו בזו" של הגמרא.
נטע,
אני אישה לסבית, שומרת כשרות, בזוגיות חד מינית וחשוב לי לציין שעם כל הכבוד לגמרא, אני וזוגתי לעולם איננו מסתוללות. אנחנו מזדיינות. התעקשותי על כך לא מזכירה לי "את הציפייה מזוגות חד מיניים שיורכבו מתפקיד האשה ותפקיד הגבר" יותר מההתעקשות על זכותן של שתי נשים להנשא בטקס הטרוסקסואלי מסורתי שאמור להסדיר בפועל את "תפקיד האשה ותפקיד הגבר". מחוץ לכתליי האקדמיה, המציאות, כמו השפה, קיימת ואנו מנסות להיטיב את היחס אלינו במסגרתה. לעניות דעתי, כדי לעשות זאת באופן פרקטי, יש לשאוף לשנות את הקיים במקביל לפנטזיות על החדרה מוצלחת של שפה חדשה, שבאופן קסום תהיה מנותקת משפת הדימויים הקיימים שנאגרו במשך ההיסטוריה.
ולשאלתך, כיצד "ניכוס מושגים גבריים מוביל לנשיות עצמאית" ויוצר "שפה חדשה"?
לדוגמה, ניכוס כינוי הגנאי Nigger על ידי חברי הקהילה המגונה, הבא ליד ביטוי בהתייחסותם לעצמם ולבני קהילתם כ-Niggers, טען את הביטוי במשמעות חדשה (וביקורתית מעצם היותה קריאה מחודשת וחתרנית של מונח קיים). לימים אף השתנתה צורת הכתיבה של המילה ורבים ושחורים החריזו על עצמם כ-Niggaz. ה-Whigger, גלגולו הבא של הכינוי, הוא כינוי גנאי ללבנים. כלומר, האימוץ של מילה בעלת מטען דכאני על ידי חברי הקהילה המקורבנת והפיכתו לכינוי המציין גאווה או לכל הפחות חוסר בושה, מערער את משמעותה וכוחה כמילת גנאי. כמו במקרה של המילה Queer, "משמעות המלה נשארה זהה, רק משמעות הלוואי שהיא מעוררת הפכה משלילית לחיובית…השינוי במשמעות המלה הוא סמלי בכך שהקוויר לוקח בעלות על המלה המגדירה אותו…"(וויקיפדיה).
ה"שינוי הסמלי" במשמעותן של מילים כמו "זיקפה" ו"זיינתי" כאשר הן נאמרות על ידי נשים, יכול להיות הפיכת הזירה המינית לכוחנית/אלימה/ארצית-גשמית/שגרתית/פטישיסטית/אוטומטית/אוטונומית/קלילה/חסרת בושה… מבחינת שני המינים באופן שווה. השימוש במילים הללו יכול גם להעביר את המסר שמיניות אקטיבית/יצרים/איברי מין/ וכו' וכו', אינם אקסקלוסיביים לגברים. בשורה התחתונה, המילה "לזיין" מזוהה עם גברים ונושאת קונוטציות אלימות ואלימות כלפי נשים. מיניות גברית מאידך תמיד שובחה על היותה "עצמאית, אסרטיבית, עוצמתית ואף פאלית". ניכוסה על ידי נשים בהכרח מנטרלת/משפיעה/משנה את משמעותה. המשמעות שאת בוחרת לשייך למילים כמו "זיינתי" כשאת נתקלת בהן בטקסט נשי, (שהרי ודאי שאת רגילה אליהן בשיחות שבעל פה), שונה לדעתי מזו של הקורא המצוי, שמסיק שאם נשים בעידן המודרני "מדברות ומתנהגות "כמו גברים" – חל שינוי בבמאזני הכח המיני/חברתי, ושעליו להתאים את עצמו למעמדן החדש.
לולה – שאלה: האם את וזוגתך תמיד "מזדיינות"? האם תמיד המילה הזו מייצגת את מה שקורה ביניכן? אני משערת שלא. אם נשים לרגע את העניין המגדרי בצד, זו עדיין רק מילה אחת שבאה לתאר מגוון עצום ובלתי נדלה של סקס. ואם לחזור לעניין המגדרי – כן, זו מילה שגזורה ממיניות גברית. זה מה שמפריע לי – לא להגיד "מזדיינת", אפשר לחשוב. מפריע לי שאין עוד, ושהמילה הכמעט-יחידה היא רק זו.
אגב ניכוס – גם אני חשבתי על המילה Queer שנוכסה על ידי קהילת הלהט"בק, שהפכה את המילה מגנאי לייצוג מקובל ומעצים. אבל גם למילים כמו Queer או Niggaz יש קונוטציות שעדיין לא כולם/ן מסכינים עמן, ולא כל אישה או גבר שחור קוראים לעצמם Niggaz. המילה הרי מכילה שנים של דיכוי ושמה את הדיכוי על השולחן. אבל לא כולם מעוניינים לדבר על עצמם כך. וכאן נכנס כשל השפה: אפילו אם מושגים מסוימים הופכים ממדכאים למעצימים, לפעמים זה לא מספיק ולא מתאים לכלל הקהילה.
בכנות, אני מסכימה עם חלקים מדברייך. אני פשוט חושבת שיש עוד מקום לתהייה בנוגע למילים שאנו משתמשות בהן, ולאו דווקא צריך לאמץ אימוץ שלם של הז'רגון כפי שהוא מדובר היום – לטוב ולרע.
לא הבנתי את הקשר לטקס נישואין מסורתי. טרם פגשתי זוג לסביות שאחת מהן "קידשה" את השניה. זה תמיד היה שיוויוני ולכן גם לא מסורתי.
הדוגמאות שנתת הן לכינויי גנאי שהופנו כלפי מיעוטים. כאשר אותו מיעוט משתמש במלים הללו, הוא מעקר את המשמעות הדכאנית שלהן. עם זאת, לא נראה לי שיש שחורים שקוראים לעצמם "לבנים" כדי להיטיב את היחס שלהם למציאות ולשפה (למען האמת, פגשתי אנשים שהם חצי-חצי וההתעקשות שלהם להיקרא "לבנים" נובעת מגזענות ונסיון לברוח מעצמם). זו, בעיני, ההקבלה המתאימה לשימוש של נשים במלים גבריות.
אין לי שום עניין להפוך "את הזירה המינית לכוחנית/אלימה/ארצית-גשמית/שגרתית/פטישיסטית/אוטומטית/אוטונומית/קלילה/חסרת בושה… מבחינת שני המינים באופן שווה". סבלתי מספיק מכך שחלק מהגברים עושים זאת, אני לא מבינה למה נשים רוצות גם.
ברוך ה', אני ממש לא רגילה למלים הללו בשיחות בעל פה. למען האמת, לא קראתי וגם לא אקרא את יומני הסקס, לכן אני מתייחסת רק לנאמר פה.
אני לא יודעת מה הקורא המצוי מסיק. אני כן יודעת שכשאני "מתוודה" על החלומות שלי, שחלקם סטריאוטיפים-נשיים (חינוך ביתי, לדוגמא), אני זוכה לבוז אפילו בחברה היחסית-שמרנית שלי. כאילו שלנשים אין זכות *לבחור* באורח חיים שאינו "גברי" (וקל וחומר שלגברים אין זכות כזו). לכן הקבלתי זאת לציפיה מזוגות חד-מיניים להיות דמויי-הטרואים. אני רוצה להיות אני, ואני לא גבר ולא הטרואית.
לגבי להסתולל- לטעמי דווקא המלה הזו דומה לקוויר וניגר. לקחנו את הביטוי שהגמרא טענה שהוא פריצות והרמב"ם אסר אותו, וניכסנו אותו (וכמובן שהדמיון ללהשתולל רק מוסיף).
נטע,
את די מצדיקה שינאת נשים בעיני.
קטע.
חבל בעיניי שככה את רואה את זה. אני רואה מחלוקת ואי הסכמה ביניכן – ואף מסכימה עם חלק מהטיעונים של נטע יותר מאשר עם הטיעונים שלך – אבל אני ממש לא חושבת שמי מכן "מצדיקה שנאת נשים". להגיד דבר כזה (ועוד מבלי לנמק) זו טענה די קשה, שאפילו ביחס למגיבים ומגיבות מאוד לא טולרנטיים בבלוג הזה לא הייתי משתמשת בה. קצת מאכזב אותי שדו-שיח מעניין כשלכן, עם דעות שונות ומנומקות, מידרדר לדיבורים כאלה.
אופס, ברח לי. אני מתנצלת נטע.
חורה לי השיח העקר והאג'נדה האצילית אך מופרחת, של מיעוטים קיצוניים בתוך מיעוטים מדוכאים. נשים/שחורים/יהודים/הומואים וכו', המתעקשים להתעלם מהאינטרסים והשאיפות הבסיסיות של האדם המצוי לטובת הניסיון "להתחזק" על ידי התבדלות, עשויים להצליח ולספק עדות לכך שנשים/שחורים/יהודים/הומואים.. הם אכן ה"אחר" האולטימטיבי -ו"היבשת השחורה האמיתית" שפרויד לא הצליח למפות.
מה האינטרס בלהפוך את האדם השחור/האישה/היהודי.. ליצור מובחן ומובדל כאשר ביטול מעמדו כ"אחר" יטיב את מצבו הקיומי בפועל? אנו חיות בעולם שמורכב ברובו מגברים ונשים השואפים לתקשר אחד עם זולתו, במציאות המבטיחה שיוויון זכויות והזדמנויות לשניהם. הפנטזיה האוטופית על שפה חדשה (+ גטו מובדל המאגד אנשים בעלי שפה/ערכים זהים אך מובדלים מהכלל?), כבר הוגשמה עלי ידי החרדים והמורמונים.
כאדם, אינני רוצה לחיות בבועה. כאישה, אני שואפת לאסימילציה חברתית מלאה. או לכל הפחות, לגישה מלאה לארגז הכלים התרבותי הכולל מילים המייצגות עולם דימויים עשיר, ששואב את משמעותו מהיסטוריה ענפה שאי אפשר למחוק. מושגים חדשים ויופמיזמים, חסרים את העוגן ההיסטורי והכח הרב שיש לשפה הקיימת. אנו יכולות לתקן את העוול שרשום לתוכה מבלי להקריב את אוצר המילים שצברנו ואת היכולת להבין ולתקשר עם העולם באופן קוהרנטי.
נקיטת עמדה על ידי התכחשות לביטויים כמו "לכי תזדייני", לא תגרום להם להעלם מן הרחוב הישראלי. החלופה הפמיניסטית שאת מציעה – "לכי תסתללי", מעוררת ומרפררת לדימויים שונים מ"לכי תזדייני" ועשויה להישמע כמו ביטוי פארודי ללסביות. למרות ששני המונחים מתארים סקס, משמעותם התרבותית שונה.
מעבר למשמעות, גם הנחיצות של החדרת מושגים כמו "לכי תסתללי" לא תובן ולכן לא תאומץ על ידי האדם המצוי. "…אני לא יודעת מה הקורא המצוי מסיק…". – האג'נדה שלי באופן אישי היא חינוכו של הקורא/האדם המצוי. נשים שיודעות מה זה "להסתלל" כבר ראו את האור.
השאיפה לברא שפה חדשה ונקיה עובד בתיאוריה. תיאוריה מקומה באקדמיה. שם תוכלי למצא את הבועה הפמיניסטית שאליה את שואפת ולעבור תהליך שבמסגרתו תשכחי שהבועה הזו רלוונטית בעיקר לעצמה. האדם ברחוב, במיוחד האישה ברחוב, זו שגרה מחוץ למדינת ת"א, התחתנה בגיל 22 וויתרה על תואר במדעי הרוח לטובת תעודת שיננית. ייצוג של נשיות שוות ערך ובעלת מאפיינם שלרוב משבחים גברים בגינם, ודאי תשפיע על תפיסת עולמה יותר מאשר שימוש ביופמיזמים על ידי מיעוט שמתעקש להצטייר כמנותק מן המציאות, קיצוני ואנטי-גברי. גישה אנטי-גבריות בעולם שהוא ברובו הטרוסקסואלי לא באמת משרתת את רוב הנשים.
עוד כתבת, "…הדוגמאות שנתת הן לכינויי גנאי שהופנו כלפי מיעוטים. כאשר אותו מיעוט משתמש במלים הללו, הוא מעקר את המשמעות הדכאנית שלהן. עם זאת, לא נראה לי שיש שחורים שקוראים לעצמם "לבנים" כדי להיטיב את היחס שלהם למציאות ולשפה…". – את ההקבלה בין נשים לשחורים/מיעוטים אני עורכת על בסיס היותם ה-"האחר" התרבותי. שחורים לא קוראים לעצמם לבנים ואני לא קוראת לעצמי גבר. רני מנכסת מילה עם גוון מיזוגני מהעולם הגברי, בדומה לשחורים שניכסו מילה גזענית מהעולם הלבן.
ועוד כתבת, "…אין לי שום עניין להפוך את הזירה המינית לכוחנית/אלימה/ארצית-גשמית/שגרתית/פטישיסטית/אוטומטית/אוטונומית/קלילה/חסרת בושה.. מבחינת שני המינים באופן שווה…סבלתי מספיק מכך שחלק מהגברים עושים זאת, אני לא מבינה למה נשים רוצות גם…". – כאמור, אני מייצגת את עצמי ולכן אין לי עיניין בכך ש"אין לך עיניין" באיזון הכוחות בזירה המינית. צר לי ש"…סבלת(י) מספיק מכך שחלק מהגברים עושים זאת…" ואינך "מבינה למה נשים רוצות גם…"
– הסבר מצ"ב לעיל.
"…ברוך ה', אני ממש לא רגילה למלים הללו (הזדיינתי, זיינתי…) בשיחות בעל פה…למען האמת, לא קראתי וגם לא אקרא את יומני הסקס…". – אם כן, ייתכן שאני מנוגה ואת ממאדים ויחסינו לא יגמרו בסילסולין. מאחר ואני כן דנה ב'יומני הסקס' ומגיבה לפוסטים שנכתבו בנושא, הדיון ביננו עקר. אחשוף בפנייך רק שמדובר בטקסט קצר והומוריסטי ולא בפורנוגרפיה ואני בטוחה שאפילו חברתינו קייטי מקינון היתה נהינת לרפרף בו בשירותים. אני מכבדת את זה שאת "…רוצה להיות אני, ואני לא גבר ולא הטרואית…" ומבקשת שתנסי לכבד אותי שכן גם אני רוצה להיות אני, וחווה את עצמי כישות שוות ערך ל"גבר ולהטרואית".
"…שכשאני "מתוודה" על החלומות שלי, שחלקם סטריאוטיפים-נשיים (חינוך ביתי, לדוגמא), אני זוכה לבוז אפילו בחברה היחסית-שמרנית שלי כאילו שלנשים אין זכות *לבחור* באורח חיים שאינו "גברי" (וקל וחומר שלגברים אין זכות כזו)…". – הייתכן והבוז שלו את זוכה נובע מהעובדה שאנו, נשים כגברים, חיים בעולם הישגי שבו יש לקריירה חוץ-ביתית ולמוסדות החינוך תפקיד שיגרתי ולעתם חיובי שממנו נמנעים בעיקר מורמונים, אמריקאים דרומיים וחברי כתות? הייתכן כי תגובות דומות לאילו שקיבלת יופנו גם כלפי גברים/אבות החולמים על "חינוך ביתי"? בשני המקרים יש מקום לתהיות על כוונת ההורה להפוך את ילדיו לקריירה, למנוע מילדיו כלים להשתלבות חברתית, להבטיח את חריגותם ביחס לכלל, לכונן מצב של שליטה/פיקוח/מישטור קונסיסטנטי של הילד, וכו'). הביקורת על בחירותיך עשויה להיו קשורה למהותך כאדם ולא למהותך כאישה.
בדומה לביקורות שהושמעו כאן על מוגבלות השפה והרדידות של "יומני הסקס" (מזל שלא קראת!), אני מזהה כי טענות רבות, על אף היותן מנוסחות בג'רגון של החוג למגדר ועוסקות כביכול בכתיבה נשית, יכולות להיות מופנות כלפי התרבות כולה. לדעתי, אין להתייחס למגדר/נשים כישות נפרדת מהתרבות/חברה, כפי שאת עושה כשאת מציירת עולם שבו אין נשים אגרסיוויות, נשים אינן משתמשות בביטוי "הזדיינתי", להיות
stay-at-home-mom זה עדיין טאבו וכל הלסביות שאת מכירה הן פיניסטיות נאורות ו-"…טרם פגשת(י)
זוג לסביות שאחת מהן "קידשה" את השניה. זה תמיד היה שיוויוני…".
תתפלאי לדעת שכמה לסביות שלא למדו בחוג משחזרות את הטקס המסורתי. יש גם לסביות שמתפצלות באופן טבעי לתפקידים שעם כל הצער שבדבר, מזכירים את הדימוי התרבותי הרווח של זיווג בין זכרי ונקבי. אם תדמייני את זה כזיווג בין ין ויאנג ולא בין אישה מוכה למיזוגן סוטה, ודאי שזה יעורר בך פחות אנטגוניזם.
שיעשע אותי להיות מואשמת בהתנהגות מורמונית ובועתית-תל אביבית באותה תגובה.
כל טוב.
מי שמעוניינת בקריאה נוספת, באותה רוח של הביקורת המובאת בפוסט שלי, מוזמנת לקרוא את המאמר המרתק (זהירות, מסמך PDF)
Empowerment/Sexism: Figuring Female Sexual Agency in Contemporary Advertising
של ההוגה Rosalind Gill.