צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה.

ציפיתי למצוא במכתבים מניפסטים פוליטיים, הרהורים פילוסופיים או תוכניות פעולה, אם גם מרומזות. אבל להפתעתי, דבר מכל אלה לא נמצא שם. מה שכתבה רוזה לוקסמבורג במכתבים הללו שונה לחלוטין במהותו. למרות פעילותה הענפה בקידום רעיונות מרקסיסטיים בגרמניה של תחילת המאה ה-20 ודעותיה הנחרצות לגבי עתידה של הממלכה האוסטרו-הונגרית, המכתבים הללו מלאים בפרטים קטנים מגינת בית הסוהר אליה הורשתה לצאת מדי פעם בפעם, בצבע השמים, רחש העלים וכמה מחשבות על אנשים, ספרים ואמנות.

כמובן שרוב הסיכויים שמטעמי צנזורה ופיקוח לוקסמבורג לא היתה יכולה לכתוב מתוך הכלא על הנושאים השנויים במחלוקת עליהם נלחמה במסגרת פעילותה הפוליטית. למרות זאת התאכזבתי, קיוויתי למצוא שם איזה מסר, איזה רעיון שיעזור לי להרגיש כאילו לא צריך להתחיל הכל מהתחלה, איזו תובנה שתשלח אלי ממרחק השנים. אבל שום דבר כזה לא נגלה לי מתוך הפסקאות הקצרות.

 בכל זאת, כשחשבתי על זה שוב היה נדמה לי פתאום שההתבוננות הנפעמת של האשה הראשונה של הסוציאליזם ב"צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן" או ב"ענן גדול שצבעו ורוד והוא למעלה מן המציאותי" אינה מקרית. שיש בכתיבה הזאת, במחשבה הזאת, איזו היאחזות במה שקבוע, ארצי או יומיומי, במה שאינו משתנה או שהשינוי שלו אינו תלוי בנו, בבהירות הטבעית של העולם שסבל אינו יכול לגעת בו כיוון שהמחזוריות של היקום מבטלת אותו, מנקה אותו מאיתנו, משחררת אותנו מכובד האחריות שמביא איתו השינוי.

לרוב, אני כמעט ולא מצליחה לשים לב אל העולם שבחוץ, מפלורנטין שבה אני גרה, קשה לזכור לפעמים איך טבע בכלל נראה. יש ברחוב שלי בערך עץ וחצי. יום אחד נסעתי באזור תל ברוך והתרגשתי מהשיחים הגדולים שצומחים שם ליד הכביש, עד כדי כך המצב שלי קשה. עד כמה שהייתי רוצה להיות בודהיסטית-רגועה שנושמת-עמוק-ועוצמת-עיניים עד שכל מה שזקוק לשינוי ותיקון נראה לי כמו חלק הרמוני מהעולם, אני ממש לא שם עדיין, אפילו בכלל לא. אני גם מאמינה במהפכות, כאלה שבאות מהבטן, מהמקום שלא יכול לסבול יותר את העוולות הקיימות במציאות, מהמקום שלוקח אותן באופן אישי. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, נדמה לי יש במהפכה גם שקר, שקר שדומה לשקר של התאהבות, שקר נפלא ומרגש ומשאיר זיכרונות נהדרים שמלווים אותנו לכל החיים.

עם כל ההתרגשות, מה שנראה לי אמיתי בסופו של דבר, שגורם לי להרגיש מעוגנת או במקום הנכון, זאת אהבה, כזאת שצריך לעבוד עליה בשביל שתישאר, או ההתבוננות שצריך להתאמץ בשביל לשמור עליה לבד בבית. אני מאמינה בנשימה העמוקה מול מה שנראה לנו הכי נדוש והכי פחות חשוב לפעמים – העולם ואיך שהוא פועל מתחת לרגליים שלנו, איך שהוא פועל בתוך האנשים שאנחנו אוהבים באמת,  או ברגע הזה שבו אנחנו מתאמצות למען מה שאנחנו מאמינות בו ברמה האישית היומיומית. אני אוהבת את התהליך שבו אנחנו מזכירים לעצמנו כל פעם מחדש מה חשוב לנו ומי אנחנו רוצים להיות או בעצם מי אנחנו כשאנחנו קרובים לעצמנו.

זה יותר קשה, הרבה יותר קשה ולפעמים פחות אפקטיבי ברמה המיידית, להקדיש את הזמן לשינויים מן הסוג הזה. זה גם לא סותר את המהפכה, מהפכה טובה מדי פעם בפעם היא מאורע חגיגי שנחמד להיזכר בו (אם לא כוללים את האלימות המשטרתית, הנפגעים, הסכסוכים הפנימיים, הצפיפות בהפגנות ועוד תופעות מהסוג הזה). אבל בסופו של דבר, גם אם הוא קשה ולפעמים מתסכל, אני מעדיפה את המאמץ הקבוע, התדיר, הפנימי.

הוא לא חייב להיות כבד במיוחד או רציני במיוחד או בודהיסטי במיוחד, המאמץ הזה. הוא יכול להראות כמו אתר האינטרנט החמוד והמגניב של איימי פולר Smart Girls שמפיץ את המוטו הנהדר באמת: change the world by being yourself.

או הפרויקט של הבחורים הטובים בThe Good Men Project שהבינו משהו לגבי מי שהם רוצים להיות ועושים משהו בשביל לקדם את זה בכל יום, עם מילים שנשארות בסביבה הרבה אחרי שהפגנות מתקפלות ושובתי רעב חוזרים לאכול.

זו יכולה להיות ההחלטה שלנו לחיות חיים מודעים קצת יותר שפוגעים בכמה שפחות אנשים או לא פוגעים בסביבה כמו גיבור הסרט No Impact Man  קולין ביבן

 או משהו פשוט, כמו לקרוא מכתב של רוזה לוקסמבורג על עלי תדהר או עצי ערמון זקופים באוויר הסתווי ולזכור איפה ותוך כדי איזה מאבק היא כתבה את המכתב הזה. לזכור מה היו המרכיבים הבסיסיים של החיים שהיא בחרה לכתוב עליהם יותר מארבעים מכתבים מתוך כתלי בית הסוהר באותו הזמן שהיא נלחמה על מה שהאמינה בו. מה היא זכרה ומה אנחנו נוטים לפעמים לשכוח.

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

7 תגובות to “צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן”

  1. ponetium ספטמבר 7, 2011 בשעה 12:05 am #

    מקסים לקרוא את הדברים האלו, במיוחד כדי לקבל מעט אופטימיות, מהפסימיות שיש לי על המחאה. היא מוצדקת, אך אני לא ראיתי אותה מתקדמת. ראיתי את השלטון והתקשורת מנסים שוב ושוב להקטין אותה, והמיימדים האמיתיים שלה נחשפים למעשה רק באינטרנט, אליו לא מתייחסים הגורמים הממוסדים. נראה לי לפעמים שהם כל כך משתדלים לא לשמוע, בזמן שהמחאה הולכת ונמסה – כי לאנשים קשה למחות ולהיאבק זמן רב כל כך.

    אני תוהה האם אנשים יכולים להשפיע ככה אל רק מתוך עצמם אלא גם על השלטון, למען חיים הוגנים יותר?

  2. שי ספטמבר 18, 2011 בשעה 8:51 pm #

    ממש לא מסכים. מה הקשר בין חוסר היכולת לקנות בית בישראל ואי הסבסוד של חינוך לגיל הרך לבין זה שאני אהיה טוב יותר? אנחנו מדברים על החזרתה של מדינת הרווחה ולא על "השלום מתחיל בתוכי". בתור עובד קבלן אני לא מבין מה הקשר בין זה שמרמים אותי ולא מעסיקים אותי העסקה ישירה לאופי שלי. או שאולי את מתכוונת שבגלל אופיי והתנהגותי מגיע לי מה שקורה לי? אני מקווה שאת לא הולכת לכיוון של "הכל פנימי ושום דבר לא נובע מסיבות חיצוניות לאדם".

    • שירה ספטמבר 19, 2011 בשעה 7:04 pm #

      שלום שי,
      האמת שאני לא בטוחה בדיוק עם מה אתה לא מסכים, כיוון שכשכתבתי את הפוסט הזה אני בעצמי לא ידעתי במאה אחוז מתוך איזו עמדה אני מגיעה לנושאים שכתבתי עליהם. אני מניחה מתוך התגובה שלך שאתה חושב שאני מתנגדת למחאה החברתית או מציעה לה פתרון אלטרנטיבי, אבל בגדול, יותר משניסיתי להציג עמדה חד משמעית ניסיתי להעביר תחושה מורכבת של שייכות וחוסר שייכות למהלך החברתי המשמעותי שאנחנו חווים פה.

      מצד אחד, אני מזדהה לחלוטין עם המטרות של המחאה ואפילו לקחתי חלק פעיל בחלק מהביטויים הציבוריים שלה, יותר מזה, למען חלק מהמטרות שלה פעלתי גם לפני הקיץ האחרון- בין היתר דרך הבלוג הזה. מצד שני, וזה מה שניסיתי להעביר פה, אני חשה שלרוב, אפילו תנועות חברתיות או עמותות ללא מטרות רווח הופכות להיות קצת יותר מדי דומות לשיטה שהן מנסות לפעול נגדה – איכשהו זה נראה לי קצת בלתי נמנע, בקבוצות גדולות של אנשים אף פעם אי אפשר למצוא פתרונות חברתיים פרקטיים שמתאימים לכולם וקשה לנהל מאבק בלי להיכנס למחלוקות ולמשחקי כוח. מעבר לזה, ועל זה ניסיתי להצביע בפוסט, לפעמים תנועה ציבורית- גם כזאת שמלאה באמת בכוונות טובות- מסיטה את תשומת הלב שלנו ממה שאנחנו מסוגלים לעשות בתוך החיים שלנו בשביל לשפר את המצב החברתי, אפילו מסירה מאיתנו אחריות אישית ברמה מסוימת.

      אני לא מתכוונת "לשלום מתחיל בתוכי" וכאלה, אפילו שאני כן מאמינה בשקט פנימי ובהתבוננות ככלים לפעולה בעולם. אני מתכוונת יותר לסוג של התכווננות יום יומית אל המציאות החברתית שבהחלט יכולה להשתפר עד מאד על ידי מדינת רווחה אמיתית, אבל לא תשתנה או תשתפר מספיק אם לא נפעל למען הרוח שמאחורי מדינת הרווחה הזאת גם בדברים הקטנים כמו המחשבות שלנו, הדיאלוגים והאינטראקציות שלנו עם אנשים אחרים והרעיונות שאנחנו מפיצים. בעיני, במובן הזה, השינוי חייב לבוא גם מבפנים ולא רק מבחוץ.

  3. שי ספטמבר 20, 2011 בשעה 4:25 am #

    מה שטענתי זה שיש פה מאבק למען מדינת רווחה וכמו שאין קשר בין מאבק זה לשאיפה לשלום, להפרדת דת ממדינה כך אין קשר לשינוי פנימי, למרות שכולם מאוד רצויים. זהו מאבק נטו על השיטה הכלכלית. אין צורך לתלות תקוות או להאשים את המחאה בשום דבר שאינו נוגע אליה. המאבק למען מדינת רווחה הוא מספיק חשוב בפני עצמו כדי לא לנסות ולהוסיף לו דברים שלא קשורים אליו. מי שרוצה להתחבר לפנימיות שלו, תפדאל, אבל מה הקשר למחאה למען מדינת רווחה? יותר מזה, הרבה עוולות לא קשורות לפנימיות אלא למבנה החיצוני של החברה. כמו שאמרתי בואי תסבירי לי מה הקשר בין אי היכולת לקנות בית בישראל להתחברות פנימית? מה הקשר בין הקושי לגדל ילדים בגלל אי סבסוד המדינה חינוך לגיל הרך ומוצרים לתינוקות ובין שינוי פנימי שקט? מה הקשר בין זה שאני מועסק כעובד קבלן ומרומה תדירות ע"י החברה שמעסיקה אותי לאהבה ופתירת סכסוכים אישיים? אני באמת רוצה לדעת.
    יודעת מה? אם נפתור את הבעיות הכלכליות-חברתיות בישראל או לפחות נמתן אותם בצורה דרסטית, אני מבטיח להיות בודהיסט סטייל כמו שאת מציעה, לא לפני ולא במקום.
    אגב, למה יש לך תחושה מורכבת מהמחאה? מה הבעיה עם מאבקים מטריאלים סוציאליים לשיטה כלכלית-חברתית ראויה וצודקת יותר?

  4. שי ספטמבר 20, 2011 בשעה 4:29 am #

    סתם לידע כללי, קבוצות גדולות כמו מפלגות סוציאל דמוקרטיות ואיגודים מקצועיים בסקנדינביה לדוגמה, הם שיצרו חברה שיוויונית יחסית בעלת שיעורי עוני נמוכים. קבוצות גדולות כמו המפלגות הירוקות שם גם הפכו איזור זה ליותר אקולוגי ממדינות אחרות. זה לדוגמה, להבדיל ממדינות כמו ארה"ב בה התפיסה של "הכל מתחיל בתוכי" מאוד מפותחת ופופולרית והיא המדינה בעלת הפערים ושיעורי העוני הגדולים במערב והיא המדינה הכי מזהמת ופחות אקולוגית במערב.

  5. שירה ספטמבר 20, 2011 בשעה 6:19 am #

    שי, אני לא חושבת שיש בינינו באמת ויכוח. אני מסכימה איתך, מדינת רווחה זה דבר מצוין, שינוי חברתי דרך חקיקה או רגולציה כלכלית היא מטרה נהדרת שאני תומכת בה. יוצא לי לחשוב כמה פעמים בחודש כמה הייתי שמחה אם היינו דומים יותר לסקנדינביה וכמה מבאס שאנחנו הופכים דומים יותר ויותר לארה"ב.

    אני מדברת על משהו אחר, אצלי לפחות- ואני מרגישה שזו תחושה שמשותפת להרבה אנשים שהשתתפו במאבק החברתי, הרצון לשינוי חברתי לא קשור רק לשיפור תנאים טכניים או חומריים, ברור שאשמח להיות מסוגלת לקנות בית או לראות את השיטה המעוותת של העסקת עובדי קבלן נעלמת מן העולם, אבל אלה רק שינויים טכניים- שינויים חשובים וקריטיים שאני מוכנה להאבק עבורם אבל בכל זאת,טכניים

    אני אתן דוגמא מנושא שקרוב לליבי וגם כתבתי עליו פה בעבר, הניצול המחפיר של מהגרי העבודה שמתרחש כאן תחת הבירוקרטיה האיומה והחקיקה הנוראית שמתקיימות היום במדינת ישראל. אין דבר שהיה משמח אותי יותר מאשר לראות את החקיקה בנושא הזה מתהפכת לחלוטין. אבל גם אם זה יקרה זה לא יהיה מספיק. בעיני, עד שהתפיסה הכללית בישראל תהיה שמהגרי עבודה הם אנשים בדיוק כמוני וכמוך ומגיעות להם זכויות אנושיות בסיסיות, המצב לא יהיה באמת יותר טוב. כמובן שאין שום סתירה בין הדברים, לא צריך ואפילו אסור להפסיק את המאבק למען זכויותיהם עד שכולנו נבין איזה עוול נעשה להם פה, מצד שני, אם התפיסה הכללית לגבי הנושא תישאר אותו הדבר, השינוי הטכני יעזור רק בחלקו.

    כשאני מדברת על שינוי פנימי השינוי שאני מתכוונת אליו הוא – בהקשר הזה למשל- איך אני מתייחסת למהגרי העבודה שאני פוגשת כשאני עובדת במלצרות או כשמישהי מהן מטפלת בסבתא שלי, איך אני מדברת על הסוגיה עם חברים שלי, מה אני עושה ביום יום שלי בשביל לנסות לשפר את המצב. זה אולי נשמע דביק מדי או לא מספיק אפקטיבי (או מזכיר סלוגנים איומים של בנק הפועלים שגם לי אין טיפת סבלנות אליהם) אבל כשאנחנו משתדלים להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו זה כן השינוי הכי עוצמתי בעיני. זה לא תחליף למאבק החברתי, זה לא סותר, זה רק עוד נדבך, רק עוד חלק מהשינוי, זה הכל.

    https://meandiscourse.wordpress.com/2011/01/06/global/

Trackbacks/Pingbacks

  1. התחושה המדויקת של הבלתי נראה « - ספטמבר 21, 2011

    […] בקהילות דתיות ועוד ועוד. בפוסט הקודם, שירה כתבה על רוזה לוקסמבורג ועל המשמעות של מרחב אישי גם במציאות פ… מובן שחשיבותו של זה הולכת יד ביד עם חוסר האפשרות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: