הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

1 אוג

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

ואם כבר ב"מבוגרים אחראיים" עסקינן, ראוי לתת מקום של כבוד גם לאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, ומי שביקש למנות את עצמו ל"מבוגר האחראי". אכן, ארגוני הסטודנטים מפגינים כבר שנים "אחריות". מדובר בארגונים שלא מסוגלים לנהל מאבק רציני על עתיד האקדמיה הקורסת בישראל, שנשלטים לאורך שנים בידי קבוצה מצומצמת של תאים ועסקנים פוליטיים, רובם גברים (באוניברסיטת תל אביב התא של מפלגת העבודה שולט באופן מוחלט מזה שנים, אותה מפלגה שמנהיגיה דוגמת פואד בן אליעזר כבר הכריזו על מות הסוציאליזם). הם בהחלט לא "אנרכיסטים הזויים", תכונה המיוחסת כמובן לכל מי שאינו חבר בהתאחדות, אבל הם ללא ספק משתפי פעולה ממסדיים. הם חלק מאותה מערכת שמאמינה בכניעות בתור כוח, ובהתיישרות על פי כללי המשחק של האוצר בתוך צעד הגיוני לקראת למשא ומתן.

מן הסתם, הרבה יותר הגיוני לנהל משא ומתן על עתיד הכלכלה דווקא תוך דחיית הערכים הנאו ליברלים. ואם צריך מישהי לא הזויה שתגיד את זה, פשוט תקשיבו לסרטון הבא:

ומה שמעצבן באמת בדברים של שמולי (מאחר והוא לא אישה, כנראה שלא אמורים לכנות אותו איציק) הוא שהמקור לביקורת הוא דרישת מארגני המחאה למשא ומתן גלוי. הדרישה למשא ומתן גלוי חשובה לא רק בגלל החשש מדילים פרטיים על חשבון הציבור. גם אם נאמין לחלוטין בטוהר המידות של הנושאים והנותנים, הדרישה הזאת חשובה בגלל שהיא מאפשרת לציבור להביע עמדה. במידה רבה, כל ההתנהלות של המאבק הזה קידשה את הקול של הציבור, ואת הצורך לפרק את ההגמוניה הכלכלית חברתית במדינת ישראל. זאת עמדה שפמיניסטיות כבר הצביעו עליה מזמן. הצורך בקול, היכולת להשמיע את הקול, היכולת של כל אחת ואחד להפוך לסוכן חברתי, היא חלק מרכזי בכינון הזהות שלנו בתור חלק מחברה. יתר על כן, המאבק הזה האיר קולות חדשים ואתיקה חדשה. אתיקה של דאגה, שקרול גיליגן דיברה עליה לפני שנים, הפכה למציאות של אנשים אמיתיים מאוד. וכמו שגיליגן אמרה כבר אז, זאת לא אתיקה פחותת ערך, או שראוי להשתיקה. אבל שמולי מבקש משהו אחר. הוא מבקש מאיתנו לשתוק. להעלם. לסמוך על מי ש"באמת" יודע. אני לא יודע מה שמואלי למד באוניברסיטה, אבל נדמה לי שהוא הפסיד שיעור או שניים בדמוקרטיה.

ואם כבר הזויים אז כבר הזויים. עוד מתקפה רווחת על המארגנות היא שמדובר במחאה אמוציונאלית. כמובן, אפשר לשאול מה רע באמוציות? האם המחאה של השחורים בארצות הברית לא הייתה אמוציונאלית? האם המחאה של הנשים על הפגיעות החוזרות ונשנות בהן במרחב הציבורי היא לא אמוציונאלית? אבל אם לפחות התפישה הייתה קוהרנטית, אולי עוד הייתה אפשר לקבל אותה. אם באמת היה אפשר להפריד בין הרציו לאמוציו, בין התודעה לגוף, אולי היה אפשר לחשוב שזה הוגן. אבל האמת היא שדווקא מי שמאמין בכלכלת שוק הוא שמעלה את האמוציונאליות והשרירותיות כערך שולט. העקרון הבסיסי של השוק החופשי הוא עקרון של העדפות שרירותיות של הפרטים. ההנחה היא שצריך לאפשר לפרטים לפעול בכל כוחם למימוש העדפות יהיו אשר יהיו כל זמן שהן לא פוגעות באחרים. למעשה, זאת האבחנה בין ספירה פרטית וציבורית. השוק, הספירה הפרטית, הוא מקדש האמוציו, הרגש. הזכות לאפלות רק כי "ככה בא לי", הזכות להעליב, הזכות לעשוק את עובדי ככל שביכולתי כל זמן שהם "מסכימים", הזכות להעלות או להוריד את שכר הדירה כי זה מה שאני מאמין בו, הן כולן זכויות ששמורות לפרט במרחב הפרטי, במרחב של השוק. וכמובן, להגיד שהיד הנעלמה תבוא ותסדיר את הדברים, שהיד הנעלמה תפצה על העדר הרציונליות של השוק, היא אמירה שהוכחה לא פעם כשגויה, ואפילו אמירתה אמורה להעלות גיחוך בקרב א/נשים חושבות (היד הנעלמה לא תיקנה, למשל, את אפליית הנשים, השחורים והלהט"בים במשך החלק הארי של קיומה של ארה"ב). במונחים שכלכלנים אוהבים, אם החצנת עלויות (שהיא העילה להתערבות בשוק) היא יצירת אי תועלת למישהו אחר, הרי שהציבור אומר עכשיו מפורשות – המדינה ובעלי ההון מחצינים עלינו עליות כל הזמן. הם גורמים לנו לסבל. כשאנחנו רואים מציאות של פערים ועוני אנחנו סובלים. זה לא סבל אמוציונאלי יותר מהעלויות שנגרמות מהפקעת קניין או ממיסים על עשירים. ההבדל היחיד הוא שבעלי ההון מסוגלים להצמיד מחיר לרצון שלהם להפלות ולפגוע, והציבור הכללי לא. אז האמת שמסתתרת מאחורי ההפרדה בין רציונאלי ואמוציונאלי היא הפרדה אחרת לחלוטין. מי שבעמדת כוח רשאי להיות שרירותי, ולהפעיל את כוחו ככל יכולתו כנגד מי שאינו בעמדת כוח. לעומת זאת, מי שהוא "שוליים" – עניים, נשים, ערבים, מזרחיות, עולות חדשות וכדומה אינם רשאים להיות אמוציונאליים. הם לא יכולים להרשות לעצמן את זה.

נדמה לי שככל שהמאבק הזה נמשך יותר זמן אפשר להבין את הספין של ההגמוניה, ובהגמוניה הכוונה היא בהחלט גם לעופר עיני, סטנלי פישר ויתר העומדים בתווך שמבקשים להרגיע את הרוחות. ככל שהמאבק מצליח יותר, הטענה נגדו היא שהוא מוצלח פחות. ככל שיותר א/נשים מזדהים עם המאבק, ככל שהסבל הפרטי והסובייקטיבי מזוהה מחדש ככללי ואובייקטיבי, כך טוענים כנגדו שהוא פחות אובייקטיבי. ככל שיותר א/נשים מתעקשות  לדבר על החיים שלהן, כך מנסים להפנות את המבט שלנו אל האחר (לדוגמא, האמירה המבריקה של דובר לשכת ראש הממשלה שבשטחים המצב פחות טוב). אבל כמפנים את המבט שלנו, הספין שלנו צריך להיות להסתכל ולסרב לראות אחר. לסרב לראות במאבק של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, או של תושבי השכונות המוגדרות כלא חוקיות ברמלה ובלוד כמאבק של אחרים (ולמי שמטיל ספק בקיומה של בעיה קשה של זכויות אדם, שכלל אינה קשורה לפוליטיקה, אני ממליץ בחום לנסוע ולראות אלפי אנשים גרים בשכונות בהן הביוב זורם ברחוב והמים נשאבים ממיכליות). לסרב להפריד בין המאבק לדיור בר השגה, תעסוקה וחינוך של אזרחי ישראל מהזכות לדיור בר השגה, חינוך ותעסוקה של ערביי השטחים. לסרב להפריד בין המנהיגות לבין הציבור, בין גברים ונשים, בין הציבור העובד והציבור המובטל (כי מובטלים הן לא פריזיטים, הם המחיר שהשוק, משמע, מי ששולט בשוק, מוכן לשלם בעבור ריכוז הון מדומיין, כי אין באמת ערך למספרים בבנק, אצל אותה קבוצה קטנה ויציבה של עשירים ובעלי כוח).

וכמובן, חשוב לזכור שזה גם מאבק של האוכלוסיות שכבר לא כל כך מצפים מהן. לפני כמה ימים רביב דרוקר הסביר שמרבית בתי האב בישראל (מתי ישנו את המונח הטפשי הזה) מחזיקים דירה בבעלותם, ולפיכך רוצים בכשלון המאבק. הוא שכח לציין שמרבית בתי האב הללו גם מסבסדים את הילדים שלהם הרבה אחרי שהילדים שלהם עובדים והופכים ל"בתי אב" משל עצמם. הוא שכח לציין שבבתי האב הללו שני בני הזוג עובדים ובקושי מצליחים לשלם את המשכנתא. הוא שכח הרבה מאוד דברים, בבואו לחנך את הציבור ולהרגיע את הרוחות.

אז נדמה לי שמה שחשוב לעשות עכשיו הוא לא להרגיע את הרוחות. להפסיק לקבל טענות חסרות ביסוס על היותם של מנהיגות המחאה הזויות, לחזור לאמיתות הישנות של "האישי הוא הפוליטי", לדרוש בקול אחד את הפומביות של השיח הפוליטי והחברתי (ולא רק בהקשרי המאבק, אלא פומביות של כלל השיח הפוליטי). זה הזמן להגיד למנהיגות האמיצות שלנו – אתן לא הזויות, לא באגו טריפ, אנחנו מאמינות בכן.

מודעות פרסומת

26 תגובות to “הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן”

  1. amitzinman אוגוסט 1, 2011 בשעה 6:13 pm #

    ההתנשאות הניאו-ליברלית / מרכזפוליטית נהפכה כבר מזמן לבון-טון של ראיונות הטלויזיה שלמזלי אני נחשף עליה אך ורק דרך לינקים הנשלחים עלי בפייסבוק מחברים שלי. כל פעם שאני מציץ בהם אני שמח שוב על כך שאין אני רואה את הערוצים האלה ולצורך העניין, ערוצי טלויזיה כלשהם.

    • אדר אוגוסט 1, 2011 בשעה 8:41 pm #

      אכן. ורביב דרוקר זה עוד בקטנה, אצל לונדון וקירשנבאום יש הרבה אווירת "מה הילדודס האלה מבינים".

  2. ponetium אוגוסט 1, 2011 בשעה 7:30 pm #

    יצא לי לראות משהו בסגנון בטלוויזה. זה מדכדך להפליא.

    אכן, כולנו מחזקים את ידי הפעילות.
    אבל אני עדיין פאסימית.

  3. echo אוגוסט 1, 2011 בשעה 8:37 pm #

    הסתייגות מהדברים נגד איציק, יו"ר התאחדות הסטודנטים:
    הדרישה למשא ומתן גלוי שונה ממשא ומתן חשוף למצלמות המועבר בשידור חי. כל מי שהיה בדיון בכנסת או בוועדות הכנסת ששודר באינטרנט או בטלוויזיה מכיר את הריטואל: דוברים שמדברים לפרוטוקול ולא לאנשים הנמצאים באותו החלל בדיוק. החשיפה הממוקדת, ובמקרה של המחאה הנוכחית – זרקורי ענק לדיונים הכי חמים בארץ, היו מעקרים כל יכולת מצד מישהו לומר משהו. הפגישות היו הופכות להצגות. ביבי היה מדבר בססמאות ועורך מסע הסברה עצמי, ומנהיגי המחאה היו ממשיכים לדבר כללית מבלי להציג דרישות.
    אפילו פרסום הפרוטוקולים המלאים לאינטרנט רגע אחרי תום הדיון היו הופכים אותו למאפשר הידברות רבה יותר מאשר שידור חי. לדעתי גם ראשי המחאה הבינו שאין להם טעם להשתתף שוב בהצגות הללו ונסוגו מהדרישה הזו. אז לדעתי איציק (שמולי) לא פספס שיעור בדמוקרטיה, כפי שכתבת ולא פגע בה.

    • Lior אוגוסט 2, 2011 בשעה 12:16 pm #

      מצויות בתגובה שלך קביעות שגם במידה והן מדוייקות להפליא (מה שאני לא לגמרי בטוח), אני לא חושב שחייבים לקבלן כלגיטימיות.
      יכול להיות שכמו שתיארת, משא ומתן גלוי ופומבי לעיני המצלמות יוביל את ראש הממשלה לחזור על אותן ססמאות שחוקות, זה נשמע באמת סביר. לדעתי, לאחר מכן הוא יבין במהרה מה שכבר היה עליו להבין – זה לא מה שהעם רוצה. לדעתי, בשלב הנוכחי של המחאה, כשכבר ציבור רחב התעורר, התעניין ונכנס לעובי הקורה, עוד ססמאות רק יובילו לנזק תדמיתי. אולי באמת דיון פומבי יוביל לדיון עקר, אבל אולי דיון עקר יוביל לדיון נוסף, ומתישהו יוביל לאפשרות של קיום דיון פומבי בעל ערך, וזו מטרה ששווה לפעול בשבילה. לצאת מנקודת הנחה שראש הממשלה שלנו אינו מסוגל לנהל משא ומתן ולהגיד דברי טעם בגלל שכל העם מקשיב, ולא לנסות לשנות את זה, נראה לי חבל.
      אגב מהצד השני אני ראיתי לא מעט אנשים שמציגים דרישות ותביעות קונקרטיות גם לעיני המצלמות, ולא רק דיבורים כלליים כמו שכתבת.
      לי אישית נמאס מהצגות, אני חושב שמותר לנו לדרוש יותר.

      • חגי אוגוסט 2, 2011 בשעה 12:27 pm #

        אני מסכים לכל מילה של ליאור, ואפשר גם להוסיף – אין שום הבדל בין פרסום פרוטוקול לצילום הישיבה, הרי גם לפרוטוקול אפשר להגיד סיסמאות נבובות. ההבדל היחיד הוא אם יש דברים שלא מוכנסים לפרוטוקול, ואת זה רוצים למנוע.

  4. אדר אוגוסט 1, 2011 בשעה 8:39 pm #

    מקסים!
    וכן, אני מאמינה בהן.

  5. טראומה אוגוסט 2, 2011 בשעה 9:06 am #

    אוקי, אבל מה קשורה האשכנזיות של הורוביץ? אם הוא היה קווקזי או תימני זה היה משנה משהו?

    • חגי אוגוסט 2, 2011 בשעה 12:28 pm #

      כן, זה היה משנה

      זה היה משנה בעיקר בגלל שלא סביר שאז הוא היה מייסד טבע. זה היה משנה כי רשימת העשירים של ישראל מורכבת כמעט כולה מגברים אשכנזים, והמיעוט בה הוא בנות לגברים אשכנזים. נכון, יש אחד או שניים חריגים, אבל הקול ההגמוני הוא ללא ספק קולו של הגבר האשכנזי היהודי העשיר. זהו אלי הורוביץ.

      • טראומה אוגוסט 2, 2011 בשעה 6:07 pm #

        זה לא משנה לי אם מוצץ לי את הדם טייקון עיראקי או אוליגארך פולני, אני עדיין מתכופף ואומר תודה 🙂

  6. נעמה אוגוסט 2, 2011 בשעה 11:01 am #

    זה ממש מעצבן!
    *אלי* כל הזמן קטע את גברת שפיר, ואח"כ *אהוד* עוד אמר שחבל שהיא לא הקשיבה יותר! כדי להקשיב יותר מזה צריך להימנע לחלוטין מדיבור.

  7. h אוגוסט 2, 2011 בשעה 2:33 pm #

    בשלב מסוים עלתה לדיון ב"מועצת המהפכה" דרישה מצד אנרכיסטיים להוסיף לדרישות " סיבסוד ממשלתי וסל קליטה לאחינו המהגרים החדשים מסודן"… אז זה בעינך הזוי או הגיוני ?

    • חגי אוגוסט 2, 2011 בשעה 3:11 pm #

      ראשית, אני חושב שזאת דמגוגיה זולה ליחס כל דבר שנאמר לכל המחאה כולה. אני אמרתי היום שאני בעד תיירות ברת השגה, אבל עדיין לא נראה לי שזה היעד של המאבק. גם אם תסתכל על דברי הכנסת תגלה כל מיני הצעות שונות ומשונות, ועדיין, כנראה לאנשים יש היגיון בריא ולא כל דבר שנאמר מאומץ כאג'נדה.

      שנית, דווקא בהקשר הספציפי של העובדים הזרים והפליטים, אני חושב שהפתרון הרציני היחיד הוא לתת מעמד בישראל לאותם המונים שחיים פה חיי עבדות במשך שנים ארוכות. עבור הפליטים נדמה לי שזה מוסכם על כולם. ביחס לעובדים הזרים – נראה לי שכל זמן שאנחנו ממשיכים לעודד את הגעתם, חלה עלינו החובה להעניק להם את זכויות האדם הבסיסיות, ולהיות באמת המדינה הערכית שאנחנו כל כך מתפארים בה.

      • רוני אוגוסט 2, 2011 בשעה 4:42 pm #

        hear hear.

  8. Sharon אוגוסט 2, 2011 בשעה 8:31 pm #

    מרתק, תודה.

  9. Gil Ronen אוגוסט 3, 2011 בשעה 11:25 am #

    שיאו אתם כאלה מתקדמים ונאורים. לדעתי אפשר להשתמש בכם במקור אנרגיה חלופי ובלתי מתכלה בכדי להאיר את המדינה כולה.

    • רוני אוגוסט 3, 2011 בשעה 12:01 pm #

      גיל, תודה – מטרתנו היא אכן להאיר ולהגיע לעוד ולעוד אנשים, במדינה ומחוצה לה, ועם הזמן, כך קורה. אך אל דאגה, אנחנו אנרגיה שבהחלט מתכלה ואיננו מתכוונות להותיר זיהום סביבתי / מחשבתי אחרינו!

  10. חגי ספטמבר 5, 2011 בשעה 4:51 pm #

    מאמר מצוין של מירב מיכאלי על אותו הנושא בדיוק, חודשיים אחרי

    תרחיש ההדרה, שהחל אז, הגיע לשיאו בעצרת של יום שבת. בעצם, הוא עדיין לא בשיא. אם הוא לא יעצר הוא רק יגדל

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1240633.html

Trackbacks/Pingbacks

  1. אתן לא באגו טריפ | העוקץ - אוגוסט 3, 2011

    […] הפוסט פורסם בבלוג יחסי מין var addthis_config = { ui_language: "en" } 0 תגובות למאמר // תגיות: אמוציונליות, הגמוניה, יונתן לוי, מחאת האוהלים 2011, סתיו שפיר, רציונליות […]

  2. לקרוא לילדה בשמה | העוקץ - אוגוסט 17, 2011

    […] היחידות על איציק שמולי בהקשר זה שייכת לחגי קלעי, בבלוג יחסי מין. מצעד העגלות בתל אביב, 11.08.11. צילום: אורן זיו / […]

  3. עברית היא סקסמניאקית « - ספטמבר 17, 2011

    […] הברורים?", הזדעקו רבים, "ומה היא בכלל מבינה." חגי כתב פה בבלוג כבר בתחילת המחאה, ומירב מיכאלי פרסמה מעל דפי הארץ לפני […]

  4. מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות « - אוקטובר 13, 2011

    […] נרטיב לא יציב. הוא תמיד מבקש לספר לנו שקורה משהו חדש. איציק שמולי מספר לנו על הישראלי ה"חדש". שמעון פרס מספר על מזרח תיכון "חדש". טרכטנברג מספר […]

  5. לשבור את הקרטל « - אפריל 21, 2012

    […] […]

  6. לשבור את הקרטל | העוקץ - אפריל 27, 2012

    […] […]

  7. הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה « - מאי 5, 2012

    […] ובשקיפות מדומה. במובן זה, נדמה לי שהבחירה להזמין את איציק שמולי להרצות במפגש התכנון למצעד הולמת […]

  8. קהילה, דגל שק! | העוקץ - מאי 6, 2012

    […] ובשקיפות מדומה. במובן זה, נדמה לי שהבחירה להזמין את איציק שמולי להרצות במפגש התכנון למצעד הולמת […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: