וג'יינה פאוור

26 דצמ

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

יצירות האמנות שמוצגות בדף הפייסבוק הוצגו בתערוכה ברחוב. בימים שלאחר פתיחת התערוכה, יערה סיפרה לי, כל העבודות נאספו על ידי עוברים ושבים. יצירות האמנות ודמותה של וג'יינה פלאוור עוררו את סקרנותי: סצינת אמנות הרחוב, כמו גם סצינת הקומיקס בישראל בכלל, ובתל אביב בפרט, הן סצינות קטנות למדי, ומספר הנשים הפועלות בתחומים אלה מצומצם מאוד. כמו כן, למעט עבודותיה החתרניות, הנוכחות-מתמיד של אמנית הרחוב Foma, אין ספק שמה שהתפתח בשנות השבעים כזרם אמנותי ששם לעצמו למטרה להוציא את המיניות הנשית למרחב האמנותי-ציבורי דרך אתוס פמיניסטי, נעלם כלא היה.

בשנות ה-70 התפתח זרם אמנותי פמיניסטי בשם Cunt Positivism Art, ששמו לא מותיר הרבה מקום לדמיון: אמניות אמריקאיות פמיניסטיות החלו לצייר איברי מין נשיים ולהציגם לראווה. היה מדובר במעשה חתרני, שכמותו לא נראה בעבר. אמניות כמו קרולי שנימן, ג'ודי שיקגו, ואלי אקספורט, טי קורין, חנה ווילקה ועוד, עשו שימוש באיקונוגרפיה הקשורה באיבר המין הנשי, והציגו את הגוף הנשי כמרחב שנתון בידיהן של נשים, לעומת המסורת האמנותית שהפקיעה את הגוף הנשי לידיהם של אמנים וצופים גברים. העיסוק בגוף הנשי בכלל, ובאיבר המין הנשי והנוזלים המופרשים ממנו בפרט, הגיע מתוך רצון לערער על היחס המקובל של גועל ודחייה, יחס שהשתרש בחברה הפטריארכלית ונתפס – עד היום – כיחס ה"טבעי" ביותר כלפי הגוף הנשי כזירה של לכלוך וטומאה.

קרולי שנימן, מתוך המיצג Interior Scroll, 1975

תהיתי איך אחרי כל השנים הללו, עדיין צצות מדי פעם נשים שמתעקשות להתעסק בנושא המורכב הזה, שזוכה לתגובות לא קלות לעתים. בתקופה זו של תופעות ריאקציונריות של הדרת ואפליית נשים מכל עבר, עיסוק בהנכחת הגוף הנשי וחשיפת איבר המין הנשי לעולם, ברחוב, הוא עיסוק שאיננו עניין של מה בכך.

"הכל התחיל בקיץ האחרון, כשנסעתי להודו אחרי שנה לא מוצלחת במיוחד," יערה סיפרה לי. "היתה לי התנסות קשה בתור מורה במערכת החינוך, וגם גרתי בדירה עם שותף ונרקמה בינינו מערכת יחסים שנגמרה לא טוב. זה מאוד ערער אותי ועברתי תקופה קשה. למרות שהתחלתי לסדר את החיים שלי שוב, עדיין הייתי תקועה מאוד. לבסוף החלטתי לנסוע להודו באופן ספונטי. נסעתי לבד וזה היה החודש המדהים ביותר בחיי. בדרמסאלה הכרתי צורף והכנתי בסדנה שלו תכשיטים. בשלב מסוים רציתי להכין טבעת שתעביר מסר של כוח, והבנתי שזו חייבת להיות וג'יינה. הטבעת יצאה בצורת פרח, וקראתי לה 'וג'יינה פלאוור'. אחר כך התחלתי לחשוב הרבה על הדמות הזו והתחלתי לכתוב את הסיפור שלה עוד בהודו. כשחזרתי לארץ, הבנתי שאני רוצה לחזור לעשות אמנות, והוג'יינה נכנסה לי לעבודות. חשבתי שיהיה לי נכון להציג ברחוב, וקראתי לתערוכה הראשונה שהצגתי 'אמנות לכל פועל'".

לכל פועל?

"ככה זה התחיל, היום זה כבר נקרא 'אמנות לכל פועלת'. הרעיון היה לתלות ברחוב ציורים, ושאנשים ייקחו אותם. זה מאוד התחבר לי למחאה שהיתה פה בקיץ האחרון, ושדווקא פספסתי כי הייתי בהודו."

אז מה בעצם הסיפור של וג'יינה פלאוור?

"היא אישה, אבל לא רק אישה. היא מנסה להבין את העולם ולהיפתח אליו. יש בה משהו ילדי שמנסה לגלות את העולם, והיא מעריצה את אמא שלה."

מה ייחודי בחיפוש של וג'יינה אחר דרכה בעולם?

"בתור איבר מין נשי היא מנסה להבין את מקומה בעולם – אם בכלל יש לה מקום כזה. היא מאוד תמימה ואפילו לא יודעת שעליה להסתתר. אמא שלה, וג'יינה פאוור, מבינה כבר איך עובד העולם הפטריארכלי – היא יודעת מה מצפה לבתה בתור איבר מין נשי, והיא מלמדת אותה על העולם הזה. יש בפלאוור תום ילדי והרבה רצון לחוות אהבה."

עבודה של יערה רוזנבליט

ומהם אותם קשיים שאמה של פלאוור מלמדת אותה אודותם, ושפלאוור בעצמה מגלה?

"בולבולים שלא מחפשים אהבה ורק מחפשים לתקוע אותה, למשל, כי היא רק איבר מין עבורם. יש מימד של תקיפה שהיא מאוד פוחדת ממנו – היא רוצה להיפתח אבל קשה לה כשכל הזמן היא נמצאת תחת מתקפה סביבתית. זה הרי לא רק בולבולים – יש גם הרבה וג'יינות אחרות ששופטות אותה ולא מקבלות אותה כמות שהיא, הן מנסות לגרום לה לקבל את העולם ולא לשנות את הסדר הנוכחי של הדברים. פלאוור בעצם חווה תקיפה מצד כולם וכולן."

בגיליון השני של הקומיקס, פלאוור מקבלת מחזור. מה היא מגלה בעקבות זאת?

"היא מגלה תעשייה שלמה של 'הגנה' מפני המחזור, מפני הדימום, אבל לאט לאט היא מבינה שאותה תעשיית הגנה באה להגן על הסביבה ולא עליה – על השטיח שלא יתלכלך, על המדרכה שלא יהיו עליה כתמי דם, ובעיקר על הבולבולים, כדי שיוכלו להמשיך להסתכל עליה ולהימשך אליה, במקום להיגעל מהדם שנוזל ממנה."

משנות ה-70 ישנה מסורת אמנותית של נשים שמציירות וג'יינה. את מתחברת למסורת הזו?

"מאוד. הזרם האמנותי הזה גרם לי לחשוב על עצמי כעל מישהי שבעצמה לא מכירה את איבר מינה. דיברתי עם חברות, בנות משפחה והופתעתי לגלות שנשים מסתכלות על איבר המין שלהן, ואני משום מה לא. האמנות הזו, כמו למשל ספר הצביעה של טי קורין (תמונה מצורפת מטה), גרמה לי להבין שיש צורות רבות לאיבר המין הנשי, ושהן כולן יפות ולגיטימיות. כיום ישנם ניתוחים פלסטיים לשינוי צורת איבר המין הנשי באופן 'אסתטי', כדי להיראות אחרת, אני חושבת על הדברים האלה הרבה. אני אמנם לא חושבת שאני מחדשת משהו, אבל אולי מה ששונה במה שאני עושה זה שהכוונה שלי היא להגיע לקהל כמה שיותר רחב ולא רק לצרכני וחובבי אמנות. אני מחלקת את הקומיקס בפאבים, כדי שכולם יראו – זו יותר פעולה חברתית מפעולה אמנותית, על אף שאני מקווה שיום אחד אוכל להגדיר את עצמי גם כאמנית."

טי קורין, Cunt Coloring Book

מה המסר שאת מנסה להעביר לאנשים בפאב, שקוראים את הקומיקס שלך?

"להוציא את וג'יינה מהבית אל המרחב הציבורי! בעצם, השיחה על הקומיקס תמיד מובילה בסופו של דבר לשיחה על מעמד האישה באופן רחב יותר. זה נובע מכך שאנשים מופתעים לראות איבר מין נשי מול הפנים שלהם. הרי על בולבולים תמיד מדברים באופן כלשהו, יש סביב זה הרבה עניין, סמלים פאליים. לוג'יינה אין מילים שמייצגות אותה כמו שצריך, שמכבדות אותה. משמעות המילה וג'יינה היא 'נדן', כלומר נרתיק, משהו שנועד רק להכיל ולהיחדר. כשגברים שואלים אותי למה אני עושה את זה, אני אומרת להם שעל בולבולים מדברים כל הזמן, על וג'יינה כמעט אף פעם לא. אבל דווקא יותר בנות חושבות שזה מגעיל – בנות סולדות מאיבר המין שלהן."

את יוצרת אמנות ואחר כך תולה אותה ברחוב. מתי התערוכה הבאה?

"תהיה תערוכה בשבועות הקרובים. המיקום סודי, והמועד והמיקום יפורסמו בקרוב בדף הפייסבוק."

עבודותיה של יערה רוזנבליט לצד עבודתה של Foma

מה קורה אחרי ערב פתיחת התערוכה?

"אני הולכת הביתה, והאמנות הופכת להיות שייכת לרחוב. אנשים פשוט באים ולוקחים. בפעם הקודמת אנשים לקחו ותוך כמה ימים כל העבודות נעלמו מהמקום בו תליתי אותן. מצד אחד זה משמח כי כולן נלקחו, אבל מצד שני, קשה לוותר ככה על העבודות, זה תהליך של אבל. אני כל הזמן תוהה 'מי לקח או לקחה?', 'לאן זה נעלם?' וזו היתה המטרה. לא השארתי על העבודות שום פרטי תקשורת או משהו שיזהה אותי עם העבודה, ולא יכולים למצוא אותי."

בעקבות פרסום הפוסט, נוצר קשר בין יערה רוזנבליט לבין עיתון הארץ, ועבודתה של יערה זכתה לתפוצה רחבה בקרב קהלים רבים נוספים! הכתבה בהארץ הופיעה כשבועיים לאחר פרסום הפוסט.

מודעות פרסומת

9 תגובות to “וג'יינה פאוור”

  1. נעמה דצמבר 26, 2011 בשעה 8:53 am #

    יפה, חשוב ומעניין.

    באותו הקשר- הסקסולוגית הידועה בטי דודסון, אשר עסקה רבות באורגזמה הנשית והיתה מהראשונות לעסוק באוננות נשית, יצרה גם היא פרויקט דומה במקצת, של אוסף איורים של איבר המין הנשי.

    מיזם נפלא שלצערי נעלם כבר מהרשת (למה?) הוא עמוד ה"פות-רטים" באתר "אוננות" של גילי פליסקין. פליסקין שאבה את השראתה מהפרויקט של דודסון, ויצרה באתר האינטרנט שלה עמוד "פות-רטים" אליו הזמינה נשים לשלוח תמונות של הפות שלהם.
    התוצאה היתה גלריה מרהיבה של תמונות של איבר המין המין הנשי על שלל צורותיו וגווניו. פות אמיתי של נשים אמיתיות. עם שיער, בלי שיער, מגולח, מרוט, מתולתל, מאורך, קטן, בולט, שקוע, לא סימטרי, כהה, בהיר. הכל. מציאותי ולא פורנוגרפי.
    דוגמא לחינוך מיני בריא.

    דוגמא לא בריאה- לבעלי קיבה חזקה בלבד- אפשר לראות בסרט הבא אודות טרנד הניתוחים הפלסטיים במפשעה. כן, יש טרנד כזה. מה שנקרא, אבולוציה בריאה. אבל ממש.
    צפייה מהנה! http://yes.walla.co.il/?w=/7802/1642972

  2. ponetium דצמבר 26, 2011 בשעה 6:40 pm #

    כמה מהנה! וכמובן – שיר שלם שמוקדש לנושא הפות. מאוד חביב עלי לאחרונה:

  3. Eti דצמבר 27, 2011 בשעה 7:30 am #

    קצת מביך אבל חשוב מאד ורצוי מאד ונתגבר על המבוכה.

  4. מעין דק דצמבר 27, 2011 בשעה 9:20 am #

    רוני- מעולה ומעניין. תודה תודה!

  5. יעלי ינואר 12, 2012 בשעה 11:16 am #

    נפלא. תודה רבה. אני בדיוק קוראת על אמנות גוף (לא רק של נשים אבל בעיקר) וזה מתקשר לי מאוד. בהצלחה לרוני וליערה

Trackbacks/Pingbacks

  1. בכל זמן, בכל מקום « האחות הגדולה - דצמבר 27, 2011

    […] וג'יינה פאואר (רוני, יחסי מין) […]

  2. בכל זמן, בכל מקום « האחות הגדולה - דצמבר 27, 2011

    […] וג'יינה פאואר (רוני, יחסי מין) […]

  3. הסוחרת בזיכרונות « - דצמבר 2, 2012

    […] יערה עושה אמנות-רחוב אמיתית, תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת". היא משתמשת בפינות שונות בעיר כדי להציג את יצירותיה, שמעבירות ביקורת חברתית נוקבת, דרך התעסקות בדימויי גוף נשיים בלתי קונבנציונליים, בחינת הגבולות שבין פרטי לציבורי, ופתיחת התערוכות שלה לכלל באי הרחוב. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: