התחושה המדויקת של הבלתי נראה

21 ספט

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

המחזה, שאמנם סובל מעט מעודף דידקטיות, נוגע בהרבה מאוד נקודות מעניינות. השאלה המרכזית שהמחזה מציג בגלוי היא שאלת היחס בין הכרה וידיעה לראייה. ההכרה של מולי, העיוורת, היא הכרה תהליכית. היא חווה את מושא המגע שלה בשלבים, ממששת חלקים שונים של העולם שלפניה ומרכיבה אותו רק על בסיס מה שנמצא מולה. הראייה, בשונה, היא ההכרה המרחבית, הכרת העולם הרחוק, הלא נגיש. זוהי ההכרה שלדעת פרנק וד"ר רייס יוצרת תמונת עולם קוהרנטית. החלוקה המגדרית בהצגה אינה סתמית. לצופה מוצאות שתי חלופות – החלופה הנשית, שמכירה את העולם שבהישג יד, והחלופה הגברית, שמחפשת שליטה בכל הפרטים. חלוקה זו הופכת לברורה עם ההשוואה בין ד"ר רייס לאביה של מולי, שניסה ללמד אותה כילדה לזכור בעל פה את צבעי הפרחים בגינה, אותם לא יכלה לראות מעולם.

שאלת היחס בין ראייה להכרה אינה שאלה חדשה באומנות. היחס ההפוך בין ידיעה וראיה צף כבר ב"אדיפוס המלך", כאשר רק הנביא העיוור רואה את המתרחש, ועם הידיעה של אדיפוס הוא מעוור את עצמו. גם ב"על העיוורון" של סאראמאגו מתקיימת אותה משוואה – רק בעולם של עיוורים אפשר להכיר את בני האדם כפי שהם באמת.

כמובן שהעיוורון הוא רק מטפורה. העיוורון הפיזי מייצג משהו גדול ממנו. השאלה היא מה בדיוק מייצג העיוורון הזה?

אפשרות פרשנית אחת להעמיד את המתח שבין עיוורון וראיה במקביל למתח שבין ידיעה ואי ידיעה. זוהי האפשרות המגולמת בסיפורו של אדיפוס המלך. זוהי גם האפשרות אותה מפתחים פרנק וד"ר רייס במהלך ההצגה. השאלה, אם מנסחים אותה ככה, היא מהם הכלים הטובים ביותר שבאמצעותם אנחנו יכולים לדעת מה "באמת" קיים בעולם. כאשר מנסחים את השאלה ככה, מקומה של הראייה אצל אדיפוס הוא ברור. הראייה היא החיץ מפני ההכרה מחד, ומאידך, היא המחייבת התמודדות עם ההכרה. בשל כך אדיפוס חייב לעקור את עיניו בסופו של המחזה.

יחד עם זאת, הפרשנות המעמידה במוקד השאלה את ההכרה בעולם האמיתי נדמית לי לא מעניינת במיוחד. יתר על כן, זוהי פרשנות המכילה כשל מובנה. הראייה (כמו גם אובדנה) לא מצליחה ליצר הכרה טובה יותר או פחות. אדיפוס מכיר במציאות בעודו רואה ומעוור את עצמו בשביל לחסום את המציאות. העיוורים של סאראמאגו מגלים אכזריות יוצאת דופן, אבל כך גם הרואים. הניסיון לזהות את הפרוצדורה הנכונה לחשיפת האמת מתגלה כניסיון עקר.

אפשרות אחרת, אותה מייצגת מולי במחזה, היא ראיית ההכרה כזירה של משמוע. המוקד אינו בשאלה מה "באמת" נכון. זיהוי כיסא, שולחן, מזלג או כרית באמצעות ראייה אינו טוב יותר או פחות מזיהוי באמצעות המימוש. מעבר לכך, אמנם פיזית, מדובר באותו אובייקט, אבל חווית האובייקט, הכרתו, אינה זהה ואינה ניתנת להשוואה, אלא באמצעות תיאורים מתווכים. הראייה והעיוורון משמשים מטאפורה, בהקשר זה, לא לידיעה ואי ידיעה, אלא לשליטה בהכרה ואבדנה. הראייה של פרנק וד"ר רייס היא ראייה המאמינה בהיות ההכרה אובייקטיבית. לכן היא תמיד נכשלת, תמיד סותרת את עצמה. המהלך של השניים מעלים את הסובייקט הרואה ומניח שניתן למשמע את המציאות באופן אובייקטיבי. לעומת זאת, הראייה של מולי מעמידה את הסובייקט במרכז. היא אינה שואלת מהו העולם, אלא איך אני חווה את העולם.

*

*

לפני כמה זמן שמעתי מישהו טוען שהדבר שחבל לו ביותר זה שהוא לעולם לא יוכל לחוות אורגזמה נשית. כמובן, הנחת המוצא שלו היא שהוא חווה "אורגזמה גברית". אמנם הוא רק גבר אחד, אבל בגלל שלאורגזמה הגברית סממנים פיזיים משותפים, ההכרה בה היא כ"סוג" אחד. הדיון אודות אורגזמות גבריות ונשיות נראה לי מעניין במיוחד מאחר וזהו אתר בו מרבית הא/נשים (לפחות שאני מכיר) טוענים לקיומו של הבדל מהותי בין גברים ונשים. האורגזמה הנשית היא, על פי המיתוס הנפוץ, חזקה יותר, ארוכה יותר ומעוררת, וקשורה לחוויה רגשית, בעוד שהאורגזמה הגברית היא קצרה, מהירה, מתפרצת, וגופנית. כמובן שישנו קשר הדוק בין התכונות שמיוחסות לאורגזמה הגברית ולאורגזמה הנשים לבין התכונות המיוחסות לגברים ונשים בכלל. האורגזמה הגברית היא אורגזמה מדעית, אוביקטיבית, למול האורגזמה הנזילה, פלואידית ולא מוגדרת של האשה.

התיחום של המונח אורגזמה, וחלוקתו המגדרית, אף שנשמעים כמעט מובנים מאליהם, הם בדיוק מצב של חוסר הכרה בסובייקטיביות של ההכרה. אף גבר מעולם לא חווה אורגזמה של גבר אחר, בדיוק כמו שמעולם לא חווה אורגזמה של אשה. משכך, לא ברור מדוע מישהו יהיה סקרן יותר ביחס לאורגזמות של נשים כיעד בלתי מושג. למעשה, כל חוויה מינית של אדם אחר היא בלתי מושגת. יתר על כן, גם לאותו אדם עצמו, לרב, יש מגוון של חוויות מיניות הנכנסות לקטגוריה של "אורגזמה". אם כל האורגזמות היו זהות לחלוטין, לא היה שום טעם לגוון ולהעשיר את חיי המין, וההעדפות של פרטים שונים היו מתייתרות. למעשה, כולנו חווים וחוות כל הזמן הנאות מיניות שונות ומגוונות, להן משום מה אנחנו נותנים כותרת משותפת, שגורמת לנו לחשוב שמדובר בהנאה אובייקטיבית.

*

*

אבל האופציה של הכרה כמנגנון סובייקטיבי מעוררת שאלות לא רק במרחב האישי. דווקא במקום בו אין משמעות חיצוניות לאופן המשמוע שלנו חוויות שונות, קל יותר להכיר בהיותן סובייקטיביות. הקושי עולה במלוא עוצמתו דווקא כאשר ההכרה האובייקטיבית נדרשת לשם פעולה משותפת. אם ההכרה היא לא יציבה, כיצד ניתן לקבל כל החלטה שהיא? הבעיה הזאת לא חדשה. היא עולה תמיד לגבי השאלה מי המשתתפים הלגיטימים בדיון- האם לגברים יש זכות להביע עמדה על הפלות? האם לתושבי גוש דן זכות להביע עמדה על מיגון בתים בשדרות? האם לחילונים יש זכות להביע עמדה ביחס להתנהלות בקהילות דתיות ועוד ועוד. בפוסט הקודם, שירה כתבה על רוזה לוקסמבורג ועל המשמעות של מרחב אישי גם במציאות פוליטית וציבורית. מובן שחשיבותו של זה הולכת יד ביד עם חוסר האפשרות למשמוע אמיתי של המרחב הפוליטי עצמו (כמו שכתבנו כאן בהקשר של כשל החשיבה הליבראלית). יחד עם זאת, דווקא מתוך מקום של סובייקטיביות אפשר להתחיל לדבר על פעולה משותפת. השאלה אינה רק אלו פרטים עובדתיים נכנסים למסכת הידע שלנו אודות סוגיה כזו או אחרת, אלא גם מה היחס בין ההכרה שלנו להשפעה שלנו. מתי פרט הופך להיות לסוכן פעיל בעיצוב זהותו. מתי אנחנו מצליחות לעצב הוויה בה אנחנו חשים נוחות.

אמרטיה סאן ומרתה נוסבאום התחילו בפרויקט הזה לפני כמה עשרות שנים, פרויקט שעדיין לא זכה למקום לו הוא ראוי בשיח הישראלי. גישת היכולות של סאן ונוסבאום מעמידה יוצאת כנגד מודלים כלכליים "אובייקטיביים" לאושר, המעמידים את המצב החומרי בתור הערך המרכזי של האושר. לגישתם, מודל המנסה לכמת את האושר של בני ובנות חברה מסויימת חייב, לצד בחינת העושר של הפרטים, לבחון גם את שליטתם של הפרטים בחייהם. נוסבאום וסאן הכניסו למודל שלהם, לראשונה, גם פרמטרים של סוכניותו של הפרט (Agency) כחלק מהותי. אלמנט נוסף אותו הכניסו השניים הינו אלמנט האושר. השאלה הישירה את הפרט עצמו האם הוא או היא מאושרים (על מודל זה כתבנו כאן).

כמובן שהמודל הזה חשוף לביקורת. הרי אושר, כמו שאנחנו יודעים, קשור למצב התודעה, ומצב התודעה תמיד קשור למבנה החברתי. המודל אינו מנסה ללמד אותנו שמי שתופש את עצמו כמאושר הוא בהכרח מאושר. כל שהמודל מבקש להראות הוא שלתפישה העצמית של הפרט יש משמעות. שבתוך אינסוף המידע שאחת חשופה אליו בכל רגע נתון, חייבים לתת משמעות לבחירתה באשר לאופן שבו היא ממשמעת את חייה.

*

*

בעבר נשאלנו פה האם אנחנו "אמיתיים", האם הפמיניזם מסוגל לתת תשובות של ממש לגברים ונשים שחיים בעולם הממשי, עולם בו יחסי הכוח אינם שוויוניים בהכרח ובכל זאת, לא פעם הם נוחים לשני הצדדים. נדמה לי שדווקא דרך ההכרה בסובייקטיביות של ההכרה כרכיב מרכזי באושר או בהוויה של א/נשים, אפשר להתחיל לחשוב על פתרונות אמיתיים למצב חברתי רועד ולא יציב.

מולי סוויני, בסופו של יום, אינה עיוורת פחות או יותר מכל אחד ואחת אחרים. היא חווה את העולם בצורה מלאה, בדיוק כמו כל אדם רואה. ההבדל הוא שביחס לסוויני, כעיוורת, אנחנו בוחרים שלא להאמין לאופן המשמוע שלה את העולם. אנחנו מתייחסות לעיוורון שלה כאל הוכחה שהיא פחות מכירה את המציאות. ההתיחסות הזאת, כל שהיא מוכיחה הוא את עיוורוננו שלנו.

(ואם כבר ראייה, אז לפחות לדעת לראות את הדברים ששווה לראות אותם) 

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “התחושה המדויקת של הבלתי נראה”

  1. ponetium ספטמבר 21, 2011 בשעה 7:44 pm #

    אכן מקסים.

    עוד משהו בעייתי בהגדרה של האורגזמה היא ה"זיקוקים וכוכבים" שתמיד מביאים בהקשר שלה, כאילו רק סוג אחד הוא לגיטימי וההנאה הגדולה ביותר של א/נשים היא המינית משום מה (כמובן שזה כיף והכל). ומשום מה בחשיבה מגדרית גברית ונשית דווקא כן יש אורגזמות שוות יותר. נראה לי שלגברים רבים (לפחות לפי מה שנחשב) חשוב מין אוראלי ברמות לא פרופורציונלית, והמון גברות דווקא תופסות אותו כאקט משפיל (לא ברור אם כתגובה על ההכרח של אישה "להעניק" אותו או גם כאיזה התניה מגדרית, כנראה שניהם).

    אולי הגבר ההוא סקרן ביחס לאביונה של נשים, כי הוא מעולם לא "ראה" גבר שמגיב בצורה שונה משלו? כאשר אחרים מגיבים בצורה דומה, בד"כ בני אדם מניחים שהחוויה שלהם דומה.
    אמפתיה, וכאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: