שיערך הארוך, נערה

16 נוב

|מאת רוני|

לפני ארבעה חודשים הקיץ התחיל. טוב, הוא התחיל לפני כן (וגם ממשיך הרבה אחרי שהיה צריך להיעלם!), אבל לפני ארבעה חודשים הגיע הרגע בו מדי שנה אני מבינה שכל מלבוש שמכסה את גופי מברכיי ומטה, אינו לביש או שמיש יותר. ובאמת כל שנה מגיע היום הזה: אני יוצאת מהבית לעוד יום תל אביבי, לבושה בג'ינס מצוי. בצהרי היום אני כבר צועקת על כל מי שנקרה בדרכי, יש לי וריד בצוואר שמאיים להתפוצף, והכל באשמת הבד החם-מדי שעוטף את רגליי המשוועות לאוויר המלוחלח של תל אביב. אך אליה וקוץ בה – באותו רגע של התגלות, אני בדרך כלל גם נזכרת שרגליי פשוט לא ראויות להיחשף בציבור במצבן החיוור וה… מה לעשות, די שעיר. בכל זאת, בתור רווקה מצויה אני מזמינה את עצמי להתעצל בחודשים הקרירים יותר, ומצבי חירום בלבד – נניח, מערכת יחסים עם בחור – הם המצבים היחידים המדרבנים אותי לעשות משהו בנדון (אך בחור שנשאר בחיי יותר מחודש מתחיל להיווכח שלא נבראתי בצלם בובת בארבי). אמנם כבר נתקלתי בעבר – ואני עדיין נתקלת – בבנות שמביעות שאט נפש משיער גופן גם כשהן בגפן, אבל לי הוא לא מפריע. הקיץ, כאמור, הוא זה הקורא לי לבחון את המציאות מחדש, ואני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי אל הקוסמטיקאית.

סוגיית העל "הסרת שיער – כן או לא?" היא סוגיה שיש לתת עליה את הדעת. אבל בהרבה מובנים הנושא גדול עליי, אני מודה. נקודת המוצא של חיי היא שאני כן מסירה שיער בחלקי גוף נבחרים, כמו גם רוב הנשים שאני מכירה. והסיבות הן חברתיות גרידא מבחינתי: המחשבה על לצעוד חשופת רגליים מעוטרות שיער מלחיצה אותי עד כאב. הפחד מהבושה, והסכנה להיחשב "לא-מושכת" ולעורר תשומת לב בלתי רצויה, מביא אותי לעשות את מה שמרגיש לי נוח יותר, ביחס לנסיבות: למרוט, למרוט, למרוט. ג'ודית בטלר כותבת על הסנקציות החברתיות הקשות שנלוות למי שמפר את כללי החברה ההדוקים, ואנו – כדי להימנע מענישה מוסדית או חברתית – לרוב נמנעים מלשבור את החוקים. שיער על רגלי אישה? לא בבית ספרנו. עם זאת, מקרה-שכך-קרה בתחילת הקיץ האחרון, העלה בי מחשבות על הגבולות העדינים שכמעט כל אישה מתמודדת איתם. גבולות שנוגעים בשאלות ה-איפה, ה-למה, ובעיקר – הכמה.

כאמור, לפני ארבעה חודשים שמתי פעמיי אל ביתה של רוזה, הקוסמטיקאית המסורה שלי, רומנייה אסלית שיודעת את העבודה וממלאת חצאי שעות בדיבורים על גברים צעירים וחתיכים שאינם נחלת חייה יותר, ועל דיאטות פילאטיס רצחניות. אני בדרך כלל מהנהנת בצייתנות בעודה הופכת אותי לאותה בארבי שאני לא. אך באותו יום לפני ארבעה חודשים, רוזה כנראה החליטה שהקשר שלנו עלה שלב, והיא חלקה איתי תובנה חדשה: "שבוע שעבר," היא סיפרה לי כממתיקת סוד, "הורדתי ה-כל." נתפסתי לא מוכנה. "מה-אההה?" תמהתי. "הכל, הכל, ברזילאי, מותק. איזו הרגשה שאת לא מאמינה. פעם ראשונה שעשיתי, וזה מצחיק שאני לא עשיתי עד עכשיו כי ככה כולן שבאות אליי עושות היום – מגיל 14 ככה באות לפה עם האמא ועושות. רוצה גם?"

שתיקה.

אחסוך מכם את הפרטים המלאים, אבל אספר שלאחר ניסיונות הדיפה אמיצים מצדי, ומשא ומתן קולח שלא הכריע לטובתי, יצאתי לרחוב והרגשתי עירומה באופן לא טבעי. רוזה לא חסכה ממני את מחשבותיה על מה פירוש "טבעי" ומהו "לא טבעי" בעיניה; דימויים מספר הגו'נגל לא נחסכו ממני. נשאבתי למערבולת מחשבות ורגשי נחיתות – פתאום תקפה אותי חרדה שמעולם לא תקפה אותי קודם לכן – אולי אני מחוץ לעניינים. אולי יש סטנדרט בינלאומי או אפילו מקומי, שאינני עומדת בתקניו המחמירים. אולי אפילו חברותיי הקרובות ביותר יודעות יותר ממני, ואולי כדאי שאתחיל לשים לב, ואולי רוזה צודקת, ואולי אף אחד לא ירצה אותי לעולם, ואולי מיליוני נשים לא טועות ודווקא אני כן, ואולי ואולי ואולי…

רצה הגורל, ובדיוק באותו רגע עברתי ליד מגזין ישן שעל כריכתו התנוססה תמונה של בר רפאלי בביקיני. התנוחה הפרובוקטיבית ובגד הים הזעיר שלבשה, לא הותירו מקום לספק באשר למה שיש (או אין) מתחת לתחתוניה. וכמו בסיפורי סינדרלה העתיקים ביותר, באותו רגע קצר וגורלי ברחוב, הייתי אני בר רפאלי. הייתי מיליון דולר מנצנצים. הייתי האישה המושכת בעולם בעיני כל באי העולם. אבל אז הגיעה כרכרת הדלעת בדמות אוטובוס דן, שהשפריץ עליי גל ריחות שרופים, וניפץ את האשליה הזוהרת.

אמנם חשבון הוא לא הצד החזק שלי, אבל המשוואה פה די פשוטה. כך הזדחלה לה די בקלות מחשבה דכאנית אחת מיני רבות לראשי, שכבר מורגל בסינון מאסיבי של נורמות וכללים, ותורגל לתודעת-אי ציות-לנורמות משוכללת. בימים שלאחר מכן, התחלתי להתרגל למצבי החדש, שהוא (כך לפי רוזה) מנת חלקה של האישה-נערה המצויה. החלטתי שלא לשמור את החוויה שעברתי לעצמי, חלילה. מי שמכיר אותי יודע שיש דברים שאני אחלוק עם יחידי סגולה בלבד, אך לא דברים כאלה.

הימים הבאים היו מרתון של שיחות. שאלתי נשים על הרגלי מריטת השיער שלהן ("ברור שהכל!", "ברור שלא, איכס!"); שאלתי גברים על העדפותיהם האישיות ביחס לנשים חלקות יותר או פחות ("ברור שחלק!", "ברור שלא, איכס!" טוב, לצערי אף אחד מהם לא הרחיק לכת ואמר "איכס"); תהיתי למה גברים רוצים לשכב עם אישה שלדעתי נראית כמו ילדה; דובר רבות על תעשיית הפורנו; דובר על נשים שמאמינות באמת ובתמים שהן עושות את זה בשביל עצמן בלבד, ועוד. ובסופו של דבר, אני חייבת להודות שהמסקנות לא היו משמחות במיוחד. נשים רבות טוענות שהן מרגישות טוב כשהן חלקות עד כאב (מטעמי אסתטיקה והיגיינה, כמובן!), וגברים רבים טענו שהם אוהבים נשים חלקות עד כאב מאותם הטעמים, תרתי משמע. מעטים היו ה(א)נשים שחושבים שמדובר בעוד כניעה להבניה חברתית שמתבטאת בפרוצדורה שכרוכה בהרבה מאוד כאב פיזי של אישה, והתעסקות אובססיבית שלא לצורך, רק כדי שנוכל לחיות בסרט. פורנו.

*מצורפות תמונות עירום של… כן, זו מדונה גרסת 1978, שצילם הצלם לי פרידלנדר. ב-1985 פורסמה סדרת התמונות במגזין פלייבוי. אם נשאיר רגע את מחלוקת פלייבוי ומגזיני הגברים בצד, ניתן להניח כי המגזין, שמרגע ייסודו ייצג מיינסטרים של מודלים נשיים עירומים, לא היה מפרסם תמונות כאלה כיום, וכנראה שאף אישה מפורסמת לא היתה מעזה להצטלם כך, או בכלל להתהלך כך בעולם. כנראה שגם ב-1985 היה מדובר בתעוזה שאין להמעיט בערכה – האם היום זה היה עובר את סף העורך הזוטר ביותר?

ולסיום, סקירה קצרה של מה שקורה במרחב הוירטואלי: צפי סער כתבה בטורה גברת מג'ונדרת על גרביונים חדשים של מותג האופנה J.Crew, שיוצרים אשליה של רגליים שעירות. אני עדיין מטילה ספק בכוונות שעמדו מאחורי דוגמת התחרה (נראה כי אשליית השעירות התפלקה להם שם בטעות), אבל זה עדיין שוס. אביזרי אופנה נועזים יותר, שכוונותיהם דווקא לא משתמעות לשתי פנים, הם הבגדים הללו, של מותג האופנה Nutty Tarts – יש מתנדבות/ים..?

את הקישור לבגדים השעירים מצאתי בקבוצת הפייסבוק שפועלת כבר מספר חודשים תחת השם "שיער מיותר? אני אבחר!" הקבוצה קוראת לנשים (וגם לגברים) להסיר את שלשלאות השעבוד למלאכת הסרת השיער, שנדמה שלעולם איננה נגמרת; בעמוד כתוב מניפסט על בחירה חופשית: "…הקבוצה הזו נועדה לכל הנשים שבוחרות לבחור, שלא מגלחות כשלא בא להן. שמבינות שטבעי זה לא מגעיל, דוחה או מכוער; שבגילוח יש פן פטישיסטי נערי; ושלא תמיד בא להן להראות כמו ילדה בת 12…"

אפשר רק לברך על תקרית מיכל אמדורסקי הידועה. בעקבות התקרית, אתר וואלה! פרסם לא מזמן שני טורי דעה סביב נושא הסרת השיער. הטורים שטחיים בעיניי, אבל אני תמיד ישר קופצת לטוקבקים כדי להבין מה הקונטקסט שבתוכו נכתבים הדברים. לעיונכם הזהיר. עוד בוואלה!  – במאי האחרון סקר מדור האופנה את גיליון מאי של ווג פריז, בתוכו הופיע צילום עירום של הדוגמנית קריסטל רן, כשערוותה מוצגת לראווה. פעמים רבות צילומי אופנה רותמים עירום נשי למותג אותו הם מפרסמים, ללא כל צורך. האם גם כך במקרה הזה? אינני יודעת, אך הדימוי של הערווה השעירה של רן הותיר בי את רושמו הרבה אחרי ששככה הסערה סביבו.

יש עוד אור רב לשפוך על נושא זה, ובמהלך הכתיבה עלו בי שאלות רבות נוספות: מדוע שיער ארוך ושופע על ראשה של אישה נחשב "נשי" באופן מובהק, אך בכל אזור אחר בגוף הוא נחשב לדוחה? באירופה, היחס לשיער-גוף של נשים הוא סלחני בהרבה – מדוע בישראל השעבוד להסרת השיער הוא כה מקיף ונתפס כנורמטיבי? והאם היו תקופות בהיסטוריה של העולם המערבי, בהן שיער על גופה של אישה נחשב לעניין נחשק ומושך (כמו שבעבר נשים בעלות גוף, כמו אלה בציוריו המפורסמים של רמברנדט, היו סמל מין וכיום אינן עוד)?

שאלות רבות, וכרגיל – תשובות לא תמיד יש. כפתור התגובות מחכה – אמרו את אשר על ערוותכן.

מודעות פרסומת

24 תגובות to “שיערך הארוך, נערה”

  1. hilanoga נובמבר 16, 2010 בשעה 6:18 pm #

    אולה!
    אני חדשה כאן.

    תקשיבי, רעמת שיער מפשעתית מיוזעת זה באמת לא נוח, ומריטה מוחלטת זו *באמת* כניעה כואבת (ומגרדת) לנורמות חברתיות.
    עזבי אותך, מכונת תספורת טובה שומרת אותך מתוקתקת בהשקעה מינימלית של 5 דקות פעם בשבועיים…

    ועכשיו ברצינות, לגבי הפסקה האחרונה. שימי לב גם ששיער גוף נחשב גברי באופן מובהק ושיער ראש ארוך לא ממש, וגם שלאחרונה יש יותר ויותר מבני המין השעיר שמטפחים את איזור המפשעה שלהם. אמנם לא בשעווה ובפינצטה, אבל הם בהחלט לא נרתעים מהסכין.

    בעיני גם האובססיה הנשית שאינה יודעת גבול וגם העניין הגברי המתעורר בטיפוח עצמי הם חלק ממגמה כללית של עיסוק גובר במראה החיצוני שלנו. תחת אותה מטרייה הייתי מכניסה את שגעון הניתוחים הפלסטיים ומכת הפוטושופ שאי אפשר לברוח מהם לאחרונה.

    אישית, כל פעם שאני נתקלת בטרנד חדש – מריטת שיער מהידיים, שעווה ברזילאית והלבנת הרקטום הם דוגמאות טובות לכך, אני שואלת את עצמי אם אני *ממש* צריכה עוד איבר גוף לפתח אובססיה לגביו. התשובה היא באופן גורף "לא!".
    אז ככה אני מסתובבת לי בעולם, אמנם לא נראית כמו בר רפאלי, אבל לעזאזל – לפחות יש לי זמן לקרוא ספר טוב בין הביקורים אצל הקוסמטיקאית.

  2. יופי נובמבר 16, 2010 בשעה 6:37 pm #

    פוסט מעולה ואמיץ. סחתיין!

  3. ענבל נובמבר 16, 2010 בשעה 7:25 pm #

    כבר כמה דקות שמרוח לי חיוך על הפרצוף (:
    פוסט מצוין!

  4. חגי נובמבר 17, 2010 בשעה 2:24 pm #

    רוני,

    אני מסכים עם קודמותי, פוסט יפה ואמיץ. כמו שאת אומרת בסוף, הפוסט מעלה יותר שאלות מתשובות.

    שלוש מחשבות שאני רוצה לחלוק פה עברו לי בראש בזמן הקריאה.

    המחשבה האחת שקפצה לי לראש היא הקשר ההדוק שבין קפיטליזם לתעשיית השיער. בעוד שהגוף הנשי היה כמעט מאז ומעולם תחת דיכוי מטעמים רבים, דווקא על הגוף הגברי ניתן לראות כיצד המעבר לתפישת הגוף ככלי שצריך לישר קו לפי נורמות תאגידיות. מזה כשלושים שנה, בערך מהיום שקלווין קליין הבין את העוצמה האפשרית שבהצגת דוגמן חלק ושרירי בתחתונים, עוברים גברים תהליך מאוד מהיר של שינוי תפישת הגוף. תופעות חדשות וניתנות לאבחון החלו מופיעות כמו תרבות חדרי כושר, הסרת שיער לגברים, קוסמטיקה לגברים וכדומה. נדמה לי מבעד לתהליך זה ניתן לראות גם את השינוי שהתחולל בקרב נשים. בעוד שדיכוי גוף האישה במשך שנים רבות היה במסגרת של דיכוי חיצוני (אישה לא צנועה תסבול מסנקציות חברתיות ממסדיות) הרי שהמערך הקפיטליסטי הפך את הדיכוי לפנימי, רצוני כביכול, ודיכוי חברתי. המערך הקפיטליסטי הפך את הגוף להשתוקקות בלתי ניתנת להשגה. אחד הדברים המעניינים באופן השוקי שמתנהל דיכוי הגוף הינו הדינמיות המהירה שלו. אישה שנראית "נכון" היום לא תראה "נכון" מחר. אם אתמול מידה 2 הייתה יפה, היום אנחנו במידה 0, ומחר נהיה במידה 3 ושנה אחרי זה, שוב מידה 0. מתולתלות יחליקו את השיער השנה ושנה הבאה חלקות שיער יתלתלו אותו. נשים כהות ילבינו את העור (במזרח אסיה למשל תעשיית הלבנת העור היא תעשייה מרכזית) ונשים בהירות יטגנו את עצמן.
    הדיון סביב שיער הגוף משחק באותו המגרש. נשים מצויות במלכוד. מצד אחד לוחצים עליהן להסיר שיער, ובו בזמן משדרים להן מסר שעצם תהליך הטיפוח הופך אותן לרדודות ושטחיות. הן מצופות לדעת את ה"שטויות ב'לאישה'" ובו בזמן להתבייש בכך שהן קוראות את השטויות הללו. בקיצור, כמו תמיד, בצורה גברית שכזו, אני מחפש אשמים, ונדמה לי שאפשר להאשים את המגזין בו ראית את בר רפאלי. זה לא חדשות מרגשות, אבל שווה לזכור את זה.

    המחשבה השניה שהייתה לי היא שקשה לעמוד על הגבול שבין טיפוח שאנחנו רוצים באמת בשביל עצמנו, וטיפוח שאנו לא רוצים ועושים בכל זאת בשביל החברה. גם מקלחת כל יום (או אפילו פעמיים ביום) היא תוצאה של טיפוח חסר ערך (בטח בחורף). אני חושב שצריך לנסות ולחשוב איך בעולם של חיקוי מגדרי ללא מושא ניתן לזהות את המרחב שבו הטיפוח הוא הרצון של ה"אני" למול המרחב שהטיפוח הוא כינון עצמי למול החוץ.

    המחשבה השלישית שעלתה לי, בעיקר אחרי שראיתי את התחתונים השעירים, היא ששעירות בחברה שלנו היא פריווילגיה של חלקים. דוגמנית בלונדינית דלילת שיער יכולה "להרשות" לעצמה ללבוש את התחתונים הללו. גבר חטוב וחלק, כמו הדוגמן בפרסומת, יכול ללכת עם גופיה "שעירה". היכולת הזאת משחקת בדיוק עם הנרטיב החלק. היא לא באמת מערערת אותו. ה"שעירות" של הבגדים מדגישה את הדוגמנים החלקים שמתחתם. זה ה"פגם" בתמונה שהופך אותה למושלמת. נדמה לי שעבור אישה שמנה, עבור גבר קירח, עבור זקן, עבור עובד זר, או בקיצור עבור כל מי שלא נתפש באופן כללי כאידיאל יופי, ה"זכות" ללכת עם שיער (אמיתי או מזויף) לא באמת ניתנת.

    לסיום, הזווית הקהילתית. בקהילה הנושא של שיער, נוכחותו והעדרו, הוא נושא מדובר ומעסיק. בארץ יש כמעט אובססיה עם הסרת שיער. המוזר הוא שדווקא האירופאים החלקים מאוד מתלהבים משיער גוף. כשבוחנים את ההיסטוריה של הקהילה מגלים שהתנועה להסרת השיער הייתה מהירה ומפתיעה. עד לפני לא כל כך הרבה זמן מודל היופי ההומואי היה הגבר האופנוען השעיר והמסוקס. מודל זה התערער וכמעט נעלם והיום המראה של "אופנוען" נתפש ככמעט פטיש.

    ולסיום של הסיום, נראה לי שחשוב לזכור גם את הקשר שנוצר בין שיער גוף וזהות. זה קשר מרתק, שדומה מאוד לתהליך שעבר משקל הגוף כמאפיין של זהות. נראה לי שזה קשר ששווה עוד לחקור אותו.

    • יעל נובמבר 18, 2010 בשעה 9:11 am #

      אין לי הרבה מה להוסיף, כי בסך הכל אני חושבת שנכון מאוד שהתעשייה של הסרת השיער – ובכלל של זיהוי 'פגמים' נוספים בגוף האדם (במיוחד האשה) חדשות לבקרים (הידעת שיש כיום ניתוחים פלסטיים לפות? כן כן, יש נשים ששוכנעו שהלאביה שלהן לא עומדת בסטנדרטים [שמישהו המציא כמובן] וצריך לתקן אותה) – היא עניין מסחרי לחלוטין. אבל כמה הערות:
      (א) אני חושבת שמעבר למסחריות נטו, יש כאן עוד שתי אובססיות של התרבות המערבית (שגם הן ממוסחרות כמובן): האובססיה לנעורים והאובססיה לנקיון. גוף חלק יותר נראה צעיר יותר, וגם נראה 'נקי' יותר; שיער גוף נתפס כסוג של לכלוך שצריך להסיר.
      ו-(ב) שהיא בעצם הסיבה שהחלטתי לכתוב את התגובה, ובמיוחד להערה הזו: אני חושבת שאתה קצת לכוד בסוג של 'אשלית הטריות', כלומר מתייחס לעשורים האחרונים כאילו כל ההתפתחויות חלו רק בהם, ולא כך היא. למשל, עוד לפני שצץ מראה ה-leather daddies היו הומוסקסואלים (כמובן), ובמשך תקופות ארוכות גם המודל שלהם היה המודל הנערי – ואפשר להסתכל עוד על היוונים הקדמונים ומה נחשב בעיניהם אידיאל יופי. גם בענייני הסרת השיער, אמנם המסחור הוא מאוד מודרני, אבל זה לא חדש. למשל אם אתה מכיר את האגדות על שלמה ומלכת שבא, הרבה מהן מתייחסות לרגליים השעירות שלה שלא מצאו חן בעיני שלמה; אני אישית זוכרת מלימודיי באוניברסיטה מדרש שמובא באחד הפירושים הביניימיים החשובים לקוראן (פירוש אלג'לאלין, למי שמעוניין) שבו מסופר בדיוק על העניין הזה, שמלכת שבא חשפה את רגליה (הסיפור על רצפת הזכוכית) ושלמה ראה שהן שעירות ונגעל, ואחד השדים שתחת מרותו בסופו של דבר ארגן לה מין משחה להורדת השערות. וזה מהמאה ה-15-16, ומן הסתם מתעד סיפור שהיה קיים עוד לפני כן. גם לגבי שיער ערווה ספציפית, אם מסתכלים על תמונות עירום ממאות השנים האחרונות, כמעט כולן מציגות ערווה חלקה, כי עירום יכול להיות אמנותי, אבל ערווה שעירה נחשבה פורנוגרפית. באמת.

      אז יש כאן כל מיני עניינים, ואני בעצמי לא מומחית גדולה להסטוריה אז אני לא אתיימר אפילו לנסות לקבוע מה התחיל מתי ואיך זה התפתח ולמה, אבל אני רק רוצה להדגיש שיש כאן איזושהי מגמה תרבותית – כל מיני מגמות תרבותיות, בעצם, ובכל מיני תרבויות – שחורגת מהעשורים האחרונים. נוח להתמקד בתקופות שאנחנו מכירים, כמובן, אבל צריך להזהר שלא לצאת אוטומטית מהנחה שרק מה שאנחנו מכירים קיים…

      • רוני נובמבר 18, 2010 בשעה 9:29 am #

        היי יעל, תודה על התגובה. מעניין שהזכרת את עניין הניתוחים הפלסטיים – הנה ממש פה מתחת, שירה שמה לינק לסרט תיעודי בנושא.

        ברור לחלוטין שאין לנו את הכלים לבחון את כל ההיסטוריה של היחס לשיער גוף. מה שכן, אפשר לשאול שאלות לגבי המצב כיום, לאו דווקא בהקשר למה שהיה בעבר (למרות שזה מעניין, ולכן בסוף הפוסט תהיתי על כך גם כן).

        את צודקת, מדובר במגמה תרבותית ארוכת-שנים. אבל להתמקד בעשורים האחרונים לא נובע מטעמי רק מנוחיות ומהמגבלות שלנו לחקור את העבר, בעיניי, אלא גם נובע מההבנה שלא תמיד חשוב לדעת "מה היה קודם" כדי לדעת מה אנחנו רוצים/לא רוצים עכשיו. אני לא מתכוונת, כמובן, שלהיסטוריה אין ערך. נהפוך הוא. אך לעתים ניתן לבחון תופעה חברתית-תרבותית ולגבש עליה דעות, ולחשוב לאן היינו רוצים ללכת איתה מכאן, מבלי שנדע שלפני כמה מאות, שלמה המלך נגעל משיערה של מלכת שבא (למרות שזה מעניין ביותר – תודה!).

        תודה על ההארות המעניינות, הלוואי וזה היה תחום קצת יותר נחקר. נכון לכרגע לא מצאתי יותר מדי ביבליוגרפיה מאירת-עיניים.

      • נעמה נובמבר 20, 2010 בשעה 7:59 pm #

        אגדות שעל שיער רגליה של מלכת שבא?! ברצינות? בחיים לא שמעתי על דבר כזה.
        את מכירה אחת ממקור יהודי או רק מוסלמיות?

      • יעל נובמבר 28, 2010 בשעה 10:15 am #

        לנעמה – סליחה שהגעתי לענות רק עכשיו, אבל לצערי אני לא מכירה מספיק את המסורות היהודיות כדי לענות לך. אני יודעת שעניין הרגליים של מלכת שבא מופיע ב'ספר האגדה' של ביאליק ורבניצקי (גם אם לא בפירוט שכזה), אבל אני די בטוחה שהם נשענו שם על המסורות המסלמיות (ולמשל מלכת שבא נקראת שם 'בלקיס', השם שניתן לה במסורת המסלמית). מעבר לזה, אני לא יודעת.

  5. רונן נובמבר 17, 2010 בשעה 3:28 pm #

    זה מזכיר לי שלא מזמן היו שתי פרסומות בטלויזיה לדאודורנט לנשים. בשתיהן הציגו לכאורה את האישה כחזקה על גבר (באחת היא מעיין סופרוומן שמצילה אותו, ובשניה היא עוזרת לו לטפס על הר – אם זכרוני אינו מטעני). וכמובן שבשתי הפעולות האלה צריך לחשוף בית שחי נעים וריחני, ממש מול הפרצוף של הגבר שסופסוף מרגיש בנוח בידי אישה חזקה וריחנית.
    אבל… בית השחי חלק כמובן. אז אנחנו הגברים לא צריכים לדאוג. בקיצור, המסר הוא שגם אם תהיו אתן סופרוומן, תפתחו קריירה, ותהיו נשים חזקות, ואנחנו הגברים נהיה "בסדר" עם זה, זה יהיה רק בתנאי שאתן מרוטות כהלכה, ושיהיה ברור מי הגבר פה.

    זה תמיד מזכיר לי את זה: http://tinyurl.com/245mewe

  6. שירה נובמבר 17, 2010 בשעה 9:31 pm #

    רוני, באמת אחלה פוסט, הוא ישר זרק אותי לסרט הדוקומנטרי המטריד והמרתק (שנראה לי שאת בכלל סיפרת לי עליו) בשם הואגינה המושלמת. http://yes.walla.co.il/?w=2/7833/1642972

    הסרט מתאר איך בשנים האחרונות מתפתחת באנגליה תופעה של נשים שעוברות ניתוחים קוסמטיים כדי להפוך את הואגינה שלהן ל"נורמלית" או "יפה" יותר.

    התופעה התחברה לי לפוסט הזה גם בגלל שמסתבר לפי הסרט שהשעווה הברזילאית היא כנראה זרז לתופעה הזו. כשהואגינה שלהן "נחשפה" גילו הנשים הללו (וכנראה גם אחרים סביבן) שלא כל איברי המיו הנשיים נראים כמו אלה של ילדות או שחקניות פורנו והחליטו לעבור את הניתוח.

    מעבר לזה, התופעה הזאת נראית לי כמו המשך קיצוני וישיר לתופעה שחגי הסביר פה בבהירות רבה. כמו שהוא כתב, העניין המטריד הוא שתמיד יהיה משהו שנוכל לשפוט את עצמנו לגביו, להרגיש פגומים בגללו ולהשקיע בו זמן ומשאבים, במקום לקבל ולאהוב את עצמנו או לפתח את עצמנו מבחינות אחרות. (ראיתי לא מזמן תוכנית בטלוויזיה על הארכות שיער והחלקות בקהילה האפרו-אמריקאית בארה"ב. מסתבר שכל החלקה כזו עולה אלפי דולרים. יש כל כך הרבה דברים אחרים שאפשר לעשות עם אלפי דולרים..).

    הבעיה היא לא רק שאנחנו נופלות או נופלים בפח הקפיטליסטי הזה, הבעיה היא (ואני מרגישה שאצל נשים זה עדיין קיצוני יותר) שאנחנו נותנות או נותנים לאיזה כוח חברתי עלום לגרום לנו להרגיש כל כך לא ראויות/ים שאנחנו ממש מכאיבים לעצמנו. כשחושבים על זה, אין בזה שום הגיון.

  7. eilonvi נובמבר 18, 2010 בשעה 5:47 am #

    כל הלחץ החברתי הזה להיות חלק – מופנה גם לגברים עכשיו…כך שלפחות בקטע הזה אנחנו לא היחידות 🙂 חוצמזה…תעשי מה שנוח לך ומה שבא לך! זאת הדרך היחידה להיות 🙂

    • רוני נובמבר 18, 2010 בשעה 12:30 pm #

      העובדה שהלחץ מופנה לגברים היא אפילו לא חצי נחמה… חבל שגבולות הדיכוי רק הולכים ומתרחבים. ובלי להמעיט מערך הלחצים שגברים נתונים בהם – גבר שילך עם שיער על הרגליים, על הפנים, בבית השחי, על הבטן, על החזה וכן – גם באזור המפשעה – ייחשב נורמטיבי לחלוטין (גם אם אולי לא הכי "אופנתי"). אישה – בחיים לא.

      לגבי לעשות מה שבא לי – נראה לי ששתינו יודעות שזה יותר מורכב מזה. כפי שכתבתי בפוסט – אם בא לי לא להסיר שיער בשום מקום, לעולם, זה לא בדיוק יתקבל בעין יפה (במקרה הטוב).

      הנה בדיוק נתקלתי בסיפור הבא, שמדגיש כיצד מי שבוחרת לצאת מגבולות הנורמה, יכולה גם לקבל תגובות אלימות:
      http://attcoil.wordpress.com/2010/11/18/%D7%96%D7%94-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99/

      בקיצור, כמו תמיד כשאומרים לי "תעשי מה שבא לך" (מתוך הכוונות הכי טובות, כמובן), זה הרבה יותר מורכב ומסובך. אף אחד לא נמצא מעל חוקים חברתיים נוקשים. וכל מי שמפר אותם, מרגיש זאת טוב-טוב על בשרו.

      • eilonvi נובמבר 19, 2010 בשעה 8:32 pm #

        אני בטוחה שלאפחד לא יהיה אכפת אם יהיו לך שערות ברגליים – מקסימום יחשבו שזה מגעיל או לא מושך…אני אישית מעדיפה רגליים חלקות אבל הייתה לי חברה בתיכון שהסתובבה עם רגליים שעירות מתוך בחירה ותמיד הערכתי את האומץ שלה…ובכל מקרה…מי מכריח מישהו לעשות "ברזילאי"???? אפחד לא יודע מה יש לך מתחת לבגדים אז למה שתתיקלי בתגובות אלימות?! זה נכון שסנקציות חברתיות חמורות מופנות לעיתים קרובות כלפי "השונה", אבל לא נראה לי ששערות גוף נופלות להגדרה של חריגה מגבולות הנורמה…לצערנו יש בארץ בעיה של אלימות והיא מופנית לפעמים גם כלפי "רגילים" שלא שפר ליהם מזלם, וחוסר נימוס מופגן עד בהמתיות לשמה של התנהגות בציבור – בעיה ישראלית ידועה – ולפיכך ההערות והמבטים ברחוב – תאמיני לי, כולם סובלים מזה.

  8. ismeralda נובמבר 18, 2010 בשעה 2:21 pm #

    קראתי – מדהים! אף פעם לא דיברנו על זה אבל אני גם עשיתי סקר… אני מתעניינת בנושא, מן הסתם. את מי לא שאלתי, כולל חברים ממנהטן, שטענו כי הם לא מעודכנים באופנות, וחברה שאמרה ששנות ה-80 חוזרות ובגדול ובכל תחומי החיים, וכך גם ב"אופנה התחתונה" הזו. לא התקדמתי(*) הרבה עם הסקר שלי. מה שכן, כנראה ש 40 ש"ח ו 10 דקות לפחות של כאבים הם מנת חלקי אחת לכמה שבועות (בבוסטון זה היה $70 אז אולי אני צריכה לראות את העניין כהתקדמות).

    * למרות זאת, כששאלתי, הבנתי מחברותיי שאף אחת לא חוותה איזשהו סוג של פידבק (חיובי/שלילי) בנושא (מבלי שביקשה מפורשות כמובן, וגם זה בד"כ היה יותר ברמה של דיון עקרוני).
    אני לעומת זאת כן חוויתי, הנה:
    בנים אינם יודעים דברים שבנות כן על תהליכים מסוימים, ולכן הם גם לא תמיד יודעים שע"מ לעשות שעווה ושזה יהיה אפקטיבי, יש לחכות שהשיער יצמח עד אורך מסוים. לכן פעם כשחיכיתי, קיבלתי את התגובה הבאה "רגע… זה לא היה חלק שם פעם?" רוני, הייתי בטוחה שחלקתי איתך את הרגע הזה!
    והנה עוד משהו – מדגם לא מייצג של מי שהראיתי לו את זה טען בתוקף שזה לא אמיתי… לשיקולכם: צילום של דמי מור
    http://downtownalleys.blogspot.com/2005/08/demi-moore-has-huge-bush.html

  9. עלמה נובמבר 19, 2010 בשעה 9:57 am #

    אכן, אנחנו רחוקות מאוד מלסיים את הדיון בהסרת שיער…
    מעניין איך שגם בחורות שמאמצות באופן ברור אידיאולוגיה פמיניסטית (כמוך, וכמוני) בדרך כלל כן מורידות שיער, לפחות מחלקים נבחרים של הגוף.
    למה הפחד מסנקציה חברתית במקרה הזה מרתיע אותנו יותר מאשר הסנקציה שתהיה בלהשתתף בהפגנה מסויימת, להשמיע דעות מסויימות, לכתוב פוסטים כאלה ואחרים?

    ולגבי תגובה עוינת של גברים: מעולם לא חוויתי דבר כזה, או קרוב לזה, ואני משערת שזה מאוד משפיל ולא נעים. בכל אופן, לדעתי זו דווקא דרך טובה מאוד להבין עם איזה גברים אני *לא* רוצה להתרועע. במיוחד לא בעירום.

    • רוני נובמבר 19, 2010 בשעה 12:55 pm #

      איזמרלדה – יש מצב שחלקת איתי את הסיפור הזה. כנראה שהמוח שלי הדחיק אותו, מסיבות מובנות 🙂 לגבי התמונה של דמי מור – אינני יודעת אם היא אותנטית או לא, אבל לפחות מדונה תמיד תישאר!

      עלמה, נראה לי שהתשובה לשאלה שלך היא שגוף וגופניות הם חזקים בהרבה מכל דעה או פוסט שנכתוב, ומכל הפגנה בה "ניתפס". הגוף שלנו הוא דבר שמעורר משיכה / דחייה ברמות ראשוניות ובסיסיות בהרבה מדעות אינטלקטואלית, איתן ניתן "לשחק" פינג-פונג מחשבות עם מי שעומד מולנו. זה לא רק קשור לנשים / גברים, כמובן. אנשים נדחים פיזית ובאופן לא רציונלי מכל מה שמלמדים אותם כבר מילדות להידחות ממנו – צבע עור, נטייה מינית, שיער, ריח… כל אלה יכולים לייצר דחייה גופנית קשה, במידה והם נתפסים כ"לא נורמליים" בחברה מסוימת.

      גוף הוא מעבר לרציונל, וקשה לשנות אינטואיציות ותחושות-בטן ראשוניות של מי שמולך. לכן, שתינו נימנע מלייצר דחייה וגועל שאנו יודעות שאת רושם שהם מותירים קשה – וכנראה אף בלתי אפשרי – לשנות.

  10. רוני נובמבר 19, 2010 בשעה 11:35 pm #

    eilonvi, יש הרבה (הרבה-הרבה, המון אפילו) דברים שאף אחד לא "מכריח" אותנו לעשות, ואנחנו עדיין עושים. למה? כי אנחנו לא רק עושים דברים שלא בא לנו לעשות כשמחזיקים לנו אקדח לרקה. אז למה בכל זאת מיליוני נשים עושות "ברזילאי" וסובלות פעם בכמה שבועות, וגם משלמות על כך? על השאלה הזו אני אתן לך לענות לבד.

  11. אני רק שאלה נובמבר 21, 2010 בשעה 6:03 pm #

    פוסט משובח במיוחד.
    אבל רק שאלה:
    האם גילוח פוטר ממנדבוצ'קס לפחות?
    אם כן, אז אפשר לראות בכך יתרון.

  12. פחדן אנונימי דצמבר 19, 2010 בשעה 8:22 am #

    היי. גיליתי רק היום את הבלוג, וחשבתי להגיב. מוטב מאוחר מאף פעם.

    אז ככה. אני תמיד אהבתי שיער גוף אצל נשים. לא רק ברגליים. גם בבית השחי, וגם על הבט. זה תמיד הדליק אותי מצד אחד (משהו הורמונלי) ומצד שני שימח אותי שהן שונות ממה שנחשב הנורמה. ואף פעם לא יצאתי עם מישהי שהסירה את שיער הערווה.

    ואז יצאתי עם בחורה בריטית, ששאלה אותי איך אני רוצה את שיער הערווה שלה (משולש, פס או חלק לגמרי). זה היה חמוד בעיני שהיא שואלת אותי, אבל החלטתי להישאר נאמן לעקרונותי ולומר לה שאני לא רואה סיבה לעבוד קשה בשבילי, ושלי לא באמת אכפת ואני דוקא אוהב שיער גוף. אבל היא הבהירה שהיא הולכת לעשות שעווה כי אחרת זה כואב יותר בפעם הבאה, אז אם יש לי העדפה, שאומר לה. אז אמרתי לה שתעשה חלק לגמרי, זה יהיה בשבילי חדש.

    וזה מה שהיא עשתה ואני חייב לומר: יש לזה יתרון אחד בולט. הרבה יותר קל להעניק מין אוראלי הורס. כשהשיער בדרך הכל מתבלבל לי ואין לי שליטה מספיק טובה על מה נמצא איפה (כן, אני יודע שזה אמור להיות טריויאלי, אבל בשבילי גם אחרי שנים של אימונים עדיין קשה לי למצוא את הדגדגן רק עם הלשון ולהצליח להישאר עליו באופן רציף). בלי שיער זה עולם אחר. זה כמו לנהוג במכונית ספורט, יש אחיזת כביש מעולה. והתגובות בהתאם. גם אקטים אחרים היה הרבה יותר קל לעשות עם בחורה חלקה לגמרי, הייתי יכול לעשות כל מיני פעלולים מאד מתקדמים, לקול תשואות רמות.

    בקיצור, דעתי בעניין: אין סיבה לטרוח בשביל גברים (אנחנו קלים; תקראי ספר טוב במקום ותספרי לנו עליו, יותר שווה), אבל אם את עם מישהו שטוב במין אוראלי, שווה לנסות.

    • פחדן אנונימי דצמבר 19, 2010 בשעה 11:33 pm #

      אני לא מאמין שכתבתי "להעניק מין אוראלי הורס". אני צריך לכתוב ללאישה.

      • רוני דצמבר 20, 2010 בשעה 9:21 am #

        האמת שהשפה שלנו – עם כל האהבה שלי לעברית – די מעפנה כשזה מגיע לסקס. יש הרבה מאוד אקטים מיניים ("אקטים מיניים!"), שלא מקבלים ייצוג הולם בשפה…

        נגיד, לא מזמן דיברתי עם חברה והיא אמרה ש"להזדיין" זו מילה מגעילה, אבל שלפעמים היא הכי מדויקת. והסכמתי איתה, אבל עדיין קשה לי לראות מעבר לגועל שהיא מעוררת בי. ומצד שני – מה אגיד? "לעשות סקס"? "לשכב"? "לקיים יחסי מין"? לפעמים, זה לא אף אחד מהנ"ל.

        אבל אם כבר – "להעניק מין אוראלי הורס" הוא דווקא ביטוי שאני מוכנה לאמץ. יש בו משהו תחושתי בלי להשתמש במילה (המעצבנת) "לרדת"…

Trackbacks/Pingbacks

  1. צ’יט בחיים האמיתיים « - נובמבר 25, 2010

    […] *פוסט אורח שנולד כתגובה לפוסט "שיערך הארוך, נערה" […]

  2. ונוס פגומה « - ינואר 30, 2011

    […] שרציתי להוסיף לדיון על השיער והסרת השיער שהתפתח סביב הפוסט של רוני, ופוסט התגובה של קרן, הוא שיער. לא ייצוג מילולי שלו, אלא […]

  3. קצרצרים: איפה הטחב על האבן שלי? « - אפריל 24, 2011

    […] על גוף ויופי אפשר לקרוא בפוסט של רוני כאן ובהפניות […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: