שיערך הארוך, נערה

|מאת רוני|

לפני ארבעה חודשים הקיץ התחיל. טוב, הוא התחיל לפני כן (וגם ממשיך הרבה אחרי שהיה צריך להיעלם!), אבל לפני ארבעה חודשים הגיע הרגע בו מדי שנה אני מבינה שכל מלבוש שמכסה את גופי מברכיי ומטה, אינו לביש או שמיש יותר. ובאמת כל שנה מגיע היום הזה: אני יוצאת מהבית לעוד יום תל אביבי, לבושה בג'ינס מצוי. בצהרי היום אני כבר צועקת על כל מי שנקרה בדרכי, יש לי וריד בצוואר שמאיים להתפוצף, והכל באשמת הבד החם-מדי שעוטף את רגליי המשוועות לאוויר המלוחלח של תל אביב. אך אליה וקוץ בה – באותו רגע של התגלות, אני בדרך כלל גם נזכרת שרגליי פשוט לא ראויות להיחשף בציבור במצבן החיוור וה… מה לעשות, די שעיר. בכל זאת, בתור רווקה מצויה אני מזמינה את עצמי להתעצל בחודשים הקרירים יותר, ומצבי חירום בלבד – נניח, מערכת יחסים עם בחור – הם המצבים היחידים המדרבנים אותי לעשות משהו בנדון (אך בחור שנשאר בחיי יותר מחודש מתחיל להיווכח שלא נבראתי בצלם בובת בארבי). אמנם כבר נתקלתי בעבר – ואני עדיין נתקלת – בבנות שמביעות שאט נפש משיער גופן גם כשהן בגפן, אבל לי הוא לא מפריע. הקיץ, כאמור, הוא זה הקורא לי לבחון את המציאות מחדש, ואני מוצאת את עצמי גוררת את רגליי אל הקוסמטיקאית.

סוגיית העל "הסרת שיער – כן או לא?" היא סוגיה שיש לתת עליה את הדעת. אבל בהרבה מובנים הנושא גדול עליי, אני מודה. נקודת המוצא של חיי היא שאני כן מסירה שיער בחלקי גוף נבחרים, כמו גם רוב הנשים שאני מכירה. והסיבות הן חברתיות גרידא מבחינתי: המחשבה על לצעוד חשופת רגליים מעוטרות שיער מלחיצה אותי עד כאב. הפחד מהבושה, והסכנה להיחשב "לא-מושכת" ולעורר תשומת לב בלתי רצויה, מביא אותי לעשות את מה שמרגיש לי נוח יותר, ביחס לנסיבות: למרוט, למרוט, למרוט. ג'ודית בטלר כותבת על הסנקציות החברתיות הקשות שנלוות למי שמפר את כללי החברה ההדוקים, ואנו – כדי להימנע מענישה מוסדית או חברתית – לרוב נמנעים מלשבור את החוקים. שיער על רגלי אישה? לא בבית ספרנו. עם זאת, מקרה-שכך-קרה בתחילת הקיץ האחרון, העלה בי מחשבות על הגבולות העדינים שכמעט כל אישה מתמודדת איתם. גבולות שנוגעים בשאלות ה-איפה, ה-למה, ובעיקר – הכמה.

כאמור, לפני ארבעה חודשים שמתי פעמיי אל ביתה של רוזה, הקוסמטיקאית המסורה שלי, רומנייה אסלית שיודעת את העבודה וממלאת חצאי שעות בדיבורים על גברים צעירים וחתיכים שאינם נחלת חייה יותר, ועל דיאטות פילאטיס רצחניות. אני בדרך כלל מהנהנת בצייתנות בעודה הופכת אותי לאותה בארבי שאני לא. אך באותו יום לפני ארבעה חודשים, רוזה כנראה החליטה שהקשר שלנו עלה שלב, והיא חלקה איתי תובנה חדשה: "שבוע שעבר," היא סיפרה לי כממתיקת סוד, "הורדתי ה-כל." נתפסתי לא מוכנה. "מה-אההה?" תמהתי. "הכל, הכל, ברזילאי, מותק. איזו הרגשה שאת לא מאמינה. פעם ראשונה שעשיתי, וזה מצחיק שאני לא עשיתי עד עכשיו כי ככה כולן שבאות אליי עושות היום – מגיל 14 ככה באות לפה עם האמא ועושות. רוצה גם?"

שתיקה.

אחסוך מכם את הפרטים המלאים, אבל אספר שלאחר ניסיונות הדיפה אמיצים מצדי, ומשא ומתן קולח שלא הכריע לטובתי, יצאתי לרחוב והרגשתי עירומה באופן לא טבעי. רוזה לא חסכה ממני את מחשבותיה על מה פירוש "טבעי" ומהו "לא טבעי" בעיניה; דימויים מספר הגו'נגל לא נחסכו ממני. נשאבתי למערבולת מחשבות ורגשי נחיתות – פתאום תקפה אותי חרדה שמעולם לא תקפה אותי קודם לכן – אולי אני מחוץ לעניינים. אולי יש סטנדרט בינלאומי או אפילו מקומי, שאינני עומדת בתקניו המחמירים. אולי אפילו חברותיי הקרובות ביותר יודעות יותר ממני, ואולי כדאי שאתחיל לשים לב, ואולי רוזה צודקת, ואולי אף אחד לא ירצה אותי לעולם, ואולי מיליוני נשים לא טועות ודווקא אני כן, ואולי ואולי ואולי…

רצה הגורל, ובדיוק באותו רגע עברתי ליד מגזין ישן שעל כריכתו התנוססה תמונה של בר רפאלי בביקיני. התנוחה הפרובוקטיבית ובגד הים הזעיר שלבשה, לא הותירו מקום לספק באשר למה שיש (או אין) מתחת לתחתוניה. וכמו בסיפורי סינדרלה העתיקים ביותר, באותו רגע קצר וגורלי ברחוב, הייתי אני בר רפאלי. הייתי מיליון דולר מנצנצים. הייתי האישה המושכת בעולם בעיני כל באי העולם. אבל אז הגיעה כרכרת הדלעת בדמות אוטובוס דן, שהשפריץ עליי גל ריחות שרופים, וניפץ את האשליה הזוהרת.

אמנם חשבון הוא לא הצד החזק שלי, אבל המשוואה פה די פשוטה. כך הזדחלה לה די בקלות מחשבה דכאנית אחת מיני רבות לראשי, שכבר מורגל בסינון מאסיבי של נורמות וכללים, ותורגל לתודעת-אי ציות-לנורמות משוכללת. בימים שלאחר מכן, התחלתי להתרגל למצבי החדש, שהוא (כך לפי רוזה) מנת חלקה של האישה-נערה המצויה. החלטתי שלא לשמור את החוויה שעברתי לעצמי, חלילה. מי שמכיר אותי יודע שיש דברים שאני אחלוק עם יחידי סגולה בלבד, אך לא דברים כאלה.

הימים הבאים היו מרתון של שיחות. שאלתי נשים על הרגלי מריטת השיער שלהן ("ברור שהכל!", "ברור שלא, איכס!"); שאלתי גברים על העדפותיהם האישיות ביחס לנשים חלקות יותר או פחות ("ברור שחלק!", "ברור שלא, איכס!" טוב, לצערי אף אחד מהם לא הרחיק לכת ואמר "איכס"); תהיתי למה גברים רוצים לשכב עם אישה שלדעתי נראית כמו ילדה; דובר רבות על תעשיית הפורנו; דובר על נשים שמאמינות באמת ובתמים שהן עושות את זה בשביל עצמן בלבד, ועוד. ובסופו של דבר, אני חייבת להודות שהמסקנות לא היו משמחות במיוחד. נשים רבות טוענות שהן מרגישות טוב כשהן חלקות עד כאב (מטעמי אסתטיקה והיגיינה, כמובן!), וגברים רבים טענו שהם אוהבים נשים חלקות עד כאב מאותם הטעמים, תרתי משמע. מעטים היו ה(א)נשים שחושבים שמדובר בעוד כניעה להבניה חברתית שמתבטאת בפרוצדורה שכרוכה בהרבה מאוד כאב פיזי של אישה, והתעסקות אובססיבית שלא לצורך, רק כדי שנוכל לחיות בסרט. פורנו.

*מצורפות תמונות עירום של… כן, זו מדונה גרסת 1978, שצילם הצלם לי פרידלנדר. ב-1985 פורסמה סדרת התמונות במגזין פלייבוי. אם נשאיר רגע את מחלוקת פלייבוי ומגזיני הגברים בצד, ניתן להניח כי המגזין, שמרגע ייסודו ייצג מיינסטרים של מודלים נשיים עירומים, לא היה מפרסם תמונות כאלה כיום, וכנראה שאף אישה מפורסמת לא היתה מעזה להצטלם כך, או בכלל להתהלך כך בעולם. כנראה שגם ב-1985 היה מדובר בתעוזה שאין להמעיט בערכה – האם היום זה היה עובר את סף העורך הזוטר ביותר?

ולסיום, סקירה קצרה של מה שקורה במרחב הוירטואלי: צפי סער כתבה בטורה גברת מג'ונדרת על גרביונים חדשים של מותג האופנה J.Crew, שיוצרים אשליה של רגליים שעירות. אני עדיין מטילה ספק בכוונות שעמדו מאחורי דוגמת התחרה (נראה כי אשליית השעירות התפלקה להם שם בטעות), אבל זה עדיין שוס. אביזרי אופנה נועזים יותר, שכוונותיהם דווקא לא משתמעות לשתי פנים, הם הבגדים הללו, של מותג האופנה Nutty Tarts – יש מתנדבות/ים..?

את הקישור לבגדים השעירים מצאתי בקבוצת הפייסבוק שפועלת כבר מספר חודשים תחת השם "שיער מיותר? אני אבחר!" הקבוצה קוראת לנשים (וגם לגברים) להסיר את שלשלאות השעבוד למלאכת הסרת השיער, שנדמה שלעולם איננה נגמרת; בעמוד כתוב מניפסט על בחירה חופשית: "…הקבוצה הזו נועדה לכל הנשים שבוחרות לבחור, שלא מגלחות כשלא בא להן. שמבינות שטבעי זה לא מגעיל, דוחה או מכוער; שבגילוח יש פן פטישיסטי נערי; ושלא תמיד בא להן להראות כמו ילדה בת 12…"

אפשר רק לברך על תקרית מיכל אמדורסקי הידועה. בעקבות התקרית, אתר וואלה! פרסם לא מזמן שני טורי דעה סביב נושא הסרת השיער. הטורים שטחיים בעיניי, אבל אני תמיד ישר קופצת לטוקבקים כדי להבין מה הקונטקסט שבתוכו נכתבים הדברים. לעיונכם הזהיר. עוד בוואלה!  – במאי האחרון סקר מדור האופנה את גיליון מאי של ווג פריז, בתוכו הופיע צילום עירום של הדוגמנית קריסטל רן, כשערוותה מוצגת לראווה. פעמים רבות צילומי אופנה רותמים עירום נשי למותג אותו הם מפרסמים, ללא כל צורך. האם גם כך במקרה הזה? אינני יודעת, אך הדימוי של הערווה השעירה של רן הותיר בי את רושמו הרבה אחרי ששככה הסערה סביבו.

יש עוד אור רב לשפוך על נושא זה, ובמהלך הכתיבה עלו בי שאלות רבות נוספות: מדוע שיער ארוך ושופע על ראשה של אישה נחשב "נשי" באופן מובהק, אך בכל אזור אחר בגוף הוא נחשב לדוחה? באירופה, היחס לשיער-גוף של נשים הוא סלחני בהרבה – מדוע בישראל השעבוד להסרת השיער הוא כה מקיף ונתפס כנורמטיבי? והאם היו תקופות בהיסטוריה של העולם המערבי, בהן שיער על גופה של אישה נחשב לעניין נחשק ומושך (כמו שבעבר נשים בעלות גוף, כמו אלה בציוריו המפורסמים של רמברנדט, היו סמל מין וכיום אינן עוד)?

שאלות רבות, וכרגיל – תשובות לא תמיד יש. כפתור התגובות מחכה – אמרו את אשר על ערוותכן.