שיח, תרבות ובעיית הנציגה

19 נוב

|מאת חגי|

אחד מהשיאים הפמניסטיים של סרטי דיסני הם הסרטים פוקהונטס ומולאן. עד לסרטים אלו, במשך 87 שנות פעילותם של אולפני דיסני, הציגו האולפנים דמויות של נשים חלשות ושבריריות. אמנם, כבר למן הסרטים הראשונים היו נשים גיבורות העלילה (דוגמת שלגיה והיפיפיה הנרדמת) אך המודל הבסיסי היה מודל המבוסס על הצורך של אישה "נפלאה" ושותקת לחכות לנסיך שיציל אותה מצרות שונות ומשונות בהן היא אשמה באופן ישיר או עקיף בשל פעולה אסורה שעשתה. לדוגמה, אכילת תפוח שהוצע על ידי אישה זרה כשהגברים אינם בבית בסרט שלגיה, או מעקב אחרי כוחות הפיתוי במעלה מגדל עד לדקירה בכישור בסרט היפיפיה הנרדמת. בכל הסרט היפיפיה הנרדמת שומעים את קולה של היפיפיה רק למשך דקות ספורות, כאשר מרביתן מוקדשות לשירה. בכל הסרט לא אומרת היפיפיה אף לא משפט אחד בעל משמעות.

עם התקדמות המודעות הפמיניסטית יצרו דיסני לאורך השנים דמויות נשים שנטלו חלק אקטיבי בעלילה, דוגמת בת הים הקטנה, שבאופן אקטיבי כרתה חוזה עם המכשפה ועלתה ליבשה. עם זאת, גם במקרה זה, הפעולה של בת הים הקטנה מתבררת כהרסנית, ורק התערבות האב והאהוב מצילים את בת הים ומאפשרים לה לחיות כבת חוה.

הסרטים פוקהונטס ומולאן מציגים נשים שונות.

בסרט פוקהונטס, פוקהונטס פורצת את גבולות הגזע, השפה והתרבות ומתאהבת בג'ון סמית, החלוץ הבריטי (והוא אף הולך אחרי לתרבותה שלה, בסרט השני כבר בחרו אנשי דיסני לחזור למודל פטריאכלי יותר, ופוקהונטס היא ההולכת אחרי ג'ון סמית' חזרה לאנגליה). אף שלכאורה מנסים הגברים בסרט להאשים את אהבתם של פוקהונטס וג'ון סמית' בעימות האלים שמתגבש בין הצדדים, יודעים הצופים שהסיבה לאלימות היא תאוות הבצע של הגברים, חשדנותם, וחוסר יכולתם להכיר באמת את האחר. דווקא אהבתה של פוקהונטס, המשליכה את עצמה תחת אלתו של אביה בשביל להציל את ג'ון סמית', היא המונעת את הלחימה ומאפשרת פיתרון של שלום (כמובן שמבחינה היסטורית ניתן להטיל ספק באמינותו של הסרט או בסבירותו). ג'ון סמית' עצמו אף הוא מתגלה כגיבור כאשר הוא משליך את עצמו על ראש השבט וסופג בגופו את הירייה של הלורד האנגלי תאב הבצע שרצה להתחיל בלחימה. הסרט למעשה מציג לנו מודל מגדרי שמקורו בפמיניזם התרבותי: כוחו של הגבר הוא בלחימה ובאלימות, וכוחה של האשה (וכן של עץ מדבר שמייצג מעין אם ראשונית) הוא באהבתה ודאגתה לאחר. יתר על כן, שני הכוחות הללו, נפרדים ובלתי ניתנים לעירוב, נדרשים לפעול יחד בשביל ליצור איזון נכון בעולם. רק הנשים – עם כוחן לאהוב – יכולות למנוע אלימות מיותרת, ומרגע שפורצת אלימות, רק הגבר יכול להתמודד איתה.

הסרט מולאן מציג חלופה אחרת; מולאן יוצאת למלחמה במקום אביה, ומתחזה לגבר. למרות קשיים התחלתיים, מולאן מצליחה להצטיין באימונים ובקרב כאחד (בכוחות עצמה היא משמידה את מרבית כוחות ההונים). לאחר שמולאן מתגלה כאישה ונזרקת מהצבא היא יוצאת להציל את הקיסר במעשה גבורה הירואי. מבצע ההצלה הינו הפוך לקרב: הפעם חבריה של מולאן לשדה הקרב הם שמתחפשים לנשים ומנצלים את ההנחה השגויה של החברה ביחס לעדינותן של נשים, בשביל לחדור לארמון ולנצח את אחרוני ההונים. המגדר מוצג בסרט בצורה ברורה כהבנייה חברתית, שאין לה דבר וחצי דבר עם יכולות של גברים ונשים בשדה הקרב. בסוף הסרט בוחרת מולאן לוותר על תפקיד יוצאת הקיסר שהוצע לה, ולחזור לבית אביה. מפקדה של מולאן מגיע אחריה לביתה כדי להינשא לה, ובכך נגמר הסרט.

כמובן שעל שני הסרטים ניתן למתוח ביקורת מבעד למשקפיים פמיניסטיים. כך, בסופו של יום, הסרט פוקהונטס מעביר לנשים ולגברים כאחד מסר מגביל, התוחם את הספירות הנפרדות שבין המגדרים. יתר על כן, הסרט אף מציג את מצב הדברים הטבעי ככזה בו הגברים הם המובילים את החברה והנשים הן הנלוות לגברים ומאפשרות איזון ועידון של האלימות הגברית. למעשה, התבוננות ביקורתית בסרט מגלה שהסרט, הנחזה כבעל מסר פמיניסטי, אינו עושה למעשה דבר מלבד לאשש את היחסים החברתיים ההיררכיים בין גברים ונשים. גם הסרט מולאן חשוף לביקורת פמיניסטית: כל גבורתה של מולאן מובילה בסופו של יום לתיקון מצב הדברים הטבעי המוצג לנו בתחילת הסרט. בתחילת הסרט נכשלת מולאן במבחנה של השדכנית לנישואים, והיא מוצבת תחת סיכון ביוש המשפחה. דרכה האלטרנטיבית של מולאן הובילה אותה בסופו של יום למקומה "הראוי", חזרה בבית אביה עם שידוך איכותי. האפשרות שמולאן תשמש מודל לשינוי היעוד הנשי המוצג בסרט (נישואים וריצוי) אינה מתממשת. הסרט מציג את מולאן בתור היוצאת מהכלל, ככבשה שחורה החוזרת לבסוף לתלם (ואף זאת, בעזרת התערבות אלוהית בדמות דרקון קטן).

בשביל לסבך את הדברים עוד יותר, גם על הביקורת הפמניסטית על שני הסרטים ניתן להעביר ביקורת פמיניסטית. מולאן ופוקהונטס (כמו כל דמות של גיבורה בודדת אחרת בסרט) בוחרות בחירה. במקרים אלה, הבחירה שלהן היא בחירה נשית סטראוטיפית. עם זאת, ניסיון לטעון שכל ייצוג סטראוטיפי של אישה, ככזו המבקשת לקדם דברים בכלי האהבה, או ככזו הבוחרת שלא להפוך לאשת קריירה, הינו דכאני לנשים בפני עצמו. ברור שלא ניתן לדרוש בשם הפמיניזם מכל הנשים להתנהג בניגוד לסטראוטיפ הנשי, אם זוהי הבחירה החופשית שהן חפצות בה.

השילוב הזה, של דימויים בודדים המועררים קושי בייצוג האישה, וחוסר היכולת האפקטיבית לבקר את הדימויים הללו בהיותם מקרים בודדים שאינם מתיימרים לייצג את כלל הנשים, הוא היוצר את בעיית הנציגה. ואם להסביר את הבעיה – בעיית הנציגה היא בעיית יסוד בביקורת פמיניסטית על מוצרי תרבות. כשל הייצוג הנשי, או ייצוג האישה באופן המכונן אצל הצופים דימוי של נשים כפחותות ערך, אינו נובע משום מצרך תרבות בודד בפני עצמו. הביקורת הפמיניסטית הינה ביקורת כמותית על כך, שבמוצרי התרבות כמכלול, נהוגים ייצוגים מסוימים ובעייתיים של נשים. עם זאת, ביקורת זאת הינה בלתי אפקטיבית מטבעה, שכן היא אינה מאפשרת לבקר מוצר תרבות אחד כשלעצמו. גם סרט או ספר, המתארים את האושר של אישה שאוהבת להיות עקרת בית ולשרת את הילדים והבעל, אינו כשלעצמו דכאני לנשים. הבחירה של אישה לחיות חיים ביתיים צריכה – בכל פרקספקטיבה פמיניסטית – להיות אחת האופציות הפתוחות בפני נשים. מולאן אינה אנטי פמיניסטית, וכך גם פוקהונטס. הייצוג הדכאני נוצר רק במקום בו מספר הייצוגים עובר מסה קריטית, והופך להיות הדימוי הסטראוטיפי של המיוצג, במקרנו, של נשים. במילים אחרות, הקושי נוצר מניסיון להחיל ביקורת המבוססת על מתודולוגיות של ניתוח חברתי-פוליטי (המשמשת לרוב ככלי לביקורת אפקטיבית על מוסדות וגופים ממשיים) על מושאים המצויים במרחב התרבותי.

נדמה שבעיית נציגה זו – או היעדר היכולת להצביע על נציגה אחת שיכולה להוות מושא לביקורת פמיניסטית כללית – ניתנת לפתרון בשני אופנים. אופן אחד הינו להטות את הביקורת מתוצרי התרבות, אל יוצרי ומכתיבי התרבות. במילים אחרות, פתרון זה הינו החלת הביקורת הכללית ולא פרטנית על הזירה התרבותית כזירה חברתית. כך למשל, ניתן שלא לבקר באופן פרטני כל סרט של דיסני, אלא לבקר את חברת דיסני על הקו הרווח ביצירותיהם. בדומה, ניתן לבקר ערוץ טלוויזיה, אולפנים או כל גורם כל אחד המכתיב ומעצב את אופיים של מוצרי התרבות. הבעיה עם ביקורת מסוג זה היא שביקורת כזו רלבנטית רק במקום בו יש ישות אחת קבועה שפועלת באופן שיטתי להעברת דימוי מסויים. פעמים רבות דימוי רווח בתרבות מיוצר על ידי גורמים רבים ושונים שאינם תלויים זה בזה. הדימוי משעתק את עצמו מבעד למוסדות שונים וזירות שונות, ואין הכרח שתהיה קורלאציה בין מוצרי תרבות המפיצים דימוי מסויים ובין גוף כזה או אחר המכתיב תרבות. יתר על כן, ביקורת כזו דורשת מהמבקר יכולת לזהות דימוי דכאני קוהרנטי אצל מכתיב התרבות. אם נחזור לדוגמה של דיסני, אופן הייצוג של נשים בשלגיה, בפוקהונטס ובמולאן אינו זהה, ומנגנון הדיכוי המופעל על הצופות מכונן אותן באופנים שונים. הביקורת האפשרית ביחס לאולפני דיסני מצטמצמת בשל כך והופכת לביקורת נגטיבית בלבד. ניתן לטעון כנגד אולפני דיסני שחסרים בסרטיהם דימויים מעצימים של נשים. עם זאת, קשה לגבש ביקורת פוזיטיבית, ולהצביע על סוג הבעייתיות בדימויי הנשים בסרטי דיסני. זאת מאחר ודימויי הנשים בסרטי דיסני אינם מתכנסים לכדי ארכיטיפ אחד, ואינם מבוססים על מודל (דכאני) אחד של נשיות.

אופן שני לנסות ולפתור את בעיית הנציגה הוא על ידי גיבוש מתודולוגיה ביקורתית פרטנית, המאפשרת לבקר באופן אפקטיבי יצירת תרבות בודדת. אין ספק שבמקרים קיצוניים במיוחד של דימויים דכאניים, ניתן להציג ביקורת אפקטיבית גם במסגרת הכלים הקיימים על הסרט הבודד. למשל, בסרט היפיפיה הנרדמת דימוי האישה הוא כה לא סביר עד שניתן לבקר אותו באופן אפקטיבי. המודל הנשי המוצג בסרט אינו מודל אפשרי או סביר כלל (באופן דומה, ביקר הסופר צינוא אצ'בה את היצירה "לב האפלה" של ג'וזף קונרד כיצירה בודדת, בה הדימויים הדכאניים של שחורים הינם לא סבירים בעליל). לעומת זאת, במרבית המקרים הדימוי הדכאני אינו בעייתי כדימוי בודד (בפוסט קודם מאת שירה בבלוג זה, נמתחה ביקורת על דמויות הנשים בסרט מרי פופינס, אף הוא של דיסני, ובראייתי הקושי המוסבר לעיל הוא בדיוק הקושי בביקורת שהוצגה על הסרט). יתר על כן, ניסיון להחיל ביקורת חברתית פמיניסטית על יצירה בודדות סובל מאותו הקושי המאפיין כל ניסיון לבקר מצרך תרבות על בסיס ערכים חברתיים, הוא קושי ההשטחה. בשביל לאמץ ביקורת זו יש לרדד את היצירה ולהתייחס אליה רק כאל כלי חינוכי לכינון הקוראים בהתאם לערכים חברתיים. בנוסף, ביקורת פרטנית שכזו סובלת מבעיית הסלקציה (ותמיד חשופה לביקורת כי היצירה הנדונה אינה יצירה מייצגת) והעדר הכלליות, ואינה מסוגלת להניע מסקנה אפקטיבית. על כל אלו, קושי רביעי עימו צריכה ביקורת שכזו להתמודד הינו הקושי המימתי. יצירות תרבות פעמים רבות מכילות מרכיב של חיקוי יחסים חברתיים קיימים. נדמה שהניסיון לבקר יצירה המציגה דימויי נשים בעיתיים המבוססים על דימויים רווחים בחברה. דוגמא חריפה במיוחד לבעייה זו ניתן לראות ביצירות המתרחשות בתקופה היסטורית. אם היצירה תציג את הנשים ככנועות ומשרתות הרי שיש בכך בכדי לכונן את הצופה באופן דכאני. אם היצירה תציג את הנשים כשוות לגברים הרי שהיא מעלימה ומוחקת את ההיסטוריה הנשית ודיכוי האישה. יצירה שכזו תצטרך ללכת בזהירות אין קץ בין הטיפות, וסיכוי ההצלחה שלה במבחן הביקורת הפמיניסטית הינם נמוכים עד בלתי קיימים (אף שניתן לחשוב על דרכים ליצר יצירה היסטורית המבטאת את הדיכוי הנשי ובו בזמן מבקרת אותו, זהו רף גבוה מאוד).

משראינו ששני הכיוונים לניסיון ליישב את בעיית הנציגה סובלים מקשיים אינהרנטיים, נדמה שצריך כלים אלטרנטיביים לביקורת אנאליטית לתיקון דימויי הנשים הדכאניים הנפוצים בתרבות. ניתן לחשוב על אי אילו כלים מסוג זה. לראייתי, כלי אפקטיבי אחד שניתן להציע הוא דחיית הביקורת האנאליטית ואימוץ קריאה קונסטרוקטיבית של מוצרי תרבות. קריאה קונסטרוקטיבית הינה קריאה השואפת לזהות ולהבליט את היסודות המעצימים של דימויי הנשים החבויים אף ביצירות שאינן בפני עצמן יצירות פמניסטיות. למעשה, פתרון זה אינו עוסק בליבתו במצרכי התרבות עצמם, ואף לא במוסדות מייצרי התרבות, אלא פועל להתמודד עם היחס שבין הצופה לבין המרחב התרבותי. מחקר התרבות, ביסודו, מניח שלתרבות ישנה השפעה מכוננת על הצופים והצופות. לרב, עיקר הדגש בדיון התרבותי הינו על מוצרי התרבות ועל גורמים המעצבים אותם. יחד עם זאת, בשביל שתהליך הכינון של התרבות את הפרט יש צורך במנגנון נוסף, הוא מנגנון ההפנמה. דמויות כמו היפיפיה הנרדמת ושלגיה הן דכאניות עבור נשים כי הצופות לומדות ומלומדות לצרוך את התרבות בדרך של הזדהות (כמובן שאף מחוץ לתחום של צריכת התרבות, נשים בצורה מובהקת בהרבה מגברים עוברות תהליך שיטתי של חינוך להזדהות). קריאה (או צפייה) קונסטרוקטיבית הינה קריאה המבקשת לערער על מנגנון הכינון של הפרט. אין מדובר על קריאה אלטרנטיבית של נרטיבים דומיננטים, המתנגדת לטקסט, או בקריאה המפרקת את הטקסט. בעוד שגישות מסוג זה מבקשות להתמודד עם הטקסט הלא פמיניסטי על ידי ערעור הטקסט, קריאה קונסטרוקטיבית מבקשת לשמר את הטקסט כמכלול אחד, ולטעון שכמעט בכל טקסט קיים נרטיב דומיננטי פמיניסטי (אף שניתן להציע הסבר תיאורטי מופשט ורחב יותר למנגנון זה, אמנע ממנו בשלב הנוכחי).

במסגרת קריאה קונסטרוקטיבית, משנה הפרט את תהליך ההפנמה שלו את מוצרי התרבות בשני אופנים מרכזיים.

האופן האחד הינו הסטת ההזדהות מהדמות כמכלול לתכונות פרטניות. אם בעידן המודרני נהוג להזדהות עם אדם (או דמות) הרי שאין בכך הכרח ואין זה דבר טבעי או עובדה שהתקיימה לאורך כל ההיסטוריה. למעשה, אף כיום ביחס לדמויות של גברים אין לצופה שום קושי לקיים הזדהות חלקית. גבר הקורא את לוליטה או את החטא ועונשו יכול לחשוב שהומברט הומברט הוא גאון ורומנטיקן ולהזדהות איתו מבלי להפנים נטיה פדופילית, או שרסקולניקוב הוא אדם רגיש ומורכב מבלי להפנים את נטייתו של רסקולניקוב לאלימות.

היסוד השני של הקריאה הקונסטרוקטיבית הוא פירוק גבולות ההזדהות. בעוד שתהליך ההפנמה הרווח הוא הזדהות עם דמויות על בסיס קטגוריות מעוצבות חברתית (מגדר, נטייה מינית, מראה גופני, גזע) הרי שאף בכך אין הכרח. אין שום סיבה שצופה יגביל את הזדהותו למרחב המתוחם על ידי מבנה חברתי דכאני. יתר על כן, בחינה של מנגנון ההפנמה של מוצרי תרבות יכולה להוביל לכך שאותו הפרט יצופה בהקשרים שונים להזדהות עם דמויות מקבוצות שונות. למשל, למול סרט העוסק ביחסי גבר ואישה מצופה האישה להזדהות בעיקר עם הדמות הנשים. לעומת זאת, בסרט על גברים לבנים ושחורים מצופה האישה להזדהות בעיקר עם הגבר הלבן (אם בסרט זה תהיה גם דמות נשית ההזדהות של הצופה עם הגבר הלבן תהיה קטנה בהרבה והיא תכונן את עצמה למול דמות האישה, וזאת אף אם המשותף בין הצופה לבין דמות הגבר גדול בהרבה מהמשותף בין האישה לבין דמות האישה בסרט). קריאה קונסטרוקטיבית של התרבות תהיה כזו המבססת את תהליך ההזדהות לא על זהויות מוגדרות ומגודרות אלא על בחירה אקטיבית של הצופה, גבר או אישה, בהתאם לתכונותיו ולאופיו.

אין ספק שהמנגנון המוצע, של קריאה קונסטרוקטיבית, הינו אפשרות אחת, ייתכן שלא הטובה ביותר, להפגיש בין פמיניזם לחיי התרבות באופן לא ביקורתי. יתרון אחד של השיטה, הוא בכך שהיא מאפשרת למי שמסכים עם הדברים לראות את פוקהונטס, מולאן – ואפילו את בת הים הקטנה – ביתר שלווה ובהנאה. אחרי הכל, אלו הם הסרטים שגדלנו עליהם…

 

אזהרה לפני קישור – הגרסה הזאת היא גרסה אלקטרונית לשיר. אני מאוד נהנתי, וממליץ בחום, אבל גורמים שמרנים כבר ביקשו לשים במקום את הגרסה הקלאסית והמוכרת. את הגרסה הקלאסית אפשר למצוא ביו-טיוב בקלות… תהנו 🙂

מודעות פרסומת

19 תגובות to “שיח, תרבות ובעיית הנציגה”

  1. נטע נובמבר 19, 2010 בשעה 12:19 pm #

    חגי! פוסט מאוד יפה 🙂 ופעם ראשונה שאני מגיבה

    ההערה העיקרית שלי נוגעת בנושא העיקרי של הבלוג..כדי להרחיב את אפשרויות ההזדהות של ילדים כדאי להרחיב בסרטים את מעגלי הדמויות שלרוב מצומצמים לאישה אחת, גבר אחד ומכשפה. סרט שעושה עבודה טובה בכך הוא צעצוע של סיפור. בצעצוע של סיפור למשל יש מספר דמויות מפתח עם תכונות אופי שונות (וודי, באד, ג'סי, אדון וגברת ראש תפוד, בארבי). יצירות המציגות מספר נרחב יותר של דמויות מפתח מאפשרות לצופה פתח להזדהות עם דמויות שונות ומציגות תמונה יותר מלאה של המציאות (אני לומד להכיר שיש דמויות אחרות סביבי שפועלות וחושבות אחרת).

  2. עלמה נובמבר 19, 2010 בשעה 10:39 pm #

    אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה הסופית (צריכה עוד לחשוב על זה) אבל הפוסט כולו כתוב בצורה מאוד מעניינת ואינטיליגנטית. אז תודה על זה.

  3. רוני נובמבר 20, 2010 בשעה 10:56 am #

    אז ככה, אני חושבת שכבר דיברנו על כך שאיננו מסכימים על עניין "פוקהונטס" ו"מולאן". קשה לי מאוד לראות בסרטים האלה ייצוג פמיניסטי אמיתי, גם אם חלה לכאורה התקדמות כלשהי מאז "היפהפייה הנרדמת" ודומותיה. אם כבר, נראה שהייצוגים המדכאים פשוט התעדכנו להתאים את עצמם לדור הנוכחי, שבאמת גדל לעולם שוויוני יותר. אבל עדיין מדובר בדימוי "מתקדם" והיפוכו – העובדה שמולאן בסוף נישאת למפקדה, ומחוזרת על ידו, היא עדיין העובדה החזקה שמעיבה על כל מה שקורה לפני, לדעתי. אני גם חושבת שסרטי וולט דיסני ניחנים בחוסר מודעות מרגיזה ומקוממת למצבן של נשים בעולם. בשיר part of your world מתוך הסרט "בת הים הקטנה", יש את השורות המזוויעות הבאות:

    Bet'cha on land they understand
    Bet they don't reprimand their daughters
    Bright young women, sick of swimmin'
    Ready to stand

    באיזה עולם הזוי יוצרי הסרט חיים בו, שהם מכניסים לפיה של דמות בת הים הקטנה שקר גס על עולם אוטופי בו כל הנשים כולן אשכרה בוחרות את גורלן (ע"ע עם מי הן תתחתנה).

    על אותו משקל, אני חושבת ש"מולאן" ו"פוקאהונטס" נגועים באלמנטים אוריינטליסטיים מביכים. כמו שבת הים הקטנה יכולה להיות "תמימה" ולחשוב שעולם החוץ הוא מושלם, כך אנו בעולם המערבי יכולים לקנות את הייצוגים העקומים של עולמות רחוקים דרך הסרטים של דיסני. דווקא העובדה שבחרו בנשים הללו, שאינן מערביות, לייצג דימויי נשים חזקות, היא עובדה מתמיהה לנוכח העובדה שדווקא נשות המערב הן שזכו להכי הרבה שינויים מתגמלים באורח חייהן ובאפשרויות הבחירה הפתוחות בפניהן בעקבות המהפכה הפמיניסטית.

    ולעניין המתודולוגיה שהצעת בפוסט – אני מסכימה שיש מצבים בהם ניתן לעשות קריאה פוזיטיבית של ייצוגי נשים, גם אם לא מדובר בייצוג ש*הכי* היינו רוצות לראות. דוגמה מעניינת מהזמן האחרון היא תכנית "רוקדים עם כוכבים". בעונה הנוכחית, הצטרפה לשורת ה"כוכבים" גילי שם-טוב, לסבית מוצהרת, שרוקדת עם פרטנרית אישה, ולא עם גבר. פתאום בכל עבר מדברים על גילי שם-טוב והעובדה שהיא לסבית. היא מופיעה בתכניות בידור בשעות פריים-טיים עם בת זוגה, מאיה פרר, והן מציגות לעולם זוגיות למופת.

    עכשיו, המוח הביקורתי שלי התחיל מייד לפעול, וחשבתי את הדברים הבאים: גם גילי שם-טוב וגם בת זוגה, מאיה פרר, הן בלונדיניות מצודדות ומאוד נאות למראה. כמו כן, מדובר בזוגיות חד-מינית של שתי נשים, שהיא יותר "קלה לעיכול" מזוגיות של שני גברים. ואמנם, שתיהן לסביות מוצהרות, אך מגיבות לתכתיבים הטרו-נורמטיביים של לבוש, מראה, עיצוב שיער וכו'. כלומר, אין פה – חס וחלילה – ייצוג של לסביות בוצ'יות קצוצות-שיער שלבושות בבגדי גברים. בקיצור, הן הפנטזיה הלסבית של כל גבר סטרייט ממוצע.

    אוקיי, אז מה עושים עם זה? האם זה אומר שייצוגה של גילי שם-טוב בפריים-טיים לא שווה דבר וחצי דבר? ובכן, לא. למרות שבשבילי, שתי נשים שחיות בזוגיות אינו דבר חדש או יוצא דופן, עבור רוב עם ישראל, מדובר בשבירה חזקה על הגבולות הברורים של מה שנחשב עד היום נורמלי. עצם העובדה שאני יכולה לשבת מול הטלוויזיה בשמונה בערב עם סבתא שלי, ולדבר על הזוגיות הלסבית שמוצגת על המסך בפתיחות (כי זה בטלוויזיה!) בלי להיחשד שאני בעצמי לסבית (סבתא שלי חיה בחרדה מתמדת שאני לסבית בסתר, ועוד דברים רבים שהיא מעדיפה שלא אהיה), הוא עניין חשוב בפני עצמו. שיחת הקפה במשרד מעולם לא היתה כה סובלנית לקהילת הלהט"בים כמו עכשיו. אני בטוחה שיש כמה אמהות ללסביות שמרגישות עכשיו הרבה יותר טוב עם הבת הלסבית שלהן. ככה זה כשזה מוצג כדבר "רגיל" בערוץ 2.

    אז כן, מוחי הביקורתי מיד תייג את סיפור גילי שם-טוב כהצלחה מפוקפקת. אבל תכל'ס, מדובר בהצלחה לא קטנה בכלל, והניסיון שלי לראות את הייצוג הנשי הלסבי הזה כמשהו חיובי, היה ניסיון מעניין שאפילו צלח, גם בזכות התיאוריה שלך, חגי 🙂

  4. חגי נובמבר 20, 2010 בשעה 2:15 pm #

    היי רוני,

    אני חושב שהציטוט שהבאת מבת הים הקטנה הוא דוגמא נפלאה לטענה שלי. אני חשבתי מאז ומעולם שהשיר, והסרט כולו, מאוד אירוני. ליד המשפט המצוטט יש את השיר הנפלא של אורסולה, שכולל (בדיבוב לעברית): "גברים שונאים אישה שמפטפטת/ שתיקה שווה זהב הם טוענים / ביבשה הן זה ברור / בנות שומרות על פה סגור / ומה בכלל יש להרבות כאן בדיבור" וממשיך לתיאור היתרונות של שפת הגוף (החטוב). כמובן, אפשר לפרש את הדברים לכאן ולכאן. מצד אחד, הדגשת הקול הנשי העצמאי וחשיבותו היא בעלת ערך. מצד שני, הקול שהסרט עוסק בו הוא קול של שירה, פיתוי וכישוף, ולא התוכן של הדברים הנאמרים. בדיוק במסגרת הזאת אני מנסה לטעון שהכל תלוי במנגנוני ההפנמה שלנו ולא רק ביצירה.

    גם הדוגמא של "רוקדים עם כוכבים" היא מעניינת. אני חושב שאם היו שמים זוג "בוצ'יות" קצוצות שיער בבגדי גברים, גם אז היה אפשר להגיד "אוף, שוב פעם החברה הסטרייטית מחזקת את הדימויים הנפוצים של לסביות, הרי לא כל הלסביות הן בוצ'יות". זה בדיוק היה המקרה עם ליאון ב"האח הגדול" (מה, כל ההומואים הם אוחצ'ות? הטענה הייתה שלאון לא מצייג את הקהילה אלא מאמת סטראוטיפ). נדמה לי שאלו דוגמאות טובות מאוד לעובדה שנציגים אף פעם לא יכולים ליצג בצורה טובה את הקהילה שלהם על מורכבותה.

    בכל מקרה, הדוגמא של הקהילה הגאה היא דוגמא מצויינת בהקשר הזה, כי ביקורת הדורשת שנפסיק לצרוך כל מוצר תרבות שאין בו יצוג של הומואים ולסביות וטרנסג'נדרים ובי היא, בפועל, הפסקת צריכה של תרבות לחלוטין. מעבר לכך, לפעמים יש משהו מעצבן קצת כשדוחפים דמויות של הומואים ולסביות רק לשם הפוליטקלי קורקט. אני מאוד מסכים עם מה שנטע כתבה על פלורליזם ביצוג (ודרך אגב, גם ב"צעצוע של סיפור", וסרטים מרובי דמויות מסוג זה כמו "עידן הקרח", הדבר הכי קרוב ללהט"ב שיש זה הבדיחות על הבארבי קן, שבסוף בונה את בית חלומותיו עם ברבי).

    נראה לי שנקודת מפתח בתגובה שלך, ששווה דיון, הוא המונח של "קל לעיכול", כאילו שמה שקל לעיכול הוא לא טוב. סרט, ספר, סדרה, אומנות, צריכים להיות קשים, לא נגישים, לא מהנים. ברגע שדרמה מהנה היא הופכת להיות שקרית, ברגע שמספרים לנו על בדיחות שסופרו במחנות (למשל כמו ב"החיים יפים") אנחנו חושדים שעוטפים לנו את הזוועות ומרחיקים אותן. נדמה לי שאולי יש הקשרים שחשוב להקפיד לא להפוך את התכנים לקלילים מידי (למשל השואה) אבל אני לא בטוח שזאת דרך טובה למדוד תרבות, ובעיקר תרבות פופולארית. אני חושב שאין שום דבר רע בעצם העובדה שמשהו הוא קל לעיכול. לא רק ברמה הפרקטית (המסר יגיע להרבה יותר אנשים) אלא גם ברמה העקרונית. לפעמים זה נחמד להנות, גם אם העולם הוא לא משהו, ולפעמים נחמד לחסות בצילה של הבועה, אפילו כשיודעים מה יש מחוץ לה.

    בכל מקרה, אני שמח שעזרתי לך להנות מרוקדים עם כוכבים, אפילו שברמה האישית, אני לא בטוח שאני מוכן בשביל המאבק הלהט"בי לשמוע את הברברת של אבי קושניר. בכל זאת, יש דמויות שפשוט אין סיבה להראות על המרקע.

    • רוני נובמבר 20, 2010 בשעה 3:41 pm #

      חגי, חגי, חגי! אין מצב שאני מקבלת את טענתך על הפרשנות של בת הים הקטנה כטקסט אירוני. השיר של אורסולה אכן מוצג לנו כשקר אחד גדול (היא הרי המכשפה) ולכן הטקסט על חוסר חשיבות הקול ניתן להבנה כשקר. אבל כפי שאתה בעצמך ציינת – הקול החשוב פה הוא הקול הנשי הפתייני, ולא הקול כסוכנות לעצמאות וסובייקטיביות בעולם. הנסיך מתאהב בבת הים הקטנה בעודה אילמת. נקודה. והוא נדלק על אורסולה בדמות האישה היפה רק כי היא שרה כמו מוזה סקסית. מה בין זה לבין קול שיש לו חשיבות בעולם? אני וענבר (שיושבת לצדי), לא מבינות על מה אתה מבסס את טענתך זו, מלבד תחושת בטן או רצון למצוא שם משהו עמוק ומעניין יותר מהשטחיות הבולטת לעין.

      לגבי "רוקדים עם כוכבים" – מראש לא היו שמים שם זוג לסביות בוצ'ות, ואם כן – לא הייתי מתלוננת אף לרגע. זו היתה יכולה להיות התקדמות מטאורית מבחינת הייצוגים ש"מרשים" לאנשים לראות בפריים-טיים. אבל באמת נראה לך שעזרת לי ליהנות מ"רוקדים עם כוכבים"? חה חה, לעולם לא!

  5. חגי נובמבר 20, 2010 בשעה 4:40 pm #

    אוקי, אתגר של ניתוח שירה זה לגמרי בשבילי

    אז, במיוחד בשבילך הקשבתי לשיר מההתחלה, ואלו הן מסקנותי.
    השיר בונה מתח בין העולם החומרי, במסגרתו נראה שיש לאריאל הכל, לבין העולם הרגשי-חוותי, ממנו חסומה אריאל. כפי שאראיל מציינת בתחילת השיר, לאור כל האוצרות שלה נדמה שכל תלונה היא התבכיינות, אבל היא רוצה יותר. היא רוצה להשתחרר, לרקוד, ללכת, לרוץ, לשכב על החוף. אחד הדברים המרכזיים שאריאל מבקשת בשיר הוא לא פחות ולא יותר מאשר ידע. היא רוצה לדעת כמו בני האדם. היא מבינה שידע הוא כוח, ושהעדר ידע מהווה חסם חברתי.
    בשביל להתמודד עם המצב הקיומי שלה, ממנו אינה מרוצה, היא בוראת את העולם של בני האדם כפנטזיה אידיאלית. שם רצים, משחקים, משתזפים כל היום על החוף. הצופה, שיודע את מה שאריאל לא יודעת (בהנחה שהצופה הוא בן אדם ולא בן-ים) מבין את האירוניה (נדמה לי שאף אחד לא חושב שבני האדם מתרוצצים כל היום על החוף). אם הצופה בטעות לא מבין את האירוניה, חמש דקות אחר כך מגיע השיר המצוין "מתחת לים" שמסביר שאין שום דבר כל כך טוב בעולם של בני האדם. כשאריאל עולה ליבשה אנחנו ממש רואים איך בני האדם מתייחסים לדגים המסכנים.
    אבל אריאל היא לא רק דג, היא אישה, והקשר שבין היחס לנשים בעולם של בני האדם, כמו גם בעולם של בני הים, לבין היחס לדגים, נדמה די ברור.נשים על היבשה שותקות כמו דגים. המכשפה לא משקרת. היא מתארת את המצב כפי שהוא. התהליך שהצופה אמור לחוות לאורך הרצף הזה הוא שמצב שבו נשים שותקות הוא מצב נוראי.

    אז כשילד (או מבוגר) רואה את הסרט, ומגיע לשורות המצוטטות על ידך, אחרי השאלה מה זה reprimand (נוזפים, מוכיחים) הוא מתחיל לבדוק את השאלה שאריאל מציבה לו (היא לא אומרת שעל האדמה לא מוכיחים את הבנות, היא bet you מתוך מקום של חוסר הכרות). המבט שלו אמור לעבור לאחותו ולשאול איך היא מרגישה והאם מוכיחים אותה. לכן, נדמה לי שזה שיר די פמיניסטי.

    בכל מקרה, אני לא מנסה לטעון שבת הים הקטנה זה סרט פמיניסטי. זה לא היה הטיעון שלי מלכתחילה בבלוג. אני רק טוען שיש בו יסודות כאלו, ושניתן לצפות בסרט באופן קונסטרוקטיבי, שיצור מנגנוני הזדהות חיוביים.

    דרך אגב, אחרי שקראתי את התגובה הראשונה, תהיתי אם באמת יש סרט שעומד בסטנדרט שאת מציעה. אז השאלה שלי (באופן כללי, לא רק אליך) היא האם יש ספר או סרט שלא ניתן לבקר אותו מכיוון פמיניסטי, קווירי, פוסט-קולוניאליסטי, מרקסיסטי וכדומה. אני לא מצליח לחשוב על סרט כזה.

    • נעמה נובמבר 20, 2010 בשעה 8:12 pm #

      אני דווקא די מצליחה לחשוב על סרטים כאלה – בערך כל הסרטים של הייאו מיאזאקי. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%99%D7%90%D7%95_%D7%9E%D7%99%D7%90%D7%96%D7%90%D7%A7%D7%99 מהבחינה הפמיניסטית הם נהדרים: אחת הדמויות הראשיות היא תמיד ילדה (בין אם אלה שתי בנות, בת ובן או בת אחת) שלא מוצגת בצורה סריאוטיפית, הצופה מזדהה איתה והיא עוברת תהליך כלשהו במהלך הסרט.
      אפשר לראות שם, נניח, חלוקת תפקידים מסורתית בין הורים (גם כי חלק מהסרטים ממוקמים בתקופה קצת אחרת כמו שנות השמונים) אבל מעט מאוד פעמים היה בסרטים משהו שהרגשתי איתו לא בנוח מהבחינה המגדרית.
      מומלץ מאוד!

      • רוני נובמבר 21, 2010 בשעה 5:29 pm #

        נעמה, תודה – נראה מעניין. בהחלט אמצא את הזמן לצפות.

  6. נדב פרץ נובמבר 20, 2010 בשעה 8:26 pm #

    אני רוצה להציע אפשרות שלישית לביקורת, שבאה גם מכיוון תיאורטי, אבל גם מהדרך שבה אני בורר תוכניות עבור הילדים שלי.
    הרבה יותר קל לי עם שלגיה מאשר עם מולאן/פוקאהונטס. שלגיה צולמה כשהייתה אפס מודעות פמיניסטית. כשכתבו את התסריט, אף אחד לא חשב שבחורה שעושה את מה שאומרים לה זה בעייתי. על זה אני יכול להגיד בשקט – אם אני לא אראה לילדים שלי דברים שמכילים אלמנטים שוביניסטיים, אני לא אראה להם שום דבר שנעשה לפני שנות ה-70 – ויש כאן יותר מדי לפספס. שלגיה היא קלאסיקה שאני לא מוכן לוותר עליה.
    מולאן ופוקאהונטס, לעומת זאת, נכתבו בתקופה שבה לא היה צריך לגלות את אמריקה כדי להבין שלהציג נשים כמי שכל שאיפתן בחיים זה להתחתן. זה מה שפסול בעיני בסרטים האלה – להכיר את הביקורת ולהתעלם ממנה.

  7. נטע נובמבר 21, 2010 בשעה 4:52 pm #

    אני לא חושבת שצריך להפסיק להראות לילדים סרטים של דיסני לפי האם הסרט פמיניסטי או שוביניסטי. לילדים קטנים, מאוד חשוב הנושא של המגדר שלהם- מה ההבדל בין בנים לבנות, מה יש לי שאין לו ולהפך, ילדות אוהבות לרוב להתחפש לנסיכות ובנים לגיבורי על. זה לא משהו שצריך לצאת נגדו, זה חלק מחיפוש הזהות המגדרית והסממנים שלה (באותו אופן שלא צריך לצאת נגד בן שמתחפש לנסיכה או ילדה שמתחפשת לסופרמן). זה שילדה רואה סרט של שעה וחצי על נסיכים ונסיכות לא אומר שמהיום היא תחכה להצלה. לילדים יש דמויות הזדהות משמעותיות מאוד בחייהן כמו אמא ואבא שלהם, הגננת, סבים וסבתות. דמויות אלו ועוד יהיו מרכזיות בבניית האישיות המגדרית שלהן. דוגמא לכך ניתן לראות בגנים בפינות המשחק השונות- המשחקים הרווחים הם משפחה, מרפאה, קניות בסופר, מכוניות- דברים שהם נתקלים בהם ביום יום בנוסף ואף יותר ממשחקי פנטזיה של נסיכות ונסיכים (וגם זה בעיקר באיזור פורים וגם אז הנסיכות שולטות ללא עוררין ולא שוכבות על איזה מיטה). בקיצר, אני חוזרת לטענה בתגובה הראשונה שלי, מומלץ לחשוף ילדים לסוגי אנשים שונים ודמויות הזדהות שונות בסרטים והצגות, ולהוות להם מודל ראוי בעצמך ולגדל אותם ואותן להיות אישיות שלמה שלא נבנית ונופלת על סרט אחד. ורוני- באמת? רוקדים עם כוכבים?

    • רוני נובמבר 21, 2010 בשעה 5:22 pm #

      הבהרה חשובה ביותר בתור התחלה: לא ראיתי, אני לא רואה ואני מקווה שלעולם לא אראה "רוקדים עם כוכבים".

      זהו, עכשיו לענייננו – נטע וגם נדב, מסכימה איתכם לגמרי. גם אני לא בדעה שצריך למנוע מילדים גישה לסרטי וולט דיסני וכו'. זה מה שקיים בעולם, ילדים אוהבים את זה, וזה לא הדבר היחיד שמשפיע.

      אתמול בדיוק ישבתי עם אמא שלי ואחותי, ואמא שלי סיפרה כיצד כשהיינו קטנים (אני, אחי ואחותי), היא היתה צופה איתנו בהרבה סדרות שהיו אז בטלוויזיה ובסרטים רבים של דיסני (אני במיוחד אהבתי את בת הים הקטנה, החיה והיפה ואח"כ פוקהונטס), ותוך כדי הצפייה היתה "משחילה" לנו מסרים פמיניסטיים ומנסה לפרש את המתרחש על המסך באופן פמיניסטי (ממש כמו שחגי עושה בפוסט!). זה מאוד הפתיע והצחיק אותי, אבל זה היה גילוי מאוד נחמד. (סוד כמוס: היו לי מיליון בארביות בתור ילדה, אין-סוף שמלות ורודות ונוצצות, נעלי לכה עם פפיונים, תמיד התחפשתי לנסיכה / פיה / כלה, ובקיצור, עמדתי בכל הסטראוטיפים של מה שילדה קטנה אמורה לאהוב).

      עוד סיפור: בשנה הראשונה לתואר, למדתי קורס שקראו לו "מגרים עד וולט דיסני", בו המרצה בעיקר דיברה על פרשנויות עקומות של אגדות ילדים עתיקות, גם בסרטים של וולט דיסני. מה שקרה זה שהאחים גרים (אך לא רק) כתבו אגדות ילדים מאוד "דוגרי" ווולט דיסני באו וסילפו את המציאות לפי ראות עיניהם. באחד השיעורים ראינו קטע מ"סינדרלה", ובכיתה ישבו שתי בנות שמעולם לא צפו בסרט וולט דיסני בעבר (בגלל שאמא שלהן לא הרשתה, מטעמים פמיניסטיים). הן היו כאחוזות כישוף. לצד הזעזוע שעורר הסרט על ייצוג האישה העקום שלו, היה ניכר כי הן גם קצת נהנות…

      לכן, אצפה עם ילדיי בוולט דיסני. נשיר את השירים ונראה את הסרטים שוב ושוב ושוב (נכון שככה ילדים אוהבים?), ואני אעשה כמיטב יכולתי להיות מחנכת טובה, ולהראות להם שאפשר אחרת.

  8. הדס נובמבר 21, 2010 בשעה 7:23 pm #

    ראשית אני רוצה להגיד שאני ממש נהנית לקרוא את הבלוג שלכם. בינתיים כל דבר שקראתי פה, כולל התגובות המלומדות היה מאוד מעניין.

    וכעת, אחרי המחמאות (הכנות), הגיע הזמן לשאול את השאלה – חברים, האם אתם אמיתיים?
    האם הדיון הזה בפמיניזם ומעשים מתוך בחירה לעומת מוסכמות חברתיות, האם הדיון הזה הוא רלוונטי לחיים שלכם, או רק דיון אקדמי, ניסוי מחשבתי, כמו שאמר פעם מרצה שלי לפיזיקה?

    מבין כולכם אני מכירה רק את חגי, אבל תרשו לי להניח ששלושתיכם בני 20-30, לא נשואים וללא ילדים.
    ובכן, בעיניי אתם לא באמת מסוגלים (עדיין) להבין את הדילמות הקשות שעומדות בפני אישה שרוצה להיות פמיניסטית.
    האם להוריד שיער זו אכן שאלה חשובה שהועלתה באופן מקסים בפוסט ההוא (אין מילה עברית לפוסט?), אבל התשובה אליה לא חורצת גורלות.

    מנסיוני האישי, אפשר, אמנם לא קל, אבל אפשר להיות פמיניסטית בדיוק עד לנקודה שאת מחליטה שאת רוצה ילדים.
    גם אני ישבתי בהקבצות הגבוהות עם מספר בנות הולך ופוחת ככל שעולים בכיתות. גם אני התעקשתי ללמוד אלקטרוניקה ולא כלכלת בית (כן כן, בשנות ה-90 עדיין עשו חלוקה מגדרית בחטיבת הביניים בשני המקצועות האלה).
    לאחר מכן למדתי הנסדת חשמל בטכניון – מקצוע גברי לכל הדעות. אפילו שירתתי ביחידת מודיעין בתפקיד טכני, והנשים שהיו בקומה שלי היו פקידות או אחראיות משאבי אנוש. אין מה לדבר, פמיניסטית למופת.

    אבל אבל אבל, יקירי המקסימים, ברגע שבעלי (לא אוהבת את כל ה"בן זוגי" האלה, בעלי, מה יש?), ואני החלטנו שאנחנו רוצים ילדים, משום מה הוחלט שאני אכנס להריון.
    אי לכך, אני הייתי זו שפעם בשלושה שבועות החסירה כמה שעות בעבודה לטובת בדיקה זו או אחרת (ועשיתי ממש את מינימום הבדיקות).
    בהמשך להחלטות החד צדדיות, שוב הוחלט שאני אהיה זו שאלד את התינוקת שלנו, כך שלאחר הלידה הייתי צריכה להישאר בבית 6 שבועות ולהתאושש.
    בעלי היקר, באמת אב למופת, אבל בכל מה שקשור לחלב אם – הוא לא הצטיין בייצור, כך ששוב נאלצתי אני להניק את התינוקת המקסימה שלנו ולהישאר עוד כמה שבועות איתה בבית.
    מאז, השתחררתי מהצבא וכשהחלטתי לחזור לטכניון לתואר שני, היה זה אך ברור שאני אפסיק לעבוד ב-4 ואאסוף את הקטנה מהגן ובעלי-הוא ימשיך לעבוד שעות ארוכות כדי להביא את מה שנקרא "המשכורת העיקרית".

    ופה טעון בדיוק הנושא: את נושא הלידה/הנקה וכו' אפשר לפטור בכך שזה זמני.
    אחרי שזה נגמר האישה חוזרת להיות שווה לגבר מבחינת יכולת ורצון לעבוד.
    טעות!! העובדה היא שנשים מרוויחות פחות, ולכן אם רוצים רווחה כלכלית עדיף שהאישה תהיה זו שתתפשר על הקריירה ושהגבר ימצה את הפוטנציאל הכספי שלו.
    ונניח שזה לא היה המצב והייתי יכולה להרויח כמו בעלי, האם הייתי אפילו שוקלת לוותר על אותן 4 שעות עם ילדיי מידי יום אחרי הצהרים?
    הרי ערך האמהות הוטמע בי כל כך חזק שאין סיכוי שאני אפסיד את כל הגן-שעשועים-פאזלים-חביתות-מקלחות היומי שלנו.
    ומה עם בעלי היקר? מדוע הוא, באופן כל כך טבעי מרגיש שזה כן בסדר לראות את הילדים (ערים) רק פעם בשבוע ובעיקר בשבתות, רק כדי לאפשר לו למצות את עצמו מקצועית (ולהביא עוד כמה שקלים בכל חודש)?
    כשאני חושבת על שני הילדודס שלי, ממש לא מעניינים אותם שיקולים מגדריים. אני בטוחה שכל מה שהם רוצים זה שההורים שלהם יחבקו אותם בדרך מהגן וינדנדו אותם בגינה.
    אני פשוט לא מסוגלת לוותר על זה בשביל שום דבר ובעלי כן וזו לדעתי מהות חוסר השיויון.
    לא משנה מה נעשה או נלמד או נעבוד. בסופו של יום, רוב האימהות יעזבו הכל בשעה 4 כדי לטגן עוד חביתה ורוב האבות ימשכו עוד חצי שעה בפינת הקפה כדי לחזור אחרי שכל בלגאן המקלחות יגמר.

    לסיכום, עם כל מה שאמרתי עד כה, למרות שלפעמים קשה לי, אני מרגישה שלמה עם אורח חיי. הבעיה היא שההשלמה הזו נובעת מכך
    שאני לא באמת פמיניסטית. כשזה ה"מאני טיים", אני בדיוק כמו אמא שלי והסבתות שלי.

    נ.ב. לא התייחסתי לזוגות חד מיניים כי אני לא מכירה זוג כזה עם ילדים אבל באמת יכול להיות מאוד מעניין לשמוע.

    • רוני נובמבר 22, 2010 בשעה 7:54 pm #

      מצטרפת לדבריו של חגי, וגם אומרת תודה בשמי על התגובה המעניינת והמושקעת שלך, הדס. אני שמחה לדעת שעל אף שאיננו נמצאים במקום שלך, ומדברים על נושאים שאת מרגישה יותר מרוחקת מהם כיום, אנחנו מצליחים לעניין ולאתגר את המחשבה.

      אשמח מאוד להמשיך לקרוא תגובות שלך פה. נתת לי חומר למחשבה.

    • נעמה נובמבר 25, 2010 בשעה 6:13 pm #

      פוסט= "רשומה" בעברית.

  9. חגי נובמבר 22, 2010 בשעה 9:19 am #

    הדס,

    קודם כל תודה.

    אני חושב שאת מעלה הר של סוגיות בתגובה אחת, וכל סוגיה שווה דיון בפני עצמו (ואולי אפילו פוסט בשם "האם אנחנו אמיתיים"). אני חושב שאפשר לענות לך בכל מיני דרכים.

    דרך אחת יכולה להיות שאין סיבה, בגלל שהבית וההורות הם זירה מרכזית של פגיעה בנשים, לא להתייחס לזירות נוספות. אפילו פה כבר הועלתה טענה דומה, כשרבים הגיבו שצריך להתייחס למקרים של אפלייה ולא להתעסק במיני "שטויות פמיניסטיות עמומות". דוגמא שהתייחסת אליה היא הסרות שיער (או טיפולי יופי אלימים אחרים). את אומרת שזה לא משנה עולמות, ואני דווקא טוען שכן. אני חושב שתעשיית היופי ושקריה משנה את עולמן של נערות בולמיות ואנורקסיות (ומעודדת אותן לפתח את המחלה). אני טוען שהוליווד גורמת לנשים להרגיש רע עם עצמן באופן קבוע. אני טוען שיש קשר הדוק בין "סקס והעיר הגדולה" (וסדרות דומות) לעובדה שנשים מוציאות בממוצע הרבה יותר כסף על בגדים, נעליים, קוסמטיקה ותספורות מאשר גברים (כמובן, זאת רק חצי התמונה, גם המחיר של בגדי נשים, קוסמטיקה לנשים, תספורות נשים ונעלי נשים הוא הרבה יותר גבוה). אין ספק שתופעות חדשות, כמו החלקת שיער לנשים שחורות, ששירה התייחסה אליה, באלפי דולארים, ניתוחים לעיצוב הוגינה ולהלבנת פי הטבעת, שלא לדבר על הגדלות חזה, שאיבת שומן ועוד ועוד, כולם משפיעים מאוד על החיים, בעיקר של נשים.

    דוגמא לא פחות טובה יכולה השפה. את שואלת מה רע ב"בעלי"? בן גוריון כתב "במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת את כבודה של האישה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא 'והיה ביום ההוא – תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי' (הושע ב' 18)" (בן גוריון במכתב לשר האוצר ביחס לטפסים בהם היה סעיף "שם הבעל / האישה", 5.5.1953). אז נכון, גם השפה היא לא חזות הכל, ויש הרבה דברים חשובים שלא משנה איך קוראים להם הם עדיין נוראיים. אבל השפה היא חלק, היא משפיעה, ולא צריך לזלזל במשמעויות שלה. אני לא אומר שתפסיקי להגיד בעלי, או שתעוררי מהומה כשאת צריכה למלא את הסעיף "אב המשפחה" בטפסים של קופות החולים (כן, כן, יש סעיף כזה). אני רק מבקש שתהיי מודעת לכך שלא מדובר בביטוי "ניטראלי".

    אבל אני לא אתחמק, ואנסה לגעת בנקודת של הורות וילודה. לא כתבנו על הנושא הזה בבלוג, לא בגלל שהוא לא מעניין, אלא, נדמה לי, מהסיבה הכפולה הבאה. ראשית, אנחנו באמת רווקים וללא ילדים. שנית, וחשוב יותר, על הנושא של הורות ולידה נכתבו הרים של טקסטים פמיניסטיים. חוקרות ראדיקליות-מרקסיסטיות דמיינו כיצד טכנולוגיות של הפריה וגידול חוץ גופי ישחררו את האישה (הקיבוץ, במובן מסוים, ניסה לעשות זאת במתכונת של חדרי ילדים). פמיניסטיות ליבראליות דיברו על שיוויון בנטל הגידול ונלחמו לתת לגברים חופשת לידה (ואכן, יש מדינות באירופה שגברים בפועל יוצאים לחופשות לידה, ואפילו בארץ האפשרות הזאת כבר קיימת). פמיניסטיות מתחום המשפט כתבו אין סוף מאמרים, והובילו מאות ואלפי מאבקים לקידום השיוויון בשכר, ולמניעת אפליה בתעסוקה. חוקרות מתחום חקר התרבות (Culture Studies) זיהו כיצד המבנה של מקום העבודה מדיר נשים (כך למשל, השאלה היא למה בכל כך הרבה מקומות עבודה יש חדר כושר, ואפילו לפעמים חדרי משחקים, מטבחונים, פינות קפה ועוד ולעומת זאת למעט בגוגל בערך בשום מקום אין מעונות לילדים או פינות הנקה, דבר שבשילוב עם היות ההורה המגדל לרב האם מוביל להדרת נשים ממקום העבודה). יש אפילו מחקרים על המבנה של תאי השירותים במקומות ציבוריים והעובדה שהם מתוכננים לגברים שמשתינים בעמידה ולא לנשים שיושבות (תחשבי מתי בפעם האחרונה היה בתא שירותים ציבורי שהיית בו מקום להניח את התיק. זה נדיר, כי גברים לא מסתובבים עם תיק, ולכן לא שווה להתייחס לצורך הקטן הזה בוו).

    את אומרת בסוף התגובה שיוצא שאת לא פמיניסטית, כי ב"מאני טיים" את בדיוק כמו הסבתא והאמא שלך. במילים אחרות, את הפנמת את הערכים ההגמוניים ועכשיו טוב לך כשאת חיה על פיהם. קודם כל, אין בזה משהו שהוא בהכרח לא פמיניסטי (גם בפוסט על הסרת השיער עלתה השאלה האם יש משהו לא פמיניסטי בהכרח בהסרת שיער, ככל הנראה, למרות שמדובר בהבניה חברתית, קשה לנו לבקר נשים שעושות זאת). נדמה לי שכל דיון על פמיניזם צריך להתחיל מתוך הנחת מוצא שאנחנו כבר הפנמנו הרבה מאוד הבניות חברתיות כאלה ואנחנו צריכים לתקן את העולם תוך התייחסות אליהן. ממש כמו הבחירה להמשיך להשתמש במילה בעלי, אם את עושה אותה, יש פה הרבה עניין של מודעות. שאלה מעניינת היא האם את מחנכת גם את הילדים שלך להיות כמו ההורים שלך – שהבנים ילכו לעבוד והבנות יגדלו ילדים. לתת לילדים בחירה, זאת סוג של מודעות פמיניסטית. השאלה היא מה מונע מבעדך לדרוש מבעלך פעמיים בשבוע לראות את הילדים, בדיוק כמו שאת מצליחה לעשות את זה תוך כדי שאת עובדת, כותבת דוקטורט ועושה עוד מיליון וחצי דברים. הוא מושך זמן בפינת הקפה? אז למה לא לבקש ממנו לא לעשות את זה? את כותבת שנשים מרוויחות פחות. נכון. אבל השאלה היא האם את מרוויחה פחות מגברים מקבילים לך? ואם כן, האם את עושה משהו עם זה? אני לא אומר שאת צריכה לסחוב את מאבקי כל העולם על גבך, ויכול להיות שתעדיפי להשלים עם אפליה בשכר בשביל לא לעשות בעיות במקום העבודה, אבל לפחות תהיי מודעת לאי הצדק שבזה, ובמקומות בהם תוכלי ותרצי, תהיי מודעת שיש טעם ויש צדק לנהל מאבק.

    האם אנחנו אמיתיים? נכון, לא חווינו את שלל החוויות האנושיות. אף אחד לא עשה את זה. שליש מאיתנו מעולם לא היו אישה. שני שליש מאיתנו מעולם לא היו הומו. אף אחד מאיתנו לא שחור, באופן מצטער אנו רק שליש מזרחים (שניים מאיתנו חצי מזרחים). אף אחד מאיתנו לא גדל בפריפריה, לא חי במדינת עולם שלישי, לא עסק בזנות או בפורנוגרפיה. שלושתנו כבר בגיל שיש בו לא מעט זוגות עם ילדים. לנו אין ילדים כרגע. חלק מזה הוא מבחירה, מרצון לעצב את סיפור חיינו באופן שבו הוא מעוצב. חלק מזה הוא מכורח, מהעובדה שבמדינת ישראל, לשם הדוגמא, הומואים לא יכולים לאמץ ילדים. הרבה פעמים אוהבים להאשים את התל אביביים בבועתיות, כאילו שאנחנו לא רואים את הדברים. אני חושב שזה לא כך. אולי אנחנו לא רואים את הדברים טוב יותר מהרבה אחרים, אבל אנחנו רואים לא רע. לכן, לשאלתך, כן, אני חושב שאנחנו הכי אמיתיים שיש.

  10. דניאל נובמבר 23, 2010 בשעה 2:46 pm #

    רציתי להוסיף לדיון סיפור – לפני שנה בערך עשיתי יומולדת אגדות לשתי בנות תאומות (של זוג הורים הומואיים, נראה לי שהפרט הזה יהיה רלוונטי להמשך)
    כל ילד במסיבה בחר דמות מתוך פיטר פן והצגנו את כל האגדה בפרקים (יש לציין שזה היה לגמרי מושפע מהסרט פיטר פן של וולט דיסני) שתי בנות היומולדת למרות המצופה (ז"א שני האבות היו די מופתעים) בחרו לשחק את פיטר פן.
    הא לכם, קריאה פמיניסטית של הסרט! הן לא היו פיטר פן בן או פיטר פן בת הן פשוט רצו לעוף, להלחם ברעים ולהציל את הטובים! תכלס נשמע לי הכי הגיוני:)

Trackbacks/Pingbacks

  1. קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון- חמש סיבות לראות true blood « - מאי 4, 2011

    […] בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התוכנית true blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלושת עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מהסרט "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף התגבשו לי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן). […]

  2. מיס פיגי ואני « - דצמבר 19, 2011

    […] בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר […]

  3. מיס פיגי ואני | תרבות | סלונה - דצמבר 21, 2011

    […] בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: