בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע.

לא מזמן נתקלתי בסרט קטן ושקט בשם וונדי ולוסי. הסרט הזה החזיר אותי לתחושה הזאת. למשהו שנראה לי דומה הרבה יותר למציאות שהרגשתי, לארה"ב שאני חוויתי. זהו סרט מסע מ-2008 שביימה קלי רייכארט. למרות שהסרט זכה לתהודה ולהערכה במסגרת קהל קולנוע האינדי האמריקאי, נדמה לי שלא רבים או רבות מחוץ למעגל הזה שמעו עליו. גיבורת הסרט היא אשה צעירה בשם וונדי, שנוסעת לאלסקה ברכב הישן שלה עם הכלבה שלה לוסי. העלילה נעה לאט, אין פס קול והסרט ריאליסטי כל כך שבהתחלה נדמה שלא קורה בו שום דבר. גם ההתרחשויות הדרמטיות ביותר מצטיירות בו לרגע כאירועים קטנים וכמעט טריוויאליים, אבל הצטברותן לאורך הסרט יוצרת אפקט משמעותי ויוצא דופן.

וונדי נוסעת לאלסקה בשביל לעבוד. יש לה מחברת עם חשבון הוצאות ולפי הרישומים שלה בה, הכסף שלה, שלא היה רב מלכתחילה, הולך ואוזל. היא ישנה במכונית, וכשנגמר לה האוכל בשביל לוסי היא גונבת כמה קופסאות שימורים מסופרמרקט מקומי. נדמה גם שאין לוונדי חברים או בני משפחה שהיא קרובה אליהם במיוחד. היא לא מתכוונת להישאר בעיירה בה היא נמצאת, אבל קורים שני דברים: הראשון הוא שהרכב שלה לא מתניע והיא צריכה לחכות שהמוסך יפתח. השני הוא שבעקבות גניבת קופסאות השימורים היא נלקחת למעצר קצר. לוסי, שוונדי קשרה אותה מחוץ לסופרמרקט, כבר לא נמצאת שם כשוונדי חוזרת מהמעצר. מהרגע הזה ואילך וונדי מחפשת את לוסי ומחכה שהרכב יתוקן.

חשבתי הרבה על הסרט הזה. מעבר לסגנון המדויק והרגיש שלו,  הוא מתכתב עם נרטיב קולנועי אמריקאי רחב יותר. יש שני ז'אנרים בולטים בתרבות האמריקאית שנראו לי רלוונטיים במיוחד. הראשון הוא סיפור המסע, בו הנווד או הנוסע האמריקאי הוא הדמות המרכזית, דוגמת השיר  King Of the Road של רוג'ר מילר, Into the Wild החדש יחסית, שהפך לאחרונה לסוג של קאלט שקט (ונדמה קצת כמו המקבילה הגברית של הסרט הזה), ועוד סרטים, ספרים ושירים רבים שמשתתפים בכינון מיתוס הנווד – אותו איש שקט וחזק שמתמודד עם איתני הטבע, כמעט תמיד עוקף בהומור ציני את המכשולים הנקרים בדרכו, ותמיד מטייל לבד במסע של חיפוש עצמי, שהוא בדרך כלל, מחזק ומחשל.

ז'אנר נוסף הוא סרטי הנערים והכלבים האמריקאים. הבולטים שבהם הם לאסי שובי הביתה ו- Old Yeller. כמעט אין מי שלא מכיר או מכירה את המסע הארוך שעורכת לאסי בסרט הראשון בסדרה כדי לשוב ולהתאחד עם הילד שהיא אוהבת. Old Yeller הוא סרט שהפך לקלאסיקה בעיקר בארה"ב. עלילת הסרט כוללת חברות אמיצה המתפתחת בין נער לכלב ש"מאמץ" אותו. בסוף הסרט, אשר השתקע עמוק בתוך התרבות הפופולארית האמריקאית, הנער נאלץ לירות באולד ילר הנאמן, מכיוון שנדבק בכלבת במהלך אחד ממעשי הגבורה והסיוע למשפחתו.

כאשר בוחנים את וונדי ולוסי לאור סרטים אלה, ולאור דימויי הנוודות, קשה שלא להשוות בינם לבין דמותה של וונדי. הדבר הראשון שקופץ לעין הטשטוש המגדרי של וונדי. וונדי נראית כמו נער צעיר, השיער שלה קצר, הבגדים שלה בסגנון גברי והיא רזה מאד ורצינית. דמותה של וונדי מתנגשת עם רבים מהסטריאוטיפים הרווחים של התנהגות ודימויים נשיים. בניגוד לדימוי רווח של נשים כדברניות או פטפטניות, וונדי מדברת מעט מאד במהלך הסרט. כאשר היא כן מדברת, הדיבור שלה הוא תכליתי ומאופק. היא אינה מרחיבה בקשר לרגשותיה ואינה משתפת איש במידע אישי לגבי עצמה. כאשר וונדי נתקלת בבעיות טכניות במהלך הסרט, צורת ההתמודדות שלה אינה "אופיינית" לנשים אחרות שאנחנו נתקלות בהן בתרבות הפופולארית. היא אינה מחכה שיחלצו אותה מהסיטואציות אליהן היא נקלעת. היא אינה מתחננת או מפלרטטת כדי להיחלץ מצרות. בניגוד למה שאולי היינו מצפים או מצפות מאשה צעירה הנוסעת בגפה, וונדי אינה מבקשת עזרה מאיש ואינה נחמדה באופן מלאכותי. אין לה חברים או חברות שאנחנו יודעים עליהם והיא גם אינה נמצאת בקשר זוגי. וונדי נראית "כמו" בחור, נוסעת "כמו" בחור, מתמודדת עם החיים "כמו" בחור. אבל כמובן שהמציאות מורכבת הרבה יותר: לאורך הסרט מתגלה כי הסיפור של וונדי אינו דומה כמעט בכלל לסיפור של המקבילות הגבריות שלה.

 

דוגמה בולטת לכך היא האינטראקציה בין וונדי לבין הגברים השונים בסרט. וונדי משתנה מסיטואציה לסיטואציה, אך מה שבולט במיוחד היא העובדה כי דווקא באינטראקציות עם הגברים הסמכותיים ביותר, אלה שתפקידם לאכוף את הכללים – השומר המפנה אותה ממגרש חניה, מנהל הסופרמרקט והשוטר הלוקח את טביעות כף היד שלה – האווירה מנומסת מאד וכמעט נעימה. דווקא הנעימות הזאת מעוררת חשד ומחשבה על מעמדה של וונדי. לכאורה, וונדי נעה בעולם כמו בחור צעיר – סובייקט בוחר וחופשי – אבל בפועל, המגדר והמעמד החברתי-כלכלי משחקים שניהם תפקיד חשוב. מעניין לראות כיצד גם כאשר מאמצת דמות נשית מאפיינים גבריים וא-מיניים המעמידים אותה במצב ניטראלי לכאורה, העמדה שהיא מוצאת בה את עצמה היא העמדה הנחותה ביותר מבחינה חברתית וכלכלית. אין לה בית, כתובת או טלפון, אין לה כסף. מצבים שבקונטקסט אחר היו יכולים להתפס כחופש אבל במקרה שלה משקפים רק תלישות וחוסר אמצעים. כמובן שניתן לטעון שיש גם גברים צעירים שנמצאים במצב דומה, אבל האופן שבו וונדי נאלצת להתמודד עם הסיטואציות הללו חושפת את החולשות שבהיותה אשה שמצד אחד לא משתמשת ב"נשיות" הנורמטיבית שלה ונאלצת להתמודד עם החוק היבש (למשל, היא אינה מפלרטטת או בוכה בכדי להיחלץ מצרות), ומן הצד השני היא חסרה את הביטחון הקיומי או את האפשרות להתנגדות מול העולם, מצבים נפשיים-חברתיים שרוב הסיכויים שהיו לה לו היתה גבר.

סצנה המדגימה זאת היטב, היא הסצנה בה וונדי ישנה ביער ומתעוררת באמצע הלילה, כאשר גבר זר ופסיכוטי מעיר אותה ומדבר איתה. ברגע שהגבר הזה מגיע, המחשבה הראשונה שהתעוררה בי היתה, "למה היא ישנה ביער?" הרי ברור שזהו מצב מסוכן – יכול לקרות לה משהו. כלומר, מתעוררת האשמה אוטומטית כלפי וונדי, חסרת האמצעים וחסרת האונים. לעומת זאת, במקרה של גיבור שהוא גבר, מצב שבו הגיבור תקוע והולך לישון ביער בקונטקסט של סרט מסע, מתקבל על הדעת מיד ואנחנו אף מצפים לחיבור המתבקש שבין גיבור המסע לבין הטבע, שם הוא אמור "למצוא את עצמו", וליצור קשרים משמעותיים עם זרים שיעניקו לו תובנות על החיים. אם מישהו היה מפחיד אותו או מנסה לתקוף אותו, היה ברור שהאשמה בתוקף, ולא בגיבור הנתקף. כאן, לעומת זאת, באופן לא רצוני כמעט הנטייה ה"טבעית" היא להאשים את וונדי על כך שהסתכנה.

סצנה זו גם מייצרת ציפייה סמויה לניסיון אונס, שבסופו של דבר לא מתרחש. במקום, האיש הזר מנהל מונולוג לא קוהרנטי על החברה. הוא מתאר את חוויית התסכול וחוסר האונים שלו בעולם, את הבדידות והשוליות שלו. משהו בנרטיב הזה – מפחידה ככל שתהיה הסיטואציה – מדבר בעקיפין את החוויה של וונדי עצמה, חוויית החיים בשולי חברה שאינה מקבלת ואף מדירה.

הסרט ממשיך לייצר סט של ציפיות הנלוות לדימויים של מסע ונוודות, וחותר תחת ציפיות אלה פעם אחר פעם. למשל, נדמה כי סרטים רבים וכן סדרות טלוויזיה בארה"ב מתאפיינים באתיקה של עזרה לזולת והכנסת אורחים. אלמנט ייחודי בסרט זה הוא כי וונדי, בניגוד לאתוס המקושר לדימוי הנווד הבוטח הנסמך על עזרתם של זרים, אינה קושרת קשרים משמעותיים עם אף אחד בעיירה הקטנה שהגיעה אליה, אפילו לא עם השומר שעוזר לה ומציע לה להשתמש בפלאפון שלו כדי לנסות ולאתר את לוסי. בהקשר הזה חותר הסרט תחת ציפיות הוליוודיות ואמריקאיות אודות טוב ליבם של זרים. לעיתים קרובות אנחנו נתקלים בהקשר זה לפחות בדמות אחת תומכת ומאמצת שמוכנה לעזור ולסייע לילדים או לנוודים במצוקה ברמה של קרבה משפחתית כמעט. אחת הדוגמאות העדכניות ביותר לסרט כזה הוא The Blind Side עליו זכתה סנדרה בולוק באוסקר האחרון. בהקשר של נשים, נדמה כי ביצירות מן הסוג הזה נוצר פעמים רבות בלבול בין סיוע לבין "קח ותן" רומנטיים ומיניים. במקרים רבים הציפייה הסמויה של הצופים או הצופות היא שהצד המסייע (בדרך כלל גבר) ייצור התקשרות רומנטית או מינית עם הצד הנזקק (האשה), אשר מצידה מעוניינת פעמים רבות בהתקשרות זו, והסיוע שהיא מקבלת מהגבר משמש קטליזטור להתאהבות בו. הביטוי הרווח Damsel in Distress מתכתב עם צורת התנהלות זו. במקרה של וונדי ולוסי, וונדי אינה משחקת את התפקיד הסטריאוטיפי הנשי, והאינטראקציות שלה עם הסביבה חותרות תחת הייצוגים הקלאסיים הללו, ראשית כל, כי אין בכלל אלמנטים של אינטראקציה מינית או פוטנציאל לאינטראקציה כזו עם אף אחד מן האנשים או הנשים שהיא פוגשת, אך במיוחד כי אין כאן גבר שבא להושיע אותה.

לבסוף, הקשר המשמעותי ביותר בסרט הוא הקשר של וונדי עם לוסי. ברור לנו מן ההתייחסות של וונדי אל לוסי ואל ההיעלמות שלה, כי לוסי היא כנראה באמת החברה הטובה ביותר של וונדי. אחרי ההעלמות, וונדי מחפשת אחריה ודואגת לה כאילו היא מחפשת בת משפחה. וונדי לוקחת על לוסי אחריות מלאה אשר גורמת לנו להזדהות איתה ולחוש אליה אהדה רבה. בהקשר הזה, מתבקשת ההשוואה בין האשה הצעירה והכלבה, לבין דימוי הנער הצעיר והכלב. בסרט הזה נדמה כי הקשר ביניהן מדמה יותר קשר של אם ובת, ולא בנות לוויה, ובסופו של הסרט, כאשר וונדי משאירה את לוסי אצל משפחה "טובה יותר" שיכולה לדאוג לה, הקונוטציה האוטומטית היא של אם שמוותרת על בתה. אם בנרטיב הנער והכלב, הסוף הדרמטי הוא מות הכלב או שילוח הכלב רק על מנת שיוכל לחזור, הרי שכאן מתגנב הנרטיב הנשי של יחסי אם-בת לתוך החזות והמסע הגבריים של וונדי. אבל – וזה "אבל" חשוב – כיוון שאחרי הכל לוסי היא כלבה ולא תינוקת. מצד אחד, מעשה הוויתור על לוסי שובר את הלב, במיוחד בקונוטציות יחסי האם-בת שמתכוננות, אבל מצד שני זה לא כל כך נורא. שוב עולות שאלות בנוגע ליחס לזהות הנשית בנרטיב הסרט: האם מעשה הנטישה נתפס כבגידה בזהותה הנשית של וונדי? או שמא המעשה, בדימוי של יחסי אם-בת מרוככים, מסמל חתירה תחת זהות זו?

השאלות הללו הן מה שמייחד את הסרט הזה, למרות שעלילתו פשוטה ולא מתחכמת, אם מתעמקים בסאבטקסט של הנרטיב, מקבלים סרט המערער על האבחנות שלנו בין נשיות לגבריות, ומאפשר לנו לראות את הדברים באופן "הוליוודי" פחות ומעמיק יותר. העובדה שהסרט יוצא מתוך הנחה שדמותה של וונדי – בניגוד לדמויות נשיות פאסיביות בהיסטוריה הקולנועית – יכולה לנוע בעולם באופן המדמה תנועה והתנהלות של גבר, וכי וונדי יכולה להשיל מעליה סממנים נשיים מובהקים, היא נקודת מוצא מעודדת, המעידה על אפשרות לשינוי רעיוני עמוק ומשמעותי ביחס החברתי לגבי יכולותיהן של נשים ומעמדן בעולם. לצד זאת, הסרט מעמת אותנו עם סט הנורמות הרווחות לגבי נשיות וגבריות ואנו מוצאות או מוצאים כי לא מספיק רק להתנהג אחרת כדי שהמציאות תהיה שונה, וכי העולם מלא במכשולים שלא ניתן להתעלם מהם.

בסופו של דבר, על אף העצבות שהוא משרה, הסרט הזה נדמה לי כחלק מתהליך חיובי של פירוק נורמות מוכרות של זהות. אמנם בשלב הזה הפירוק מכאיב ומבלבל – הוא מפשיט את הגיבורה מזהות אחת, אך מתקשה לספק לה זהות אחרת;  במצב כזה, וונדי יורשת רק את החסרונות שבקיום הלכאורה גברי שלה אך נותרת חשופה לסכנות ולסטריאוטיפים רבים שמביא עמו הנשי. אבל מן הצד השני יש בסרט רמז למהפכה, לציפייה למצב שבו לא נצטרך "להתחפש" לנשים, והכאב שכובל אותנו לחיים יהיה רק הכאב הבסיסי של הקיום, ללא הכאב המחליש של הדיכוי.

מודעות פרסומת

11 תגובות to “בדרכים”

  1. רוני נובמבר 12, 2010 בשעה 4:19 pm #

    שירה, תודה על הפוסט יפה (שוב) לשבת.

  2. אריק נובמבר 12, 2010 בשעה 8:30 pm #

    נשמע מעניין, אני אחפש את הסרט. תודה.

  3. רון נובמבר 12, 2010 בשעה 9:09 pm #

    בדומה לשירה, אני מכיר את החוויה של לטייל ברחבי ארה"ב באמצעות גרייהאונד, ולמרות שאני גבר וטיילתי עם עוד מישהו, מהמפגשים שהיו לי עם בחורות שונות באוטובוסים שונים אני יכול מאוד להבין את מה שכתוב בתחילת הפוסט. היה נדמה לי שהבנות שאני וחברי דיברנו איתן באוטובוסים ובתחנות ממש חוו הקלה ששני בחורים כביכול "נורמלים" (בהתרשמות ראשונית ויחסית לשאר הסביבה, לפחות) נמצאים בסביבתם ומפיגים את הבידוד (לאו דווקא הבדידות) שהן היו בו באותו הרגע (ללא שום הקשר מיני).

    את הסרט אני לא מכיר, אבל מהתיאור עלתה בי דווקא השאלה של מהי ההגדרה של שוויון עליו מדובר? הרי גבר שנתקף בעודו ישן לבד בטבע, סביר שרק יישדד, אולי תוך פגיעה פיזית. לאישה יש יותר סבירות להיתקף מינית. אולי יש כאן חוסר שוויוניות, ובטח שזה לא הוגן, אבל אני לא חושב שזה לא בסדר ששירה כעסה על הדמות בסרט על שהסתכנה כך. האם שוויון בין נשים לגברים אומר שצריך להיות שוויון מלא בהתנהגות? או דווקא בהזדמנויות חברתיות? אני חושב שהשני הרבה יותר חשוב מהראשון. ע"פ התיאור, הדמות בסרט התנהגה באופן "גברי" בהתמודדותה עם האתגרים בפניה. זכותה כמובן, אבל האם הייתה בכך אשמה לו הייתה משתמשת בנשיותה על מנת להתמודד? אולי זה היה עוזר לה (כמובן שיכול להיות שאז הסרט היה פחות טוב).

    לגברים ונשים יש התנהגויות שונות באופן טבעי, וזה לא הופך אותם ללא שווים, אלא לשונים (אני אומר את זה לא כאמירה, אלא כמישהו ששוקד בימים אלו על קורס באבולוציה התנהגותית אנושית, ונתקל בהמון חומר שגורם לי להאמין בזה). בטיול שלי בארה"ב, עברתי בשכונות לא סימפטיות במיוחד, הרבה פעמים ליד תחנת הגרייהאונד המקומית. אבל אני גבר, וטיילתי עם חבר, ולבשנו פרצוף קשוח אז הרגשנו בסדר. לא הייתי רוצה שאחותי תלך לבד בשכונות האלה. אני לא חושב שיש משהו רע בנטייה ה"טבעית" להאשים את ונדי על כך שישנה לבד בטבע – היא בסיכון גבוה יותר, לכן היא צריכה להיזהר יותר. זה לא הוגן, אבל זה גם בטח לא שוביניזם.

    • רוני נובמבר 12, 2010 בשעה 10:32 pm #

      רון, תודה על התגובה. אך נראה לי שהבנת קצת לא נכון את הטענה ששירה העלתה – היא לא טענה משהו נגד וונדי, אלא רק הצביעה על מצב קיומי של נשים, שהוא מצב של הימצאות בסכנה אחרת מגברים, כמו שאתה בעצמך רואה ומכיר. זה לא קשור ישירות למונחים קלאסיים כמו שוביניזם או לשוויון. זהו מצב מורכב ונכון לכרגע, זה העולם בו אנו חיים. שירה לא האשימה את וונדי באמת, כי אם דיברה על ההרגשה שנתקפה לנוכח הסכנה שוונדי נמצאה בה – סכנה שהיא ייחודית לנשים. אנחנו, נשים וגברים כאחד, למדנו דווקא כן להאשים באופן אינטואיטיבי נשים שהותקפו מינית. שנים רבות השיח על נשים שנאנסו או הותקפו היה – ועדיין ממשיך להיות – בסגנון "מדוע הלכת לבד בסמטה חשוכה?", או "למה לבשת בגד פרובוקטיבי?" משל היו הנשים שנפלו קורבן למעשה תקיפה, אשמות במעשה זה. זאת במקום להפנות מבט למצב החברתי בו נשים נתונות – פגיעות לתקיפות מעין אלה כמעט בכל זמן ובכל מקום. החרדה מתקיפה, לצד הפחד החברתי להודות שמדובר בתופעה מקיפה ומושרשת היטב, מולידה תגובות מתגוננות נוסח האשמת הקורבן. שירה, בכתיבה שלה, רק שימשה מראה לרגשות שכולנו נושאים עמנו כהיותנו חלק מהחברה בה אנו חיים.

      לשאלתך האם היתה בכך אשמה כלשהי לו היתה וונדי משתמשת בנשיותה – התשובה היא שלא. שוב, לא מדובר בהפניית אצבע מאשימה. אך אם כבר העלית את זה – מה הכוונה "להשתמש בנשיותה"? הכוונה היא, כפי שמשתמע פעמים רבות מדברי אנשים רבים, להשתמש ב"נשיותה" פירושו להשתמש במיניות שלה, ביכולות הפלרטוט שלה. אך מדוע נשים צריכות להתנהל בעולם תוך שימוש במיניות שלהן על מנת להסתדר? האם זהו קלף המיקוח היחידי שלנו? פעמים רבות העולם אומר לנו שכן, רק באמצעות טובות הנאה מיניות (בין אם זה פלרטוט בלבד, ובין אם זה יותר מזה), אנו מסוגלות להשיג משהו. וונדי, כפי ששירה כתבה, בוחרת להתנהג אחרת, ולכן נושאת בתוצאות המלאות למעשיה, תוך שנוהגים בה בקשיחות יתרה, שכן הציפייה ממנה היא שתנהג "ככל אישה", כלומר, שתשתמש במיניותה. אישה שרוצה להתנהל אחרת, נושאת ב"עונש" חברתי, ומתייחסים אליה כשונה, כאחרת.

      ולגבי טענתך על "התנהגויות שונות באופן טבעי" – אני לא מסכימה איתך כלל. אמנם, נשים וגברים מתנהגים באופן שונה. אך גם גברים וגברים מתנהגים שונה וגם נשים ונשים. בני אדם הם שונים. מה זה "טבעי"? האם זה "בטבע" של נשים להתנהג כך, ו"בטבע" של גברים להתנהג אחרת? האם נולדנו עם אותו "טבע" מדובר? התשובה היא, בעיניי, לא (ולא רק בעיניי, כי אם גם בעיני טובי וטובות החוקרים והחוקרות מכל תחומי הידע – פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעי המוח ועוד). הסיבה להתנהגויות שונות היא בעיקר ציפיות חברתיות וקודים התנהגותיים שאנו לומדים ולומדות כבר מרגע לידתנו. לכוחות חברתיים הפועלים עלינו יש השפעה בלתי מבוטלת על עיצוב אישיותנו והתנהגותנו. מלמדים נשים מגיל צעיר להתנהל באופן אחר מגברים, ולהיפך. מאישה מצפים לסט מסוים של התנהגויות, ולגברים מייעדים מסלול אחר. אנו לומדים את המצופה מאיתנו, ולרוב ממלאים את ההוראות בקפידה, מבלי משים ובלי מודעות למה שאנו עושים.

      במצב הוא כזה שנשים בהחלט עדיין צריכות להיזהר יותר, כפי שאמרת. האם זה "שוביניזם"? לא, אך זהו מצב חברתי בו נשים הן עם ידן על התחתונה, ונמצאות בעמדה של חולשה. ומצב זה יש לחתור לשנות.

      והערה אחרונה שאיננה רק אליך, רון, כי אם לכל המגיבים והמגיבות פה: בגלל שמדובר בבלוג, מתקיים שיח מתמיד בינינו הכותבות והכותב (רוני, שירה וחגי), לבין המגיבים והמגיבות. לכן, כאשר מגיבים לפוסט מאת שירה לדוגמה, במקום לכתוב "בדומה לשירה", או "אני חושב ששירה…", אפשר להפנות שאלות וטענות ישירות לשירה בנוסח "שירה, אני מסכים איתך ש…" או "שירה, בדומה אלייך…" (רון, השתמשתי בדוגמאות מהתגובה שלך, אך אני מדברת על תגובות רבות שקדמו לשלך). כך יתנהל בינינו לבין המגיבים והמגיבות דיון פתוח ומעניין הרבה יותר.

  4. hagaikalai נובמבר 13, 2010 בשעה 11:47 am #

    שירה, הפוסט נפלא. אני חושב שהוא מצליח גם לגרום לי לחשוב, וגם לגרום לי להרגיש כאילו אני מטייל עם וונדי ולוסי ואיתך ברחבי אמריקה.

    רון ורוני, אני חושב שאני מסכים עם שניכם. לפני כמה זמן יצא לי להסתובב באיזור התחנה המרכזית הישנה. בתור גבר, התחושה של זרות וחשש כשאתה במרחק של חמש דקות מהבית שלך הייתה מאוד מוזרה, ולקח לי די הרבה זמן לעכל אותה. נדמה לי שעבור הרבה נשים זוהי החוויה כמעט בכל מקום בשעות הערב, ואפילו ללכת לפארק הירקון לבד היא חוויה מעוררת חשש (או במילות השיר המטופש ישנן בנות "אם מי שאין לי ביטחון אני לא יוצאת גם לירקון"). אני חושב שאני קצת מסכים עם מה שרון כתב- זה שהעולם לא הוגן, ושנשים חשופות ליותר סיכונים, זה נורא וחמור וצריך לנסות להעלים את המצב הזה. עדיין, יש היגיון בזה שנשים יהיו מודעות יותר לסיכונים הללו בגלל שהם קיימים. אפילו אם נחשוב על התופעה של הטרדות מיניות- זאת תופעה נוראית וחמורה אבל היא מאוד קיימת. ואם היא קיימת, אני מעדיף שנשים ידעו איך להתמודד איתה ושכשהן נתקלות בה לא יהיו חסרות אונים. נדמה לי שאף אחד לא חושב שצריך או שמוצדק להאשים את הקרבן. אבל אני חושב שחלק מהעצמה עצמית זה מודעות לסכנות היחודיות שנשים ניצבות בפניהן, וקבלת החלטות מושכלות ביחס לסיטואציות שבהן הסכנות הללו מתממשות בתדירות יותר גבוהה.

    מחשבה שעלתה לי בעקבות הפוסט היא ביחס לשאלה של האם באמת נשים מסוגלות להעזר ב"כוח הנשי" שלהן בשביל להחלץ מצרות או שזה רק עוד מיתוס שהוליווד אוהבת למכור. נגיד אם וונדי הייתה משתמשת במיניות שלה יותר, האם היא באמת הייתה מצליחה להשיג כך כסף בשביל להאכיל את לוסי? האם באמת השוטר היה מתייחס אליה יותר טוב, או שהוא היה פותר אותה באיזה אמירה בסגנון "ילדונת, תפסיקי לשחק משחקים, החוק הוא חוק"? נדמה לי שהרבה יותר קל לדמיין איך השימוש במיניות היה מציב את וונדי בפועל בעמדת נחיתות, מאשר איך הוא היה באמת עוזר לה לפתור את הבעיות.

    אז אני סקרן, ואני אשמח לשמוע מכן, האם באמת, כשהייתן במצב של צורך אמיתי (ולא במצב של חוסר אונים מדומה) ובחרתן להשתמש במיניות שלכן, האם הצלחתן להשיג תוצאות משמעותיות? תוצאות שלא הייתן מצילחות להשיג אם הייתן משתמשות למשל בעמדה של ביטחון עצמי או של אחריות אישית? במילים אחרות, השאלה שלי היא האם עמדת הנזקקת באמת עוזרת לכן כשאתן בוחרות להשתמש בה (אם אתן בוחרות להשתמש בה).

    ורק לסיום, לגבי השאלה האם יש הבדלים ביולוגיים המובילים למאפייני אישיות שונים בין גברים לנשים (מעבר לשונות הכללית של האוכלוסייה). אתמול רוני ואני (ועוד רבות אחרות) שמענו את פרופ' דפי יואל, חוקרת מוח מהחוג לפסיכולוגיה בתל אביב, מדברת על הנושא. כמו שהיא אמרה בסיום ההרצאה "אם אתן צריכות משפט אחד שיסכם את התשובה לשאלה המשפט הוא זה: לא!". ההרצאה המרתקת צולמה בוידאו וברגע שהיא תועלה לרשת נשים קישור שלה פה באתר.

    • רוני נובמבר 13, 2010 בשעה 8:47 pm #

      חגי, שאלתך מפתיעה אותי. האם זה לא ברור לך שאישה שמעמידה את עצמה בעמדת "נזקקת" (גם אם זה משחק בלבד), מקבלת דברים יותר בקלות?

      אם אעיד על עצמי, אני יכולה לומר שמאוד מאוד קשה לי לשחק אותה נזקקת. בעיקר כי יש לי הרגשה די חזקה שאני יכולה להצליח הרבה דברים בעצמי, ואיזה גבר יעז לבוא ולהגיד לי אחרת..? 🙂 אבל ברצינות – אני נוטה שלא להעמיד את עצמי במצבים כאלה, זה לא נוח לי, אני מרגישה שאני מעמידה פנים ומנמיכה את עצמי שלא לצורך.

      והנה לך סיפור, שדי נחקק בזיכרוני כי הוא נדיר בחיי שלי: לפני כמה שנים נהגתי הביתה, ועקפתי ניידת משטרה. השוטר בניידת החליט ש"חתכתי" אותו, וסימן לי לעצור בשולי הכביש. לחרדתי הרבה גיליתי שאין עליי את הרישיון שלי. יצאתי מהאוטו קצת לחוצה וניגשתי לניידת, שם ישב שוטר די צעיר. אמרתי לו שאני לא מוצאת את הרישיון ושאני נורא מצטערת וכו', וניסיתי להסביר לו למה זה קרה. דיברתי רגיל. הוא לקח את הפרטים שלי כדי לכתוב לי דו"ח, ותוך כדי התחיל לשאול שאלות קצת יותר אישיות – "איפה את גרה?", "מה את עושה?", "אה… ומה את לומדת?" לקח לי קצת זמן, אבל פתאום הבנתי את הפוטנציאל הגלום בסיטואציה. מייד עטיתי על פניי חיוך מקסים, נשענתי קצת יותר באלגנטיות על חלון הניידת, ודיברתי בקול מתנגן. עשיתי את עצמי נורא מסכנה וסיפרתי לו כמה קשה לסטודנטית כמוני לשלם חשבונות, שלא לדבר על דו"חות משטרה… ואם להגיע לפואנטה – הדו"ח בוטל, רק אחרי שגם הסכמתי לתת לו את מספר הטלפון שלי. הוא התקשר להזמין אותי לדייט (!) אבל המצאתי איזה תירוץ די דבילי. מה שכן, הדו"ח בוטל.

      העניין הוא שיש אינסוף סיפורים כאלה, כמעט כולן עושות את זה (לרוב על אוטומט, מבלי משים), חלקם תמימים יותר, חלקם פחות. בוא נגיד ככה – זה לא כוח שנעים לי ונוח לי איתו. הייתי שמחה לא להצטרך להשתמש בזה אף פעם במקרים של משא ומתן או בתחום המקצועי. אני חושבת שאין בזה שומדבר מעצים, ואף להיפך – בסוף את נשארת עם הרגשה סליזית לגמרי, שכאילו השגת משהו בדרכי מרמה, שהגבר הסביר לא יכול לסרב להן.

  5. שירה נובמבר 13, 2010 בשעה 1:18 pm #

    תודה לכם על התגובות המעניינות, הנקודה שנדמה לי ששווה להתעכב עליה היא ההבדל בין שימוש במיניות לבין שימוש כמעט בלתי מודע בתכונות נשיות. דווקא השימוש במיניות מוצהרת מניב פעמים רבות תגובות של זלזול ויחס לא רציני כלפי נשים. אבל המיניות המרומזת, זאת שבאה לידי ביטוי כשאת "מזכירה" לאנשים שאת אשה היא זו שאני מרגישה שמכתיבה פעמים רבות את ההתנהגות שנחשבת בדיעבד ל"טבעית".

    אני יכולה לומר בוודאות שאני זוכרת איך למדתי לשנות את דפוסי ההתמודדות שלי עם סיטואציות בעייתיות על ידי התנהגות המתאימה יותר למה שנחשב נשי. זאת כיוון שבאינטראקציות השונות שלי עם גברים בעלי סמכות בחברה הישראלית (ואני מאמינה שזה קיים גם בחברות אחרות) פניה ישירה (ואפילו לא אסרטיבית) מצידי כמעט אף פעם לא תניב את התוצאות שאני מבקשת גם אם העמדה שלי היא מוצדקת ולגיטימית. לעומת זאת, אם אני מדברת בעדינות, מחייכת הרבה, מסבירה במפורט ובסבלנות את בקשתי ובעיקר משדרת שאני זקוקה לעזרתו של הגבר (או אפילו האשה) שמולי החיים שלי יהיו הרבה הרבה יותר קלים.

    לכאורה זה נשמע כמו משהו שכולנו עושים, גם גברים מתאימים את עצמם לסיטואציות חברתיות, אבל במקרה שלהם טווח אפשרות או הפעולה רחב הרבה יותר. אם גדלתי כשאני צופה בביקורת הציבורית והאישית הגורפת כלפי נשים שנאבקות, צועקות או משמיעות את דעתן בבירור, איזה אינטרס יכול להיות לי להיות אחת מן הנשים השנואות הללו.

    מה שמעניין דווקא במקרה של וונדי הוא שהמציאות כבר שונה בסרט הזה. אנחנו נתקלות בוונדי כאשר היא כבר מוותרת על רבים מן הסממנים הנשיים המובהקים (לאו דווקא מתוך מאבק פמינסטי אלא כחלק אינטגרלי מהחיים שלה וממי שהיא) וכתוצאה מכך נשארת סוג של "גבר" חסר הגנה בגלל המבנה החברתי שאין בו עדיין מקום להכיל שילוב כזה.

    לגבי הסכנה שקשורה לתקיפה מינית, יש בעיני בעייתיות בשימוש ברעיון שהגיוני יותר שנשים יפחדו מתקיפה כזו. זאת אמנם המציאות נכון להיום, אבל צריך לראות מאיפה זה נובע. גם כאן משחקים כוחות רציניים של הבניה חברתית. ברמת העיקרון גם גברים חשופים לתקיפות מיניות, הסיבה שהתדירות שלהם במרחב הציבורי היא כמעט אפסית ושל נשים גבוהה כל כך קשורה גם להעדר ענישה ואכיפה מספקת נגד עברייני מין במקרה של נשים, אבל גם ובעיקר כיוון שהחברה שגדלנו בה עדיין לא מעודדת נשים להגן על עצמן במאה אחוז, להיות מספיק עצמאיות.

    אנחנו שוכחים פעמים רבות, כמו שרוני אמרה, שכולנו שונים האחד מן השניה. יש נשים חזקות להפליא ויש גברים חלושים ונידפים ברוח. השאלה היא לא מהו המצב ה"טבעי" כיוון שבעיני יכול להיות שיש נטיות טבעיות אישיות אבל בטח לא נטיות כלליות או קבוצתיות, אלא איזה כלים מוגשים לנו בכדי להתמודד עם המציאות ואיזה כלים אנחנו צריכים או צריכות להתאמץ בכדי למצוא.

  6. רון נובמבר 13, 2010 בשעה 5:03 pm #

    טוב, את הביקורת הכללית לגבי צורת הפנייה בתגובות אני מקבל…
    אז רוני, אני לא מסכים עם האמירה שלך לגבי זה שהבדלי התנהגויות אישיים בין גברים לגברים ובין נשים לנשים הם שווי ערך להבדלי התנהגות רחבים – שקיימים במגוון תרבויות ברחבי העולם וההיסטוריה. אני לא מכיר את הפרופסור שחגי שמע, ואני אשמח להקשיב להרצאה שלה, אבל גם עמה אני לא מסכים (אולי אין הבדלים במוח, אבל הבדלים ביולוגיים לדעתי יש). לצערי הרב, אני רק מתחיל את הנבירה שלי בנושא הזה של אבולוציה התנהגותית, ולכן אני לא מרגיש בטוח מספיק עדיין להיכנס לדיון של ניואנסים. אבל הנה מחשבה – בתרבויות שונות, שהתפתחות במקומות גאוגרפיים שונים (מאינדיאנים ביבשת אמריקה דרך סין העתיקה ועד מקורות התרבות המערבית), תפקיד הגבר במשפחה הוא הכלכלן, ותפקיד האישה הוא ניהול משק הבית (גידול ילדים, בישול וכו'), באחוז מאוד גבוהה של מקרים. האם זה לחלוטין לא הגיוני שיש מניע ביולוגי (כלומר גנטי, כלומר שמושפע מתהליכים אבולוציוניים) שעומד מאחורי ההתנהגות הזו? אני גם לא אומר שאם יש מניע ביולוגי להתנהגות מסוימת אז זה בהכרח נכון לשמר את ההתנהגות הזו לעד. יש לנו תבונה להחליט מה טוב עבורנו כאנשים וכחברה. פשוט, לא צריך להאדיר את ההשפעה התרבותית האנושית כהסבר לכל מה שקורה בחברה שלנו, ואז פשוט להאשים את "החברה" . לשיטתי, גם תרבות היא תוצר של השפעה אבולוציונית על ההתפתחות האנושית.

    • רוני נובמבר 13, 2010 בשעה 8:35 pm #

      רון, אתה צודק, יש הבדלים ביולוגיים, הרי זה ברור… וכן, בעבר הביולוגיה שיחקה תפקיד משמעותי מאוד בתפקידים שלקחו על עצמם גברים ועל התפקידים שלקחו על עצמן נשים. אבל אם כבר נכנסים לדיון הזה, אז אפשר דווקא לראות שבתרבויות רבות באפריקה, למשל, גברים הם ה"ציידים" והנשים – "מלקטות". בפועל, אותן קהילות ניזונות כמעט לחלוטין מהאוכל שהנשים אוספות, ואילו הבשר הוא מצרך נדיר, שאפשר לחיות בלעדיו. בלי הגרגירים והירקות, לעומת זאת, לא היו יכולים להתקיים כלל. אז מי שם בתפקיד ה"מכלכל" באמת? הכל שאלה של פרשנות.

      כמו כן, החברה שלנו כיום כבר עברה שינויים מרחיקי לכת, ובאמת אין שום סיבה לשמר את הדיכוטומיה הביולוגית, כדבריך. אמנם, לא הכל הגיע מהתרבות, אבל אנחנו חיים במסגרת חברתית שאינה דורשת מאיתנו תפקידים ביולוגיים "קלאסיים" כבר כמה מאות שנים, כך שאני דווקא נוטה לחשוב שכיום, סובייקטים הם תוצרים די משוכללים של חברה, של תרבות. ביולוגיה משחקת תפקיד שולי בשוני ביכולות שלנו להסתדר ולהצליח בעולם, ואילו אנו נוטים פעמים רבות מדי לייחס לה חשיבות יתרה, כי זה קל. קל מדי.

Trackbacks/Pingbacks

  1. "ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי « - דצמבר 12, 2012

    […] בדרכים – על מסעות התבגרות גבריים ונשיים בקולנוע […]

  2. הגוף הלא מיני | - אוקטובר 13, 2013

    […] זה גוף אחר, הגוף שאת חושקת בו אולי, נתפשר איתך על זה. גוף היכולת של הגבר, הגוף המיני של האישה – לכי לכל מוזיאון […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: