ונוס פגומה

30 ינו

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

אחד הדברים שרציתי להוסיף לדיון על השיער והסרת השיער שהתפתח סביב הפוסט של רוני, ופוסט התגובה של קרן, הוא שיער. לא ייצוג מילולי שלו, אלא תמונה. דימוי אחד של אישה שעירה שנוכל לפתח ממנו את המשך השיחה.

הדס רשף יושבת על מיטתה במעונות (דיוקן עצמי), 2007

אל העבודות של האמנית הדס רשף הגעתי דרך שיטוטים באינטרנט. הדס היא אמנית צעירה שעוסקת בין היתר בצילום, ויצרה לפני כמה שנים סדרות צילומים שקשורות בשיער גוף. העבודות שלה אישיות ואינטימיות מאוד, בין היתר מפני שהמצולמים הם תמיד גם חברים שלה, והרבה מאוד פעמים שותפים פעילים במחשבה על היצירה.

נפגשתי עם הדס לדבר קצת על סדרת הצילומים שלה, ובמיוחד על העיסוק בשיער גוף. הרעיון הוא לא ממש להביא כאן את כל פרטי השיחה/ראיון, אלא רק ציטוטים נבחרים, ובעיקר, תמונות. קצת כמו סיור מודרך בתערוכה.

ונוס, 2006.

"העיסוק שלי בשיער התחיל בסדרת התמונות האלה. באותה תקופה בכל פעם שהורדתי שיערות יצאו לי פצעים. לא משנה איך הורדתי, גילוח, שעווה, מכונה. זה היה כמובן לא נעים ובעיקר נראה מאוד רע. מה הטעם להוריד שיערות אם אי אפשר לחשוף את הרגליים. התמונה הזו היא ונוס-אלת היופי, כמו בציור של בוטצ'לי, מציעה את הגוף הבשרני ומצניעה את איבריה בו זמנית. כמו שהוא, פרטי מאוד ועם הפגמים שבו כחלק ממנו."

"הלכתי לכל מיני רופאי עור שניסו לתת לי משחות שלא באמת עזרו, ובסופו של דבר הפסקתי, למשך איזושהי תקופה, להוריד שיערות. היה חורף, ואמרתי, טוב, ניתן לעור לנוח. השלב הזה הכניס מחדש את השיער לחיים שלי כאישיו."

קרן כתבה פוסט על להפסיק להוריד שיער כמשהו מאוד פשוט, כמשהו שבניגוד לציפיות שלנו דווקא לא גורר סנקציות חברתיות.

"זה ממש לא פשוט. זה עניין של לשאת על עצמך משהו, זה לקחת על עצמך את האפשרות שתהיה תגובה. נסי לדמיין סיטואציה עם גבר, באיזשהו מצב אינטימי, להגיד פתאום משהו כמו, תשמע, יש לי שיערות על הרגליים. יכול להיות שהרבה יותר קל לי לשאת את זה על עצמי באמנות מאשר בחיים."

וגם בצילום רוב התמונות הן לא דיוקנאות שלך, רוב התמונות הן של אנשים אחרים.

"המצולמים שלי מתעדים גם אותי. כל המצולמים שלי, בכל העבודות, הם חברים שלי, או אנשים שנעשים חברים שלי לאורך העבודה. זה תהליך מאוד אינטימי ולכן חושפני. יחד אנחנו בוחנים סוגיות שונות, בניהן אסתטיקת השיעור, הגוף, אנחנו מול הנורמה. לדוגמא, עשיתי סדרת צילומים של חברים-גברים שלי מסירים שיער."

פלג, מתוך פרויקט המעונות, 2006

אז למה צילמת בסוף בעיקר גברים? למה לא לצלם נשים שעירות?

"קודם כל, כי צילמתי את מי שסביבי, ונשים בדרך כלל מסירות את השיער. יש בעצם שתי תמונות עיקריות של הצד הנשי: התצלום שלי וזה של ליאל. בתמונה שלי אני יושבת במיטה עם השיערות ברגליים, שזה תצלום שקשה לחלוף מולו בשקט. רבים מקווים ושואלים אם זה פוטושופ, כל כך לא מאמינים שלנשים יש שיערות ברגליים. בתמונה של פלג ברור שיש משהו מתגרה בשיער שהמצולם חושף, למרות שהוא גבר. ההפרדה היא לא עד כדי כך חדה. שיער מסמן מיניות באופן מאוד חד, ויש משהו בוטה בחשיפה ובגופניות של זה."

ברק, מתוך פרויקט המעונות, 2006

"יש כאן משהו שאנחנו לא מסוגלים להכיל, בצילום הזה. כי יש כאן גבר שהוא גם שעיר באופן קיצוני וגם יפהפה, שולח מבט מאוד סקסי למצלמה. זה סוג של יציאה מהארון, גם בשבילי וגם בשבילו: להראות ככה שיער ולקשור אותו ביופי. כאילו הציפייה שלנו כקהל היא לראות או טיפוס של גבר יפה שהוא גם חלק וגם פלסטיקי וגם שרירי, או לראות מישהו שהוא גם שעיר וגם מכוער וגם יש לו טעם נורא באופנה והוא גם, כמובן, שמן ומחוצ'קן. יש משהו מאוד מתריס בזה שהוא נורא יפה ומושך, זה שובר את הסכמה המקובלת".

מעניין אותי איזה תגובות את מקבלת בדרך כלל לצילום הזה.

"יש אנשים שכותבים לי בפליקר ומנסים להתחיל איתו, גברים בעיקר. הרבה מאוד אנשים אומרים, למה הוא לא עושה לייזר. כאילו הלייזר הוא פתרון ישיר והכרחי."

גם אותי הפתיע לגלות שלייזר הוא כאילו כבר שלב הכרחי. להסיר שיער בכל מיני אמצעים מגיל 12 ואז איפשהו בחיים הבוגרים, כשיש מספיק כסף, לעשות לייזר.

"יש משהו מאוד דחוף באיך שאנחנו מתייחסים להורדת שיער. צריך לעשות את זה מיד ועכשיו, כל שערה, ברגע שהיא יוצאת. להכחיד אותה איכשהו, בפינצטה, בשעווה, בסכין. רק לא להסתובב עם זה".

ליאל, מתוך פרויקט המעונות, 2007

אז במה שונה התמונה של ליאל משל הבנים?

"אני לא יודעת אם זה שונה, זה "אישיו", גם בתמונה של האישה וגם של הגברים. ליאל גידלה שיער במיוחד בשביל הצילום הזה. הצילום היה רעיון שלה. וכמובן שזה לא רק השיער – זה גם כל מה שמסביב, זה צילום תיעודי של סטודנטית לאמנות במעונות, ויחד עם זה הוא עוסק באדם, בגוף, בלחיות בחברה" .

המצולמים שלך משתפים פעולה באופן די מדהים. זה קצת מוזר שהם מצד אחד חברים שלך ומצד שני הכל מאוד תיאטרלי, מאוד "פוזות" למצלמה.

"המצולמים שלי משתפים פעולה באופן פנומנלי, הם מדהימים. אנחנו בונים את הסיטואציה ביחד – מה יש בחדר שזה בעצם מה יש בחיים, ועם זה משחקים. התנוחה מאוד מינית, מאוד מפתה וסקסית. יש כאן המון אלמנטים של פיתוי, המבט, השפתיים, הלבוש, ועדיין מעניין לראות שהמבט שלנו נמשך ישר לבית השחי ונשאר שם."

דמיטרי, מתוך פרויקט המעונות, 2007

אני שואלת את עצמי אם את מחפשת מצבי קיצון. ברק כדוגמן מאוד שעיר ודימיטרי שחלק באופן קיצוני, ילדי.

"אני לא עושה אודישנים למצולמים שלי. אלו האנשים שהיו סביבי כשעבדתי על הסדרה. החיים הם קיצוניים, את יודעת…"

דמיטרי, מתוך פרויקט המעונות, 2007

"יש משהו מפתיע בכמה שאנחנו נדהמים גם מגבר חלק, כמה שגם זה חורג מהנורמה. דמיטרי נראה בתמונה כמרטיר – עם הידיים פרוסות והאור הרך על הגוף שלו. אבל הרזון וחוסר השיעור נראה מאוד חריג. בעיני כל המצולמים מדהימים. גוף האדם מדהים, וכמו בצילומים וכמו בחיים אנחנו רוצים אותו וגם פוחדים ממנו. קל לנו להימשך לאחרים אך קשה לנו לקבל את עצמנו, תמיד יהיה בעיני עצמנו פגם".

מודעות פרסומת

17 תגובות to “ונוס פגומה”

  1. דניאל ינואר 30, 2011 בשעה 1:08 pm #

    תודה.
    עבודות מצוינות, מסקרנות, מעוררות מחשבה.
    אהבתי – "גוף האדם מדהים, וכמו בצילומים וכמו בחיים אנחנו רוצים אותו וגם פוחדים ממנו…"

  2. Brownies ינואר 30, 2011 בשעה 3:02 pm #

    מעולה. הצילומים מהפנטים. במיוחד זה של ברק, העין נמשכת ונרתעת, ושוב נמשכת. מצחיק/עצוב עד כמה אמות המידה האסתטיות מושרשות בנו. תודה!

  3. ג'יי אל ינואר 30, 2011 בשעה 4:29 pm #

    צילומים מרתקים! אכן, שיער גוף – נושא טעון. בכלל, הציפיות שלנו מוכתבות על ידי המדיה והתמונות הפוטושופיות המהוקצעות שהיא מקדשת.

  4. דנה ינואר 30, 2011 בשעה 7:22 pm #

    דיון מרתק על העבודות של הדס. כיף להסתכל שוב בעבודתיה. אמנית מוכשרת בטירוף. יופי של בלוג- אשמח לקרוא עוד.. דנה

    • חגי ינואר 30, 2011 בשעה 10:51 pm #

      דנה, את תמיד מוזמנת

      אם את לא רוצה לפספס, אפשר לעשות מנוי לתפוצת המייל של הבלוג בעמוד הבית (בצד שמאל) וכל פוסט חדש יגיע אליך למייל

  5. שוביבא ינואר 30, 2011 בשעה 10:43 pm #

    שגעון הגדלות מכריח אותי לציין שלהדס רשף ישנה עבודה נוספת שמתארת קוסמטיקאית (שעוונית) במכון ביתי… העבודה נקראת מחווה למונדריאן

    Aviv Day In her Room - Mondrian Homage

    וחוץ מזה הדס רשף שולטת והיא תעשה לי ילדים מוכשרים ושעירים.

  6. עדי ס. ינואר 30, 2011 בשעה 11:25 pm #

    פוסט מרתק ומרגש. נוגע בי אישית בכמה וכמה רובדים. כמובן בעניין של להיות אשה שעירה 🙂 אבל גם בעניין של השינויים שאנחנו עושים לגוף שלנו, התפישה שלו כחימר, או כמגילת צלקות ושיערות וכל מה שמסביב שדוחה ומושך ומספר סיפור ומעצב את אותו פתית שלג. מי הם האנשים שיקבלו אותנו כפי שאנחנו? את הצילום כפי שהוא? את החריגות? את הייחוד?

  7. תומסו ינואר 31, 2011 בשעה 7:20 am #

    פוסט מעניין. היה יכול להיות קצת יותר עמוק בהכירי את הדס המתוקה. היא אדם רציני, חושב ומעניין מאד.
    אחלה נושא להתעסק איתו קצת, בטח שבמצורה הגרפית. אהבתי את הפריימים של היום יום.

    • עלמה ינואר 31, 2011 בשעה 9:28 am #

      אני מסכימה איתך לגבי זה שניתן היה להעמיק יותר. גם כי דיברנו כמה שעות וגם כי העבודות מזמינות הרבה מחשבה ודיון. בכל זאת, היה חשוב לי להמעיט בטקסט ולתת בעיקר את התמונות ואת הדברים של הדס. חשוב היה לי שהצילומים יהיה מרכז הפוסט והשאר רק הערות שוליים.
      מצד שני, הפוסט הזה הוא המשך לדיון שהיה כאן, ובמקומות אחרים. אולי הוא רק חוליה בתוך משהו יותר שלם. הוא ללא ספק לא מקיף את כל האומנות של הדס, ואת כל הדיון בגוף ובשיער, ואפילו לא את כל המשמעויות של העבודות שהופיעו כאן. למזלי לא ממש התכוונתי להצליח לעשות את כל זה.
      מה שכן, אני מקווה שמישהי או מישהו (אולי אתה) יוסיפו עכשיו עוד דימויים/מילים לשיחה הזו על מגדר ושיער. אם יש לך עוד תמונות או מילים להוסיף זה ישמח אותי מאוד לקרוא/לראות. ונראה לי שעוד אנשים.

  8. מיטל שרון ינואר 31, 2011 בשעה 7:27 am #

    יופי של פוסט.

  9. מרית בן ישראל ינואר 31, 2011 בשעה 9:32 pm #

    וכמובן, שכחתי. היא נקראת "גבו של ואן גוך"… (העבודה מהתגובה למעלה, שמחכה לאישור)

  10. zroob פברואר 9, 2011 בשעה 2:06 pm #

    התמונה של ברק מעולה. וכמעט כל התמונות פה גורמות לי תחושת אי-נוחות. קול בפאתי מוחי זועק "איך הם לא מתביישים להצטלם ככה". אבל טוב שהם לא מתביישים להצטלם ככה.

    • עלמה פברואר 9, 2011 בשעה 2:53 pm #

      זרוב- נראה לי שזה חלק ממה שמעניין בחוויה, לפחות בשבילי. האופן שבו הדימוי מציף מיד את הרגשות של דחייה/משיכה. אי אפשר להוריד את העיניים ממשהו, האם זה כי הוא מושך או כי הוא דוחה? אני חושבת שאולי גם וגם.
      וגם הרגש של הבושה מסקרן בהקשר הזה. אנשים חושפים שיער, ואנחנו מתביישים "בשבילם". זו אולי חוסר הנוחות שתיארת. כאילו ברגע שמישהו חוצה את הכללים החברתיים המאוד חד משמעיים שיש לנו לגבי שיער- החברה כולה חשה שלא בנוח. ודווקא הוא, המצולם, מישיר מבט למצלמה ומחייך.

Trackbacks/Pingbacks

  1. מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער « עיר-האושר - פברואר 8, 2011

    […] לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: