*פוסט אורח שנולד כתגובה לפוסט "שיערך הארוך, נערה"
|מאת קרן|
כשההורים שלי התקינו לראשונה אינטרנט, הייתי בערך בת שתים עשרה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לחפש באלטה ויסטה את הצ'יטים השווים לכל משחקי המחשב האהובים עליי. החודש שאחר כך היה חודש של אושר מתמשך, אבל מלווה כל הזמן במחשבה: איזה באסה שבחיים האמיתיים אין קודים סודיים כאלו, שאם רק תגלי אותם ותשתמשי בהם, המשחק יהפוך פתאום להיות הרבה יותר קל.
אז זהו, שלפעמים יש.
הפוסט הזה, שנולד בעקבות הפוסט של רוני, מספר על צ'יט-בחיים-האמיתיים שגיליתי לפני שלוש שנים בערך: להפסיק לגמרי להוריד שערות גוף.
נדמה לי שהסיבה המרכזית שבגללה רוב הנשים פוסלות כמעט מיד את האפשרות לא-להוריד-שערות, בכל פעם שהיא עולה על דעתן, היא שהורדת שערות נראית כמו דרך הפעולה שהיא הכי 'לא לעשות עניין', ואילו להפסיק להוריד זה להפוך את השערות ל'כן עניין', משהו שצריך כל הזמן להתמודד איתו ולהתעסק איתו, שמושך כל הזמן תשומת לב, שמכניס אותך לעמדה של התרסה תמידית נגד העולם והקונבנציות החברתיות. רוב הנשים מחליטות החלטה הגיונית, שזה לא משהו ששווה להן להיאבק עליו.
אבל בעצם, ההיפך הגמור הוא הנכון: ברגע שאת מפסיקה להוריד שערות, את מגלה עד כמה שערות הגוף שלך היו 'כן עניין' מבחינתך לפני כן; ואחרי עוד זמן מה, הן נהפכות, לראשונה מזה שנים, להיות 'לא עניין' מבחינתך. ככה, לפחות, זה היה בשבילי.
כשהתחלתי להוריד שערות בגיל ההתבגרות זה היה אחרי תקופה של מבוכה, שבה היה נדמה לי שאולי אני כבר צריכה, אבל לא הייתי בטוחה, ולא ידעתי איך, והתביישתי לשאול; היה לפחות קיץ אחד שלם שהסתובבתי במכנסיים ארוכים כי כבר לא הרגשתי נוח אבל עוד לא הורדתי. בשנים שאחר כך, אחרי שלמדתי להוריד שערות וזה הפך לשגרה, הרבה מהמבוכה הראשונית הזאת כמובן נעלמה, אבל משהו ממנה נשאר. תמיד הייתי מסתובבת חלקים ניכרים מהזמן כשאני 'צריכה להוריד', הולכת חלק מהקיץ עם מכנסיים ארוכים, מוותרת מדי פעם על הזמנה ספונטנית ללכת לים כי בדיוק יש לי שערות וכו'. זה לא היה עניין מרכזי בחיי אבל זה היה משהו מציק-במידת-מה לעתים די תכופות. אני זוכרת את ההרגשה של להוריד את השערות – הייתי מורידה עם קרם – ואת הרגשת ההקלה ברגע שבו הקרם יורד ומתגלה הרגל החלקה: סוף סוף אני כמו שאני אמורה להיות, כמו שאני 'באמת', הגוף האמיתי שלי מתגלה מתחת לשערות האלו שנטפלות אליו. אבל רוב שאר הזמן, מיומיים-שלושה אחר כך שהשערות מתחילות לבצבץ, הייתי מסתובבת עם הרגשה שהגוף שלי הוא לא כמו שהוא 'אמור' להיות. שהגוף זה משהו שצריך כל הזמן להילחם בו ולהחזיר אותו לתיקנו כדי שיהיה מה שהוא אמור להיות.
כשהפסקתי להוריד שערות הייתי בהתחלה בדיסוננס עם עצמי; הרגשתי מוזרה ומכוערת, רציתי לתקן את הגוף שלי בחזרה. אבל ההרגשה הזאת עברה אחרי חודשיים בערך. אני לא מתכוונת שהגעתי לתובנות פמיניסטיות חדשות – את כל הנימוקים בעד ונגד ידעתי עוד לפני כן, הדעות שלי לא השתנו. מה שעבר אחרי חודשיים זה ההרגשה הפנימית, המוטמעת בגוף, ששערות הן משהו מכוער או לא נורמלי שצריך להתבייש בו. ואז לראשונה בחיי התחלתי להסתובב בעולם בלי הרגשה שאני צריכה להוריד שערות ובלי ששיער הגוף שלי יהיה עניין מבחינתי. ככה זה עד היום. אני מרגישה לגמרי בנוח עם שערות הגוף ולמעשה בחורות בלי שיער נראות לי קצת מוזר. אני יודעת שכלתנית שהנורמה הרווחת הפוכה אבל מבחינתי האישית זה השתנה לגמרי.
והעניין הוא שבניגוד למה שהיה אפשר לצפות, החברה מסביבי לא מענישה אותי על החריגה הזאת מהנורמה, לא מכריחה אותי להתעמת עם האי-קונבנציונליות של הבחירה שעשיתי. אין תשומת לב שלילית, אין הערות, גברים לא נמשכים אלי פחות. מדי פעם יצא ששאלו אותי אחרי סקס מה הקטע עם השערות ועניתי תקציר של הפוסט הזה וזה היה סבבה. בפעמים אחרות חברות שואלות על השערות ואני מנסה לשכנע אותן להפסיק להוריד אבל הן בדרך כלל לא משתכנעות, הן חושבות שהן ירגישו לא בנוח ויהיו מודעות כל הזמן לשערות שלהן. אבל לי, כאמור, קרה להפך.
כמובן, אין לי ספק שיש הרבה אנשים שחושבים שזה מוזר ולא אומרים לי (אני זוכרת איך אני הסתכלתי על הבחורה הראשונה שפגשתי שלא הורידה שערות, ואיך התפלאתי מכך שהיא לא מבינה שהשערות בבית שחי שלה זה כל מה שכל מי שמסתכל עליה רואה), אבל אם פעם המחשבה שחושבים עלי משהו שאני לא יודעת היתה מפחידה אותי, היום היא כבר לא. אולי גם בגלל השערות וגם מסיבות אחרות. מה שחשוב הוא שלקחתי לעצמי את הזכות להתנהג לפי נורמה אחרת והעולם בסביבתי המיידית מתנהג אלי לפי הנורמה שעליה החלטתי.
בקיצור, יש כאן צ'יט. צריך רק להשתמש בו. יש נורמה להוריד שיער, ואת מאמינה שאת צריכה לציית לה כי אם לא אז אחרים יענישו אותך ואת תענישי את עצמך. ובהתחלה זה אכן ככה. אבל אחרי קצת זמן, את מפסיקה להעניש את עצמך, כי האידיאולוגיה המופנמת-לתוך-הגוף פשוט מתחלפת עם התחלפות הפרקטיקה. ואם את לא מענישה את עצמך, אחרים לא מענישים אותך.
זה אותו דבר לגבי הגוף בכלל. התפיסה שאיתה אנחנו גדלות היא שהגוף שלנו הוא משהו שיכול להיות גוף נשי יפה, 'נכון', וזה יהיה נפלא אם הוא יהיה כך, אבל בשביל זה צריך כל הזמן להיאבק איתו ולהביא אותו לזה, כי מה שהגוף הוא מעצמו זה לא מה שהוא אמור להיות. עבור רוב הנשים הגוף הוא שצריך להיאבק איתו, להשיל את העודף (של השערות, של המשקל), או לחשוף את היתרונות הלא-גלויים (באיפור, בגדים) בשביל להפוך לחיצוני איזשהו פוטנציאל סמוי ליופי נשי, שיוכל להתממש אם תיאבקי על זה כל הזמן. אבל החברה לא באמת מתנהלת לפי הנורמה שהיא מכריזה עליה. נכון שבחורות שנראות בדיוק לפי אידיאל היופי הנשי מהפרסומות יזכו בפידבק חברתי חיובי אוטומטי, ובחורות שחורגות מהאידיאל הזה הרבה יותר מהממוצע אכן צריכות להיאבק כדי להצליח להיחשב כ'נראות טוב'; אבל עבור רוב הנשים, המידה שבה הן נחשבות על ידי סביבתן כיפות תואמת את המידה שבה הן מתנהגות כאילו הן יפות, הרבה יותר מאשר את מידת המכנסיים שלהן.
כמובן, באופן כללי להצליח מבחינה חברתית זה בתשעים אחוז ביטחון עצמי: אם את בטוחה בעצמך את תקבלי כל הזמן פידבק שיחזק את הביטחון שלך, ואם את לא בטוחה בעצמך את תקבלי פידבק שיחזק את חוסר הביטחון. זו קלישאה של אתרי כך-תתחיל-עם-בחורות, אבל היא אכן נכונה. אבל לדעת שהיא נכונה לא מספיק; ובניגוד למה שכתוב באתרי כך-תתחיל-עם-בחורות, גם אי אפשר פשוט להתחיל להפגין ביטחון עצמי שאת לא מרגישה (לפחות אני מעולם לא יכולתי). כך שאם לא גדלת עם ביטחון עצמי עמוק, ודי מעט נשים גדלות עם ביטחון עצמי עמוק לגבי הגוף שלהן, צריך איכשהו למשוך את עצמך החוצה, כמו הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו מתוך הביצה, ולרכוש את הביטחון הזה בדרך עקיפין כלשהי. להפסיק להוריד שערות היתה מבחינתי דרך עקיפין להתחיל להרגיש ביטחון לגבי הגוף שלי, וקצת גם לגבי החיים בכלל. כדאי לכן לנסות את זה בבית.
meandiscourse.wordpress.com 
וואו, הייתי צריכה איזה דקה או שתיים להתאושש ממה שכתבת.
כל הלך המחשבה ואפילו המטאפורות שהשתמשת בהן ממש כאילו כתבת אותן בהתאמה אישית אלי.
באמת כל הזמן אנחנו (אני) עסוקות בלהשיל מעצמנו דברים וזה שאת הצלחת למשוך את עצמך בציצית הראש זה ממש מדהים.
ישר כוח!
תודה!
גם אני הפסקתי להוריד לפני כמה שנים, כי אם שוודיות ופולניות וגרמניות לא מורידות, למה אני צריכה. אצלי ההקלה היתה מיידית. וגם הסרה של שיער הראש או קיצורו חוסכים המון עבודה.
קרן,
תודה על התגובה-פוסט-אורח. אני מסכימה ומקבלת חלק מהדברים, ולא מסכימה עם חלקם האחר: אני ממש מעריכה את העובדה שהפסקת להסיר שיער מהגוף. זה באמת לא קל, בלשון המעטה – בעצם צריך לעבור מהלך נפשי-רגשי-תודעתי די רחב כדי להגיע למקום שלם עם עצמך כשאת עושה בניגוד לכל מה שלימדו אותך כל חייך. והביטחון העצמי שהגיע עם הזמן, וההרגשה הנינוחה הזו שאת חווה… כיף. ואני חושבת שגם אני, עם השנים, התחלתי "לדלל" את המאבק המתמיד עם הגוף. אמנם לא הלכתי עד הסוף כמוך, ואני גם לא חושבת שזה יקרה, אבל אם פעם באמת הסתובבתי בתחושה מתמדת שמשהו צריך "תיקון" או "הסרה", היום זה כבר לא המצב.
עם מה אני לא מסכימה? קודם כל עם ההנחה שנשים מסירות שיער כי הן חוששות מהתגובות שהן תקבלנה ("יעשו מזה עניין"). אז אמנם זה המצב במקרים של מודעות יותר גבוהה למצב בו את נמצאת – כאשר את מודעת לעובדה שאת מורידה שיער כתגובה לנורמה חברתית. יש נשים רבות מאוד שהדילמה "להוריד או לא להוריד" בכלל לא חולפת בתודעתן – הן מקבלות מצב נתון של הסרת שיער אינטנסיבית כחלק משגרת החיים שלהן, עליה הן בכלל לא מתמרמרות. נשים מתאפרות, קונות בגדים מסוימים, מסירות שיער, הולכות למספרה כל הזמן – לא כי הן חוששות שאם הן יפסיקו "יעשו מזה עניין", אלא כי ככה הן מרגישות יפות. אבל באמת. לא כאילו ולא סתם. שיער על הרגליים שלהן דוחה אותן ברמה הכי בסיסית, לפעמים יותר משהוא דוחה גברים. המבט שלהן על עצמן הוא מבט חיצוני מופנם. ואין הפרדה בין השניים. אני נתקלתי במצב הזה בפעם הראשונה בצבא, במקלחות המשותפות – היו איתי בנות שלמראה השערה הכי זעירה שצצה בבית השחי שלהן, הן היו נכנסות להיסטריה ומחפשות את סכין הגילוח משל היה המפתח לחיים הטובים. אבל אם תסתכלי ימינה ושמאלה, ככה רוב הנשים מתנהלות.
שנית – עם העניין של התגובה של הסביבה. ברור שאנחנו חיות בסביבה הרבה יותר מקבלת ופתוחה לחריגות מהנורמות. אבל זה מצומצם. אפילו אם אני מרחיבה את התגובות למעגל המשפחתי – סבתא שלי, לדוגמה, בחיים לא תקבל את העובדה שאני בוחרת לא להסיר שיער. אפשר להגיד "אז מה?", אבל זה ממש לא אז מה. מדובר במערכה בין-אישית קשה ובלתי מתפשרת, שתגרום לי להרגיש לא בסדר. ולהילחם כל הזמן בתחושה שאת לא בסדר, לעולם לא יוביל אותי לאותו ביטחון עצמי שאת מדברת עליו, ביטחון שבלעדיו אין אפשרות להתקיים כך. ועוד בעניין התגובה הסביבתית – אני גם לא מסכימה שברגע שעושים "סוויץ'", העולם משתנה. כמובן שאנשים מתייחסים אליך כמו שאת מלמדת אותם להתייחס אלייך. את מכבדת את עצמך? ככל הנראה, רוב האנשים יכבדו אותך. אבל בענייני גוף אני לא חושבת שזה המצב. אנשים לא יפים, נכים, שנראים אחרת, אינם מתקבלים יותר טוב בחברה, גם אם הם מרגישים עם עצמם טוב. תמיד יהיו מבטים מוזרים, הערות, וגם אלימות כלפי השונה שנראה שונה. אז לא, לא נראה לי שאם אפסיק להסיר שיערות ברגליים, אני אגמור כל יום בבית חולים; אבל אני מתקשה להאמין שלא אתקל במבטים לא נעימים והערות קשות.
קרן, אמא שלי עדיין מעירה מדי פעם לגבי שערות הרגליים, אבל כבר די התרגלה. חמותי העירה פעם אחת לגבי בית השחי – לגבי זה שיהיה שם "נקי" – ועניתי שאני מקפידה מאד על הגיינה, מתקלחת כל יום, מסבנת ושמה דיאודורנט – מאז היא לא אמרה כלום. גברים לא העירו לי על כך מעולם וגם נשים מעירות פחות מציפיתי ואף הערה שהייתי מגדירה "קשה".
אילו היית רוצה – וכמובן שאת זכאית לעשות בגופך מה שאת רוצה – דומני שהייתי מופתעת כמה העניין, בעצם, זניח, וכמה קל לסביבה להתרגל.
אופס, התכוונתי להפנות את התגובה לרוני. סליחה.
מורין, אני לא מסכימה. יש מקרים שבהם כשאת עושה שינוי מחשבתי ותודעתי – דבר "חשוב" יכול בהחלט להפוך "זניח". הסביבה בד"כ משחקת תפקיד די שולי במצבים כאלה. אני לא חושבת שאי-הסרת שיער היא עניין זניח בעיני החברה הישראלית, אולי רק בקרב קהילה מצומצמת מאוד. לכן, אני לא חושבת שאם אשנה את הרגליי ותפיסתי, השינוי הסביבתי יהיה בהתאם. זאת, מבלי להוריד מערך החוויות שלכן: אני פשוט חושבת שהחוויות שלכן הן נפלאות וחיוביות, אל כלל לא מעידות על הכלל.
רוני –
תודה על התגובה. אני מסכימה ומקבלת חלק מהדברים, ולא מסכימה עם חלקם האחר 🙂
אין ספק בכלל, ובאמת לא הדגשתי את זה מספיק בפוסט, שאחת הסיבות המרכזיות של נשים לא להוריד שערות היא ששערות דוחות אותן, וככה הן מרגישות יפות *בעיני עצמן*. הטיעון שלי הוא לא שההרגשה הזאת היא "כאילו" או "סתם", אלא שההרגשה הזאת, לפחות עבורי, השתנתה אחרי שהפסקתי להוריד שערות, באופן שלא יכולתי לשער אותו לפני כן.
זה כמו שלייבוביץ' (או אלתוסר) אמר על דת: תקיים את המצוות, האמונה תבוא אחר כך. תשני את ההרגלים שלך, והתפיסות שלך ישתנו בהתאם. אני חושבת שהרבה דברים בחיים עובדים באופן דומה. (חבר טוב, איתמר, כתב פעם איך הפרקטיקה של ללכת להפגנות הופכת אותך לשמאלנית יותר בדעותייך, כי התפיסה לפיה, נניח, דגל פלסטין הוא מפחיד כי הוא סמל מאיים של 'הרעים', שמוטבעת בך במשך שנים של צפייה בטלוויזיה הישראלית, מתחלפת לאיטה כשאת מתרגלת ללכת למקומות שבהם זה לא ככה: http://3.ly/FXQv).
דבר דומה קרה לי לגבי השערות: כשהתרגלתי לראות אותן על עצמי, התפיסה המוטבעת-עמוק לפיה הן מכוערות פשוט התחלפה. זה לא קרה מיד. כאמור, בחודשיים-שלושה הראשונים של הגילוח נראיתי לעצמי מוזרה ומכוערת. ואילו זה היה ממשיך ככה, הייתי חוזרת להוריד, כי באמת שלא שווה להרגיש מכוערת כדי להרגיש צודקת בנושא כזה. אבל זה השתנה – בהתחלה שערות בבית-שחי התחילו פתאום להיראות סקסיות, אחר כך גם ברגליים וכרגע אני לא מרגישה מכוערת יותר עם שערות מאשר בלעדיהן אלא להפך. וזה לא כי אני מתאמצת נורא כל הזמן לשכנע את עצמי, אלא פשוט כי התרגלתי לראות את עצמי ככה והקונבנציה של 'זה מכוער' פשוט נשמטה, הפסיקה להיות רלוונטית. וכאמור, היא כן היתה רלוונטית לפני כן: במשך שנים שערות נראו לי מכוערות כמו לכל אחת אחרת. אז נדמה לי ששווה לנסות לא להוריד, ולבדוק אם זה יעבוד גם בשבילך.
כי אם זה יעבוד בשבילך – ופה הנקודה שבה אני לא מסכימה איתך – זה יעבוד גם בשביל הסביבה שלך, ולא רק הסביבה השמאלנית-פמיניסטית-רדיקלית. אני יודעת שזה נשמע מפתיע, אבל החיים לפעמים מפתיעים. לא רק חברותי הפמיניסטיות מהאוניברסיטה אלא גם כל האנשים בחיי שהם לגמרי מחוץ למעגל המצומצם הזה – החברות והחברים שלי מהתיכון ומהצבא, המשפחה שלי, גברים שהכרתי בדרכים נלוזות במקומות אחרים לגמרי, וסתם אנשים שבאו לבקש ממני סיגריה על חוף הים – מעולם לא הגיבו כלפי בצורה שלילית. (אימא אמרה לי פעמיים-שלוש "בבלה, את צריכה להוריד שערות", עניתי שאני לא צריכה, היא הופתעה, דאגה, ואז הפסיקה לדאוג. ופעם מישהו אכן צעק לי ברחוב משהו כמו 'תורידי את הפרווה', אבל זה קרה פעם אחת בשלוש שנים.)
אז נכון שהחברה שלנו מפעילה סנקציות חברתיות מכוערות כלפי אנשים שנראים יותר מדי 'אחרת'. מה שאני מנסה לטעון הוא שהטווח בין המקום שבו נגמרת הנורמה לבין המקום שבו מתחילות הסנקציות, הוא הרבה יותר רחב ממה שאנחנו רגילות לחשוב, ושבתוך הטווח הזה יש המון מרחב תמרון; החברה היא הרבה יותר ניתנת-לתמרון מאיך שהיא מציגה את עצמה. לכן דיברתי בפוסט על "צ'יט". יש המון מקומות שבהן אפשר להרשות לעצמנו הרבה יותר ממה שאנחנו מרשות לעצמנו בדרך כלל, מבלי להיענש על כך. למשל, להפסיק להוריד שערות ולראות מה יקרה.
ושוב תודה על התגובה וגם על האירוח.
קרן,
מאוד מתחברת למה שאת אומרת בתגובתך. וזה נכון, המקום בו נגמרת הנורמה ומתחילה החריגה ממנה, הוא מקום שהוא שדה של אפשרויות. לפעמים מדובר בשדה גדול ורחב, לפעמים במקום מצומצם. אבל כך או כך – האפשרות קיימת.
אני חושבת שכשאני כותבת על הסנקציות, אני מדברת על עצמי כמובן, אבל לא רק – אני יודעת שאני זה גם את: שאנחנו זו חריגה יותר קלה לעיכול, אפילו שזה גם קשה. אחרי הפוסט שלי, אמרתי לחגי – "אם אני אלך עם גרביונים שעושים אפקט שעיר על הרגליים, זה יהיה יעני-מגניב. אבל אם בחורה שמנה תלך עם גרביונים כאלה, מיידית התפיסה משתנה, וזה לא יהיה כ"כ 'מגניב'". שוב – אני מדברת על שדה האפשרויות. יש יותר בשבילך ובשבילי, פחות בשביל אחרים ואחרות. זה כמובן לא מוריד מערך ההחלטה שלך להתנגד לנורמה.
תודה בחזרה על ההתארחות שלך בין כותלי בלוגינו.
רוני – מסכימה.
אבל נראה לי שכמעט תמיד יש יותר אפשרויות ממה שנדמה לנו.
לרוני:
אין סתירה בין הטענה שלך בדבר זה שנשים לא מורידות שיער כי הן באמת מרגישות יפות ונוח להן אסתטית ואישית ככה, לא תרבותית-חברתית לבין הטענה על כך שבכל זאת מופעל "לחץ סמוי" מהסביבה הקרובה שכן משפיע?! כלומר הטיעון השני מחליש את הטיעון הראשון כמשהו שעומד בפני עצמו קצת. דעה.
יונתן, לא הבנת את טענתי. אני טוענת שנשים מרגישות ככה באופן "אישי" בתגובה ללחץ סביבתי סמוי, ולא בנפרד ממנו; הלחץ הסביבתי – שהוא כאמור לפעמים גלוי, אך לעתים קרובות יותר סמוי – גורם להן לחשוב שמדובר בתחושה אותנטית שבאמת יש לה קשר לאסתטיקה והעדפה אישית, בעוד בעצם ההרגלים שלהן הם תוצאה של נורמות חברתיות שהוטמעו בהן מינקות.
זה מגניב לחשוב על זה כצ'יט!
(מהניסיון שלי, אבל, שערות הן עניין. במיוחד אלו על הראש. לו הייתי סופרת את כמות הפעמים שבהן שמעתי כמה אני נראית הרבה יותר טוב עכשיו, ומוסיפה לה את כמות הפעמים שזכיתי למבטים מהסוג האידיוטי מגברים, מאז שהארכתי מקרחת, לא היה לי זמן למשחקי מחשב כלל)
כי צ'יטים זה מגניב! ואת צודקת – גם מהניסיון שלי עם קרחות זה הרבה יותר עניין. היה אפשר לכתוב פוסט אחר לגמרי על הכרונוטופים התרבותיים הסמויים שנחשפים לעינייך כשאת עושה קרחת (באילו מקומות כולם היו בטוחים שאני גבר כשהסתובבתי בלי שיער על הראש, באילו מקומות סתם חשבו שאני מכוערת, ובאילו מקומות זה היה יפה)
אני מההתחלה חשבתי שהקרחת הייתה לך יפה 🙂
מעניין באמת, באילו מקומות. אשמח לקרוא אם תכתבי על כך משהו בעתיד.
תודה!
הזדהתי עם כל מילה
ואני אשמח להעביר את הפוסט הלאה
תודה לך 🙂
יש לי הרבה חברות שלא מורידות שיערות מהרגליים ואני נחשבת המוזרה בחבורה כי אני כן. העניין הוא שכל הבחורות האלה, כולל קרן אני מניחה, לא ממש סוטות מהתקן של אידיאל היופי הנשי המיינסטרימי שעליו הן כביכול (או באמת) קוראות תיגר כאשר הן בוחרות לא להוריד שיערות; כן, יש להן שם עכשיו על הרגל פלומה בהירה, או לא עבותה במיוחד, אבל אי אפשר להחליט שזה הצ'יט האבסולוטי הזה שקרן מדברת עליו. הוא צ'יט טוב אם את יכולה גם לא להוריד שיער וגם להיראות בסדר במסגרת ה'בסדר' שנבחר לנו. אבל בשבילי, לא להוריד שיערות מהגוף אומר שאני אסתובב עם רגליים שעירות שלא רואים בכלל רגל מרוב שיער שחור, ארוך ועבות, רגליים יותר שעירות מהרגליים של רוב הבחורים שאני מכירה ושהסנטר שלי יהיה מכוסה בזקנקן נראה לכל עין ממרחק.
היי אנונימית,
אני חושבת שעלית על נקודה חשובה שקודם חשבתי עליה, אבל אני בעצמי לא הבהרתי מספיק. זה בהחלט חלק חשוב מהעניין. יש חריגות שונות מהנורמה, והשאלה היא באמת כמה את חורגת. התגובה הסביבתית בהחלט תלויה בזה, וה"אומץ" שנדרש כדי להפסיק להוריד שיערות במצב כמו שאת מתארת, הוא בלתי נתפס.
תודה על התגובה שלך!
היי אנונימית,
את צודקת, יש בפוסט נימת אופטימיות מוגזמת. בכל מקרה, זה לא היה צ'יט אבסולוטי גם אם כל רגלי נשות העולם היו פלומתיות כאפרוח; את רוב הבעיות של חיים בחברה פטריארכלית הוא לא פותר בכלל (ע"ע חדשות השבוע שעבר).
אבל מצד שני, לפחות מנסיוני ומשיחות עם נשים שאני מכירה, רוב הנשים חוות פסימיות מוגזמת בנוגע לטווח הדברים שהן יכולות לעשות "וגם להיראות בסדר במסגרת ה'בסדר' שנבחר לנו".
השיער שלי היה שחור אך לא עבות, אבל במשך הרבה שנים לא עלה על דעתי שאני יכולה להפסיק להוריד ועדיין להיחשב "לא ממש סוטה מהתקן של אידיאל היופי הנשי המיינסטרימי". הגילוי שזה אפשרי היה די מפתיע ומרעיש בשבילי. הפוסט הוא ניסיון להעלות את האפשרות ש'זה יכול להיות יותר קל ממה שנדמה לך' על דעתן של אחרות; אני מסכימה שלא לכולן זה יהיה קל באותה מידה.
וחוצמזה, מה שרוני אמרה.
ותודה לך.
אני מצרפת לדיון באיחור עבור אנשים כמוני שקוראים את התגובות גם בפוסטים ישנים…
ראשית, תודה קרן. עברתי תהליך דומה ביחס לשערות גופי ולדימוי גופי ושמחתי לקרוא את הצ'יט הרהוט והמשעשע שלך, שתורם רבות לדיון הקיים בנושא.
ולאנונימית – בשנות התבגרותי ראיתי בשערות גופי קללה שעלי להילחם להסירה. עם השנים, ובאמצעות תרגול יום יומי של קבלת ואהבת גופי, למדתי להסכין עם שערות גופי והפסקתי למרוט, לגלח ולגזור אותן. כיום, שערות רגלי שחורות וארוכות, בודאי ביחס לשערותיו של בן-זוגי. גם השפמפם והזקנקן שלי כהים למדי בחודשים הארוכים שאני מותחת כיום בין הבהרה להבהרה (יום אחד אפסיק גם עם ההרגל הרע הזה). עם כל זאת, אני תופסת את עצמי כאשה יפה ומושכת ונתפסת ככזו על-ידי בן-זוגי ועל-ידי גברים ונשים אחרים.
מכאן אני יכולה להעיד שה"בסדר" וגבולות היופי, שלי ושל אחרים, הם רחבים יותר ממה שתעשיות היופי והתקשורת מבקשות לשדר.
כמובן שאת מוזמנת לשלוח את הלינק לכל אישה ולכל גבר שאת מכירה, ואפילו להסביר להם איך נרשמים בתור מנויים בבלוג לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים (בדף הבית, בצד שמאל).
קרן, אני חושב שהפוסט מאוד מעניין. כשהייתי בהודו, אחרי כמה זמן, פתאום הבנתי שאני בכלל לא חושב שגברים חלקים נראים יותר טוב מגברים עם שיער (מה לעשות, אני יותר מסתכל על גברים). לקח לי כמעט חודשיים להתנער מהתפישה הפנימית הזאת, שעשרות סרטים ופרסומות משווקים לנו, ואנחנו משתכנעים שהיא נכונה.
היי קרן 🙂
מאוד אהבתי את הכתיבה שלך ואת הרעיון של הצ'יט, למרות בעיני, שלא כמו משחקי מחשב, אנשים הם יצורים אורגניים, וככאלה, אינדיווידואלים. כמו שכתבה רוני ואני מסכימה איתה, שלכל אישה סיבה שונה להשיל את עורה (הצמרירי)…
יש לי חברות שעשו את הסוויץ האמיץ הזה בלי להביט לאחור ואני מאוד מעריכה אותן למרות שלא הייתי מעוניינת לצעוד בעקבותיהן.
עוד משהו שכמעט לא דיברת עליו זה סיבה סביבתית עקיפה, מעין תת מודע קולקטיבי שרובנו נשמעים לו ללא הבחנה כמעט. העולם שבו אנחנו חיים היום הוא עולם של יופי וירטואלי. עולם דיגיטלי, טכנולוגי, מעוצב, גרפי ומתכתי, או במילים אחרות "נקי" . שיערות על הגוף זה עוד סמל מהעולם הישן, ה"פראי" הלא מרוסן והבלתי צפוי של הטבע. הטבע שיכול להכיש, לטרוף, להטביע, או לשרוף. חוסר הוודאות שלנו בו היא אולי מקור ההיאחזות בדימויים הוירטואליים שרצים לנו מול המסך 24/7. וכך גם שיער הגוף נכנס לקטגוריה הדחוייה הזו, בעיני זה מעבר למה שמשדרת הפירסומת, זה יותר עמוק, שיער גוף שגדל פרא נתפס אצלנו כהזנחה, גם אם אנחנו אנשים נאורים ומפותחים (או בעצם בעיקר כי אנחנו כאלו).
היי 🙂
תודה.
אני מסכימה איתך לגמרי שיש לנו 'לא מודע קולקטיבי' לגבי שערות כמשהו מגעיל, מלוכלך, פראי. החווייה שלי, שניסיתי לתאר בפוסט, היתה שחלק מהתפיסות הלא-מודעות האלה הופכות למודעות, ואז מתפוגגות ונעלמות כמו מפלצות שהרגת במשחק מחשב, קצת אחרי שאת מפסיקה לפעול לפיהן.
אחלה פוסט קרן
אני חושב שהמראה הטבעי זה הכי יפה
הי קרן – בהחלט פוסט אופטימי. פעם רוני אמרה לי שזה שאני לא מורידה שערות ברגליים כנראה אומר שאני אישה משוחררת. אולי. אני ממש לא בטוחה. הפוסט שלך גרם לי לחשוב על זה שוב.
אני לא בטוחה שאקטיביות היא הסיבה שבגללה אני לא מורידה שיער ברגליים. הרי אני *לא* מורידה. אני פסיבית. אני עצלנית. אולי אפילו מוזנחת. אבל, מצד שני, אני אוהבת את השערות החמודות האלה, אני משחקת איתן(כמו המשחק בשיער שעל הראש) ואני לא רוצה לאבד אותן. זו לא המוטיבציה שלי לגדל אותן, זו המוטיבציה שלי לא להוריד. למרות שגם זה קורה מידי פעם. בגלל שהגידול הוא לא החלטה אידיאולוגית בהכרח, אלה תחושה שלי את עצמי ואת הגוף שלי. תחושה דינאמית.
מהבחינה הזו, הסרת שיער מזכירה לי תספורת.
אבל, קרן צודקת, גידול השיער מעורב בתחושת הקלה עצומה.
לכן, תגובות שליליות מהחברה לא מפריעות, רוב הזמן.
מחברה הקרובה אליי ביותר(חברים/משפחה) קיבלתי תגובות לכאן ולכאן. חברים אהבו והעריכו את הדבר, משפחה העבירה ביקורת שלא קיבלתי – אבל בכל מקרה, אני יודעת שזה לא סיפור כי כולם אוהבים אותי וחושבים שאני יפה בלי קשר לשיער.
הבעיה היחידה, אם אפשר לקרוא לה בעיה, שבאמת לא נעימה כל כך לפעמים, היא התגובה של אנשים שאני ביחסים מקצועיים/ידידותיים איתם. יותר נכון, התגובה שלי למבטים שלהם (כי יותר מזה אני לא אקבל, שום מילה ושום תגובה קשה). כשאני בעמדה של שיפוט, כששופטים אותי וכשאני בסיטואציה בה אני חסרת ביטחון – שם מבט בשיערות הרגליים שלי יכול לגרום לי להסמיק.
פרט לסומק הריגעי הזה, אני לא חשה מבוכה בשיערות היפות שלי, לרוב אני גאה בהןוכמו אחרי תספורת חדשה – מציגה אותן לראווה ושואלת מה דעתך עליהן.
הגעתי לכאן מהבלוג של שיר דמע בישראבלוג. פוסט מעולה בנושא שחשבתי עליו הרבה. מאד מאד מעודד לשמוע שיש בחורות שעשו את זה ושהתגובות השליליות היו נסבלות. עד עכשיו חשבתי שהנשים היחידות שעשו את זה היו מאד יפות ומפורסמות (ג'וליה רוברטס למשל עשתה את זה לפחות לתקופה קצרה) או מבוגרות שלא נראות טוב ואולי איכשהו התייאשו מלנסות להתאים לאידאל. אני גרה בגרמניה וכאן נשים כן מורידות שער בניגוד לסטריאוטיפ. אולי בשנות התשעים זה היה אחרת, או אולי אצל נשים מבוגרות זה אחרת אני לא יודעת. אבל הנשים הצעירות מורידות בהחלט שער כמו הבחורות בארץ. אני ניסתי להפסיק להוריד שיער ובגלל שפה קר רוב הזמן זה יותר קל (הבגדים מסתירים) אני דווקא הייתי בכיוון הנכון אבל הבנזוג שלי נרתע מזה מאד מאד ובעצם בלחץ שלו (לחץ פאסיבי) נכנעתי. אולי יש לך רעיון מה הדבר הנכון לעשות? האם להפסיק להוריד למרות מחאותיו ועם הזמן הוא יתרגל ויאהב?
שכחתי לציין עוד משהו. את אמרת שקיבלת תגובות חיוביות מהחברים ואני מניחה שזה משהו שמאד עוזר להתמודד עם התגובות השליליות של הסביבה. צריך גם את זה לקחת בחשבון. לי אין חברים שהם באותו הראש כמו שלי למשל וזה עושה את העניין יותר קשה רגשית.
תגובה מאוחרת – איך להרגיל בן זוג.
* מנסיוני ונסיון חברותי בחורף (בכלל, אני מורידה כמעט רק כדי ללכת לים, לצערי לא הצלחתי להביא את עצמי להרגיש נוח עם שיער בים או בחצאית קצרה, אפילו שבן הזוג מפרגן), רבים הגברים שכמות מסויימת של שיער לא מפריעה להם, רובם פשוט לא שמים לב.
* אם הוא היה רוצה לא לגלח את הזקן, איך את היית מגיבה?
* רעיון: השיער שצומח אחרי מריטה הוא יותר הדרגתי ודק מאשר אחרי גילוח, והרבה פחות מפריע ליד המלטפת, מאשר זיפים. גם אחרי גילוח, בימים הראשונים הזיפים דוקרים ואח"כ השיערות צומחות ומגען יותר רך. אצלי הגילוח נורא מגרד, אבל קחי בחשבון שמריטה זה כואב… גם טיפול לייזר או אור, שעולה היום 300-400 ש"ח לטיפול בודד וכואב פחות ממריטה, מפחית את כמות ועובי השערות לרמה שאולי יהיה לכם יותר נוח איתה בלי להצריך תחזוקה תמידית. את יכולה לנסות להאריך את משך הזמן בין הורדות ולראות איך הוא מגיב ואם הוא בכלל שם לב.
בן הזוג המקסים שלי טוען שאני אשה, ואם השיער צומח עלי – הוא נשי (וגם זה לא הביא אותי לצאת לים/בריכה עם שיערות); אבל גם הוא מודה שאם השיערות היו מגיעות ליותר משלו (מה שהיה קורה אם לא הייתי מורטת בשעווה אחת לכמה חודשים בקיץ ממוצע), אולי זה היה מפריע לו. בפועל לא התלונן גם בחורפים ארוכים ועצלנים :).
ולקרן ורוני – פוסט נהדר, תודה!