האינטליגנציה האדירה של הגוף

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

הסדרה מציגה מספר דמויות באזור פרברי-כפרי בניו זילנד: טוּאי, ילדה בת 12, נמצאת בוקר אחד שקועה עד כתפיה במים קפואים באגם, ספק מנסה להתאבד. תוך זמן קצר מתגלה כי היא בהריון. מכאן נכנסת לתמונה רובין, בלשית שלוקחת על עצמה לחקור את המקרה. אט אט נפרש לפנינו סיפורה האישי של רובין וסיפור של דמויות מרכזיות בעיר. במקביל, מגיעות לאזור נשים שחברו יחד לקהילה מאוחדת, שהחליטו לפרוש מחיי היומיום שלהן (כל אחת בעקבות נסיבות קשות), ולהגיע לחלקה שופעת טבע בשם Paradise על מנת להחזיר לעצמן את קולן הייחודי ולהירפא מטראומות העבר תחת הנחייתה של GJ, מורה רוחנית קשוחה ושתקנית (הולי האנטר בתפקיד עוצר-נשימה).

קמפיון שרטטה לאורך הפרקים את המתקפה החברתית האלימה והעקבית ביותר על נשים כיום: אונס ותקיפות מיניות, בהם גוף האישה (בעיקר, אך כמובן לא רק) עובר חילול פיזי במובן הקשה ביותר, ושיבוש בלתי ניתן לתיאור. חילול שמותיר קורבנות תקיפה מינית עם טראומה שלעתים קרובות נמשכת כל החיים. יש סטטיסטיקות הולכות וגדלות שמעידות על כך שנשים רבות ביותר עוברות אונס ותקיפות מיניות במהלך חייהן, ויש מי שטוענות (ובצדק) שבעצם אין אישה שעוברת את חייה בלי לעבור הטרדה מינית כלשהי.

בלי לחוס על הצופים והצופות בה, מוצגת בסדרה שורה ארוכה של אופני חילול הגוף הנשי על כל צורותיו, כאשר במוקד ההתעסקות עומדת הסוגיה של אלימות מינית כלפי כל הנשים כולן. דמויות הנשים בסדרה שונות זו מזו כמעט בכל אופן: חוויות חיים, גיל, מראה חיצוני, סטטוס זוגי, מקצוע, אמהוּת. אך דבר אחד מקשר בין כולן – הן מנסות להתנגד בדרכים שונות לסדר החברתי שמוכתב להן על ידי דמויות הגברים בסדרה (השונות אלה מאלה גם הן), ונאבקות להגן על עצמן מפני פגיעות פיזיות ומיניות, בעיקר.

הגברים בסדרה הפנימו שהדרך היעילה ביותר להוכיח לנשים את נחיתותן החברתית ולנטרל את כוחן, היא דרך חילול גופן. החל מהאונס הקשה ביותר, וכלה ביחס מילולי פוגעני, זירת המתקפה היא הגוף. הם עושים יד אחת (לעתים במכוון ולעתים בלי לשים לב אפילו) כדי לנטרל את מאמציה של רובין לסייע לטואי, ולהרחיק את GJ וקהילת הנשים שהגיעה עמה, שככל שמתפתחת הסדרה, צוברת יותר ויותר כוח. טואי, שמבינה באופן אינטואיטיבי את הדינמיקה הזו, נעלמת באופן מידי, נדמה שכדי לשמור על עצמה מפני האיום הפיזי עליה ועל התינוק שברחמה – כמו שקולה לא נשמע כאשר נאנסה והרתה, כך גם ברור לה שלא היא זו שתקבע את גורל גופה ותינוקה אם תישאר בעיירה. רובין, במקביל, נאלצת שוב ושוב לשים גבולות נוקשים, לעתים ללא הצלחה, בינה לבין הגברים בעלי הכוח הרב ביותר בעיירה – מפקד המשטרה המקומי ואביה של טואי.

כאשר מאט, אביה של טואי, מתעמת עם הנשים שבקהילתה של GJ, הוא נוהג כלפי אחת מהן באלימות פיזית, וקורא לשאר Unfuckable, כדי להדגיש שאישה שאיננה מושכת פיזית – אין לה כלל מקום של חשיבות בחברה; כשרובין יושבת בבר מקומי, הגברים במקום מתחילים לדון בהומור באונס של טואי, תוך שהם מציינים שאיבר מינה הצר של ילדה בת 12 יכול להסב לגבר עונג מיני רב; במקרה אחר, רובין מאבדת את הכרתה בנסיבות לא ברורות בביתו של מפקד המשטרה (הוא טוען ששתתה יותר מדי יין), ומוצאת את עצמה לבושה בחולצה של המפקד במיטתו בבוקר, מבולבלת ונסערת; ואישה אחת בגיל העמידה בקהילה של GJ, באני, מתקשה להתגבר על בעלה שעזב אותה כדי לחיות עם בחורה צעירה ממנה בהרבה (ועל כך GJ אומרת לה: "היא צעירה יותר? כן? אז הוא לא יחזור!").

"There is no match for the tremendous intelligence of the body", אומרת שוב ושוב GJ במהלך הסדרה. אין תחליף לאינטליגנציה האדירה שטמונה בגוף. כלומר, שעל אף שהגוף הוא המקום הפגיע ביותר, הוא גם החזק ביותר, וטומן בחובו תשובות לקשיים הרבים שנשים חווות. מה שנתון למתקפה מתמדת, היא הזירה שיכולה לתת ריפוי – ההקשבה לגוף, הגוף שנח: ברגע מסוים בסדרה GJ אומרת לרובין, "את עייפה? כן. אז תשכבי פה, למרגלותיי, כמו חתול. אין תחליף לאינטליגנציה האדירה של הגוף." רובין נשכבת, מתייפחת, מתכנסת לתוך עצמה.

GJ עם קהילת הנשים ב-Paradise

במקרים אחרים זה הגוף  שנמנע מפעילות מינית הרסנית: בסצינה אחת, באני פוקדת את הבר המקומי, שוכבת עם גבר, אך מקציבה לו 7 דקות בלבד לאקט כולו. כשהוא שואל אותה למה, היא אומרת לו שזה תרגיל ש-GJ נתנה לה, שכן אם היא מבלה יותר זמן מזה עם גבר – כל גבר, היא מדגישה – היא נקשרת מדי. במקרה אחר, אחת הנשים מבלה לילה עם מאט, שלבסוף מפעיל כלפיה אלימות קשה. לחילופין, מוצגים בסדרה יחסים מיניים מתגמלים, כאשר הם נעשים בהסכמה:  רובין מצליחה לפתח קשר אוהב ותומך עם בן זוגה מהנעורים, ג'ונו, ולקיים עמו יחסים מיניים בריאים, אוהבים ומלאי תשוקה, שנוכחים על המסך לאורך כל הסדרה. כלומר, הגוף הוא המקום הפגיע ביותר, וזה שיודע לשקף באופן המדויק ביותר את המצב – תגובות הגוף, ובעקבות כך תגובותינו הנפשיות, תמיד תואמות את מה שקרה לנו ראשית כל ברמה הפיזית.

כפי שניתן גם לראות דרך בחינת דמותה של GJ וקהילת הנשים, הפתרון לאלימות שמופנית תדיר כלפי נשים מצוי לא פחות מכך בשיח על טהרת הנשים בלבד. טעות תהיה להבין זאת בפרשנות פשטנית נוסח נשים ששונאות גברים ומתכנסות בתוך עצמן בלבד. לא כך הוא הדבר. כפי שניתן לראות לאורך הסדרה, גם בקהילת הנשים הזו, וגם מחוצה לה, נשים רוצות בקשר חיובי עם גברים, וחלקן אף מצליחות בכך. בסדרה יש דמויות גבריות חיוביות, גם אם בודדות. הגברים האלה מתקשים לעמוד מול שטף האלימות של שמופנית כלפי הנשים שהם אוהבים, וחלקם נכשלים במשימתם. אבל הם קיימים, ומתקבלים בלי חשד, ובברכה ורוחב לב בין הנשים.

אך לצד קשרים חיוביים עם גברים, ואולי אפילו לפניהם, שיח נשים הוא הכרחי מאין כמוהו, הן מבחינה סימבולית והן מבחינה פיזית: בקהילה כמו זו שהקימה GJ, הנשים חופשיות מאיומים פיזיים ומיניים (אותם הן חווות רק בסביבת גברים). שם הן גם מסוגלות לדבר בחופשיות על חוויות החיים המשותפות שלהן, ולדבר על גופן ועל מיניות מודחקת (בסצינה אחת מישהי שואלת את רעותה, "ניסית פעם לאונן? זה נורא מרגיע…"). כל אלה הן פריבילגיות שנשים לא יכולות להרשות לעצמן כשהן בחברת גברים. סביבה של נשים בלבד היא הכרחית עבורן כדי להתחבר, לשמור זו על זו ולהבין אחת את השנייה במרחב בטוח. לאורך הסדרה, טיפין טיפין, מגיעות כל הנשים בסופו של דבר למצוא נחמה ותמיכה, גם אם לזמן קצר, בין הנשים ב-Paradise.

Paradise

GJ מדברת בז'רגון שמצלצל ניו-אייג'י במובנים מסוימים, אך קשה לייחס לה רוחניות חסרת בסיס: כל דמותה משדרת פרקטיות ואפילו קשיחות לא מעטה, לצד כּנות שאינה עטופה בצבעי ורוד (לקראת סוף הסדרה היא פונה אל הנשים ואומרת להן, בנימה הקשוחה האופיינית לה: "אנחנו במקום שנקרא Paradise. אבל האם הכל מושלם? לא!" וכולן מנענעות בראשן לאות הסכמה). עם זאת, הדיבור של GJ נוגע במסורות פילוסופיות-רוחניות שמעניקות חשיבות יתרה לעבודה נפשית דרך הגוף, וויתור קשה אך הכרחי על הדמות המתמדת שאנחנו מנסות לבנות בעיני עצמנו ובעיני אחרים/ות: רק כשאנחנו מפסיקות להתעסק באופן אקססיבי בדמות שאנחנו מטפחות תדיר – הדמות שמנסה לרצות את הסביבה ואת עצמנו דרך אישור הסביבה – אנחנו מסוגלות להתחיל להגיע לדיבור פנימי כנה עם עצמנו. וגם אז, כפי ש-GJ אומרת, הכל רחוק מלהיות מושלם.

במהלך הטיול שלי התחלתי קצת לתרגל מדיטציה, להתמקד בנשימה הנחוצה לנו כל כך. וגיליתי כמה זה קשה. אבל הרגשתי טוב יותר מבחינה פיזית. הגוף שלי נח גם במובנים נוספים במהלך הטיול: לא התאפרתי ולא לבשתי את הבגדים שאני רגילה ללבוש בארץ. אחרי משבר געגועים קטן באמצע, ראיתי כמה טוב לקום בבוקר ולא להתלבט מה יתאים ללבוש היום, כי היתה לי בחירה רק בין שניים-שלושה זוגות מכנסיים נוחים וקצת מצ'וקמקים. התעטפתי בצעיפים גדולים ונעימים, נעלתי סנדלי טבע מכוערים ונוחים עד מאוד, השתמשתי בבקבוק שמפו אחד בשביל כל צורכי הניקיון. כל זה היה אמנם זמני, אבל לאט לאט, ההימנעות מהתעסקות מתמדת במראה חיצוני, סייעה לי להפנות אנרגיות למחשבות אחרות שלי לגבי עצמי ולגבי דברים באופן כללי.

"אין תחליף לאינטליגנציה האדירה של הגוף," חזרה וחזרה GJ, והמשפט הזה הדהד בראשי עוד לפני ששמעתי אותו מפיה לראשונה: הניתוק הזמני שניתן לי בטיול, להתרחק מציפיות מגדריות, גם של הגוף, ולהיות באופן פלאי חופשיה מהטרדות מיניות לפרק זמן של מספר חודשים, אפשר לי לחוות אוטופיה קטנה בעולם בו אוטופיות אינן נמשכות לאורך זמן, אם הן בכלל מתקיימות בעולם. המנה הקצובה הזו אפשרה לי להסתכל על עצמי עם עצמי, מהלך שביומיום אני ונשים רבות מתקשות לעשות, בגלל ההתעסקות המתמדת בגופנו, בגלל הביקורת, בגלל האלימות.

כשאנחנו נתונות להתעסקות חיצונית מתמדת, אנחנו עושות המון כדי להפוך את עצמנו ל"אישה מושלמת", כזו שלא תיחשף לביקורת, אך כפי שבין היתר נעמי וולף הראתה ב"מיתוס היופי" וסוזן בורדו הציגה ב"Unbearable Weight", אין אף אישה שאינה נתונה לתגובה מתמדת מצד הסביבה על גופה (חיובית ושלילית כאחד, ולעתים תגובות שמערבבות חיובי ושלילי בכפיפה אחת). כך, כמעט כל אישה שרויה בשלב מסוים בחייה בתחושה מתמדת של עודפוּת או של חוסר, של בלבול, אי התאמה ואי נוחות פיזית. התוצאה היא השקעה כמעט אובססיבית "לתקן" את גופנו עוד ועוד, אך לעולם איננו מגיעות אל היעד הנכסף.

באופן כלשהו, לקחתי כמה צעדים החוצה לזמן מה מהדרישות הסביבתיות. החתרנות של Top of the Lake טמון בכך שהיא מישירה מבט אל האפשרות הזו של נשים לצאת לרגע (או יותר מכך) מהסביבה רוויית הדרישות והאלימות כלפינו, ולהיות עם עצמנו. עם זאת, הסדרה מסתיימת בטוב חלקי בלבד, תוך שהיא משאירה פתח להסתכל אל תוך הרע האדיר שעדיין קיים בחברה בה נשים נתונות לחסדיהם של גברים. במובן הזה, קמפיון השאירה אותנו עם השאלה התלויה באוויר, איך אפשר לשמור על עצמנו ולתת לעצמנו מרחב להיות קשובות לעצמנו, בתוך סביבה לא בטוחה?

אני חזרתי לשגרת חיי הרגילה – לי אישית לא היו כוונות לעזוב אותה ליותר מתקופה קצובה בזמן. חזרתי ללבוש את הבגדים שלי שאני אוהבת, לעשות בעצם את מה שעשיתי תמיד לפני שנסעתי. ולמרות שהכל בדיוק אותו הדבר, שום דבר לא אותו הדבר. אני תוהה איפה ביומיום אנחנו יכולות להמשיך ולמצוא את הדיבור שלנו עם עצמנו תוך צמצום הביקורת והפגיעות החיצוניות. איפה אנחנו מוצאות מרחב לדבר זו עם זו ולמצוא בכך מפלט. איפה, בתוך אי-שקט שעוטף אותנו מסביב, אנחנו יכולות ליצור אוטופיות קטנות שבהן הגוף יוכל לבטא את האינטליגנציה האדירה שגלומה בו.

——

פוסטים נוספים בנושא:

"האדמה שחיפשתי"

"הגוף הלא מיני"