האינטליגנציה האדירה של הגוף

21 ספט

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

הסדרה מציגה מספר דמויות באזור פרברי-כפרי בניו זילנד: טוּאי, ילדה בת 12, נמצאת בוקר אחד שקועה עד כתפיה במים קפואים באגם, ספק מנסה להתאבד. תוך זמן קצר מתגלה כי היא בהריון. מכאן נכנסת לתמונה רובין, בלשית שלוקחת על עצמה לחקור את המקרה. אט אט נפרש לפנינו סיפורה האישי של רובין וסיפור של דמויות מרכזיות בעיר. במקביל, מגיעות לאזור נשים שחברו יחד לקהילה מאוחדת, שהחליטו לפרוש מחיי היומיום שלהן (כל אחת בעקבות נסיבות קשות), ולהגיע לחלקה שופעת טבע בשם Paradise על מנת להחזיר לעצמן את קולן הייחודי ולהירפא מטראומות העבר תחת הנחייתה של GJ, מורה רוחנית קשוחה ושתקנית (הולי האנטר בתפקיד עוצר-נשימה).

קמפיון שרטטה לאורך הפרקים את המתקפה החברתית האלימה והעקבית ביותר על נשים כיום: אונס ותקיפות מיניות, בהם גוף האישה (בעיקר, אך כמובן לא רק) עובר חילול פיזי במובן הקשה ביותר, ושיבוש בלתי ניתן לתיאור. חילול שמותיר קורבנות תקיפה מינית עם טראומה שלעתים קרובות נמשכת כל החיים. יש סטטיסטיקות הולכות וגדלות שמעידות על כך שנשים רבות ביותר עוברות אונס ותקיפות מיניות במהלך חייהן, ויש מי שטוענות (ובצדק) שבעצם אין אישה שעוברת את חייה בלי לעבור הטרדה מינית כלשהי.

בלי לחוס על הצופים והצופות בה, מוצגת בסדרה שורה ארוכה של אופני חילול הגוף הנשי על כל צורותיו, כאשר במוקד ההתעסקות עומדת הסוגיה של אלימות מינית כלפי כל הנשים כולן. דמויות הנשים בסדרה שונות זו מזו כמעט בכל אופן: חוויות חיים, גיל, מראה חיצוני, סטטוס זוגי, מקצוע, אמהוּת. אך דבר אחד מקשר בין כולן – הן מנסות להתנגד בדרכים שונות לסדר החברתי שמוכתב להן על ידי דמויות הגברים בסדרה (השונות אלה מאלה גם הן), ונאבקות להגן על עצמן מפני פגיעות פיזיות ומיניות, בעיקר.

הגברים בסדרה הפנימו שהדרך היעילה ביותר להוכיח לנשים את נחיתותן החברתית ולנטרל את כוחן, היא דרך חילול גופן. החל מהאונס הקשה ביותר, וכלה ביחס מילולי פוגעני, זירת המתקפה היא הגוף. הם עושים יד אחת (לעתים במכוון ולעתים בלי לשים לב אפילו) כדי לנטרל את מאמציה של רובין לסייע לטואי, ולהרחיק את GJ וקהילת הנשים שהגיעה עמה, שככל שמתפתחת הסדרה, צוברת יותר ויותר כוח. טואי, שמבינה באופן אינטואיטיבי את הדינמיקה הזו, נעלמת באופן מידי, נדמה שכדי לשמור על עצמה מפני האיום הפיזי עליה ועל התינוק שברחמה – כמו שקולה לא נשמע כאשר נאנסה והרתה, כך גם ברור לה שלא היא זו שתקבע את גורל גופה ותינוקה אם תישאר בעיירה. רובין, במקביל, נאלצת שוב ושוב לשים גבולות נוקשים, לעתים ללא הצלחה, בינה לבין הגברים בעלי הכוח הרב ביותר בעיירה – מפקד המשטרה המקומי ואביה של טואי.

כאשר מאט, אביה של טואי, מתעמת עם הנשים שבקהילתה של GJ, הוא נוהג כלפי אחת מהן באלימות פיזית, וקורא לשאר Unfuckable, כדי להדגיש שאישה שאיננה מושכת פיזית – אין לה כלל מקום של חשיבות בחברה; כשרובין יושבת בבר מקומי, הגברים במקום מתחילים לדון בהומור באונס של טואי, תוך שהם מציינים שאיבר מינה הצר של ילדה בת 12 יכול להסב לגבר עונג מיני רב; במקרה אחר, רובין מאבדת את הכרתה בנסיבות לא ברורות בביתו של מפקד המשטרה (הוא טוען ששתתה יותר מדי יין), ומוצאת את עצמה לבושה בחולצה של המפקד במיטתו בבוקר, מבולבלת ונסערת; ואישה אחת בגיל העמידה בקהילה של GJ, באני, מתקשה להתגבר על בעלה שעזב אותה כדי לחיות עם בחורה צעירה ממנה בהרבה (ועל כך GJ אומרת לה: "היא צעירה יותר? כן? אז הוא לא יחזור!").

"There is no match for the tremendous intelligence of the body", אומרת שוב ושוב GJ במהלך הסדרה. אין תחליף לאינטליגנציה האדירה שטמונה בגוף. כלומר, שעל אף שהגוף הוא המקום הפגיע ביותר, הוא גם החזק ביותר, וטומן בחובו תשובות לקשיים הרבים שנשים חווות. מה שנתון למתקפה מתמדת, היא הזירה שיכולה לתת ריפוי – ההקשבה לגוף, הגוף שנח: ברגע מסוים בסדרה GJ אומרת לרובין, "את עייפה? כן. אז תשכבי פה, למרגלותיי, כמו חתול. אין תחליף לאינטליגנציה האדירה של הגוף." רובין נשכבת, מתייפחת, מתכנסת לתוך עצמה.

GJ, Top of the Lake

GJ עם קהילת הנשים ב-Paradise

במקרים אחרים זה הגוף  שנמנע מפעילות מינית הרסנית: בסצינה אחת, באני פוקדת את הבר המקומי, שוכבת עם גבר, אך מקציבה לו 7 דקות בלבד לאקט כולו. כשהוא שואל אותה למה, היא אומרת לו שזה תרגיל ש-GJ נתנה לה, שכן אם היא מבלה יותר זמן מזה עם גבר – כל גבר, היא מדגישה – היא נקשרת מדי. במקרה אחר, אחת הנשים מבלה לילה עם מאט, שלבסוף מפעיל כלפיה אלימות קשה. לחילופין, מוצגים בסדרה יחסים מיניים מתגמלים, כאשר הם נעשים בהסכמה:  רובין מצליחה לפתח קשר אוהב ותומך עם בן זוגה מהנעורים, ג'ונו, ולקיים עמו יחסים מיניים בריאים, אוהבים ומלאי תשוקה, שנוכחים על המסך לאורך כל הסדרה. כלומר, הגוף הוא המקום הפגיע ביותר, וזה שיודע לשקף באופן המדויק ביותר את המצב – תגובות הגוף, ובעקבות כך תגובותינו הנפשיות, תמיד תואמות את מה שקרה לנו ראשית כל ברמה הפיזית.

כפי שניתן גם לראות דרך בחינת דמותה של GJ וקהילת הנשים, הפתרון לאלימות שמופנית תדיר כלפי נשים מצוי לא פחות מכך בשיח על טהרת הנשים בלבד. טעות תהיה להבין זאת בפרשנות פשטנית נוסח נשים ששונאות גברים ומתכנסות בתוך עצמן בלבד. לא כך הוא הדבר. כפי שניתן לראות לאורך הסדרה, גם בקהילת הנשים הזו, וגם מחוצה לה, נשים רוצות בקשר חיובי עם גברים, וחלקן אף מצליחות בכך. בסדרה יש דמויות גבריות חיוביות, גם אם בודדות. הגברים האלה מתקשים לעמוד מול שטף האלימות של שמופנית כלפי הנשים שהם אוהבים, וחלקם נכשלים במשימתם. אבל הם קיימים, ומתקבלים בלי חשד, ובברכה ורוחב לב בין הנשים.

אך לצד קשרים חיוביים עם גברים, ואולי אפילו לפניהם, שיח נשים הוא הכרחי מאין כמוהו, הן מבחינה סימבולית והן מבחינה פיזית: בקהילה כמו זו שהקימה GJ, הנשים חופשיות מאיומים פיזיים ומיניים (אותם הן חווות רק בסביבת גברים). שם הן גם מסוגלות לדבר בחופשיות על חוויות החיים המשותפות שלהן, ולדבר על גופן ועל מיניות מודחקת (בסצינה אחת מישהי שואלת את רעותה, "ניסית פעם לאונן? זה נורא מרגיע…"). כל אלה הן פריבילגיות שנשים לא יכולות להרשות לעצמן כשהן בחברת גברים. סביבה של נשים בלבד היא הכרחית עבורן כדי להתחבר, לשמור זו על זו ולהבין אחת את השנייה במרחב בטוח. לאורך הסדרה, טיפין טיפין, מגיעות כל הנשים בסופו של דבר למצוא נחמה ותמיכה, גם אם לזמן קצר, בין הנשים ב-Paradise.

Paradise

Paradise

GJ מדברת בז'רגון שמצלצל ניו-אייג'י במובנים מסוימים, אך קשה לייחס לה רוחניות חסרת בסיס: כל דמותה משדרת פרקטיות ואפילו קשיחות לא מעטה, לצד כּנות שאינה עטופה בצבעי ורוד (לקראת סוף הסדרה היא פונה אל הנשים ואומרת להן, בנימה הקשוחה האופיינית לה: "אנחנו במקום שנקרא Paradise. אבל האם הכל מושלם? לא!" וכולן מנענעות בראשן לאות הסכמה). עם זאת, הדיבור של GJ נוגע במסורות פילוסופיות-רוחניות שמעניקות חשיבות יתרה לעבודה נפשית דרך הגוף, וויתור קשה אך הכרחי על הדמות המתמדת שאנחנו מנסות לבנות בעיני עצמנו ובעיני אחרים/ות: רק כשאנחנו מפסיקות להתעסק באופן אקססיבי בדמות שאנחנו מטפחות תדיר – הדמות שמנסה לרצות את הסביבה ואת עצמנו דרך אישור הסביבה – אנחנו מסוגלות להתחיל להגיע לדיבור פנימי כנה עם עצמנו. וגם אז, כפי ש-GJ אומרת, הכל רחוק מלהיות מושלם.

במהלך הטיול שלי התחלתי קצת לתרגל מדיטציה, להתמקד בנשימה הנחוצה לנו כל כך. וגיליתי כמה זה קשה. אבל הרגשתי טוב יותר מבחינה פיזית. הגוף שלי נח גם במובנים נוספים במהלך הטיול: לא התאפרתי ולא לבשתי את הבגדים שאני רגילה ללבוש בארץ. אחרי משבר געגועים קטן באמצע, ראיתי כמה טוב לקום בבוקר ולא להתלבט מה יתאים ללבוש היום, כי היתה לי בחירה רק בין שניים-שלושה זוגות מכנסיים נוחים וקצת מצ'וקמקים. התעטפתי בצעיפים גדולים ונעימים, נעלתי סנדלי טבע מכוערים ונוחים עד מאוד, השתמשתי בבקבוק שמפו אחד בשביל כל צורכי הניקיון. כל זה היה אמנם זמני, אבל לאט לאט, ההימנעות מהתעסקות מתמדת במראה חיצוני, סייעה לי להפנות אנרגיות למחשבות אחרות שלי לגבי עצמי ולגבי דברים באופן כללי.

"אין תחליף לאינטליגנציה האדירה של הגוף," חזרה וחזרה GJ, והמשפט הזה הדהד בראשי עוד לפני ששמעתי אותו מפיה לראשונה: הניתוק הזמני שניתן לי בטיול, להתרחק מציפיות מגדריות, גם של הגוף, ולהיות באופן פלאי חופשיה מהטרדות מיניות לפרק זמן של מספר חודשים, אפשר לי לחוות אוטופיה קטנה בעולם בו אוטופיות אינן נמשכות לאורך זמן, אם הן בכלל מתקיימות בעולם. המנה הקצובה הזו אפשרה לי להסתכל על עצמי עם עצמי, מהלך שביומיום אני ונשים רבות מתקשות לעשות, בגלל ההתעסקות המתמדת בגופנו, בגלל הביקורת, בגלל האלימות.

כשאנחנו נתונות להתעסקות חיצונית מתמדת, אנחנו עושות המון כדי להפוך את עצמנו ל"אישה מושלמת", כזו שלא תיחשף לביקורת, אך כפי שבין היתר נעמי וולף הראתה ב"מיתוס היופי" וסוזן בורדו הציגה ב"Unbearable Weight", אין אף אישה שאינה נתונה לתגובה מתמדת מצד הסביבה על גופה (חיובית ושלילית כאחד, ולעתים תגובות שמערבבות חיובי ושלילי בכפיפה אחת). כך, כמעט כל אישה שרויה בשלב מסוים בחייה בתחושה מתמדת של עודפוּת או של חוסר, של בלבול, אי התאמה ואי נוחות פיזית. התוצאה היא השקעה כמעט אובססיבית "לתקן" את גופנו עוד ועוד, אך לעולם איננו מגיעות אל היעד הנכסף.

באופן כלשהו, לקחתי כמה צעדים החוצה לזמן מה מהדרישות הסביבתיות. החתרנות של Top of the Lake טמון בכך שהיא מישירה מבט אל האפשרות הזו של נשים לצאת לרגע (או יותר מכך) מהסביבה רוויית הדרישות והאלימות כלפינו, ולהיות עם עצמנו. עם זאת, הסדרה מסתיימת בטוב חלקי בלבד, תוך שהיא משאירה פתח להסתכל אל תוך הרע האדיר שעדיין קיים בחברה בה נשים נתונות לחסדיהם של גברים. במובן הזה, קמפיון השאירה אותנו עם השאלה התלויה באוויר, איך אפשר לשמור על עצמנו ולתת לעצמנו מרחב להיות קשובות לעצמנו, בתוך סביבה לא בטוחה?

אני חזרתי לשגרת חיי הרגילה – לי אישית לא היו כוונות לעזוב אותה ליותר מתקופה קצובה בזמן. חזרתי ללבוש את הבגדים שלי שאני אוהבת, לעשות בעצם את מה שעשיתי תמיד לפני שנסעתי. ולמרות שהכל בדיוק אותו הדבר, שום דבר לא אותו הדבר. אני תוהה איפה ביומיום אנחנו יכולות להמשיך ולמצוא את הדיבור שלנו עם עצמנו תוך צמצום הביקורת והפגיעות החיצוניות. איפה אנחנו מוצאות מרחב לדבר זו עם זו ולמצוא בכך מפלט. איפה, בתוך אי-שקט שעוטף אותנו מסביב, אנחנו יכולות ליצור אוטופיות קטנות שבהן הגוף יוכל לבטא את האינטליגנציה האדירה שגלומה בו.

——

פוסטים נוספים בנושא:

"האדמה שחיפשתי"

"הגוף הלא מיני"

מודעות פרסומת

15 תגובות to “האינטליגנציה האדירה של הגוף”

  1. yaelila ספטמבר 21, 2013 בשעה 7:14 pm #

    היה לי מאד מעניין לקרוא, תודה. בדיוק היום חשבתי וכתבתי על השתייכות לקבוצה.

  2. תמיד אשמה ספטמבר 22, 2013 בשעה 11:32 pm #

    תמיד תמיד תמצא דרך להפנות את האצבע חזרה, פתלתלה וסבוכה ככל שתהיה הדרך. הלוואי שנשים תפסקנה להניח שיש אוניברסליות באופן ההתמודדות האישי שלהן, זה פוצע הכי עמוק בנשמה. ואם אני לא מאמינה באינטליגנציה של הגוף או שלא משנה מה אעשה "אכנע" לתכתיבים או שלא, תמיד ימשיכו לאנוס אותי, ותמיד ארגיש חרא, אז מה? אז איפה הטקסט הזה עומד מולי? כתוכחה? כי ככה זה מרגיש כל פעם שמישהי מגלה לי איזו אמת אוניברסאלית על נשים ואיך הן צריכות להתמודד עם אונס. כשגברים עושים את זה, זה לגמרי ברור, זו סתם הדרך שלהם לאנוס אותנו שוב ושוב. כשנשים עושות את זה אין לי איך להתמודד.

    • רוני ספטמבר 23, 2013 בשעה 8:35 am #

      שלום לך,
      לא ברור לי למה החוויה שאני מציגה פה – האישית שלי, וגם הניתוח של הסדרה – נתפסת אצלך כמניפסט האשמה כלפי מי שלא חווה דברים דומים, או לא מתחברת למה שכתבתי.
      אף פעם לא חשבתי שחוויה שלי נכונה לכולן, ולא ציפיתי שכולן יתחברו למה שאני כותבת. כל אחת יכולה לקחת מה שהיא רוצה מהטקסט הזה, כמו גם מהסדרה והמסרים שמועברים בה (אם תחפשי ביקורות ברשת, תמצאי נקודות מבט מאוד שונות על הסדרה הזו).
      לא כתבתי באף מקום בטקסט איך נשים אמורות להתמודד עם אונס. שמתי דגש על שני מקומות מעניינים לדון בהם בהקשר של תרבות של אלימות כלפי נשים – שאלתי איך אנחנו יכולות להתחבר לגוף שלנו באופן חיובי (ונתתי דוגמה לאופן שבו אני הצלחתי, בקטנה), ועל כך שחשוב בעיניי שנשים ידברו זו עם זו. מכאן, את יכולה ליצוק תוכן שונה לגמרי לתוך הדברים הללו, או לחלוטין לנקוט בדרכים אחרות.

      • תמיד אשמה ספטמבר 24, 2013 בשעה 12:22 pm #

        את לא יכולה לנתק את מה שכתבת מקונטקסט שבו מציעים ומציעות לנו כל הזמן פתרונות אוניברסאליים, אבל גם אם אקבל מה שאמרת, הגוף שלי הוא לא בעל אינטליגנציה אדירה, הוא לא חזק, הוא טיפש וחלש ונחדר ומושפל ומחולל ואין בו שום דבר שאם רק אהפוך ואחקור מספיק אמצא, וזה משפיל ומעליב ההנחה שיש. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות לגוף הוא לחתוך אותו, כדי להרגיש קצת פחות את הכאב, וכל הדיבור הזה על גוף חכם או חזק הוא לא דיבור שלי הוא דיבור עלי, וכשאת עושה את זה, זה מרגיש הרבה יותר רע מאשר איזה גורו בשקל שבחיים לא היה אישה עם אפס שליטה על הגוף שלה בזמן שגבר עושה בה כרצונו. זה נשמע אולי תוקפני אבל זה קשה לי להתמודד עם האמירות האלו שכוללות אותי ואת הגוף שלי ומוחקות את כל חוויות החיים שלי.

      • רוני ספטמבר 24, 2013 בשעה 12:33 pm #

        אני לא מדברת עלייך. אני לא מדברת על אף אחת. המקסימום שאני יכולה לדבר עליו זה על עצמי, ומי שמתחברת – אחלה (סתם דוגמה, יש פה שתי תגובות של נשים שהתחברו) ומי שלא – לא. אין לי אמת אוניברסאלית, יש לי תגליות קטנות שנכונות לי לאורך הדרך, והבלוג הזה מהווה במה לשיתוף התגליות האלה. אל תקחי על עצמך מה שאת לא רוצה – אף אחת פה בבלוג לא מבקשת את זה ממך. חוויה חיובית של מישהי אחת לא אמורה למחוק חוויה שלילית שלך. א/נשים רבים חווים חוויות חיוביות רבות שלך אין חלק בהן – האם זה אומר שהן פסולות בגלל שאת מרגישה אחרת?
        בנימה אישית יותר, אני מצטערת לשמוע שאלה החוויות שלך כיום, זה נשמע קשה מאוד. אני מקווה שתמצאי את הדיבור שכן נכון עבורך, שמתאים לך ולמה שעובר עלייך.

  3. שירה ספטמבר 23, 2013 בשעה 1:01 pm #

    אני מאד מזדהה, ומאד נהנתי לקרוא גם את הביקורת וגם את התהיות.
    וכבר שנתיים שאני בחיפוש אחרי מקום מפלט בטוח שכזה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם היומיום.
    היוגה קצת עוזרת, מדיטציה פה ושם אבל טיול כמו שלך זה בטח המפתח. אחרי טיולים כאלה אני מנסה לחשוב כיצד אפשר להמשיך וליישם את התובנות שנצברו בטיול במהלך חיי הרגיל, ואני לא לגמרי מוצאת תשובה. עדין מפחדת ונתונה תחת לחצי המבט הגברי שתמיד נוכח.
    תודה על קריאה מהנה. אני זזה לצפות בסדרה 🙂

  4. תום ספטמבר 23, 2013 בשעה 6:39 pm #

    ברוך שובך. בהודו הייתי מעט מדי זמן. כחודש וחצי. ולא בגיל בו יכלתי לנצל את היתרונות של התרבות והאופי המיוחד של הארץ הזו (אני, מטבעי, לא מתחבר למנטליות ההודית וצריך מאמץ מנטלי כדי להנות ו"להרפות").
    גם אני סיימתי לפני כשבוע את "בקצה האגם" ומאד אהבתי אותה. הסדרה טובה וג'יין קמפיון ביימה אותה באפקטיביות. כמה נקודות שעלו בי לאחר הצפיה :
    1. כמובן שהעניין המגדרי בולט לעין לכל מי שקצת מתעניין בנושא. בסדרה הזו אין גברים טובים. יותר נכון, יש שניים, אחד נער הומו ואחד היה פושע אך עכשיו הוא מעיין "בן ברית". חוץ מהם,הגברים בסדרה רעים, אלימים וגסים. באופן מוזר, כשסיימתי לראות אותה, נזכרתי בביקורת שלך על הסרט "הצייד" (שלך ? של שירה?) וההתמרמרות שלך שאין בסרט הזה דמויות נשיות חיוביות לעומת רוב גברי חיובי. זו היתה ההרגשה שלי בסיום "בסוף האגם". והסדרה חוטאת בכך, כי זה הופך אותה לשטחית יותר, ליותר סמבולית אך פחות אמינה.
    2. ג'י-ג'יי – לטעמי הדמות שלה מסמלת התערבות של "אל", סוג של אודין\פלאדין שכמו מגיע עם תחילת ההתרחשות, מסייע בעצה ונעלם (ולאן ? לרייקיאוויק, סוג של אסגארד צפונית) עם בוא הפתרון לבעיה מולה ניצבה הגיבורה. ג'י-ג'יי לא חוסכת שבט לשונה מההתנהלות הנשית-קרבנית של חבורת הנשים שהתקבצה סביבה, כמו שציינת.
    3. התינוק, לדעתי, לא היה של האבא של טואי. השריף, כיוון שידע שאחד מלקוחותיו הכניס את טואי להריון, החליף בין בדיקות האבהות של התינוק וג'ונו והתעקש להיות זה שמביא את הבדיקות לרובין. זה גם נרמז בכך שהיא, טואי, כותבת שלילד אין אב אחד, אלה כמה. כך יוצא שג'ונו הוא אכן אחיה החורג של רובין.
    4. למעשה, החינוך האכזרי שעבר אבא של טואי (שכחתי את שמו) מידי אימו הוא זה שאחראי על חלק גדול מהרוע שהתרחש אחר כך.

    • רוני ספטמבר 23, 2013 בשעה 8:40 pm #

      היי תום,
      מבינה את הנקודה של "אין גברים טובים" בסדרה. למרות שלא יצאתי עם תחושה דומה. נזכרתי בדמות נוספת, שלא קיבלה יותר מדי מקום, בן הזוג של האמא של רובין, שגם הוא מוצג כגבר אוהב ובן זוג טוב. כמו כן, לא הכל דיכוטומי גם בצד של ה"רעים". אפילו מאט והבנים שלו, עם כל האלימות שלהם, מאוד רוצים למצוא את טואי ולהחזירה בבטחה הביתה. שני הבנים שלו, לוק ומארק, אפילו מוציאים מהמחסן עריסת תינוק לקראת חזרתה של טואי עם תינוק, למורת רוחו של מאט. ומאט עצמו לא ישן ימים שלמים מרוב דאגה. ואכן, בסוף מתגלה שמאט הוא לא אביו של התינוק.
      בקיצור, לא חשבתי שיש פה מצג שווא במובן הזה, אלא דגש מאוד חזק על אזלת היד של הגברים ה"טובים". אבל אני יכולה להבין למה הרגשת אחרת.

      • תום ספטמבר 24, 2013 בשעה 7:55 am #

        כן, זה נכון – הדיכוטומיה אינה כה קיצונית כפי שחשתי בתחילה. סדרה נוספת שאולי תגלי בה עניין – "הגשר" הסקנדינבית. גם שם גיבורה חזקה ומורכבת.
        להתראות ותודה על הפוסט.

  5. פיניקס ספטמבר 25, 2013 בשעה 8:00 am #

    תודה רבה על המאמר הזה, הארת באופן מרתק את הסידרה ולי באופן אישי גם הצלחת להסביר משהו שמאוד הפריע בחוויה של הסדרה ( קיום יחסי המין התכופים עם ג'ונו, ממש לא הצלחתי להבין את מה זה משרת).הגות מרתקת ומחכימה- תודה!

  6. חגי אוקטובר 2, 2013 בשעה 11:09 pm #

    היי רוני,

    נהנתי מאוד לקרוא. אני בטוח שעבור נשים חווית ה"ללבוש מה שנוח" היא מאוד שונה, אבל אני חושב שגם למטייל הגבר בהודו זה קורה (אני חושב שלצד חוסר ההתעסקות במה ללבוש וכו', חלק לא מבוטל מזה נובע מהעובדה שרב הזמן אין לך מראה, ואין שום מודעות לשאלה האם צמח לי חצקון או האם השיער שלי מסודר בסדר).

    אני חושב שאולי תמונת הראי של אותו הדבר, שאני הרגשתי באופן מאוד משמעותי בהודו, זה שאחרי כמה זמן בלי טלביזיה וצריכה מתמדת של דימויים של איך צריך להראות, הטעם שלי במי נראה יפה ונראית יפה מאוד השתנה, והרבה א/נשים שבארץ לא היו עוברים את הרף שלי בכלל פתאום נראו לי מאוד יפות ומושכים, בעוד שדווקא א/נשים שבארץ היו ישר קופצים לי לרדאר ה"וואו" נראו לי לא כל כך מיוחדים.

    ואולי באופן אסוציאטיבי, אבל אני חושב שיש לזה גם קשר מסויים ללהיות בסביבה שאולי כן מחזיקה באידיאלים של גוף, אבל הם שונים מהאידיאלים שלך. אני חושב שבאירופה החוויה הזאת הרבה פעמים מתעוררת, כשמה שאתה למדת שאמור להיות יפה בכלל לא נחשב, ודווקא גופים ומראות שאתה רגיל להתייחס אליהם כסתמיים נתפשים כיפים, ולאט לאט זה מחלחל ומאתגר את האופן שבו אתה רואה אנשים, ומתוך הבלבול הזה יש יכולת לראות בצורה הרבה יותר טובה א/נשים ולא רק דימויים על איך הן היו צריכים להראות.

  7. goni מרץ 27, 2014 בשעה 6:53 pm #

    תודה

Trackbacks/Pingbacks

  1. הגוף הלא מיני | - אוקטובר 13, 2013

    […] הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של […]

  2. האדמה שחיפשתי | - דצמבר 6, 2013

    […] מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי […]

  3. אני הצלמת. אל תקשיבו לי. | At Your Disposal - דצמבר 15, 2013

    […] הפוסט האחרון שלה היה לגמרי המוטיבציה לפוסט הזה (הנה עוד וגם זה ואת זה אני הכי אוהבת). אם היו שואלים את אמנדה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: