האדמה שחיפשתי

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

מבין כל המשפטים שעל הקיר אני נתפסת לזה של וירג'יניה וולף, שהודבק בצמוד לאמפייר סטייט בילדינג, אף שאין קשר תרבותי בין שני הדברים -“One cannot think well, love well, sleep well, if one has not dined well.”. לא לכך התכוונה וולף כשכתבה שורות אלה, אני אומרת לעצמי, וגל של עצב גואה בתוכי, בחילה מריח המאפין היבש שמונח מולי, ואבל שמתחיל לתת את אותותיו – על כל מה שהיה ולא יהיה עוד. היא לא התכוונה שהמשפטים האלה ייכתבו כפרסומת לתאגיד ענק של אוכל מהיר, שתהליכי הניצול שלו מעבירים מיליוני חיות מעולם החיים לעולם המתים, וסופו ש ל ניצול זה באזור הדמדומים של הפקעת טקסטים על מנת להטביע תו תקן של איכות ותחכום על מוצר דל בערכו התזונתי והרוחני. וכל הניצול שבאמצע.

אני מהרהרת באחוזתה של וולף בכפר, על התאבדות גוף-נפש בטביעה בנהר אנגלי קר. המרחב, שמאפשר מוות בנהר אנגלי קר. לבחור למות בנהר. לעומת, נניח, לקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג. הייתי ללא ספק בוחרת באפשרות של הנהר. הגוף מת אחרת במים, בטבע, זה בטוח. כמו שהוא חי אחרת בטבע.

אני חושבת על כתיבה של אישה על נשים. מה בין כתיבה כמו של וולף, על נשים, לבין ריח השומן והשכבה הבוהקת של טביעות אצבעות בקצות שולחנות הפורמייקה. את הנשים שבשדה התעופה זיכיתי במילים בודדות. אבל ראיתי אותן יותר משראיתי את הגבר שעומד מאחורי הקופה של חנות הדיוטי פרי. זכרתי אותן גם יותר מנשים אחרות, למשל המוכרת בדוכן של The Body Shop. מה בין טבע, נהר, באנגליה או בהודו לשדה תעופה שמדמה הכל ולא כלום?

שדה תעופה (בהודו) – מערך משוואות

תגליות מקפיאות דם. מקפיאות לא כמו מי נהר, אלא כמו מזגן שפועל יתר על המידה בחלל אטום.

אני הולכת במסדרון הארוך שעובר בין השערים, בין מסעדה שמוכרת אוכל הודי אבל מעוצבת כמו מקדונלדס, לבין דוכנים עמוסי מוצרי איפור צעקניים, ארוזים באריזה שחורה מינימליסטית ופשוטה. הטריק הגאוני הזה. שחור ומינימליזם – זה עובד עליי מהר. כל כך מהר אני מרגישה בנוח במקום ממנו באתי – עולם של מוצרים, ההצדקה האינסופית לצרוך. עיניי נמשכות לאיפור, הראש כבד מתחיל לעבוד על אוטומט, והודו של לפני ימים ספורים מתרחקת ונעלמת.

אני נאחזת לרגעים בחלקי תחושה מהחודשים האחרונים. פּוּלגַה מחשמלת בקצות האצבעות, לפני הכל בקצות האצבעות. רק לאחר שניות אני שמה לב שהן זזות באוויר הטרמינל (אוויר, זה לא אוויר) כשאני נזכרת בצעדות בכפר, כמו כשנגעתי בקלחי תירס שצמחו, עוד כשהיו בגובה המותניים. צועדת ומלטפת.

וראיתי את התירס בצמיחתו, עד שהגיע לגובה של שלושה מטרים ממש, תינוקות-קלחים מתחבאים עדיין בין עלים בצבע ירוק בוסר, לבנים בקצוות. והמשמשים, שהטביעו בלשוני טעם שלא נמחה ודימוי חושני שמבהיק למולי כשאני נזכרת בהם. טיפסתי על עצי תות בתור ילדה, לקטוף את הפרי. בהודו אספתי את אלה שנפלו ועדיין היו טובים למאכל, שְמֵחה על העץ, שמחה על השביל, שמחה על הפרי.

אחורה, הימים הראשונים של הטיול. רכבות רכבות שמפלחות את הלילה, מומבאיי הלחה והצפופה. סיפרתי לבחור אחד שחיכה איתי לטיסה – שנינו חולים הוזים, חולקים משככי כאבים, יושבים בסטארבאקס על אף הכל – את מאורעות 48 השעות הראשונות. צחקתי פתאום, איך התנהלתי בכזו מגושמות. הסמוֹסַה שאכלתי בדוכן רחוב מאחורי תחנת הרכבת המרכזית, טעימה ראשונה של הודו. איזו טעות.

תוך הדיבור, שקלתי רגע את הידיעה, שגדלתי מבפנים מאז.

אני מחליטה לרכוש אודם בדוכן של mac ומסתנוורת מסקאלת הגוונים. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת את דמותי המאופרת במראה מזה חצי שנה. האורות סביב המראה נעימים אך גם מבליטים את כל מה שלא התייחסתי אליו זמן מה. פיגמנטציה, פצעון או שניים, משהו שנראה כמו קמט חדש. השיער שלי חסר צורה אחרי שגזרתי את הפּוֹני בגחמה של רגע לפני שבוע. אני לובשת מעיל פליז שגדול עליי בכמה מידות. מאוד נקשרתי אליו, מה לא עברתי איתו. את רוב הבגדים כבר השארתי מאחור. גם את אלה שעליי כנראה אזרוק כשאגיע הביתה.

המוכרת נחמדה ומאוד יפה. לנוכח דמותי המוזרה במראה אני מרגישה לא בנוח, אבל ממהרת להפעיל את האני-היודעת, שמתנהלת מול מוכרות יפות באדנות מסוימת; אני נחמדה אך אסרטיבית. לא בדיוק מבינה, אבל גם לא צריכה יותר מדי עזרה. יודעת שאין לי הרבה כסף אבל לא מסגירה את העובדה הזו בקלות. כל ההתנהלות הזו מוּכּרת לי מכבר היא חקוקה עמוק בד.נ.א.

אני מנסה להתמקד בקנייה, באני-היודעת-לקנות, אני-היודעת-לדעת את כל מה שאישה צריכה לדעת על טיפוח הגוף. אבל הראש בורח להליכות בדהרמסלה, לבד, בגשם, בשמש. בלי לדעת על הגוף כלום חוץ מהעצירות לצד הדרך לכמה זמן שיוצא, לכמה זמן שצריך כדי לתפוס את הנשימה שמושכת פנימה אוויר מהר מדי (זה אוויר, זה אוויר). רק הנשימה קובעת, רק השרירים שמתכווצים.

היום האחרון בדהרמסלה היה גשום, הגשם הציף את השבילים והגיע לשצף שוטף בגובה של 10 סנטימטר. ישבתי בחנות קטנה ותהיתי איך אעלה מבּאגְסוּ לְדרמְקוֹט. קבעתי לאכול שם באוהל של מאמא, שבישלה עבורי כל יום בזמן ששהיתי שם. להיפרד מהאישה המדהימה הזו. לא התכוונתי לוותר על הביקור האחרון הזה. לבסוף נאנחתי, נאנקתי, קיפלתי את המכנסיים עד הברכיים, והנחתי את רגליי עם הסנדלים עמוק בתוך זרם המים הקריר. התחלתי לצעוד כנגדו, מעלה, נגד הזרם. מושכת פנימה אוויר. כפות הרגליים טבעו בנהר, קפאו. הלב התחמם.

כמה מהר אני מתרגלת היום לדמות המאופּרת במראה. כמה קשה וארוכה היתה הדרך להסתגל למשהו שהרגיש חופש, כמה כרוכה בכאב.

אני מחפשת אדוֹם, אני אומרת למוכרת, לא, בעצם יותר בכיוון של בּוֹרדוֹ, אני מתקנת. אני מנקה מהשפתיים את האדום הלוהט שהגישה לי קודם, זה לא נמחק ממש, זה לא אמור להימחק לפחות כמה שעות. מה יש בזה, שזה לא נמחק. זה לא טבעי, אני אומרת לעצמי ומשתיקה את הקול בו זמנית. בקצב סדיר אני מתמתנת, הצבעים דוהים. לבסוף קונה גוון בשם pinky-brown, לא ממש משוכנעת, אבל המוכרת מאוד בטוחה – it’s a best seller, היא מחייכת. זה לא מה שכיוונתי אליו אבל זה מסתדר יותר עם הבגדים הזרוקים, זו פשרה מתקבלת על הדעת בתוך האין-אונים הפתאומי שבורח למרחבים.

אני יושבת בשער הטיסה, יש אנשים שכבר נתקלתי בהם פה, שם, במהלך הטיול. שותקת, מאזינה לשיחות שגם אני שותפה להן, הן מקפצות מתפצפצות התלהבות הרגע האחרון, שמחה ועצב של חזרה הביתה. בינתיים העליזות גוברת על האבדן. אני כל כך עייפה ונעים יותר לוותר, להיות בשקט בין חלוקת החוויות, לשמוע עוד. מעניין מה קורה לאנשים בעולם הזה. מפתיע מאוד.

אחרי זה במטוס, הגבר שלידי מספר לי על נסיעת העסקים האחרונה שלו בהודו. מראה לי תמונות של הבנים שלו, שהם פחות או יותר בגילי. אבל מסודרים יותר במונחים אובייקטיביים. כשהוא מסתכל עליי, נראה לי שהוא שמח שהם לא כמוני. אבל הוא מתעניין, אנחנו חולקים חוויות. הוא שונא את הודו, לא מסתדר עם ההודים. גם לא מבין איך נסעתי לבד. מסוכן ולא אחראי, הוא אומר. ואני מחייכת, לא ווכחנית, יודעת כמה הוא צודק, כמה הוא טועה. הוא מציע לי כדור שינה ואני נרדמת מיד, חולמת שקניתי סתם שפתון ורוד עליז מדי, בלי הגוון החוּם הלח, שהתפוגג בינתיים. האדמה שחיפשתי, אבדה לי.

——–

פוסטים נוספים בנושא:

"הגוף הלא מיני" 

"האינטליגנציה האדירה של הגוף"

"אני הצלמת, אל תקשיבו לי" בבלוג של טל