על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

הבעיה היא שהחוק ההיפותטי הזה פותח פתח למצבים לא הוגנים. למשל: 

  • אישה שמראש היה לה משהו נגד הגבר תקיים איתו יחסי מין רק כדי להאשים אותו באונס ולנקום בו.
  • אישה שנפגעה מהגבר בדיעבד, בין אם בגלל שהוא באמת עשה לה משהו רע אחר ובין אם לא, למשל אישה שבן זוג שהיא עדיין אוהבת נפרד ממנה, תאשים אותו בדיעבד באונס כדי לנקום בו.
  • גבר ישכב עם אישה שהוא לא מכיר, וכך בטוח שאין לה סיבה לרצות לנקום בו, אך בדיעבד יתברר שהיא בעלת אישיות סדיסטית או פמיניסטית נקמנית, ונהנית לגרום לגברים להיכלא.
  • האישה לא נקמנית, והיא תובעת על אונס כי המין באמת היה עבורה חווייה קשה וטראומטית, אבל זו לא היתה אשמתו של הגבר; זו אשמתה של האישה, או פשוט אי הבנה מצערת שאיש אינו אשם בה; בשעת מעשה היא לא נתנה לו סיבות מספיק טובות לחשוב שהוא צריך להפסיק. 

מה תהיה התוצאה של כל זה? בכל פעם שגבר ישכב עם מישהי שהוא לא מכיר, הוא יצטרך להשתמש באינטואיציה שלו כדי לנסות לוודא שהיא לא תעשה לו משהו רע, אבל כיוון שהאינטואיציה שלו לא מושלמת הוא לעולם לא יוכל להיות בטוח לגמרי, זה תמיד יהיה מסוכן. כשגבר ישכב עם מישהי שהוא מכיר, הוא יצטרך להשתמש באותה אינטואיציה ולקוות שאין לה סיבה לשנוא אותו, אלא להפך, סיבות לחבב אותו ולרצות בטובתו, או לפחות להיות הוגנת אליו. יתר על כן, הוא יצטרך לטרוח אקטיבית לברר כל הזמן למה האישה מתכוונת במה שהיא אומרת או עושה או נמנעת ממנו, תחת הסיכון שאם יבין אותה לא נכון, עלול לקרות לו משהו רע בגלל אי ההבנה שלו. בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד. 

כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית. 

הו מאמא!

איך זה קרה? 

2. עצירת ביניים: למה מין הטרוסקסואלי הוא תמיד מסוכן 

הפרק הבא לא היה קיים בגירסא הראשונה של הפוסט. הוא נולד בעקבות התגובות המעניינות שקיבלתי מחמשת הקוראים הראשונים של הפוסט, שלוש נשים הטרוסקסואליות ושני גברים, כולן/ם חכמים/ות ופמיניסטים/ות (על אמת), על הניסוי המחשבתי שבפרק הקודם. 

מישהי כתבה לי, "צריך לקחת בחשבון שגברים לא מבינים בשיט למה את מתכוונת […] את צריכה להסביר שכל הסיכונים שהתרחיש שהצגת בחלק הראשון יוצרים לגבר, הם מנת חלקה של האישה כבר היום – לנסות להעריך אם זה מישהו שירצה לפגוע בך, להעמיד את עצמך לחלוטין בסיכון הזה, לנסות לנחש ממיליון רמזים אם הגבר איתו את נכנסת למיטה הוא מישהו שאפשר לסמוך עליו, אם הוא חרא אדם וכו'." 

ומישהי אחרת אמרה משהו כמו, "דווקא לא נראה לי שצריך להוסיף משהו. זה כתוב מאוד בבירור כבר עכשיו, יש לך את כל הפיסקה הזאת שבה את מתארת מה יקרה לגברים אם החוק יתקבל, וברור שהיא בנויה ככה שהיא בעצם מתארת את החווייה של נשים היום." 

ועוד מישהי כתבה, "הייתי מעדיפה לא לעשות שימוש במונחים 'פמיניסטית קיצונית/לא קיצונית' [שאכן מחקתי בהמשך – קרן]. דווקא ההצעה ה'קיצונית' שלך היא לא פחות ממדהימה בהרבה מובנים, ואין צורך להוסיף לה את שם התואר הלא טוב." 

לעומת זאת, מישהו אמר משהו כמו, "הנושא מעניין, אבל הניסוי המחשבתי לא עובד כל כך. התוצאה של חוק כמו שאת מתוארת תהיה פשוטה מאוד: פשוט לא יהיה יותר סקס בעולם. אף אחד לא יהיה מוכן לעשות סקס אם הוא יהיה כל כך מסוכן." 

ומישהו אחר כתב, "אם נניח שגברים הטרואים לא ימנעו מסקס אחרי החוק החדש, יכול להיות שהתוצאה תהיה בדיוק הפוכה מהמתואר בטקסטבגלל שבפועל אין שום דרך לדעת מי תפליל אותך, ואין לך שום דרך להתגונן, אתה פשוט לא תטרח לבדוק." 

מה שמעניין אותי כרגע באוסף התגובות הזה הוא לא מי צודק ומי טועה אלא הפער ביניהן. יש טיעון שאני מניחה בסוף הניסוי המחשבתי, ושעבור (לפחות שתיים וכנראה כל) הנשים שקראו את הפוסט היה מוכר מיידית ומובן מאליו: הטיעון שמין הטרוסקסואלי הוא תמיד מסוכן עבור נשים, ושהן בוחרות לעשות מין בכל זאת, ולהתמודד עם הסכנה הזאת ולנסות להמעיט אותה באמצעות הפעלה של שיקול דעת. שני הגברים, לעומת זאת, לא יכלו לדמיין בכלל מה יהיו התוצאות של מצב שבו מין הוא תמיד מסוכן עבורך (האחד חשב שהתוצאה תהיה ויתור על סקס, והאחר שהתוצאה תהיה ויתור על הניסיון להתגונן מפני הסכנה), מה שאומר שהם לגמרי לא מודעים לקיומו של ההיבט הזה של הסיכון בחויה הנשית של מין הטרוסקסואלי, ולא עצרו אף פעם לחשוב עליו ועל ההשלכות שלו. ואם לעבור רגע לדבר בשם עצמי, אז גם אני, עד לאחרונה, הייתי מודעת אל הסיכון הזה רק אינטואיטיבית, דרך הניסיון, ומעולם לא עצרתי לחשוב עליו באופן מודע ושיטתי, ולכן גם לא ניסיתי להבין מה ההשלכות שלו, ולא מה ההשלכות של פער הידיעה הקיים לגביו ביני לבין (רוב?) הפרטנרים שלי. 

למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הפוסטים המצויינים של דורה ושל רוני או להיעזר ברשימה הקצרה הבאה: ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים כיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה. 

בתוך הרשימה הזאת יש דברים שהם במובהק יותר גרועים מאחרים. יש גם דברים שכמה הם גרועים זה עניין סובייקטיבי, תלוי באדם שאת, בהסטוריה שלך, באופי שלך. חלק מהם לא קרו לי אף פעם ויש לי איזו אמונה נאיבית שהם גם לא יקרו; חלק מוכרים לי אבל לא מפחידים אותי בכלל, אני מרגישה שאני ממש יודעת להתמודד איתם ולקטוע אותם ברגע שהם מתחילים לקרות; אחרים קרו לי ולא התמודדתי איתם כל כך טוב; עם חלק למדתי להתמודד עם הזמן. חלק מהם, זה בסדר אם הם קורים באיזשהי מידה. אבל המכלול שלהם הופך מין הטרוסקסואלי לדבר שהוא תמיד מסוכן במגוון של דרכים שצריך כל הזמן להתמודד איתן כדי לגרום לכך שהסכנה, או לפחות רוב הסכנה, לא תתממש. 

מה אני לא טוענת? אני לא טוענת שכל מין הטרוסקסואלי הוא אונס; אני לא טוענת שתמיד יש בו אלמנטים של אונס, כוח או כפייה; אני לא טוענת שהוא בהכרח טראומטי או רע או מזיק. להפך, הבחירה של רוב הנשים לעשות מין למרות הסיכון הכרוך בו, גם אם ניתן חלקית להסביר אותה בסיבות מבאסות מז'אנר התודעה הכוזבת או הנחיתות המעמדית, מעידה גם, לפחות על פי האינטואיציה והניסיון שלי – ובנקודה העקרונית הזאת אני חלוקה על הניתוח היפהפה של דבורקין ב'משגל' – על כך שמין הטרוסקסואלי יכול גם היום להיות דבר טוב מאוד, דבר ששווה להתעקש עליו. ואם תסלחו לי, אחיותי, על פרץ קצר של היפיות, אולי כדאי לעצור רגע ולהתפעל מהאומץ והאופטימיות שאנחנו מפגינות באופן יומיומי כשאנחנו עושות סקס, כשאנחנו מתעקשות להיאבק על למצוא ולייצר לעצמנו משהו שאנחנו רוצות ושחשוב לנו, למרות הסיכון הגדול שכרוך בכך כל פעם מחדש. פמיניזם עלול להכאיב כשהוא חושף בתור חרא מייאש את שהיה קודם המובן מאליו, אבל הוא יכול גם לחשוף את המובן מאליו בתור משהו שהוא בעצם ממש מגניב. עד כאן היפיות. 

מה עוד אני לא טוענת? אני לא טוענת שכל מין הטרוסקסואלי הוא מפחיד עבור נשים, ודאי שלא שהוא מפחיד עבור כל הנשים במידה שווה. אני מדברת כאן על התמודדות עם סיכון, לא על תחושה של פחד. השניים לא זהים, להפך: לא-לפחד-כלל זו אחת הטקטיקות הכי יעילות כדי לגרום למצבים מסוכנים להיגמר בלי פגע, כפי שיכול להעיד כל הולך על חבל. מצד שני, גם הזהירות, היכולת לזהות מצבים מסוכנים ולהימנע מהם, היא טקטיקה יעילה וחיונית. אין אישה שלא משתמשת במהלך חייה, לפחות באיזשהי מידה, בשתי הטקטיקות ההפוכות והמשלימות האלו, ומצד שני, אין שתי נשים שמשלבות אותן בצורה שווה. כי אין נוסחה מנצחת; כל אישה הטרוסקסואלית מפתחת במהלך חייה הבוגרים – בדרך כלל יותר מדי לבד, בדרך כלל יותר מדי באיחור – את הדרכים הנכונות עבורה להתמודד עם הסיכון הכרוך תמיד בסקס; והדרכים הנכונות עבורה תלויות גם בתרכובת הספציפית של הזכרונות הטובים והזכרונות הטראומטיים והפחדים והתשוקות והרגישויות הפיזיות שלה, והן משתנות מאישה לאישה. 

לבסוף, חשוב להדגיש שזה לא רק עניין של בחירה נכונה של הפרטנר; ההתמודדות היא מתמשכת, ונוכחת בכל בחירה שאת עושה במהלך האינטרקציה המינית. וההתמודדות המתמשכת הזאת היא עניין שלך ולא שלו, לפחות בנקודת הפתיחה (בקשרים זוגיים טובים זה משתנה עם הזמן, הופך למאמץ ששניכם שותפים לו במידה מסויימת), בגלל שהמין מסוכן לך ולא לו, ובגלל ששניכם לא מודעים מספיק לסיכון הזה, ולאי-השוויון המהותי שהוא יוצר ביניכם כשאתם עושים מין, הדדי ונפלא ככל שיהיה.  

3. צדק של נזק מול צדק של סיכון 

נדמה לי שזה לא מקרי, העובדה שאנחנו ממעטים כל כך לחשוב על מין בהסכמה במונחים של סיכון, ונמנעים מלהתמודד עם קיומו של הסיכון ועם ההשלכות שלו. משחקת כאן תופעה רחבה הרבה יותר מההקשר המיני, רחבה יותר מההקשר של יחסי מגדר בכלל, שנוגעת לכל יחסי כוח חברתיים. 

אני רוצה לטעון שהפריווילגיה הגדולה ביותר האפשרית בחיים האלה היא לא להיות בסיכון שייעשה לך עוול. על כן זו גם הפריווילגיה הסמויה ביותר, זו שלא עולה כמעט אף פעם כנושא לגיטימי לדיון. זה נכון לא רק לגבי יחסים בין גברים ונשים, אלא לגבי כל אי שוויון חברתי בין קבוצות, למשל זה שקיים בארץ בין יהודים וערבים או בין אשכנזים ומזרחים. חברי הקבוצה שיש לה יותר כוח זוכים, לפני ומעבר לכל רווח חומרי או סימלי אחר, בחופש לחיות בביטחון יחסי מפני עוול. לעומת זאת, חברי הקבוצה שיש לה פחות כוח חיים תמיד בסיכון. 

כמובן, חופש מוחלט מהסכנה שמישהו יעשה לך משהו רע שלא מגיע לך הוא אף פעם לא לגמרי אפשרי: אתה תמיד עלול להיפגע בתאונת דרכים על ידי נהג שיכור, למשל. אבל עבור בעל הפריווילגיות, המדינה עושה את כל מה שביכולתה כדי לצמצם למינימום את הסיכוי שעוול יקרה ואת התוצאות שלו. עבור מי שאין לו פריווילגיות, המדינה מוכנה  במקרה הטוב להשתדל לטפל באופן צודק ככל יכולתה במקרי העוול שנעשו לו. במקרה הממש טוב היא מוכנה אפילו להשתדל לצמצם את הסיכון שיקרה לו עוול, אבל רק כל עוד זה לא גורר שום תוספת של סיכון כזה עבור בעלי הפריווילגיות. נטל ההוכחה הוא תמיד על הצד החלש: כדי שתהיי ראויה להישמע, כדי שנעזור לך לזכות בצדק, עלייך קודם כל להוכיח שמה שאת מבקשת לא עלול לגרום עוול לאף אחד מהאנשים שיש להם זכות לא להיות נתונים בסיכון לעוול. אחר כך נדבר.

 כך, בהקשר שלנו, מקובל להניח שזו אחריותה של אישה להבהיר לגבר שהיא לא מעוניינת בו, ואם היא 'הבהירה לו' והוא לא לוקח אותה ברצינות וממשיך לנסות, זו אחריותה לקום וללכת או 'פשוט לתת לו סטירה' – ולא אחריותו של גבר לא להמשיך ליזום מין עם אישה אחרי שהיא 'הבהירה לו', ובטח לא אחריותו להבהיר לעצמו מלכתחילה שהאישה כן מעוניינת בו. בניגוד לפוסט המצוין של דורה, אני לא חושבת שהסיבה לכך היא רק שמין נתפס כמשהו שגבר משיג מבחורה (נושא קודר בפני עצמו, שגם אני כתבתי עליו): עוד סיבה, בסיסית יותר, היא ההנחה שכל הנטל של הסיכון, של אי-הודאות, של האחריות לגבי טעויות ואי הבנות אפשריות, צריך להימצא אצל הבחורה. אי אפשר להעלות על הדעת שנאמץ נורמות של מיניות לפיהן גבר לא יכול לדעת בודאות מראש את התוצאות השליליות שעלולות להתלוות לפעולות שלו עבורו; נורמות כאלו לא יכולות להיות הוגנות. 

העיקרון הזה פועל גם בזירות אחרות. למעשה, מדהים להבחין עד כמה עקבית, קוהרנטית וסמויה הפעולה שלו. בכל זירה של אי שוויון, גם באלו שבהן מתקיים מאבק על חלוקה מחדש של משאבים, ההצעה או התביעה שהצד החזק יוותר על חלק מהביטחון שלו עבור הצד החלש לא רק תישלל כשגויה, לא רק תישלל כלא לגיטימית, אלא כמעט אף פעם לא תועלה מלכתחילה לדיון או למחשבה. הסיכון לא יימנה בתור אחד מסממני האי שוויון, בתור אחת הבעיות שצריך לפתור; נהפוך הוא, הוא נקודת המוצא המובנת מאליה; השאלה היחידה ששואלים היא איך, בהינתן המצב הטבעי הזה, אפשר להפחית את הנזק עבור החלש. 

 

4. עצירת ביניים: עוד דוגמאות להתעלמות מסיכון

אני אתן רגע דוגמא לאותה תופעה משני תחומים שנויים במחלוקת אחרים. 

הדוגמא הראשונה נוגעת לעמדות של יהודים ישראלים לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברור שיש בארץ הרבה אנשים שחושבים שליהודים מגיע הכל ולפלסטינים לא מגיע כלום; אבל יש גם הרבה מאוד אנשים שהיו רוצים בכנות שגם הפלסטינים יחיו פה חיים נורמליים. הם פשוט לא מוכנים לקחת את הסיכון שהפלסטינים יוכלו לעשות לנו את מה שאנחנו עושים להם, ואולי אפילו דברים יותר גרועים. הרבה מהטענות היותר חזקות של הימין, המרכז והשמאל המתון בעד המשך המצב הקיים נשענות על הרציונל הזה. והתשובה שהשמאל מציע היא בדרך כלל שבטווח הארוך, המשך הכיבוש הוא מסוכן יותר מאשר פיתרון הוגן. זו ודאי תשובה נכונה חלקית, אבל בהחלט לא לגמרי. תשובה אחרת ואולי כנה יותר תהיה שאנחנו חייבים לקחת סיכון מסויים, שהדבר הנכון בסיטואציה הזאת הוא לקחת סיכון מסויים ולא להניח שכל נטל הסיכון צריך להיות מונח אצל הצד האחר. הנקודה המעניינת היא שהטענה הפשוטה הזאת כמעט אף פעם לא מועלית במפורש, ודאי שלא מחוץ לשיח פנימי של השמאל. אני טוענת שהיא לא מועלית מאותה סיבה שפמיניסטיות לא מעלות את הטענה שהגדרת האונס צריכה להיות הרבה יותר מסוכנת לגברים כדי להקטין את הסיכון לנשים: זה פשוט לא סוג של דיבור שהוא בגבולות המותר. הדרישה מהצד החזק בסכסוך כלשהו לוותר ויתור כלשהו שגבולותיו ידועים מראש, למשל על שטחים מסויימים ומוסכמים "שאינם פוגעים בביטחון המדינה", נתפסת עקרונית כלגיטימית, כמשהו שאפשר להתווכח עליו. הדרישה לקחת סיכון שמישהו יעשה לו עוול, הסיכון שהחלש נמצא בו תמיד מראש, נתפסת כדרישה לא לגיטימית, לא מוסרית באופן עקרוני, שצריך להימנע מלהעלות לדיון מפורש. 

עוד דוגמא מעוד תחום שידבר אל ליבם של שמאלנים מסויימים הוא מריבות הפייסבוק של השנה האחרונה על המאבק המזרחי. התפתחו בהן הרבה דיונים על האם אמירה או פעולה או התנהגות מסויימת בתוך הויכוח היא גזענית או לא. ההנחה של רוב השמאלנים האשכנזים, נדמה לי, היתה שבמקרים כאלו של עמימות, מובן מאליו שהמזרחי הוא זה שצריך להוכיח מעל לכל ספק סביר שהמעשה של האשכנזי אכן היה לא בסדר, להראות בדיוק מה היה לא בסדר בו, כלומר, לוודא שההאשמה בגזענות לא תגרום עוול למואשם. אבל לפעמים המובן מאליו הזה נשבר, ושמאלנים אשכנזים הרגישו שנעשה להם, או לאחרים, עוול על ידי שמאלנים מזרחים; שמישהו האשים אותם בגזענות שלא בצדק, שהופגנה כלפיהם גזענות אנטי-אשכנזית. וכל השמאלניות האשכנזיות שאני מכירה, גם אני כמובן, נבהלו במידה מפתיעה מעצם האפשרות שייעשה להן עוול כזה, והגיבו באחת משתי דרכים: או שהן הביאו את עצמן למסקנה המרגיעה שכל מה שמזרחית יכולה לעשות לאשכנזית, לפחות כל עוד זה נשאר בתחום האלימות הסימבולית, איננו אלא עונש הוגן על מה שהאשכנזים עשו למזרחים בעבר ובהווה, ולכן הוא בעצם צדק ולא עוול, ולכן הכל בסדר; או שהן נעמדו על הרגליים האחוריות בהתקוממות כנה, מלאה השתאות וכעס. לשתי התגובות משותפת ההנחה שאנחנו לא אמורים לחיות בסיכון לעוול. זה תנאי הבסיס. כל עוד הוא מובטח, אנחנו לגמרי מוכנות לפעול כדי לצמצם את העוולות שקורות לאנשים אחרים, ולהקטין למשל את הסיכון היומיומי לחוות גזענות שמזרחים חיים בו, בתוך דיונים כאלו בפרט ובחברה בכלל. 

אגב: ההנחה הזאת, שאנחנו לא אמורים לחיות בסיכון לעוול, היא, נדמה לי, גם אחת הסיבות המרכזיות שהשמאל נתפס כ'הזוי' או 'לא רלוונטי', משהו שהוא על ציר אחר לגמרי מ'צודק' או 'טועה'. הרבה טיעונים נכונים בפני עצמם של פעילי שמאל, צעירים בעיקר, יהודים אשכנזים מבית טוב בעיקר, נטענים בסגנון של תדהמה, של "לא יכול להיות שדבר רע כל כך קורה לאנשים שלא אשמים בכלום". אבל עבור רוב האנשים זה לגמרי יכול להיות, זה לגמרי מובן מאליו, שדברים רעים כל כך קורים לאנשים שלא אשמים בכלום. והלגמרי מובן מאליו הזה, הוא גם מאוד שגוי וגם מאוד נכון לעומת אנרגיית ההלם והזעזוע שהופכת אנשים שחוו התבגרות מוגנת לשמאלנים ולפעילים. וזה נכון גם להפך: שמאלנים-לשעבר, שהיו "קיצוניים כמוך" כשהם היו צעירים ו"התפכחו", נראה לי שזה בדרך כלל לב ההתפכחות שלהם: משהו רע מספיק קרה גם בחיים שלהם. 

 

5. מסקנה זמנית 

מכל האמור לעיל אפשר לגזור את התביעה המוסרית לייצר בכוונה סיכונים עבור בעלי הפריווילגיות, בהנחה שברגע שגם בעלי הפריווילגיות יטעמו את טעמם של סיכון ושל עוולות יהיה טוב יותר לכולם. 

אישית אני מאוד אמביוולנטית כלפי הכיוון הזה. כי מצד אחד כן, אני מאמינה בשוויון. אבל מצד שני, אנחנו הרי לא רוצים להגדיל את הסיכון ואת העוול בעולם, אנחנו רוצים להפחית אותו. ולעשות את ההפך ממה שרוצים להשיג מתוך אמונה שזה אמצעי זמני שהמטרה הסופית מצדיקה – זה מהלך שההסטוריה הוכיחה בתור, איך לומר, לא מבטיח טובות. 

והאמת שגם נראה לי חשוב מאוד שתתקיים בעולם האפשרות של חיים מעוטי סיכון. ולו רק כי כשכולם נמעכים כל הזמן על ידי הסיכון להימעך בכל רגע על ידי אסון לא הוגן ולא צפוי, לא נותר בכלל בנפש מקום לדמיין איך יכול להיות טוב. גם על זה סימון וייל כתבה

אז מה כן? 

נראה לי שהכיוון צריך להיות לנסות לחפש דרכים להעביר חלק מהסיכון הקיים מצד לצד, במטרה לייצר מצב שבו סך הסיכון הקיים מתחלק באופן שווה (או לפחות שווה יותר). כלומר, אני מציעה להעלות, ביחס לסיכון, את התביעה המוסרית הקלאסית לשוויון. 

זו תביעה שונה מאשר התביעה המוסרית הקלאסית האחרת, לצמצם למינימום את סך הרע בעולם. אבל בהקשר של סוגיית הסיכון, ובמצב הנוכחי, שבו החלוקה היא מאוד לא מאוזנת, אני מאמינה שהן הולכות יחד: שחלוקה שווה יותר של הסיכון תיצור גם המצב שבו סך הסיכון והעוול הקיים ירד בהרבה. אני חושבת כך משתי סיבות. 

ראשית, כאשר שני הצדדים נמצאים באותה סכנה, או בסכנות תלויות זו בזו, יש להם אינטרס משותף לשמור את הסיטואציה חיובית עבור שניהם, ובמצב כזה הרבה יותר קל לפעול במשותף כדי שהסיכון הקיים לא יתממש מאשר בשעה שבה רק לאחד מהצדדים יש אינטרס כזה, אפילו אם הצד השני הוא הכי שוחר טוב בעולם. אם כל פעם שמין היה כואב לאישה הגבר היה מרגיש מיד את אותו כאב שהיא חשה ולהפך, הסיכון שגברים ונשים יעשו מין כואב היה הרבה יותר נמוך; אם אי הבנה לגבי הרצון של האחר היתה מסוכנת באותה מידה לגבר ולאישה, הסיכון למין שמתקיים מתוך אי הבנה היה פוחת. 

שנית, יש כאן עניין סמי-סטטיסטי של עלות-תועלת. בדרך כלל הרבה יותר קל להפחית סיכון גדול לסיכון קטן מאשר להפחית סיכון קטן לסיכון אפסי. לכן, בהנחה שמתקיים איזשהו טריידאוף בין הסיכון האחד לסיכון האחר, המצב האופטימלי יהיה כזה שבו שניהם נמוכים יחסית. או בעברית: בשביל שמישהו יחיה חיים לגמרי נטולי סיכון, צריך להיות מישהו אחר, שיישא במקומו בנטל של סיכון גדול הרבה יותר מן ההכרחי. כשהסיכון מתחלק בין שניהם, גם הסך-הכל שלו קטן יותר. 

אלו סיבות לכך ששוויון בסיכון והקטנת הסיכון הן מטרות קרובות זו לזו ביחס לנקודת המוצא שלנו. ייתכן שהן אינן זהות ושבשלב אוטופי עתידי כלשהו נצטרך לבחור ביניהן. אבל האמת היא שהשאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט או מינימום מוחלט, נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים. 

פוסט תגובה של חגי לפוסט הזה של קרן: https://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/22/on-risk-and-control/

 

מודעות פרסומת

130 תגובות to “על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל”

  1. Galit נובמבר 13, 2012 בשעה 10:06 am #

    פוסט נפלא. הניסוי המחשבתי הדהים אותי לגמרי, הרגע הזה שבו יש "קליק" במוח והכל מתחבר.

  2. הופמן נובמבר 13, 2012 בשעה 11:16 am #

    מרתק ופותח את המוח. תודה.

  3. ymoran00 נובמבר 13, 2012 בשעה 11:34 am #

    וואו – פוסט מצויין. אני עוסק בפמיניזם שנים רבות ונאבק דווקא מהצד הגברי נגד תלונות שווא וכן הלאה, אבל רק עכשיו עזרת לי להבין את הבעייתיות מהצד הנשי. אהבתי שעשית את זה ללא התלהמות, ללא שימוש במילים "הגמוניה" או "רוע", עם תיאור פשוט של הבעיות הקיימות. אני מרגיש כאילו נפל לי אסימון, ואני שמח שיש פמיניסטיות כמוך שמספקות עוד אסימונים בתקופה המודרנית הזו. 🙂
    מבחינתי התובנה העיקרית שלי שהייתי רוצה למצוא דרכים באמת לחלק את הסיכון הזה. הבנתי שהסיבה שאני מתנגד לחקיקות הקיימות היא שלרוב הן "דופקות" את החלש – לנשים יותר קל להגיש תלונה נגד גבר שפחות מאיים עליהן מאשר גבר שהוא באמת מסוכן (די בדומה לסיפור שמופץ לאחרונה של מכונית היוקרה שאף אחד לא גורר מאדום-לבן כי מפחדים לפגוע בה). כלומר – הפתרון הוא כנראה חיזוק רשויות החוק ולמידת רגישות למצבים השונים.
    תודה.

  4. אלמוג נובמבר 13, 2012 בשעה 11:58 am #

    תודה על המילים המדויקות.

  5. Lesbo נובמבר 13, 2012 בשעה 11:59 am #

    סטרייטיות – למה אתן עושות את זה לעצמכן?

    • L נובמבר 13, 2012 בשעה 5:05 pm #

      הנה נגיד תגובה שפוגעת באופן שוויוני גם בנשים וגם בגברים

    • אפרת נובמבר 14, 2012 בשעה 10:09 am #

      למה אנחנו עושות מה? סקס עם מישהו שאני אוהבת? סקס עם אנשים שאני נמשכת אליהם? מה מפריע לך פה?
      אם זו התגובה שלך, סימן שלא באמת קראת/הבנת את הפוסט!

    • noga דצמבר 5, 2012 בשעה 9:24 pm #

      כאילו שבין לסביות לא היו מעולם מקרי אלימות ואלימות מינית בפרט…

  6. מיטלשה נובמבר 13, 2012 בשעה 12:18 pm #

    פוסט מעולה!

    הוא גורם לי אי-נחת, כי על אף שאני מבינה לגמרי את הפחד ואת חישוב הסיכונים מתחילת הפוסט, אני מרגישה שבהרבה מערכות יחסים, נטל הסיכון מתחלק כבר עכשיו. כי זה הרבה יותר סבוך ממה שקורה רק בסקס – יש את הסקס ואת הכח והסיכון שבו, אבל יש גם צדדים אחרים של החיים (פרנסה, סידורים, משפחה, ילדים, מערכות יחסים עם חברים) שגם בהם יש כח וסיכון, שבראייה כוללת של בני הזוג יוצרים מאזן אימה או מאזן חיבה. זה כמו מערכת מול רב-מערכת.

    • Yotam Marck מרץ 23, 2013 בשעה 12:57 pm #

      מסכים שזה לא רק במין. בעולם שיש חוסר שיוויון בין גברים לנשים כמעט בכל תחום התופעה מופיעה בכל תחום. הדוגמא הכי פשוטה היא ביטחון תעסוקתי, (ביטחון כמילה משלימה לסיכון), לנשים יש פחות ביטחון תעסוקתי מלגבר – אפשר לתרגם ליותר סיכון תעסוקתי. בעיניין הזה אני מסכים איתך לגמרי.
      ביחס ל"נטל הסיכון מתחלק כבר עכשיו".. איך עושים את זה? אני גם מנסה אבל זה די קשה. בעיקר כשהמערכת החברתית שאנחנו חלק ממנה יוצרת אי שיוויון בכל התחומים.

  7. מוטי נובמבר 13, 2012 בשעה 1:01 pm #

    מאמר מעולה.
    דרך אפשרית אחת להעברת סיכונים (נמצאת מול העיניים, אבל אף פעם לא חשבתי עליה ככזו) היא זוגיות (וזה נכון גם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני)

    • מאיה נובמבר 13, 2012 בשעה 8:11 pm #

      הו, לצערי זה כל כך, אבל כל כך, לא נכון. :/
      הסיכון עדיין שם, והרבה יותר קשה להתנגד כשאת לא רוצה בתוך זוגיות ארוכת טווח – למין בכלל, לאקט מסוים. התנגדות נתפסת כלא לגיטימית, כחוסר פרגון… הרי אם אתם ביחד כבר שנה, למה שהיא לא תרצה? למה צריך לשאול?

      הטיעון שלך תקף לזוגיות טובה – אבל אני לא בטוחה שיש הרבה כאלה.

  8. Amir נובמבר 13, 2012 בשעה 1:08 pm #

    ראשית כל, הפוסט הזה מעניין, אבל אני מנסה להבין איך צריך להיות היישום שלו בפועל.
    אז קרן (או ליהי), מונית להיות המחוקק. מה עכשיו?
    את תומכת בחוק הזה שהעלית כתרגיל מחשבתי או שמא רק בגרסה מרוככת שלו? ואם בגרסה מרוככת, אז מהי?

    • Yotam Marck מרץ 23, 2013 בשעה 1:05 pm #

      אני תומך בו חד משמעית. מעבר לחוק הזה צריך להשוות שכר, לאפשר לגברים לקחת חופשת הריון, לשריין משרות לנשים בכל מפלגה, חברה מובילה במשק, במגזר הציבורי, בעמותות, בועדי עובדים וכו'.. בקיצור בכל ארגון. פרטי או ציבורי. אפשר גם לחייב בחירה של אישה לראש הממשלה אחת ל2-3 מערכות בחירות.
      לדעתי כל הדברים האלה הם ממש בסיסיים ולא רדיקליים.

      • Arst מרץ 15, 2015 בשעה 3:30 pm #

        יש לשריין מקומות לנשים גם בחברות פינוי זבל, ניקוי רחובות, צבעות ועוד כל מיני עבודות פיזיות לא כיפיות או רק בעבודות כיפיות?

  9. אסתי נובמבר 13, 2012 בשעה 1:14 pm #

    כל מילה בסלע. יש כל מקום להשוות בין היכולת של גברים להפעיל כוח במסגרת לא חוקית ליכולת אפשרית של נשים להתעמר במסגרת החוק. בכלל, אני מסכימה מאוד עם הטענה שאישה לא יכולה לבחור את הדרך שבה היא בוחרת להנות ממין. זה שכמה נשים עם פרברסיות רוצות שיפעילו עליהן כוח או אומרות לא הן מתוך רצון שיאבקו עליהן או הן מתוך היכרות שטחית (שבנינו, תמיד אומרת כל מה שצריך לדעת על בן אדם), לא אומר שכל שאר האחיות יצטרכו לסבול מכך. למעשה, על כל אישה להעמיד תמיד את חשיבותו של המין הנשי כקודמת לשלה- שאלוהים יקח את הראשונה שהסכימה למין אנאלי, וכל אחת ואחת שטענה שזה כיף לה (למי אכפת מה את רוצה, פוסטמה, את לא יודעת מה זה פמיניזם?)
    בכלל, אני לא מבינה למה חוק כזה לא תופס היום. זה לא שהוא מנוגד לדמוקרטיה או משהו, וזה באמת מציק שאישה צריכה לבטא את דעתה. אם אני ארצה שתציע לי משהו חדש, אני אבקש ממך להציע לי. לעזאזל, אני אבקש את זה בטופס. אתה יודע, רק כדי ששני הצדדים יהיו מוגנים. מה, אתה רוצה לתעד? טוב, אני מניחה שזה יהיה הכי שוויוני. זה מגן גם עלי. העיקר שאני שומרת את הקלטת (אתה תמצא אותה ברשת בעוד שנה חמוד, חשבתם שרק אתם יכולים?)

    • שם נובמבר 13, 2012 בשעה 2:16 pm #

      אני מרים עכשיו גבה כל כך גבוה שצריך מנתח פלסטי להחזיר אותה.

      מעולם לא עשיתי אהבה עם אשה שלא יכלה לבחור את הדרך בה היא נהנית ממין (מה גם שלא ראיתי שום טענה כזו בפוסט). גם הפרברסיות (?!) האלה הן בחירה של אותן הנשים ואינן מחייבות אף אחת ואף אחד. ההעדפות המיניות של כל אחת ואחד הן עניינים אישיים לחלוטין, ואין שום סיבה להניח שאדם יעשה מה שרע עבורו בכוונה תחילה. כמובן, אם היא מעמידה משהו אחר לפני ההנאה שלה מהמעשה – נניח את טובתו של "המין הנשי" – נו, אז זה בסדר.

      ואם את תרצי שאציע לך משהו חדש את תבקשי ממני להציע לך? (אולי פשוט תבקשי ממני בעצמך משהו חדש וזהו? למה אני צריך להציע?) עומד לי גוש בגרון עכשיו. הפחד – ובעיקר הפחד מאיבוד שליטה – עולה מכל מילה שלך. והמון המון כאב. כנראה שכמה שיש לי מה לומר, כאן ועכשיו זה לא המקום… אסתפק בלהקשיב.

    • רוני נובמבר 13, 2012 בשעה 2:41 pm #

      אסתי ושם – התגובות של שתיכן מורכבות מאוד.

      אסתי: אני מסכימה עם "שם" שלהגיד על נשים מסוימות שעושות סקס באופן מסוים, "סוטות", זה לא במקום. אם כבר, טענתן היתה שיש צורך בסולידריות נשית – איך זה עולה בקנה אחד עם ה"פרברסיות" שאת ממתגת? סקס הוא כ"כ מורכב, נראה לי שהפוסט של קרן רק מראה כמה, ולכן להתחיל לעשות הכרעות בדבר מה "פרברסי" ומה לא, פשוט לא מקדם אותנו לשום מקום.

      שם: נשים רבות לא באמת בוחרות את ההנאה שלהן בסקס. טילי-טילים של בעיות עומדות על הנקודה הזו, החל מכך שגברים לא מעטים אכן כופים את ההעדפות המיניות שלהם במיטה, וכלה בעובדה שהחברה שלנו מושתתת על פנטזיות מיניות שנוצרו על ידי, ולמען גברים. גם נשים מפנימות את הפנטזיות האלה, ולכן להגיע למקום אותנטי (אם קיים כזה) של תשוקה וחשק ורצון, זה רחוק מלהיות פשוט. כמו כן, לגבי ההערה האחרונה שלך לאסתי: אולי עולה מדבריה פחד וכאב. אני רואה דברים אחרים. בכל מקרה, פחד וכאב הן חוויות שלא מעט נשים חווות בהקשר המיני. צריך להיות להן מקום של כבוד, וצריך לדבר עליהן בכבוד.

      • שם נובמבר 13, 2012 בשעה 6:38 pm #

        רוני,

        אני מסכים שהחברה שלנו מושפעת מאוד מפנטזיות מיניות שנוצרו ע"י/למען גברים. לא הייתי אומר "מושתתת על", ולא הייתי אומר שיש פה איזושהי בלעדיות שכופה את עצמה בכוח – אבל אין לי ספק שהחל מגיל כלשהו, שני המינים צומחים כיצורים מיניים בתוך מציאות מסויימת שספק רב (אנדרסטייטמט בגודל מטוס בואינג) אם היא בריאה להתפתחותם. גם לגברים בתוך מציאות כזו קשה להגיע למקום אותנטי של תשוקה, וכשמגיעים אליו בהמון מקרים קשה גם לקבל אותו אצל עצמך. מנסיון.

        אני מאמין שכולנו צריכים לצמוח כיצורים מיניים ובכלל כבני-אדם מעבר לתפקידים והנורמות המשודרים לנו ע"י הסביבה. לא יודע אם שוויון בסיכונים כפי שתואר הוא הדרך. הייתי מתחיל בלחנך את הגברים מגיל אפס לא להסתיר את הרגשות שלהם, בתור התחלה; זה יצור מרחב לתקשורת בריאה ואמפתיה אמיתית. להרבות טוב בעולם יקטין את הרוע, ובעיקר ייטיב עם מי שסובל יותר.

    • אינגיביורג האימתנית נובמבר 13, 2012 בשעה 5:50 pm #

      "למי אכפת מה את רוצה, פוסטמה, את לא יודעת מה זה פמיניזם?" זאת בדיחה, נכון?

  10. יואב נובמבר 13, 2012 בשעה 1:34 pm #

    זה פוסט מקסים. תודה לך.
    בלי שום קשר לאם מה שהוא מציע הוא מציאות אוטופית כלשהיא או מציאות שהיא ממש בהישג ידנו, ובלי קשר להאם חלוקת הסיכון הזו היא הנכונה בהכרח, אני חושב שהטקסט הזה שכתבת הוא טקסט מכונן ואני מאחל לכל אחד ואחת לקרוא אותו. הוא מאיר עיניים, ושוב תודה.

    אני רוצה גם להעיר לגברת Lesbo שהגיבה כאן קודם, שעל אף העדפותיה המיניות, לא כל סקס הטרוסקסואלי הוא אונס. לא כל הגברים הם חארות כוחניים ואגרסיבים ולא כל הנשים הן שק של נחשים.
    ההעדפות המיניות שלך הן אחלה! אני חושב שאת אמיצה מאד כשאת בוחרת בדרך שנתפסת בחברה שלנו כשונה והולכת אחר ליבך וזה יופי. אני רק חושב שבחורה שמחליטה לממש יחסי מין הטרוסקסואלים, בלי קשר לפסוט הזה וגם עם הרבה קשר אליו – היא אמיצה לא פחות, והרבה פעמים זה יופי גם לה.

    ולסיום, לכותבת הפוסט ולכל הנשים שקוראות את זה ומקיימות מין הטרוסקסואלי – אני מאחל לכן רק חוויות טובות, גברים טובים, אנשים טובים ויחסי מין שיגרמו לכן להרגיש הכי משוחררות ובטוחות בעולם, ומאחל לכולם בעצם – רק פרטנרים טובים ושלא נדע עוד צער.

    ובפעם האחרונה. תודה

    • הייטקיסט, הרצליה קיפוח נובמבר 13, 2012 בשעה 2:55 pm #

      הניסוי מעניין מחשבתית, אבל הוא גם קצת לא הוגן. הסיכון לשנים רבות בכלא ובנוסף סטיגמה שמוחקת אותך מהציבור (לרבות מניעת אפשרויות תעסוקה וזוגיות בעתיד) והכל כגחמה של אשה אקראית כלשהי הוא נזק הרבה יותר גרוע מאשר הסיכון ש"יגרמו לך להרגיש מבויישת" או יכעסו עליך אם תפסיקי אותם או שתעשי משהו שלא היית בטוחה שאת רוצה.

      בנוסף, גם כיום לגברים הטרו יש סיכון כלשהו שהאשה שהם הכניסו הביתה (או נכנסו לביתה) היא שודדת מקצועית שתגנוב מהם את הארנק, או פסיכית שתגנוב את הארנק שלהם או אפילו חצי מליון ש"ח (התוצאה הכספית הישירה של גניבת זרע) בחסות ועידוד החוק.

      • הייטקיסט, הרצליה קיפוח נובמבר 13, 2012 בשעה 2:56 pm #

        התכוונתי פסיכית שתרצח אותם…

      • ת אוקטובר 7, 2013 בשעה 2:34 pm #

        מה שכתבת עושה לי לרעוד. אני אניח שבכוונה השוות בין שתי נקודות קיצון.
        כשאני קראתי את הפוסט חשבתי על עשרות הפעמים שבהם קיימתי יחסי מין לא בהסכמה מלאה, היום אני יותר קרובה לשם, אבל גם לא תמיד. גם היום במערכת יחסים מאד בריאה ולומדת ומאד מאד מכבדת, אני מופתעת כשבן הזוג שלי יכול להפסיק מין במצע כי כואב לו, ואני לא אעשה זאת., זאת למרות שאם הוא יקרא את מה שכתבתי זה יכאב לו מאד לשמוע את זה.
        כשאני אומרת לא בהסכמה, אני מתכוונת, שאם אני אצא לרגע מתוך הסיטואציה ואסתכל עליה מהצד,כשאני בתוך עצמי, ממורכזת, אני אבחר במגע מיני, או לא אבחר להמשיך אותו.
        למה כמה שנים בכלא זה פחות נורא מלהרגיש זרה בתוך הגוף שלי, מלשנוא את עצמי, מניתוק מעצמי, מפחד עמוק, מקושי עצום לסמוך או אפילו לשהות עם חצי מאוכלוסיית העולם? להרגיש מבויישת, תמיד- לא רק פעם אחת, שיכעסו עלייך ואולי יכאיבו לך בגלל זה… אני יכולה להמשיך.
        והסיכון שאשה הכנסת הביתה היא שודדת בטח יותר נמוך מתאונת דרכים, ההשוואה הזו כבר מרגישה לי קצת יותר מ"לא רגישה".

        תוך כדי כתיבת התגובה תהיתי, אם תעלה בך התנגדות לכתוב שתגובה בסטיגמות סוציאליות וכו וכו סתם ראיתי צורך לומר גם את זה

      • מאי נובמבר 16, 2013 בשעה 12:39 pm #

        בשנייה הראשונה שקראתי את הניסוי, חשבתי לעצמי גם שזה לא פייר. מה זה שנים בכלא לעומת… (וכאן נפל האסימון) טראומה נפשית מצלקת?
        זה לא "יגרמו לך להרגיש מבויישת". זה לא"יכעסו עלייך אם תפסיקי אותם".
        זה יאנסו אותך.
        זה יתקפו אותך מינית.
        זה יקללו אותך.
        זה ישפילו אותך.
        זה ישברו לך את הנפש.

        כנראה שאתה לא יודע איך זה מרגיש, כנראה שאתה לא מצליח לדמיין את זה. ומי מאשים אותך? אתה גבר הטרוסקסואל, רוב הסיכויים שלעולם לא תדע איך זה מרגיש.
        רוב הנשים בחיי (כולל אותי) חוו אקט כזה או אחר של תקיפה מינית. מאונס, להטרדה, דרך לחץ פיזי מתון ולחץ נפשי לא כל כך מתון. תקרא שוב את מה שקרן כתבה, תנסה להפנים את המילים שמביעות בפשטות ואמת את החוויה של אשה במין.
        תודה ויום טוב.

    • Shalhevet Nir נובמבר 13, 2012 בשעה 3:54 pm #

      AMEN!

  11. פ נובמבר 13, 2012 בשעה 2:15 pm #

    שתי הסתייגויות עקרוניות שהיו לי:
    א. הטענה שיחסי מין הטרוסקסואליים מסוכנים רק עבור נשים קצת מעליבה, ברור שכשמדובר בכפייה פיזית הסיכון עבור גברים כמעט ולא קיים, אבל כל שאר הדברים נכונים גם עבורם.
    גברים כן מרגישים פגיעים במיטה עם נשים, ובטח שמוצאים את עצמם לא פעם משתפים פעולה עם אקטים לא נעימים רק מתוך רצון לרצות את בת הזוג, חשש מיצירת אי נעימות גדולה יותר או פשוט בושה.

    ב. נדמה לי שגם הטענה שהצד החזק לעולם לא מסכים לסכן את עצמו בדרך לשוויון לא לגמרי נכונה, כי יש מקרים בחברה הישראלית ומחוץ לה בהם זה כן נעשה.
    לדעתי עקרון ה-"יותר טוב ויותר רצוי לפטור אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים" הוא המשמעותי פה.

    בכל אופן, פוסט מעניין ודי מעורר מחשבה

  12. גלית נובמבר 13, 2012 בשעה 2:33 pm #

    מצטרפת לתשבוחות. ורוצה להוסיף – תוך כדי קריאה עלתה בי המחשבה שבמידה רבה הסיכון ה(אולי)יחיד לגברים (שהוא אינהרנטי למין שלהם, שלא קיים אצל נשים, ובמסגרת יחסי הטרוסקסואלים) הוא גניבת זרע. לא רק שזה סיכון שקל למנוע אותו (או לפחות, לצמצם למינימום משמעותי), זה גם סיכון שזוכה לניראות בולטת והכרה בשיח הציבורי.

    • liorgimel נובמבר 13, 2012 בשעה 3:59 pm #

      אני לא רוצה להתחיל פה דיון על כמה גברים מסכנים (בעיקר כי אני מסכים לגמרי עם החלק הזה בפוסט), אבל גניבת זרע רחוקה מלהיות הסיכון היחיד או אפילו העיקרי לגברים ביחסי מין.
      הסיכון העיקרי, כמו שכמעט כל גבר יודה, הוא הכשלון לתפקד כראוי או לגרום הנאה לבת הזוג. זה אולי נשמע לא חשוב במיוחד במיוחד לזוועות שקרן פרטה, אבל זאת סוגיה שיכולה להיות לה השפעה אדירה רווחתם של גברים ועל הדימוי העצמי שלהם.
      ולגבי "גניבת זרע" עצמה, זה סיכון שלא קל למנוע אותו והוא לא זוכה לניראות והכרה בהקשר שבו הוא באמת רלוונטי – במסגרת מערכת יחסים מונוגמית ארוכת טווח.

      • גלית נובמבר 13, 2012 בשעה 4:53 pm #

        (תשובה גם לגיל)
        קודם כל, סייגתי מראש, כי אני לא גבר, לא מתמודדת עם הקשיים שחווים גברים ולא יודעת איך "מרגיש גבר" ככזה (ככל שאפשר לדבר על תחושות של גבר/אשה ככאלה ולא כפרטים). מעבר לכך, התייחסתי במפורש לסיכון שהוא אינהרנטי למין של גברים, שלא קיים אצל נשים, ובמסגרת יחסי הטרוסקסואלים.
        גם נשים, לפחות אלה מביננו שאני קרובה אליהן מספיק כדי לדבר על העניין, מושפעות מהשאלה אם הן מספקות את בן הזוג (הזמני או הקבוע שלהן). אולי זה פחות פיזי ונראה לעין מהשאלה "עומד לא עומד" (זה בטח זוכה לפחות התייחסות במסגרת התרבות הפופולרית) אבל זה בהחלט קיים. כך שבעיני ההתמודדות הזו היא התמודדות שלא קשורה באופן אינהרנטי לשאלת המין (במובן הפיזיולוגי/מגדרי של המונח, לא במובן של יחסי-מין).

        מקבלת את ההערה לגבי "גניבת זרע" במערכת יחסים ארוכה. לא חשבתי על זה כי זה חשש שהעלו (באוזניי) רק הגברים הרווקים בחיי. גם הרבה מהסיכונים שקרן התייחסה אליהם, לפחות כמו שאני מבינה אותם, נוגעים ליחסי מין שלא במסגרת מערכת יחסים מבוססת אמון.

      • efrat נובמבר 14, 2012 בשעה 10:14 am #

        מה יותר פשוט מאשר לשים קונדום? איך ייתכן שהסיכון שלך לשפוך את הזרע שלך בתוך מישהי אחרת בלי הגנה לא תלוי בך?

    • גיל נובמבר 13, 2012 בשעה 4:11 pm #

      להכליל לגבי יחסי גברים-נשים בחברה זה דבר אחד, אבל להכליל שטות כזו לגבי כל הגברים? כשאת כותבת שעבורם גניבת זרע היא (אולי) הסיכון היחיד שיתכן ממין, זה נובע מחוסר דמיון או מחוסר היכרות עם 50% מהאוכלוסיה? באמת לא נראה לי שדיון במגדר אמור לצמצם את האנושיות של גברים לכדי צינור זרע.

      • מישהו פברואר 5, 2014 בשעה 1:21 pm #

        תגובה לאפרת.

        חוץ מזה שכמו שמגיבים לפני ציינו הרבה מהסיכונים הנפשיים ואף הכאב הפיזי קיימים גם לגברים בעת קיום יחסי מין הטרוסקסואלים (וזה שגברים לא יפסיקו מין באמצע עם אישה שלא נהנית זה רעה חולה, אך תקפה גם לנשים).

        לגבי גניבת זרע, אני מכיר מישהו שהיה בקשר ארוך עם מישהי והיא טענה שהיא לוקחת גלולות וביקשה ממנו לא לשים קונדום. היות ולא היה מדובר בסטוץ חד פעמי אלא בבחורה שהוא הכיר וסמך עליה אז הוא עשה כן.

  13. אריאל גרייזס נובמבר 13, 2012 בשעה 2:49 pm #

    בהחלט מרתק. אף פעם לא יצא לי לחשוב על הנושא הזה של סקס כעל סיכון לצד השני ועל העובדה שבעצם אישה צריכה לעשות הערכת סיכונים בכל פעם שהיא נכנסת למערכת יחסים.
    שתי הערות, אבל:
    1. אני חושב שיש אלמנט שלא קשור לסיכון בסקס נטו שאת לא מתייחסת אליו אבל משתמע מהטקסט. הסיכון בזה שהגבר לא מעוניין במערכת יחסים אבל האשה כן ובעצם כשהאשה עושה סקס היא לוקחת עליה גם את הסיכון שבעצם מרמים אותה. אני חושב שהסיכון הזה לא צריך להכנס למערכת השיקולים.
    2. אני חושב שהבעיה בחלקים האחרונים של הפוסט – של השוואת הסיכונים, זה שהיא מתעלמת מהעובדה שלא מדובר בסיכונים שווים. אני נמצא מאוד בצד השמאלי של המפה וחוסר השיוויון בינינו לפלסטינאים מאוד חורה לי אבל צריך לזכור שלא מדובר באותו סיכון אם נלך את הצעד קדימה שאת מציעה. מהצד שלהם, הסיכון הוא לחיים תחת כיבוש – שזה איום ונורא – אבל מהצד שלנו הסיכון הוא (או לפחות נתפס ככה) שנחיה תחת איום של אוטובוסים מתפוצצים ורקטות על הבתים שלנו, שעם כל הכבוד לכיבוש – הוא הרבה יותר גרוע.
    אותו דבר לגבי ההצעה הראשונית שלך לגבי יחסי גברים-נשים. הסיכון שהאשה לוקחת הוא -במקרה הקיצוני ביותר – אונס. שוב, איום ונורא. אבל הסיכון מהצד השני הוא שגבר יילך לכלא ל-20 שנה על משהו שהוא לא עשה. שוב, אני לא רוצה להשוות בין הדברים ולהגיד מה גרוע יותר אבל לא מדובר בסיכונים שווים.

    • o נובמבר 13, 2012 בשעה 6:56 pm #

      לא אריאל, לא סתם "כיבוש איום ונורא". הכיבוש כולל רצח המוני, ודברים (ישראליים) שמתפוצצים. והם הורגים הרבה יותר אזרחים פלסטינים מאשר להפך.

      http://www.hrw.org/features/rain-fire-white-phosphorus-gaza

    • דנה נובמבר 13, 2012 בשעה 9:26 pm #

      1. אם היית קורא כמו שצריך היית רואה שהיא כן התייחסה לכך. הסיכון הוא לא 20 שנה בכלא, אלא שנים בודדות ואף פחות מכך באונס שלא נתפס כאונס "קלאסי" במרכאות כפולות ומכופלות. באמת עדיף להיאנס על פני שנה בכלא? אתה חושב?

      2. נכון שלא באמת שירתת בשטחים?

    • ג'י דצמבר 12, 2012 בשעה 12:47 am #

      אריאל, אני מגיבה אליך ואל כמה גברים קודמים שכתבו כאן.
      מה אני יכולה להגיד? אונס הוא כלא. לא ל-20 שנה, לכל החיים. זה לא עובר. זה סיוט יומיומי מתמשך. אתה מתעורר עם זה, אתה חי את זה, אתה הולך לישון עם זה. אירוע מצלק כזה יכול להתרחש גם בתוך מערכת יחסים, גם כתוצאה מהיכרות, אפילו שטחית, מה שנקרא "אונס דייט", גם בכל כך הרבה אופנים אחרים. גם אם זה נתפס בעיניך כ"פחות נורא" מאונס של אנס שקופץ מבין השיחים, זה לא היה פחות נורא עבורי. אולי תתפלא, זה עדיין לא הפך אותי לשונאת גברים, או סקס. שניהם דברים שאני עדיין מאוד מחבבת, בלשון המעטה. אישית, אני, כמו מרבית המין האנושי, לא נוטרת טינה ורוצה לנקום, או לאמלל, אף אחד אחר. רוב בני האנוש לא רוצים ורוצות להפוך את המין לנשק כנגד האדם שאיתו הם שוכבים (אני מקווה). מה שהפוסט הזה ניסה להבהיר הוא שמדובר בסיכון "לא שווה" לשני הצדדים. קשה להסביר למי שלא חווה חוויה כזו, ולא היה בסיכון הזה, במה מדובר. הסבר קצת יותר גרפי: כמו שאתה לא היית רוצה שייכנסו אליך ללא רצונך, הסכמתך וכו', גם אני לא רוצה. אז מה אם יש לי אינסטלציה שונה משלך? הבעיה היא, שמכיוון שהאינסטלציה שלי שונה, מספר לא מבוטל של גברים ונשים כאחד חושבים שזה נותן לגיטימציה לאדם אחר להיכנס לגוף שלי, גם אם זה היה בניגוד לרצוני, להסכמתי וכו'. כי אולי פה ואולי שם.
      זה הסיכון, ונכון לעכשיו הוא לא שיוויוני. הוא תקף גם להומואים, לסביות, ולגברים שנשותיהם חובבות סטרפ-און ולא יכולות בלעדיו (שכחתי מישהו?). יודע מה, אם החוק הזה יהיה תקף גם למקרה האחרון (גבר שיטען כנפגע סטרפ-און יוכר מיד כנאנס, לא משנה מה תאמר זוגתו), נראה לי שהוא יעבור קצת יותר בקלות.
      כסף לא "מתקן" פגיעה מאונס. מישהו התייחס כאן לעלות הכלכלית של גניבת זרע. מוזר, אני חשבתי שמה שמציק בזה הוא ההרגשה הטעונה שיש ילד שלך שהגיע לעולם מבלי שרצית אותו. גניבת זרע היא דבר נורא בעיניי, אבל לדעתי לא תקפה לדיון כאן. היא יותר תקפה לדיוני הורות שלא מרצון אחד מבני הזוג, וגם על זה אפשר לדון בפוסט אחר.
      נ.ב. 20 שנה בכלא? הצחקת את מערכת המשפט הישראלית. אם מדובר באדם "נורמטיבי" יש סיכוי טוב שהוא ייצא באזהרה בלבד, ואפילו בפחות מזה.

    • ת אוקטובר 7, 2013 בשעה 2:49 pm #

      ההערה שלך:
      "מהצד שלהם, הסיכון הוא לחיים תחת כיבוש – שזה איום ונורא – אבל מהצד שלנו הסיכון הוא (או לפחות נתפס ככה) שנחיה תחת איום של אוטובוסים מתפוצצים ורקטות על הבתים שלנו, שעם כל הכבוד לכיבוש – הוא הרבה יותר גרוע."
      מאד דומה בעיני להערה קודמת בה משווה הסיכון של גברים לנשים, ושוב קובע שהסיכון לגברים גבוה יותר.
      אתה- כאדם עם פרווילגיה, החלק החזק יותר, מחליט שהסיכון שלך נורא יותר, למה???
      הסיכון הנשי הוא הרבה הרבה יותר מאונס, וגם אם רק אונס- שוחחת לעומק עם מספר מייצג של נפגעות אונס כדי להגיע למסקנה שכמה שנים בכלא זה יותר גרוע?
      חלק ממני רוצה לתת אינסוף דוגמאות שמראות ההפך. אבל למעשה, אני תוהה אם בכלל ניסית לדמיין אותך בתוך הגוף של פלסטיני מדרום הר חברון, או אשה מצויה, ממש לדמיין אותך בתוך הגוף שלהם- להגיע למקום של אמפתיה והבנה אמיתית.
      ממקום כזה נראה לי בלתי אפשרי לקבוע שהסיכון שלך, גבר, ישראלי, יהודי, הטרוסקואלי- גבוה יותר, אולי שווה, אולי.

  14. Matan Sandler נובמבר 13, 2012 בשעה 3:00 pm #

    פוסט מצויין. התרגשתי מאוד לקרוא אותו כי מדובר בנושא שמעסיק אותי כבר הרבה מאוד זמן. אני כן רוצה להסתייג במקום מסוים, אולי זו לא בדיוק הסתייגות אלא השלמה. את כותבת ש:"לבסוף, חשוב להדגיש שזה לא רק עניין של בחירה נכונה של הפרטנר; ההתמודדות היא מתמשכת, ונוכחת בכל בחירה שאת עושה במהלך האינטרקציה המינית. וההתמודדות המתמשכת הזאת היא עניין שלך ולא שלו, לפחות בנקודת הפתיחה (בקשרים זוגיים טובים זה משתנה עם הזמן, הופך למאמץ ששניכם שותפים לו במידה מסויימת), בגלל שהמין מסוכן לך ולא לו, ובגלל ששניכם לא מודעים מספיק לסיכון הזה, ולאי-השוויון המהותי שהוא יוצר ביניכם כשאתם עושים מין, הדדי ונפלא ככל שיהיה."
    אני חייב לא להסכים. לדעתי זה פוטר את אלה מאיתנו שחוברתו להיות גברים הטרוסקסואלים הרבה אחראיות. ההתמודדות הזו עם מין ומיניות היא התמודדות שחייבת לעבור למגרש הגברי. יש כ"כ הרבה טקסטים פמיניסטים חשובים ומהותיים שנכתבו על מין ומיניות ומעט מאוד כאלו שנכתבו על ידי גברים הטרוסקסואליים. גברים חייבים להכיר באלימות שלהם, לסמן אותה ולהנכיח אותה בגלוי כדי שיהיה אפשר לדבר עליה. בעולם אידיאלי זה היה יכול לבוא מהדייט הראשון, לצערנו כמובן זה לרוב יגרום למנוסה במקרה הרע ומבוכה קשה במקרה הטוב. מה שבטוח הוא, שחשוב שהעיסוק והלמידה יעברו כמה שיותר מהר לצד החזק, כדי שידע להתמודד עם הכוח שהחברה מעניקה לו כדי לנטרל אותו.

  15. Dor Zach נובמבר 13, 2012 בשעה 3:11 pm #

    פוסט טוב, חשוב, מעורר דיון ולא מתלהם, והערות נבונות של פ' בתגובה. נראה לי שהגעתי למקום די מוצלח באינטרנט.

    אני מאוד מקווה שיהיה פוסט המשך שבו תציעי צעדים קונקרטיים בכיוון שפיתחת כאן, של חלוקת סיכונים תוך צמצומם, כי העיקרון אמנם נשמע הגיוני אבל אין לי שום ספק שהמימוש לא יהיה פשוט בכלל.

  16. חרמידס נובמבר 13, 2012 בשעה 3:15 pm #

    פוסט מאיר עיניים.
    יש לי עם זאת הערה לגבי החלק "למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים?"
    זה אחד החלקים מעוררי המחשבה בפוסט, אבל אני תוהה בכל זאת למה אצל הומואים פסיבים זה אחרת. כלומר, רוב הסיכונים האלה קיימים גם במין אנאלי בין גברים לצד הנחדר, וגם מוכרים. ועם זאת לרוב זה לא נתפש ככה, ויחסי הסיכון לא קיימים, לעניות דעתי, בצורה שהם קיימים במין הטרוסקסואלי. אני מתכוון שלדעתי הומואים פאסיבים לא מתייחסים לרוב לסקס כאל דבר מסוכן כמו נשים.
    כלומר, יש עוד איזה מרכיב חסר, בשביל לענות לשאלה "למה נשים לא יכולות להתייחס לסקס כמו גברים". אולי זה קשור ליחסי כוח "מחוץ למיטה". אבל אני באמת לא יודע.

    • חגי נובמבר 14, 2012 בשעה 10:01 am #

      מעניין, בדיוק קרן ואני התכתבנו לגבי הדמיון והשוני בין מין הטרוסקסואלי למין אצל הומואים. אני דווקא חושב שיחסי הסיכון מאוד נוכחים בקהילה, דווקא בגלל שהם אסורים לביטוי, הומואים צעירים לרב מוצאים את עצמם לבד, בסיטואציות מיניות שהם לא בהכרח התכוונו ליטול בהן חלק, ומתקשים להתנגד. גם התופעה של אלימות מינית בקהילה, לרבות אונס, היא הרבה יותר רווחת מהמדווח לדעתי

  17. עודד נובמבר 13, 2012 בשעה 3:29 pm #

    פוסט מעניין מאוד. הוא גם מאוד רדיקלי. לא בגלל שהוא מציע רעיון קיצוני, אלא בגלל שהוא מבקש לשנות מהיסוד את החשיבה המוסרית העקרונית שלנו. את בעצם מבקשת להחליף את הדיון הליברלי של "אשמה" או "חפות", שממנו נגזר בעצם הביטול של ההצעה ההיפותטית שלך (כי אדם קודם כל חף מפשע, ויש להוכיח את אשמתו, ולא להפך) בדיון של "סיכון" מול "ביטחון". זה רדיקלי כי את מבקשת להחליף את השיח הקיים שבוחן כל אדם על בסיס המעשים שהוא עצמו ביצע לשיח שבוחן אנשים על בסיס הקבוצות שאליהן הם משתייכים. במקום לשאול "האם הגבר הזה אשם?" את מבקשת להחליף את השאלה ל"האם כל הגברים צריכים להרגיש יותר מאוימים כדי שכל הנשים ירגישו יותר בטוחות?". זה מוסר אחר לגמרי מזה שבו אנו מדברים כיום. זה מוסר של אחריות קיבוצית שבה אני נפגע מפשעים שאחרים ביצעו, רק על שום שהם משתייכים לאותה קבוצה כמוני. קבוצה שייתכן אפילו שאני לא מבקש להימנות על חבריה (כי את קבעת פה חלוקה מגדרית דיכוטומית, והתעלמת מהמנעד המורכב של המינים). אם אנחנו יכולים לקבוע חוקים שמפלים בידיעה גברים, מה מונע מאיתנו לקבוע חוקים שמפלים בידיעה קבוצות אחרות? את בעצם מבקשת לייצר הגמוניה שתקבע מיהן הקבוצות המוחלשות ותתעדף אותן על פני החזקות. אלא שיש כאן פרדוקס, משום שעצם קיומה של ההגמוניה למעשה הופך את הקבוצה החלשה לחזקה ובכך רק מנציח עוול מסוג חדש.
    נדמה לי שהניסוי המחשבתי שלך הוא מעניין בשביל שנוכל להסיק מסקנות אישיות, ובעיקר הוא מעניין כטריגר לגברים להבנת המצוקה שחשות הנשים כלפי סקס (למה רק הטרוסקסואלי, אגב? אין לסביות מניאקיות שלא מסוגלות לגלות רגישות לבת הזוג שלהן?), אבל ההצעה שלך לפיתרון נראית לי בלתי מוסרית בעליל. היא בעצם מבקשת להכשיר אפליה, וזה משהו שרק מי שמקווה להיות בעמדת הכוח כשזה יקרה יכול להציע.

  18. איישה נובמבר 13, 2012 בשעה 3:31 pm #

    טקסט מעניין ומעורר מחשבות, לא רק מחשבה אחת…
    קשה לי עם הניתוק שנעשה פה בין מין לבין הנפש (שהוא לא עקבי, יש בהחלט דיבור שלך, קרן, על גופנפש, אבל הוא מוגבל לגוף הנשי). סקס הטרוסקסואלי הוא מסוכן בשביל גברים, אם מכניסים את הנפש לסיפור: חרדת ביצוע, מטלות חברתיות אחרות כמו חיזור, בעיות זקפה, שפיכה ושאר בעיות תפקוד מיני שונות ומשונות. הציפיות החברתיות, אותן אלו שמגבילות את הנשים, מגבילות גם גברים, למרות שאת אומרת שהן אמורות לשרת עולם פנטזיות של גברים. אני לא לגמרי משוכנעת שזה נכון.
    בתוך הסיפור הזה אין גם התייחסות לגברים הומוסקסואלים (ואת מציינת רק שהנשים שקראו את הפוסט לראשונה היו הטרוסקסואליות, על הגברים אנחנו לא יודעים דבר, מלבד היותם גברים. מה זה אומר?).
    אפשר להתייחס ליחסי מין כמו נושא ללימוד במחלקה לניהול סיכונים, אבל כל אלמנט הקשר לגמרי לא נמצא פה. וזה המרכיב החשוב ביותר, שנרמז פה, אבל רק ברמז, והחלק הגדול של המאמר עוסק במשהו אחר, כאילו מדובר בבנית תיק השקעות עם ניהול סיכונים.

  19. liorgimel נובמבר 13, 2012 בשעה 3:58 pm #

    פוסט נהדר, תודה.
    נדיר מאוד למצוא פוסטים פמיניסטים רדיקאליים שמצליחים לפנות לגברים בצורה כל כך אפקטיבית.

    • ארנון שוונצינגר נובמבר 13, 2012 בשעה 4:48 pm #

      סחתיין. אחלה טור ואחלה ניתוח.

      שתי נקודות שאני רואה אליהן התייחסות לראשונה בשיח הפמיניסטי:
      1. מיקום האונס באופן מובהק (כמעט א-פריורי) בתודעה של האישה. עוד לפני שמגיעים אל נושא ההסכמה בין הצדדים, ועוד לפני שמגיעים להתייחסות החברתית לאונס. ובטח לפני שמגיעים אל התייחסות החוק לאונס.
      2. התייחסות הוגנת למקומו של הכח הפיזי ביחסים בין המינים – שאינו אשמתו של אף אחד מהצדדים אלא מצב נתון.

      הסכמתי אם כל מה שכתבת שם – חוץ מהעניין של השמאל המזרחי.
      אני, לפחות, עוד לא פגשתי את ה"שמאל המזרחי" הזה, אם כי חיפשתי בנרות. מה שפגשתי זה ימין מזרחי שמחפש לשמר את מעמד הקסטה המזרחית מעל הערבים-הלא-יהודים ומעל השחורים, שמתחזה לשמאל מזרחי ומשתמש בטיעונים על פריווילגיה אשכנזית (טיעונים נכונים בעיקרם) כדי להתנגח דוקא באשכנזים שמאלנים שמנסים לקדם צדק ושוויון בין-גזעי – וכך למעשה לשמר היררכיה יהודית (אשכנזית ומזרחית) מעל האחרים.

      • מלולה נובמבר 12, 2014 בשעה 11:31 am #

        חיפשת בנרות או מתחת לפנס? 🙂 מילא שלא האמנת מעולם לאף שמאלני.ת מזרחי.ת שהוא/היא אכן שמאלני.ת, לא נראה לך טיפונת בעייתי שמי שזיהית כ"מקדם צדק ושוויון בין גזעי" זה (רק?) שמאלנים אשכנזים?

  20. karnykern נובמבר 13, 2012 בשעה 4:46 pm #

    אני מתנצלת שלא היה בכוחי לקרוא את כל התגובות ואת כל הפילוסופיות מאחורי כל המושגים הרבים שהוצגו פה. באמת מתנצלת. בתקופות קדומות של ההורים שלנו או של הסבתות שלנו היה דבר די ברור, לעיתים הפרו זאת, אבל באופן כללי המציאו את הנישואין מתוך מחשבה ששם הדברים יתקיימו לפי סדר מסויים. מה שלא היה כך בחלק מהמקרים, אבל סגרו פינה בנושא של ההחלטה של שני הצדדים. משהו בסגנון 'אם התחתנת, קחי בחשבון שגם יהיו שם חיי מין שלא תמיד יהיו לטעמך, אבל זה מה יש' וכנ"ל לגבי הגבר, 'קח בחשבון שעם חתימת חוזה זה אתה מתחייב לזוגתך להנאותיה ודרישותיה'. היום הדברים מתנהלים אחרת ודווקא אני רואה בזה משהו נחמד והלוואי שהיה כך בזמני. אבל עם ההתקדמות צריך גם לקדם את הרעיון. אני מציעה חוזה. ראיון קצר, קורות חיים, מחשבה קצרה, שיקול דעת, חתימה על חוזה בסיסי, והיידה לסקס. ובכך יגמרו הטענות, כן רוצה, לא רוצה, כן טוב, לא טוב וכו'. שני הצדדים יצטרכו לעמוד בתנאי החוזה לשביעות רצונם ובא לציון גואל. אולי משהו מפה הוא עו"ד אשר יוכל לנסח חוזה בסיסי עליו יוסיף כל אחד את הדרישות שלו מבן זוג מזדמן או לא מזדמן.

    • אלישבע נובמבר 13, 2012 בשעה 11:29 pm #

      חוזה כזה יבטל ספונטניות ויכולת בקלות לשנות את דעתך לגבי סקס לפי הנסיבות. אני בטוחה שזו הרגשה נוראית לא לרצות לעשות משהו ושהצד השני יגיד:" אבל חתמת! גם חוזה לא מאוד מחרמן, עדיף תקשורת וקרבה תוך כדי ולאורך היחסי מין.

      חוץ מזה אני חושבת שהפוסט מאוד שימושי אם רוצים לגרום לאנשים להזדעזע מהמצב הנוכחי כפי שהיו מזדזעזים מהפתרון המוצע (ובצדק), אבל לא אם רציניים לגבי הפתרון. הרי כדאי להפחית סיכון לא להעביר אותה ולדאוג שסקס יהיה מקושר להנאה הדדית, איכפתיות ותקשורת ולא לפחד. גם כדאי ליצור שיחות שלום שמאפשרים לשני הצדדים לחיות בבטחון. כפי שכבר כתבו בתגובות: לא צריך לעזור לחלשים להיות ההגמוניה הבאה, אלא לעודד את החופש והצמיחה של כולם.

  21. איילת נובמבר 13, 2012 בשעה 5:36 pm #

    רציתי רק לתהות לגבי תגובת האפס סובלנות לעוול שיש אצל הצד בעל הפריבילגיה. נדמה לי שככלל, זה דווקא מה שבאופן מסורתי מנסים לעורר אצל הצדדים החלשים – את היכולת להגיד "עשו לי עוול וזה לא בסדר ואין שום סיבה שאני אספוג את זה", במקום לקבל עוולות בהשלמה כחלק ממערך הסיכונים שאתה נתון לו. זה חלק ממה שהעלאת מודעות והעצמה כוללות, כפי שאני מכירה אותם.

    אני מבינה שהפוסט מדבר על העברת הסיכון עצמו, לא של הקבלה שלו, אבל הדברים לא לגמרי נפרדים. כלומר, מה שמדובר עליו זה לא רק להיות חשוף לסיכונים, אלא לראות את עצמך כמי שעצם חשיפתו לעוולות אינה עוול (זה מיתרגם מאוד בקלות לרעיון "מדי פעם אתה תהיה קורבן וזה הוגן שככה זה יהיה", שהוא בדיוק מה שאנחנו מנסים ללמוד לעקור). מצד אחד אני מבינה את האפיל שבחלוקה של נטל כזה (למה שרק צד אחד ירגיש ככה?), ומצד שני זה נראה לי קצת מוזר לפזר את התחושה הזו במקום להיאבק בה (או לפחות לצד המאבק בה).

    • איילת נובמבר 13, 2012 בשעה 8:55 pm #

      אולי מה שהתכוונתי לשאול הוא – האם יש איזו דרך רצויה או נכונה להגיב, רגשית או אינטלקטואלית, כשעושים לך עוול, שאנחנו רוצים לשאוף שתתקיים אצל שני הצדדים אליה? כי לי קשה לחשוב על משהו כזה לאור המסגרת שבה אנחנו חושבים כאן.

      אולי "עשו לי עוול במקרה הספציפי אבל זה לא אומר שהעולם פגום, זה רק אומר שעשו לי עוול" – אבל זה יהיה מתאים רק לסיטואציות שבהן אנחנו יכולים להסכים שאין עיוות נגדך (כלומר כמו שהמערכת נראית כיום, זו תגובה רצויה אבל בלתי אפשרית ממש אצל בעלי הפריבילגיה, ותגובה לא רדיקלית מספיק אצל חסרי הפריבילגיה).

  22. משה נובמבר 13, 2012 בשעה 5:41 pm #

    מעניין מאוד. רק לדבר אחד לא מצאתי כאן התייחסות וזה לעובדה שסקס וסכנה הולכים יחד, הסכנה היא חלק מהריגוש (אולי מהסיבה הזאת האורגזמה הנשית חזקה פי שבע מהגברית). לחוקק חוק שיבטל את הסיכון בסקס זה כמו לבקש שרכבת הרים תיסע רק על פני האדמה ובמהירות מוגבלת.

    • אלישבע נובמבר 14, 2012 בשעה 1:55 am #

      יש הבדל בין סיכון לריגוש שלא באמת מסוכן אבל מרגיש כך.

      • אלישבע נובמבר 14, 2012 בשעה 1:57 am #

        גם קצת קשה להכליל לגבי החווייה של כלל הגברים והנשים ולהשוות ביניהם, היות שמעט אנשים חווים את שניהם. שלא נדבר על זה שקישור אוטומאטית בסכנה לבין חוויית מין נשית היא לא נכונה.

    • מירב פברואר 7, 2013 בשעה 10:47 am #

      משה לא נראה לי שאתה ממש מכיר נשים. אני מרגישה, וכל אישה שאי פעם ניהלתי איתה דיון רגיש וכנה בעניין, שאין שום דבר סקסי בלחשוש ששלומך או שלמותך הגופנית מצויים בסכנה. ביטחון והסכמה זה מחרמן, פשוט כך.

      מעבר לכך – מעולם לא שמעתי על אישה שחוותה אורגזמה בזמן שפחדה או חששה.

      מוזמן לשאול את הנשים שסביבך (בכלל מוזמן לדבר איתן יותר)

  23. גם קרן נובמבר 13, 2012 בשעה 5:42 pm #

    פוסט מבריק, אין מה לומר. הכתיבה נהדרת, ברורה, פשוטה להבנה, אך מורכבת ועמוקה מחשבתית. קרן- האם את מוכנה לתרגם את זה לאנגלית כדי שאוכל להפיץ בגולה? (אם אין לך כוח, אשמח לעשות את זה בעצמי).

  24. טל נובמבר 13, 2012 בשעה 5:46 pm #

    נכון. אבל התייחסת רק למין הטרוסקסואלי, ואולי למעט הסכנה לכפייה פיסית ממש, שקיימת במידה פחותה, כל הסכנות שציינת קיימות ומתקיימות למרבה הצער גם במין לסבי. קראי לזה שעתוק, קראי לזה מה שתרצי, אבל לא כל מין לסבי הוא מין פמיניסטי, ומין לסבי מסוכן גם כן.

  25. ליהי נובמבר 13, 2012 בשעה 6:14 pm #

    מצטערת להגשים על התהלוכה, אני לא חשבתי שזה טקסט מצוין. כלומר, הוא אולי מצויין בדרך בה הוא משקף אג'נדה מסויימת, אנשים שמחזיקים בתפישת עולם מסויימת – הוא פשוט הצגה טובה של תפישות העולם שלהם. אני קוראת אצל הרבה מהמגיבים שפתאום במהלך הקריאה "ירד להם האסימון" כשהם הבינו את הסיכון התמידי שנשים לוקחות כשהן מקיימות יחסי מין.. האמת שלי לא ירד האסימון. עדיין לא ירד לי האסימון. גם אחרי שהכותבת פירטה את כל הסיכונים לא הבנתי על איזה מבצע קומנדו היא מדברת.

    הבעיה בדרך בה הכותבת חווה יחסי מין (ולא רק היא, מסתבר) היא שהיא ממש ממש עסוקה בעצמה. ברגשות שלה, בצרכים שלה, בעולם הפנימי השברירי שלה, בפגיעות שלה. למה בכלל לקיים סקס אם אתה כל כך מרוכז בעצמך? שבו בבית ותענגו את עצמכן. הסקס יהיה הרבה יותר מהנה אם תנסו להקשיב לצרכים של שני הצדדים – כלומר לא רק שלך אלא גם שלו. סקס הוא משימה תובענית ופגיעה גם לגבר, כן כן אפילו שיש לו שרירים. אם אתן בוחרות לזלזל במבנה הנפשי / פסיכולוגי / חברתי של הגבר יהיה קל מאוד להעלות על נס את הצרכים המקופחים שלכן ולהמעיט בחשיבות הצרכים של הצד השני. לגבי שאר הסיכונים – מלבד אונס, כלומר כפייה גופנית פיזית, כל השאר זניח בעיניי ואפשר להתגבר עליו עם קצת עמוד שדרה, אסרטיביות במקום הנכון ובעיקר בחירה של פרטנר נכון. "לא קראת את הפוסט" יגידו לי, "למה הצד החלש הוא בעמדה בה הוא תמיד צריך להיות האסרטיבי" יגידו לי. למה? כי אלה החיים. כי אתן לא היחידות שצריכות להתנהל באסרטיביות כשאתן רוצות משהו, גם גברים וגם נשים בכל סיטואציה בחיים צריכים למצוא איזון בין הצרכים שלהם ובין הצרכים של הסביבה. לפעמים זה אומר לוותר, המציאות לא נועדה לספק כל גחמה שלכם, לפעמים זה אומר לשים את הקו האדום בצורה ברורה. פיתוח עמוד שדרה, פיתוח עמדה פחות שברירית ומסכנה כלפי העולם – יהיו כלים הרבה יותר שימושיים בהתמודדות עם המציאות מפיתוח התפלספות. אבל הכי טוב יהיה אם אנשים פשוט יחשבו על הצד השני וייכנסו לסקס מתוך אהבה או לפחות חיבה כלשהי לצד השני. אם את חושבת שכל סקס הוא סיכון פוטנציאלי לאונס אני מציעה לחזור ללוח השרטוטים ולראות מה קרה במהלך הדרך.

  26. פאסט סימפל? נובמבר 13, 2012 בשעה 6:25 pm #

    לא קראתי הכל, אבל אני כופר בעובדה שהניסוי המחשבתי משנה משהו.

    אולי אני טועה, אני לא עורך דין. אבל אם היום בחורה שקיימתי איתה יחסי מין תטען שאנסתי אותה, מה יקרה? אני אעצר, ואחקר, אטען שהכל היה בהסכמה, ואם הבחורה משכילה ואמינה, כנראה שאגיע לבית משפט, וכנראה שאבלה בבית מעצר ו\או במעצר בית תקופה לא קצרה, במהלכה כנראה שאאבד את מקום עבודתי, שלא לדבר על יחס הסביבה אליי. ייתכן שאזוכה וייתכן שלא, ומרבית הסיכויים שאם הפרקליטות תציע לי עסקת עבודות שירות במסגרתה לא אשב בכלא, גם אסכים לעסקה עם כל ההשלכות שלה.

    אז נכון, ההליך גם לא יהיה נח לבחורה, אבל הסיכון לגבר קיים גם היום…

  27. מיכל פיטובסקי נובמבר 13, 2012 בשעה 6:37 pm #

    הנושא שהעלית כאן הוא נושא שהקדשתי לו הרבה מחשבה, הן בחיי הפרטיים והן בכתיבה שלי. הקדשתי לכך מאמר דעה קצר בקישור הזה, שעוסק בסיכון שגלום במשיכה המינית של נשים לגברים (או יותר נכון של נערות לגברים): http://feminism.wp.sapir.ac.il/2012/09/02/%D7%94%D7%93%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9B%D7%9C-%D7%A4%D7%99%D7%98/

    הצעת החוק הפרובוקטיבית שלך היא מעניינת, כשהיא מובאת לצד ההסבר אודות השיוויון בנטל הסיכון. לא פעם אני מרגישה שקשה לגברים הטרוסקסואליים להבין אחריות מהי בהקשר מיני- רגשי, ושלא ניתן יהיה לערער את הסטטוס קוו הזה בלי להגביל את החופש. הנקודה שהטרידה אותי במיוחד בהצעתך, לצד אי הנוחות המובנת מאיליה, היא נטילת האחריות מן הנשים על הסיטואציה המינית. נטילת האחריות להגדיר בפירוש מהו סיכון ומה איננו ביחסים מיניים. זהו מטריד לא רק בגלל הפריצות למניפולציה, אלא בעיקר בגלל הרושם שמצטייר כאן של נשים כנטולות יכולת לבטא התנגדות, למתוח גבולות, ולהתייחס ליחסים המיניים כאל מבוגרות. ברור לי מתוך הדברים כי זו איננה הכוונה- הכוונה היא לגרום לגברים לגשת אחרת אל הנושא, אלא שזו עלולה להיות תופעת לוואי של הדיון.

  28. Uri Aviv נובמבר 13, 2012 בשעה 6:45 pm #

    האמירה הסופית שלך מזכירה לי במקצת את אסטרטגיית ההרתעה ההדדית בתקופת המלחמה הקרה – השמדה הדדית מובטחת ("MAD" – Mutually Assured Destruction), ספציפית הציטוט הבא מתאר אותה במדויק: "כאשר שני הצדדים נמצאים באותה סכנה, או בסכנות תלויות זו בזו, יש להם אינטרס משותף לשמור את הסיטואציה חיובית עבור שניהם, ובמצב כזה הרבה יותר קל לפעול במשותף כדי שהסיכון הקיים לא יתממש".

    זו הייתה אסטרטגיה שהשאירה את העולם על פי תהום, והביאה לקיומן של הרבה מלחמות פרוקסי, אבל הביאה לכך שלא ייעשה שימוש ולו בפצצה גרעינית אחת, כשלשני הצדדים גם יחד היו מאגרים של אלפי פצצות שבנקודת השיא היו יכולים להשמיד את העולם כולו למעלה מ-250 פעמים, וככה"נ הפחיתה דרמטית את כמות ההרוגים ממלחמות במחצית השניה של המאה העשרים.

  29. חן נובמבר 13, 2012 בשעה 7:50 pm #

    תודה.
    עולם החוויות הגברי והנשי, כמו המקום ממנו אנו באים בחפשנו אחר מין/קירבה/אינטימיות ומנגנון ההנאה שלנו
    מהאקט עצמו הוא כה שונה שקשה לי לחשוב על שתי חוויות מקבילות בין העולמות הללו.

    כמו כן מספיק לחשוב על כך שכל תיאור של שליטה כיבוש ,ואדנות משתמש במושגים מתחום המין כדי להבין שאכן קשה להגיע למקום נקי ואותנטי. כמעט לכל אקט מיני שלנו ( מי מחדיר מה למי, ואיפה ) מתלווה קונוטציה של מאבק כוחות שזולגת לנו למיטה ,גם אם אנחנו מאוד מכבדים את הפרטנר.
    גם לי חסרה ההתיחסות לקשר, אולי הזירה היחידה בה יכול הזוג למצוא את האיזון הנכון לו.
    אולי זה גם המקום לתהות עד כמה שיוויון שכזה יכול להתקיים בתוך מונוגמיה, מנגנון עם אסימטריה מובנית
    בו לוקחים סיכונים הרבה יותר משמעותיים שספק אם רובנו באמת בוחרים בו.

    אם זה יעזור בצמצום הפערים,בנטילת הסיכון אני מוכן שהאקט המיני הבא שלי יהיה בגידה בחברה
    (לו היתה) תוך כדי חניה באדום לבן. פרט לכל אלה לפעמים סקס זה גם די בסדר.

    שוב תודה.

  30. ג'ולין נובמבר 13, 2012 בשעה 8:31 pm #

    מפתיע אותי שכל התגובות פה בעדך, מעניין אם תגובות נגד נמחקות, כי לא הגיוני לא שבאמת כולם בעד הפוסט ההזוי הזה

    • רוני נובמבר 13, 2012 בשעה 9:29 pm #

      ג'ולין, אף תגובה לא נמחקה עד כה וכולן עוברות אישור לפני שמתפרסמות. תגובות עוברות אישור כדי למנוע מתקפה אישית או דיבור אלים, ורק תגובות כאלה עוברות צנזור (למען הגילוי הנאות). מעניין לבדוק מצדך, אולי, למה זה כ"כ מפתיע שא/נשים מתחברים לטקסט הזה. כנראה שיש בו משהו בכל זאת.

  31. טל בר נובמבר 13, 2012 בשעה 8:48 pm #

    מוצאת את הטקסט חפרני ומסתובב באותם מעגלים שבהם מסתובבים תמיד טקסטים פמיניסטיים. מעגל סגור שלא קומוניקטיבי לאף אחד מחוץ למעגל הפמיניסטי. ניתוח כאילו-מעמיק של כלום, שרק מסביר מדוע אחרי שנים שבהן נשים מנסות להעביר את המסר שסקס עבורן מגיע עם רכיבי סיכון שונים, אף גבר לא הצליח להפנים זאת ופוטר את האמירה כשטות של פמיניסטיות משופמות.

    • orbar נובמבר 14, 2012 בשעה 6:39 am #

      האם את בעצם מטילה ספק כאן בגבריות שלי? לא מנסה לתקוף, אבל מנסה להבין מאיפה הקביעה הזאת.

  32. אלי נובמבר 13, 2012 בשעה 9:09 pm #

    אולי אני פספסתי לגמרי, וזה קורה לי לפעמים, אבל מהפתיחה ועד הסיום הסאבטקסט שצץ וקפץ מבין השורות היה שסקס זה משהו רע שגברים עושים לנשים. כזאת נקודת המוצא אחרי זה יש את הדיון השלם של איך בכלזאת להתמודד עם הבעיה וכו' וכו', אבל בעצם זה הוא היסוד שעליו העניין עומד.

    אז כן, אני גבר סיס-ג'נדר הטרונורמטיבי ומגיע עם הון תרבותי שמאפשר לי להשתמש במילים כמו סיס-ג'נדר הטרונורמטיבי. אבל לא על המיניות שלי אני מבקש להגן, אלא על התפישה הפמיניסטית הבסיסית שלנשים ולגברים, ללסביות, בי, טראנסים, אינטרסקס וכל שאר מי שנמצא בקשת — שלכולם יש את הזכות לבחור לעצמם איך לבטא את המיניות שלהם. כי מיניות מתקיימת גם בתוך איש/ה וגם בין אנשימות, והאתגר שלנו הוא לא למצוא דרכים להכפיף את היצר אלא דרכים להפגיש בין אנשים עם תשוקות דומות.

    אם להשתמש דווקא באחת מהתגובות (כי היא ממש הרמה להנחתה): כן, מין אנאלי יכול להיות כיף לנחדר, ויעידו על כך המוני גברים הומואים שמעדיפים להיות נחדרים. מין אנאלי יכול להיות כיף גם לחודר, ויעידו על כך המוני נשים לסביות שנהנות ללבוש סטרפ-און כשהן משחקות דוקא שם עם החברה שלהן. אני, אישית, ניסיתי גם וגם עם בנות שנהנו להיות בשני הצדדים. וכמו שאמרתי להן אחרי, לא נהניתי במיוחד לא מזה ולא מזה. לא חייבים ליהנות מהכל. מה שכן חייבים זה לדעת לקבל את זה שלאנשים שונים יש מיניות שונה, ושאם מישהי רוצה שאני אקיים איתה מין אנאלי, מכל צד, זה הביטוי האמיתי של הרצון הממשי שלה. כל אידיאולוגיה שאומרת לה שזה לא באמת הרצון שלה אלא פנטזיה גברית ששולטת בה, זה כבר לא פמיניזם אלא פשוט עוד דוֹגמה שאומרת לנשים מה לעשות.

  33. ג'ו כלום נובמבר 13, 2012 בשעה 9:21 pm #

    שמעו סיפור אמיתי: פעם היתה להקה בשם ת'רי דוג נייט שזכתה להצלחה סבירה בשנות השבעים. ובגלל שאלו היו שנות השבעים, סולן הלהקה, צ'אק נגרון, עשה מה שכל כוכבי הרוק של שנות השבעים עשו; שזה, בעיקר, קוקאין ומעריצות. ואחרי הרבה הרבה קוקאין ומעריצות, הפין שלו תפח לגודל מטריד. צ'אק חשב שזה בגלל שהוא "מתאמן" הרבה, אבל הרופאים אמרו לו שהוא קיים כלכך הרבה יחסי מין עם נשים זרות בעודו מתודלק על מרחיבי תודעה שונים שהפין שלו נשחק כמעט עד תום, ואם הוא ימשיך ככה, משהו רע יקרה. צ'אק, שכאמור היה כוכב רוק, התעלם מהעצה הסבירה לחלוטין הזאת, ואת מה שקרה בהמשך תיארה דומגנית צעירה ומזועזעת באמצעות המשפט "כמו נקניקיה במיקרוגל".

    והסיפור הזה בא להדגים איך אנחנו, כולנו, מתייחסים לסיכונים – אנחנו פחות או יותר מתעלמים מהם. כל פעם שאנחנו יורדים לרחוב אנחנו יכולים להדרס, כשאנחנו אוכלים במסעדה אנחנו יכולים לחטוף מחלת מעיים, כשאנחנו יושבים מול המסך אנחנו מחסלים את העיניים שלנו, כשאנחנו מדברים בטלפון או מכירים אנשים מעשנים או [רחמנא ליצלן!] מעשנים בעצמנו אנחנו מגברים את הסיכוי שלנו לגדל סרטן ועם הדברים ימשכו כמו שהם עכשיו יש סיכוי סביר את שנות הזהב שלנו נבלה כעבדים כאלו או אחרים בעולם שהוצף ע"י מה שהיום אנחנו מתייחסים אליהם כקרחונים. העולם הוא מקום מסוכן לכולם, כל הזמן, וכל מי שאי פעם ראה רוכב אופניים חוצה את בן-יהודה במרכז הכביש במהירות הקול יודע שרוב הסיכונים פשוט לא מזיזים לאף אחד. למעשה, מחקרים עדכניים אומרים שכ97% מבני האדם ימותו בשלב זה או אחר של חייהם.

    וזאת הסיבה שהניסוי המחשבתי הזה נכשל – או לפחות, חצי מהסיבה. החצי השני הוא שהמצב שתואר שם הוא פחות או יותר המצב הנוכחי; ההגדרה [החוקית] של תקיפה מינית היא מאוד פתוחה לפרשנות, בתי משפט נוטים לכיוון המתלוננת מראש [אם גרסתה מבולבלת זה כי זה אירוע קשה וטראומטי, אם גרסטה סדרוה אז היא אמינה מאוד וכו'] ולמעשה, כמו שיעידו שמוליק נהג המונית והנשיא לשער קצב, אפילו לא צריך הרשעה בבית משפט כדי להרוס למישהו את שמו הטוב [קצב מוזכר כאן כי הוא הורשע דה-פאקטו הרבה לפני שהוא הורשע דה-יורה, לא כי מתחשק לי להעלות ספקות בקשר לאשמתו]. אז אם אנחנו מתעלמים מסיכונים ממילא והסיכונים כבר קיימים, התוצאה הסבירה של הניסוי המחשבתי שהוצע כאן תהיה חוסר שינוי מוחלט של המצב הקיים. יחסי מין הם כבר עכשיו אקט מסוכן מאוד גם לגברים, אנחנו פשוט מתעלמים מזה.

    ורק למען הסדר הטוב, הנה רשימה של סיכונים שגבר לוקח על עצמו כשהוא מקיים יחסי מין, ללא סדר מסויים:
    -תלונת שווא, גם ללא הרשעה.
    -מחלות מין.
    -עיבור הפרטנית והצורך לטפל בילדיה.
    -שיברון לב.
    -כשלון להפגין כשרון מיני ופגיעה אנושה באגו.
    -קטיעת איבר מינו ע"י נשיכה [אני יודע שרובכם תחשבו על "אוז", אבל בשבילי זה דווקא מ"החיים ע"י גארפ"].

    • יערה נובמבר 14, 2012 בשעה 9:29 am #

      ג'ו, תגיד, בכנות: מתי בפעם האחרונה שמעת על גבר שאישה נשכה לו את איבר המין? ואני לא מדברת על שתי סצינות מהטלוויזיה, אלא – בחיים האמיתיים, ככה, כן, בעיתון או מחבר, או אולי אפילו דרך חבר ששמע על חבר. משהו? לא ממש, נכון? עכשיו תהפוך את השאלה שלי על אונס ונשים. נראה לי שהתשובה תהיה אחרת.

      • ג'ו כלום נובמבר 14, 2012 בשעה 9:55 am #

        אף פעם לא. מצד שני, כמה פעמים שמעת על הריון לא רצוי, או על הדבקות במחלת מין, או על כשלון בתפקוד [שזה הרסני לחלוטין לאגו, ודי מקביל לדברים כמו "ממשיכים לקיים יחסי מין אפילו אחרי שהיא גמרה" שתוארו בטקסט המקורי. שאגב, נראה לי סביר – אם את עם פרטנר שאת לכל הפחות מחבבת, ההנאה שלו צריכה להיות חשבוה לך גם, לא?].

        אני לא רואה סיבה להצמד דווקא לחלק הזה של התגובה.

      • יערה נובמבר 14, 2012 בשעה 10:08 am #

        נצמדתי לחלק הזה, כי הוא נראה לי הכי "מסוכן" וקיצוני ובעל השכלות קשות יותר מהתרחישים האחרים. כמובן ששברון לב, אי תפקוד במיטה וטיפול בילד שלא תכננת הם מצבים לא פשוטים, אבל זה לא אותו הדבר כמו האיום הפיזי הבסיסי של כפייה, שהגוף שלך אינך שלך והוא נתון בידי מישהו אחר, שיכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. וכן, גברים פחות חווים את זה. גברים נאנסים גם כן, וזה מאוד חשוב לדבר על זה – מאוד. עם זאת, זו עדיין חוויה שיותר נשים חווות מגברים. והפחד הזה הוא פחד שאי אפשר להשוותו לשברון לב. אגב, גם תלונות השווא שכתבת עליהן כסיכונים, הן אחוז כ"כ מזערי, שזה באמת סיכון מאוד-מאוד מחושב. למה שתפסיק לשכב עם נשים, כשהסטטיסטיקה אומרת שרק 1-3% מתלונות על אונס הן תלונות שווא? אם הייתי גבר, אפילו לא הייתי חושב פעמיים. כנ"ל לגבי פגיעה ממשית בגופי, שכמעט ואין סכנה שתתקיים, אם אני גבר ששוכב עם נשים.

        הסיכונים הנוספים שכתבת עליהם לא נוגעים לפגיעה פיזית. וזה ההבדל. יש מקום לדבר עליהם, אבל ההשוואה רחוקה מלדייק את הקושי שמצוי בחוויה הגברית/נשית כפי שקרן כתבה עליה.

      • ג'ו כלום נובמבר 14, 2012 בשעה 10:24 am #

        יערה, זה נכון, אבל זה מפספס את הפואנטה של התגובה שלי – המצב שמתואר הוא המצב היום, ואנשים פשוט מתעלמים מהסיכון. גם אם תלונות שווא הן אחזו מזערי, הן עדיין פונטציאלית אחוז עצום, כי תלנות שווא היא לא משהו מסובך לביצוע. לא חייבת להיות הרשעה, ולמעשה עם הדרך שבה אנחנו שופטים אנשים היום [נניח בעיתון או בפייסבוק], היא אפילו לא צריכה לעבור דרך הערוצים החוקיים, החלק שרוב המתלוננות מתארות כמאוד לא נעים ושבד"כ משמש כדי להסביר למה מס' תלונות השווא נמוך.

        אני מאמין במשהו אחר – נשים הן בני אדם, ובני אדם, ברובם, הם לא פסיכופטים. ככאלו, רוב האנשים לא יגישו תלונות שווא, פשוט כי זה לא בסדר וזה הרבה מאוד עבודה בשביל לנקום במישהו.

        הנה, בואי נעשה ניסוי מחשבתי אחר: נניח שהמדינה מעבירה חוק שאומר שכל מי שאונס מישהי ילך לכלא למשהו כמו חמש עשרה שנה, וכל מי שמטריד מישהי מינית יהיה חשוף לתגובה חוקית; החל מזמן בכלא, דרך עבודות שירות וכלה בפיטורין והשפלה ציבורית. נכון שברור שאנשים יפסיקו לאנוס ולהטריד מינית..? זה נראה ככה כי זה ממסוגר ככה, אבל אנשים נוטים להדחיק את הסיכונים האלו כמו שהם נוטים להדחיק את הסיכון של מוות נוראי בתאונת דרכים כשהם חוצים את הכביש, או את הסיכון של סרטן ריאות כשהם מדליקים עוד סיגריה. ככה זה אנשים.

      • יערה נובמבר 14, 2012 בשעה 10:40 am #

        "גם אם תלונות שווא הן אחזו מזערי, הן עדיין פונטציאלית אחוז עצום…"
        "נשים הן בני אדם, ובני אדם, ברובם, הם לא פסיכופטים. ככאלו, רוב האנשים לא יגישו תלונות שווא…"

        אהמ. אוקיי, אז אין לי מושג מה אתה מנסה לומר בעצם – שזה סיכון עצום למרות שזה לא סיכון עצום בכלל?

        ולגבי ההרתעה בחוק: לא מאמינה בזה. אנשים ממשיכים לרצוח בלי קשר לעונש מוות שקיים במדינות רבות בארה"ב, למשל. איך זה עולה בקנה אחד עם התיאוריה שלך? אני מאמינה שאנשים מפסיקים לעשות מעשים כאלה, כשהם *באמת ובתמים* מאמינים שאלה הם מעשים פסולים. אם נשים בצד לרגע את האנסים שיש להם ממש פתולוגיה נפשית בלתי ניתנת לטיפול (אנסים סדרתיים רבים למשל), יש עוד המוווווווון גברים שאונסים ומטרידים כי הם לא באמת חושבים שהם עושים משהו לא בסדר. הרבה גברים לא מזהים את מה שהם עושים כהטרדה מינית, ולפעמים אפילו לא מזהים כשהם אונסים. עצוב? בהחלט. ניתן לשינוי? בהחלט! אבל לא דרך חוקים וענישה. דרך חינוך, חינוך לערכים אחרים לחלוטין.

      • ג'ו כלום נובמבר 14, 2012 בשעה 10:49 am #

        מה שאני מנסה להגיד שזה סיכון מכני, לא סיכון אנושי, ושהוא זהה למצב שתואר בניסוי המחשבתי. הניסוי המחשבתי גם מציג סיכון מכני, אבל גם בניסוי המחשבתי כמות תלונות השווא שתקרה תהיה קטנה, והסיכון יהיה יותר סיכון פוטנציאלי מסיכון אמיתי. יותר ברור?

  34. תומר נובמבר 13, 2012 בשעה 10:31 pm #

    כרגיל. מבריק, מעניין ומעורר מחשבה, ישנה נקודת "שבירת סימטריה" שלא עלתה בפוסט שיכולה לתאר את ההבדל בגישות לחלוקת הסיכון והיא ההבדל בין סיכון "אורגני" (שנוצר מהתנהלות חברתית ועובדות ביולגיות) ליצירת סיכון "מלאכותי" באמצעות המונופול של המדינה על הכוח (עונש פלילי). אני חושב שהנקודה הזו מעניינת לא רק מהסיבה הטרביאלית (כהצדקה לפסול את "הצעת החוק") אלא דווקא בגלל מה שקורה שמסירים את הנתון הזה. באירועים מהעת האחרונה כמו אלו של יצחק לאור ומ. רוטמן. עולה האפשרות שקיים סיכון משמעותי שנמצא מחוץ למרחב הפלילי ובתוך המרחב הציבורי-קיברנטי. ופתאום דווקא כדי לנטרל את הסיכון לגבר יש צורך בהתערבות שלטונית (הוצאת דיבה). זאת אומרת- גם אם נמנעים מהמשמעות הפלילית (ושומרים על העקרון הפלילי החשוב של "חזקת החפות" – שאני לא הייתי רוצה לוותר עליו) הקלות של מעבר מידע באינטרנט מעלים אפשרות למרחב שבו "חזקת החפות" כבר אינה נובעת בהכרח מהמונופול על הכוח.
    אם כי כמובן שסוג כזה של יצירת סיכון לא בדיוק מחולק לנשים באופן שווה ויתכן שמדובר בפתרון קצת "ברנז'אי" .
    כך או כך – תודה על פוסט מרתק.

  35. אלזה נובמבר 13, 2012 בשעה 11:07 pm #

    בלו מיי מיינד לגמרי. תודה לך!

  36. אחרת נובמבר 14, 2012 בשעה 4:36 am #

    ארוך, מיותר וכמובן מוגזם. עצוב לי על הכותבת וחברותיה שאלו חוויות המין שלהן ושנדמה להן שבשם איזי סולידריות נשית לא קיימת אני אמורה עכשיו להזדהות עם הדבר הזה במקום להשתמש בשכל שלי, להאמין, לאהוב ולבטוח בחברים הגברים שלי ולא בעדר הפסאודו-פמיניסטיות שבחיים לא תגשנה לי סיוע.

  37. א.א.. נובמבר 14, 2012 בשעה 5:26 am #

    הרבה מגיבים ומגיבות רשמו לפני את הסיכונים האפשריים, הפיזיים והנפשיים, לגבר ביחסי מין הטרוסקסואליים. אני מסכים איתם בגדול, ולא ארחיב בדוגמאות לסיכונים אלו. בכל-מקרה, ברור שגבר לעולם לא יבין בדיוק "מה עובר בראש של אישה" בעת קיום יחסי מין (החששות, הפחדים, הטראומות וגם ההנאה והמשיכה), ובאותו אופן סביר להניח שכותבת המאמר לעולם לא תבין בדיוק מה המחיר הנפשי שגברים משלמים כשדברים מסתבכים בסקס ויחסים.

    בכל מקרה, אלו פגיעות סובייקטיביות. אפשר לחרוש אותן באקדמיה, להתפלפל במושגים ולמצוא אינספור תיאוריות על כך שבכל יחסי מין הטרוסקסואליים ייתכנו אלמנטים של אונס, אבל בשביל לצאת מזה עם תובנות פרקטיות, את חייבת להשתמש במדדים אובייקטיביים: מתי הגבר יודע שיחסי-המין הם בהסכמה או לא. זה מה שהמחוקק עושה (בהצלחה כזו או אחרת, לא אתווכח), אבל החוג למגדר לוקח את הנושא לכיוונים סובייקטיביים, ולכן תמיד ישאר כמגדל-שן מנותק עבור רוב הציבור והגברים בפרט.

    להשוות פגיעה "סובייקטיבית" בסגנון של "יחסי המין היו בהסכמה כל הדרך, אבל הגבר לא היה מספיק רגיש ולכן היה לי כואב וטראומטי, ממש כמו אונס!" לפגיעה אובייקטיבית של "תלונה על אונס, סטיגמה של עבריין מין וכמה שנים בכלא (שיכללו קרוב-לוודאי גם אלימות מינית מצד אסירים)" זו לא השוואה מוצלחת ל"שיוויון סיכונים", זו השוואה אבסורדית.

  38. הגר שחטר נובמבר 14, 2012 בשעה 7:57 am #

    פוסט מצוין. ניסחת באופן מדוייק דברים שאני מרגישה וחושבת. תודה!

  39. אייל נובמבר 14, 2012 בשעה 8:56 am #

    היי
    תנסי את הניסוי המחשבתי הבא: תנסי להסתכל על יחסייך עם בעלי חיים הרי כל הסיכון אצלם, בסוף הם יגמרו על הצלחת, כמבן שבדרך יסבלו מאוד. אניסוי נועד להמחיש שהנקודה היא לא בהעברת הסיכון מצד לצד, אלא בבחירה של חיים מוסריים הרי היחס שלנו לבעלי החיים כאוביקטים לסיפוק צרכינו זהה לאותו יחס של גברים מסוימים כלפי נשים, ולא סתם תעשיית הזנות ושרותי הליווי פורחות, כשלב ראשון אני מציע שכל אחד יפעל בצורה הוגנת גם כלפי מי שהוא תופס כאובייקט ופשוט יתחשב באינטרסים שלו. עד שזה יקרה תנסי לצאת רק עם טבעונים ותראי מייד איך ירדה רמת הסיכון ל 0

    • א.א. נובמבר 14, 2012 בשעה 9:16 am #

      מיסיונריות טבעונית, זה בכל מקום.

    • טל נובמבר 14, 2012 בשעה 1:11 pm #

      זה עלול לבוא אליך בהפתעה, אבל קיימים טבעונים אנסים.

      • אייל נובמבר 16, 2012 בשעה 12:56 pm #

        אז זה רק טבעוניים מתאמי בריאות ולא מוסר,
        צריך לברר אתם קודם כל מה מה המניע שלהם לטבעונות בריאות או מוסריות.

  40. praiserose נובמבר 14, 2012 בשעה 12:19 pm #

    אני לא מבין מאיפה בכלל נובע החלק הראשון של הפוסט הזה..?
    סיכון תמידי למין הנשי? ואנחנו הגברים סבבה אגוזים, לא שמים את הביצים שלנו על המאזניים?
    אני אפילו לא רוצה לדבר על מחלות מין שאפשר לחטוף מכל אחד ובכל מקום לא משנה אם זה אישה גבר או דו-חיים. וגם שם ההפחדה הזו עברה כל גבול אפשרי.. אבל מה? בפן הפיזי? בפן הריגשי? אנחנו לא "מסכנים" את עצמנו כדבריך?

    יצא לי לשכב עם מספיק בחורות שלא הייתי בטוח שרציתי להיכנס איתן למיטה וידעו טוב מאוד לנצל את הסקס לצרכיהן.. יותר מזה! קולגה ששכבתי איתה פעם אחת בעבודה עשתה את החיים שלי סיוט על גבי אדמות אם לא הייתי מסכים להיענות לשכב איתה פעמים נוספות. לבסוף עזבתי גם עבודה טובה וגם את עיר הולדתי בשביל לנקות את הסיפור הזה מהראש שלי. והיו גם מספיק נשים אחרות שסירבתי להיכנס איתן למיטה רק בשביל לא להסתבך או לסבך אותן רגשית.

    בנוסף, אני רואה את עצמי כמאהב די מתחשב: אוהב לרדת לפרטנרית, מעדיף לתת לבחורה לגמור ראשונה ואם היא לא, דואג לסיים את מה שהתחלתי. לצערי (!), אותה גישה במיטה הובילה מס' פעמים להיקשרות לא הגיונית של הבחורה בי. נכנסים למיטה, נהנים ובגלל שהיא גמרה פעמיים הפכתי להיות החבר הכי טוב שלה. זה הגיוני? אז אני מבין שכל האקט הוא מאוד חודרני וכו' אבל מה אנחנו הגברים פה, אטומים? מה אנחנו לא שמים את הרגשות ואת האגו שלנו בסיכון כל פעם שאנחנו ניגשים לבחורה ומבקשים מס' טלפון? כמה בחורות מעזות לעשות את זה? וגם במיטה, אין כאן בשבילנו חוויה רגשית? אתן באמת חושבות שזה נטו פיזי בשבילנו?

    אני אגיד לכן וגם לכם מה, ביום שגם המין היפה יתחילו לקחת צעד פעיל בריקוד החיזור האנושי, שאנשים יצאו למקומות מוארים עם מוסיקה בדציבלים סבירים, ושלא תהיה כזו צריכת אלכוהול מטורפת סביב הדבר הזה אז גם יהיה יותר בטוח לעשות סקס. עד אז אנחנו כולנו בסיכון, גברים ונשים כאחד. כי הסיכון האמיתי הוא לא קשור לסקס, החיים הם סיכון אחד גדול, וקשה מאוד להיות עירניים ומודעים 24.7 לכל דבר ולכל אפשרות וקשה עוד יותר לדעת איך לנווט בתוך האפשרויות הללו. סקס הוא פשוט עוד דבר שמסבך את כל הבלגן הזה שגם ככה קורה מסביב.

    אבל למה לדבר עליו ככה, כשסקס הוא בסה"כ עוד משהו שכיף לעשות אותו?

    • הילה נובמבר 14, 2012 בשעה 1:53 pm #

      וואו, ריגשת אותי עם המניפסט קורע לב שלך. במיוחד כאב לי עליך כשקראתי את המשפט הזה: "…מעדיף לתת לבחורה לגמור ראשונה ואם היא לא, דואג לסיים את מה שהתחלתי. לצערי (!), אותה גישה במיטה הובילה מס' פעמים להיקשרות לא הגיונית של הבחורה בי. נכנסים למיטה, נהנים ובגלל שהיא גמרה פעמיים הפכתי להיות החבר הכי טוב שלה. זה הגיוני?"

      לבי, לבי.

  41. דנה נובמבר 14, 2012 בשעה 12:24 pm #

    ראשית, הזדהות עם המילים שלך הביאה אותי לדמעות ממש. כל הסיטואציה המתוארת היא משהו שכבר שנים אני משוכנעת שאני חווה אותו לבד. ואני לא בחורה ביישנית, אף פעם לא הפסקתי להצהיר על התחושות האלה, אבל פה הקוץ, כי לא מצאתי עוד נשים שמזדהות עם התחושה. יכול מאוד להיות שהרבה מהן מבליגות ולא חופרות בזה כמוני, אבל לא לקחת בחשבון הרבה מאוד נשים שהעונג המיני שלהן לא מוטל בספק בכלל. עם כל הכאב לקח לי הרבה זמן להכיר בעובדה שאין לי מה "לשכנע" חברות שאישה לא עושה מין כמן גבר, ואם כן זה נובע מתנאים חברתיים. את משמיטה את הפלח הזה באוכלוסייה בדיון הזה. וחוק כזה שהיה עובר היה פוגע בהן אני חושבת. שהן נשים שמסופקות דרך מין הטרוסקסואלי ללא תלות בקשר רגשי, ונראה לי קצת שחוק כזה ינסה להפוך קצת את הגבר לכיוון האישה במידה שאני לא רואה אותה אפשרית.
    אם לשים בצד השפעות סביבתיות והתנהגותיות. מה שקורה באופן טבעי, זה שהצד החלש מפתח דרכים עקיפות להתמודד איתו. ואף על פי שאני אישית נכשלתי בזה- כואב לי, קשה לי, עצוב לי. המאבק ייאש אותי, אני לא יוצרת קשרים עם המין השני בכלל כי כבר הרמתי ידיים. מראש זה מרגיש לי כמו שיח חירשים- רב הבנות לא מרגישות ככה, ואני מכבדת אותן לאללה על זה: הפסקתי להיות קטנת אמונה לגבי הליבידו הקיים שלהן, ואני דווקא מעריצה אותן על דרכי התמודדות שפיתחו- ששני המינים כבר מבינים את המשחק הזה ביניהם, וכן נמצא ביניהם איזה שיח. לא אומר בשום פנים ואופן שיש צדק או שיוויון כלפי הנשים בחברה, אבל כשיורדים לרמת המין זה חתיכת תיק אינדיבידואלי שלא הייתי יודעת אם הייתי מביאה אותו לפני המדינה ככה, וכן יש בו סכנס סירוס שיכולה לשתק את כל הצדדים שהורגלו בעניין. הרבה מאוד מכל הקשרים (אפילו עסקיים כלכליים) מונעים מאלמנטים שהמין משחק בהם תפקיד.

    • דני מרץ 27, 2014 בשעה 7:32 am #

      כן. מרגיש דומה. אבל מהצד הגברי. גם אני נואשתי. אני מרגיע את עצמי בתואנה שזו התרבות כך ולכן כולם כך כי כולם בתרבות. למה נשים כך? במיוחד בפן הרגשי המתבטא היטב גם במין? ואני? אני מחוץ לתרבות? בשדות כמטאפורה אתהלך, תמיד עם חיוך ואבין שאני הוא בן/בת זוגי הנפלא/ה ביותר. את כל דפוס המחשבות הכמה לקשר ולשיחה הפניתי לעצמי. וזה עובד! כך או כך, אפשרי או לא, אם אי פעם אמצא קשר אמיתי יהיה זה אחרי שאדע לדבר ולהיות בת/ן זוג שלי.

  42. אדית נובמבר 14, 2012 בשעה 12:59 pm #

    אנחנו תמיד אבל תמיד יכולות ליצור יתרון פיזי באמצעות רכישת מיומנות של הגנה עצמית, אומנות לחימה כלשהי שאנו מתחברות אליה. גבר רואה בחורה והוא מיד יודע אם הוא יכול להשתלט עליה או לא ממבט ראשוני. זה, כמובן אם הוא מראש מתכנן להזיק לה. יכולת הגנה עצמית היא נשק!!

    • חיים לוי נובמבר 14, 2012 בשעה 3:17 pm #

      אמת ! חוק זה הוא לא הגיוני, אבל ההיגיון לא נמצה ברוב כל החוקים במדינה.הגיעה זמן שבמדינת ישראל יחוקקו חוקים על בסיס הגיעון ולא חוק יבש אשר משמש בסופו של דבר רק לקלקל את כל האוכלוסיה במדינה.

  43. חיים לוי נובמבר 14, 2012 בשעה 3:15 pm #

    אמת ! חוק זה הוא לא הגיוני, אבל ההיגיון לא נמצה ברוב כל החוקים במדינה.הגיעה זמן שבמדינת ישראל יחוקקו חוקים על בסיס הגיעון ולא חוק יבש אשר משמש בסופו של דבר רק לקלקל את כל האוכלוסיה במדינה.

  44. Roni Affro נובמבר 14, 2012 בשעה 6:36 pm #

    אחת הבעיות שיש לי עם הניסוי המחשבתי שלך, וגם עם שארית הפוסט, זה שאת מתייחסת לסיכון בצורה אבסולוטית, אבל לקיחת סיכון היא עניין יחסי. בדיוק כמו שאופנוען מקצוען לא יחשוש כלל לעשות איזה פעלול מסוכן, שבחור שרק אתמול הוציא את הרישיון יפחד לעשות, ובצדק.
    הבעיה השנייה היא שגם לקיחת סיכון נמצאת ברמות שונות, ואם כבר ליצור איזון באחת אז ליצור איזון בכולם. אפשר לראות מהרבה תגובות גבריות פה (כולן מנוסחות היטב עם טיעונים הגיוניים) שאצל גבר קיים הפחד של היריון לא צפוי וצורך לשלם מזונות. אני מדבר פה רק על הסיכון הכלכלי, כדוגמה, למרות שבוודאי שיש גם סיכונים אחרים. נראה לי שברור שדווקא את הסיכון הזה הגבר לוקח יותר מהאישה, כי אני לא זוכר הרבה מקרים שגבר דרש מאישה לשלם מזונות עבור הילד המשותף שלהם שהיא לא רצתה שום קשר איתו.
    אז לדוגמה, כמו הניסוי שלך, כדי לאזן את נושא הסיכון פה, נצטרך לחוקק חוק כזה:
    במידה וניתן להוכיח מעל לספק סביר שהגבר והאישה קיימו יחסי מין, והגבר מצהיר שהוא לא היה מעוניין שיחסי המין הללו יסתיימו בהריון שלאחריו ילד, אזיי הגבר לא יחויב כלל בכל תשלום לאישה או לילד, ולא יהיה קשור חוקית כלל לילד שיצא מיחסי מין אלו.
    וזאת רק דוגמה אחת לניסוי מחשבתי שאפשר לעשות כדי להראות שגם גברים לוקחים סיכונים. סיכון, כפי שאמרתי, הוא עניין יחסי. אחד מהדברים שאני כן מסכים איתם בפוסט הזה הוא שככל שחיים יותר, ככל שעוברים יותר "עוולות", כך גם מתחדד החוש שמסייע לך לראות סיכונים בצורה יותר מפוכחת, הן לטובתך והן לטובתם של אחרים.
    הבעיה השלישית היא שאת מנסה לגשר על פער שהוא מלכתחילה לא ניתן לגישור. אני יודע, מניסיון, שאני לעולם לא אצליח לגרום לאישה להסכים חווייתית עם העובדה שגבר גם לוקח לא מעט סיכונים בסקס. כפי שאני יודע שאף אישה לא תצליח לגרום לי להבין חווייתית איך זה לחוות יחסי מין מהצד הנשי. נכון, שני הצדדים יכולים להציג טיעונים הגיוניים, להתפלפל על הסמנטיקה, ובסוף להגיע לאיזשהו עמק שווה אינטלקטואלי, אבל בעולם החווייתי בחוץ אף גבר לא מסוגל לחוות על בשרו את הסיכון שאישה לוקחת, ואף אישה לא יכולה להזדהות עם החוויה שהגבר לוקח מסקס. אנחנו פשוט מאוד שונים, וככאלה יש דברים שהם כרגע מחוץ לטווח ההבנה של איך שהמוח שלנו מנתח חוויות.
    מה שכן, אני לא פסימי בכלל כשאני אומר את זה. אני בהחלט מאמין ביחסים טובים בין גברים ונשים, שכוללים גם כמה שיותר סקס איכותי כי זה דבר נפלא בפני עצמו. מה שצריך להתקיים גם אצל הגבר וגם אצל האישה כדי ליצור יחסים כאלה זה "היגיון בריא", אותו חוש שבסופו של דבר אמור לסייע לך להבין אילו סיכונים שווה לקחת, ואילו סיכונים לא.
    את ה"היגיון הבריא" הזה אי אפשר לכפות באמצעות חוק מדינה. הוא תוצאה אישית של כל החוויות (או העוולות, אם תרצו) שחווינו. טבע נוסף של אותו "היגיון בריא" זה שאף פעם אסור לך להניח שלצד השני יש אותו. אתה תמיד צריך לנקוט בו עבור שני הצדדים, ולקוות שגם הצד השני עובד כמוך.

    חוץ מכל זה, הפוסט היה מנוסח היטב, ולמרות הגלישה לפוליטיקה באמצע, נהניתי לקרוא אותו.

    • גל נובמבר 15, 2012 בשעה 3:44 pm #

      אני לא מסכימה עם הטיעון שלך. גבר יכול בקלות להימנע מהריון לא רצוי ע"י שימוש בקונדום. אישה לא יכולה להימנע מאונס כי השאלה אם היא תאנס או לא תלויה באופן מוחלט בהחלטה/התנהגות של הגבר. יש תאוריה משפטית שלמה שעוסקת בהטלת אחריות לתיקון של נזק על הצד שיכול למנוע נזק בצורה היעילה ביותר. במקרה שהצגת, לשני הצדדים היכולת למנוע הריון בצורה יעילה, כך שצד שלא מעוניין בהריון יכול להימנע ממנו בקלות- לכן זו גם אחריותו ואם נגרם לו נזק- ראוי שהוא יישא בו. לעומת זאת היכולת למנוע אונס (ע"י מכר, לא בסמטה חשוכה) היא בידי הגבר בלבד שיכול פשוט לא לאנוס! לכן כשהוא אונס- יש להטיל עליו בלבד אחריות לכך.
      אני כן מסכימה עם זה שאף אחד מהצדדים לא יכול לגמרי להזדהות ולהבין את הצד השני. לכן, למשל, יש פוסטים מעולים כמו זה שלעיל, שיכול אולי קצת לעזור בכיוון…

      • Roni Affro נובמבר 20, 2012 בשעה 6:35 am #

        אני יודע שלא תאהבי מה שאני הולך להגיד, אבל ישנן דרכים לאישה למנוע היריון לא רצוי גם הרבה אחרי האקט עצמו. לעומת זאת, ברגע שגבר הכניס אישה להיריון שלא במכוון, ההחלטה האם לשמור את התינוק קיימת אך ורק אצלה ואין לו שום דרך סבירה למנוע את ההיריון (ואני לא טוען שזה צריך להשתנות, ככה זה צריך להיות).
        כן, אני יודע שפוסטינור או הפלה זאת חוויה הרבה יותר יקרה ויותר טראומטית מקניית קונדום בפיצוציה. מצד שני, יצא לי גם לשמוע על גברים שלמרות שהשתמשו בקונדום וזרקו אותו לפח, האישה דגה את הקונדום המשומש מהפח והשתמשה בזרע על מנת להכניס את עצמה להיריון. במקרה כזה אין לגבר שום תרופה שהוא יכול לקנות במכולת כדי למנוע את ההיריון לאחר מעשה.
        ונקודה נוספת היא שאת מדברת על אונס, שהוא מקרה קיצון של יחסי מין הטרוסקסואלים. הכותבת דיברה גם על המקרה הרגיל לגמרי של יחסי מין בין שני מבוגרים בהסכמה, ולזה הגבתי.
        במקרה של אונס, את לא תשמעי אותי מתווכח.

  45. עדי ס. נובמבר 14, 2012 בשעה 10:35 pm #

    קא-בום!
    הולכת לחשוב. נדבר עוד כמה שבועות. בינתיים: מרתק ונוגע עמוק.

  46. רוני ס.א. נובמבר 15, 2012 בשעה 2:40 am #

    פוסט מעולה ממש. חכם, מעורר מחשבה, פוקח עיניים. אבקש להתייחס לסוגיה הכללית, המופשטת, שהעלית בו, ביחס לחלוקה שוויונית יותר של הסיכון בחברה. נראה לי שצריך להבחין בין שני סוגי סיכונים: הסיכון האובייקטיבי והסיכון הסובייקטיבי (ברור שהחלוקה הדיכוטומית אובייקט / סובייקט היא בעייתית, אבל החשיבה המשפטית המערבית בנויה עליה, ואם אנו רוצים להתייחס אליה ולהציע הצעות נורמטיביות במסגרתה יש לקחת אותה בחשבון. ברור גם שיש היזון חוזר בין שני סוגי הסיכונים. ובכל זאת… -)
    הפוסט מדבר על "האפשרות לא לחיות בסיכון לעוול" כפריווילגיה (וזה אכן נכון) ואפילו הפריווילגיה הגדולה ביותר (נכון? אולי) – אבל האפשרות הזו, או החיים האלה ב*תחושת* סיכון לעוול, הם במידה רבה סובייקטיביים / תודעתיים (בהחלט לא רק! וכמובן שתחושת הסיכון לעוול, הסובייקטיבית, מבוססת במידה רבה על דברים שהתרחשו, לך או לאחרים, ובמובן הזה על 'דברים אובייקטיביים'). ההצעה שלך היא בעצם להגדיל את *תחושת* הסיכון (הסובייקטיבית) של אוכלוסיות בעלות פריבילגיה – השאלה איך עושים זאת היא שאלה מעניינת, אבל זה לא בטוח שהיא חייבת להתבצע על-ידי הגדלת הסיכונים האובייקטיביים בפועל. נדמה לי. אפילו ניסויים מחשבתיים יכולים להספיק (?)
    מה שיפה בסובייקטיביות זה שלא מדובר במשחק סכום-אפס, אחד על חשבון השני. אחד לעומת השני. אדרבה, הגדלת תחושת הסיכון האפקטיבית ביותר היא ביצירה של שותפויות, או בהדגשה והבלטה של המכנים המשותפים והקווים המשותפים, כך שלשני הצדדים (בעל הפריבילגיה ונטולת-הפריבילגיה) יהיה מה להפסיד, יחדיו וכל אחד לחוד, מעוול. לכן צדק מאוד מי שכתב למעלה שדרך אפשרית אחת להעברת סיכונים היא זוגיות (וזה נכון גם ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני).

  47. נוי נובמבר 15, 2012 בשעה 7:17 am #

    הרשומה הזו היא דוגמה לכך ששיח הפריבילגיות בהתפתחות העכשווית שלו הוא רגרסבי במקרה הטוב ונקמני במקרה הרע.
    רגרסיבי משום שלאחרונה השיח הזה מתמקד יותר ויותר בשלילת פריבילגיות של קבוצות מסוימות במקום במתן הפריבילגיות הללו לאלה שכרגע לא זוכים להן. בהקבלה של העוול עליו כותבת הבלוגרית לעולם החומר (אני מרשה לעצמי לעשות את ההקבלה הזאת משום שהיא גם עושה אותה) ניקח את ההבדלים ברמת המחיה בין המרכז לפריפריה, הכותבת לא מציעה לשנות חקיקה במידה שתאשר השוואה של רמת החיים דרך חלוקת משאבים שונה והענקת מענקים, לא, היא מציעה לחוקק חוק שיחלק לכל אדם בפריפריה אלת ברזל כדי שיוכל ללכת ולשדוד את תושבי המרכז. בעזרת הכסף שישדדו יוכלו התושבים מדרום לגדרה ומצפון לחדרה להעלות את רמת חייהם והטרור שיפעילו על תושבי המרכז יוריד את רמת חייהם והרי לנו שוויון.
    ומכאן אני מגיע לנושא הנקמנות שמתבטא בפוסט הזה במה שנראה כפליטת קולמוס, בהתייחסה לנושא האשכנזים מזרחים היא כותבת, לאחר שהיא מתארת מקרה בו מזרחיות פוגעות באשכנזיות, "הן [האשכנזיות] הביאו את עצמן למסקנה המרגיעה שכל מה שמזרחית יכולה לעשות לאשכנזית, לפחות כל עוד זה נשאר בתחום האלימות הסימבולית, איננו אלא עונש הוגן על מה שהאשכנזים עשו למזרחים בעבר ובהווה, ולכן הוא בעצם צדק ולא עוול, ולכן הכל בסדר" המשפט הזה נותן פתח ומבטא נקמנות "צודקת" על חשבון עוולות העבר.

    • ניצן פברואר 6, 2013 בשעה 6:30 pm #

      בנוגע לאשכנזיים מזרחיים, הכל עורבא פרח.
      ב30 שנים האחרונות רוב היהודים בארץ הם בכלל תערובת של "אשכנזיים ומזרחיים"
      גם מי שנשאר "אשכנזי" או "מזרחי" טהור האפליה היא קטנה מאוד, מה שמשנה זה הייכן גדלת (ירוחם או הרצליה) , כמה למדת (השכלה, כולל פרקטית) ואם קבלת ירושה מהורייך. עד שלא יראו שמישהו מופלה ללא קשר לגורמים הללו אלא כי סב-סבו נולד באיסטנבול ולא בקרקוב, אז אלו ימשיכו להיות שטויות.

      • רוני פברואר 7, 2013 בשעה 7:59 am #

        ניצן, ניכר כי אינך מכיר מחקרים אקטואליים בנושא אפליה על רקע מוצא. התגובה שלך היא גיבוב של דברים שאין להם הרבה קשר למציאות. אין לי מושג על מה אתה מסתמך, ממליצה לך לבחון יותר לעומק את הדברים כדי להבין מהיכן נובעת הביקורת.

  48. orikatz נובמבר 15, 2012 בשעה 8:46 am #

    בדרך כלל אני לא נלהב יותר מדי מטקסטים פמיניסטיים, אבל זאת רשומה פרובוקטיבית ודי מעניינת, שלדעתי אינה שטופה באידיאולוגיה קיצונית או תלושה מהמציאות. הרעיון של חלוקת הסיכונים הוא מעניין ונכון ברמה העקרונית.

  49. אריאל נובמבר 15, 2012 בשעה 12:40 pm #

    חרטא. הפתרון לשווין אמיתי הוא פשוט: הקשבה אמפטית. כן זה כן, וחייב לבוא משני הצדדים. לא זה לא, והצד שאומר לא הוא זה שצודק. ואם כבר התחלת ובאמצע אומרים עצור, אז -ל-ע-צ-ו-ר-. וחלאס כבר עם ניסיוני מחשבה, אני גבר מתחשב (לדעתי, אני קצת אגוטיסט אז לא יודע באמת) ואני וחברה שלי חושבים אותו דבר, וצריך לסיים את הדברים באותו הרגע ולא להמשיך אח"כ, שזה מה שרוב האנסים עושים.

  50. PanSanatana נובמבר 16, 2012 בשעה 5:07 am #

    התחלתי לכתוב תגובה ואז ראיתי שיש מלא דברים להגיד, אז כתבתי פוסט במקום.

    לסיכום הדברים, אני חושב שההצעה הזמנית שאת נותנת פה היא בדיוק אותו פיתרון כמו שמדינה לאומית, דת המבוססת על דיכוי כללי וכל סוג שליטה טוטאליטרית מחוייבות שיהיה להן ככלי לעת צרה – האוייב המשותף המאחד את הנשמות המפוחדות.

    אם יש דבר אחד שכתבת שאני ממש מסכים איתו, זה שההסטוריה האנושית מוכיחה שהרעיון הזה של המטרה מקדשת את האמצעים הוא בולשיט. כי כשאתה מגיע למטרה שכחת שאליה שאפת עקב כל התסבוכות שלא ציפית שיהיו חלק מאותם אמצעים ועכשיו יש לך עניינים חדשים להתמודד איתם מאשר להגיד לעצמך – "וואלה, המטרה באמת מקדשת את האמצעים" וכשאתה אתה יושב לך שם, באיזשהי עמדה נוחה בשביל האינסופי של הזמן, אתה לא רואה לא קדימה ולא אחורה והדבר האחרון שמעניין אותך זה מחיר.

    דבר אחד שלמדתי מהניסיון המועט שלי מלחיות בעולם שבו יש כביכול אופציה כזאת של לשאוף למטרה שצריך להקריב עבורה כל מיני דברים, זה שההקרבה היא הפעולה שמגיבה למצב הנתון. ההקרבה היא המקום שממנו וכלפיו מגיע הרגש, ההקרבה היא המקום האמיתי שנזכור אחר כך, בין אם נגיע אי פעם לאיזה מקום בשם המטרה לבין אם לא – לא נדע. נדע רק הקרבה.
    וכשאני מגיע ל.. מטרות שכאלו, אני רואה שההקרבה האמיתית שלי הייתה להיות מוכן להקרבות נוספות. פשרות נוספות. הסחות נוספות מהעובדה שמה שרציתי מלכתחילה היה לחיות בשלום עם עצמי, סביבתי ואהוביי. ואיזה טעם מגעיל ומרחיק יש למילה הקרבה בינינו.

    מקווה שנמצא את הדרך לגשר, לפני שנצטרך לגשת לסמכות שמטרתה הוא סדר בלתי-אנושי, שיסדר את ענייני העונשין בינינו.

  51. גלעד ק. נובמבר 16, 2012 בשעה 5:11 pm #

    פוסט מצויין. חותם על כל מילה. באמת מזקק דברים שריחפו להם unarticulated או badly articulated או not as well articulated. תודה !

  52. avivitmishmari נובמבר 17, 2012 בשעה 11:58 am #

    תודה על איפשור התגובות המעניינות לפוסט. אני מתקשה מאוד להזדהות עם העמדה שבו. כתבו כבר מגיבים רבים וטובים לפני, שהתפיסה המצמצמת סקס ללקיחת סיכונים עושה רדוקציה גם לגברים וגם לנשים. ואני אוסיף: פמיניזם מצריך קבלת העובדה שהאישה היא אדם, אבל השלב הבא הוא לקבל גם את העובדה שהגבר הוא אדם, כדי שיהיה אפשר לעמוד מולו כבת אדם. אם פמיניסטית לא יכולה להכיל את שתי התפיסות יחד, היא לא מצליחה לעשות הרבה עם הפמיניזם שלה (כי לכעוס זה רק השלב הראשון).

    • עדי סתיו נובמבר 19, 2012 בשעה 1:36 pm #

      מעניין, כשקראתי את הפוסט לא ראיתי בכלל את הדברים שאת ראית. מה שמפריע לך זה עצם בניית המודל הרדוקציוניסטי (מה שלי נראה הכרחי עבור הבנה תיאורטית), או שיש דברים נוספים?

    • רוני נובמבר 20, 2012 בשעה 9:56 am #

      אביבית, מעניין אותי להבין: איפה בפוסט הזה ראית שקרן מתייחסת לגבר כאל לא-אדם? ואיפה ראית כעס? לא מצאתי אף אחד מהדברים הללו בפוסט. ואני מסכימה לגמרי שראיית גברים כבני אדם זה בסיסי לשיח הפמיניסטי.

  53. עדי סתיו נובמבר 17, 2012 בשעה 8:10 pm #

    0. פוסט פאקינג מדהים וואו! כבר כמעט שכחתי לחלוטין עד כמה טקסטים כאלה חסרו לי.

    אחת הסיבות שבגללן אני כל כך אוהב את הפוסטים שלך היא שמשהו בסגנון שלהם פותח מרחב בטוח לשקול אפשרויות, בלי להתחייב דווקא לאיזו עמדה. אני אנצל את זה.

    1, ניסוי מחשבתי מעצבן:

    זה אולי יישמע כמו התקטננות או משהו שהוא אוף-טופיק לנושא, אבל לי זה נראה נפרש ישירות על-ידי הנחות היסוד האלה, ומתאים לצורת הניתוח שלך, ומשפיע במידה מסוימת גם על שאר התוצאות שפירטת בהמשך.

    אני חושב שקצת מגביל להסתכל על החברה כמורכבים מאינדיבודואלים שפועלים לפי כללי תורת המשחקים. יש לחוק יותר מאשר השלכות ישירות על התנהגות הפרט. הוא גם משנה או מקבע נורמות של החברה. כי "מה שחוקי, הוא, בקירוב גס, בסדר".

    אם לאישה יש זכות חוקית לא-מסויגת ובלתי-מוגבלת לפגוע בגבר שהיא שכבה איתו, אז זה אומר שהיא יכולה לעשות את זה, מותר לה לעשות זה, זו הפררוגטיבה שלה לעשות את זה. אם היא תבחר (היא! תבחר!) דווקא לא לפגוע בו, אז זה בגלל שהיא אדם טוב וחומל, או בגלל שהיא רוצה ממנו משהו, או בגלל שהיא אוהבת אותו. ואם היא לאו-דווקא מאמינה בטוּב-לב (להבדיל מלהיות אדם רע), והיא החליטה שהיא לא רוצה קשר איתו, והוא גם פגע בה או הרגיז אותה איכשהו (ולא משנה איך או באיזו מידה), אז היא תיטה כן להגיש את התלונה. מה אכפת לה? מגיע לו, ואם לא היה מתאים לו, אף אחד לא הכריח אותו לעלות אליה הביתה מלכתחילה.

    במצב כזה, יכול להיות שהדבר המוסרי לעשות יהיה להקים תנועה ציבורית שתנסה לשכנע אנשים שלא טוב לנצל את החוק הזה לרעה, אבל תנועה כזו תהיה תמיד בעמדת נחיתות מול הנטייה והצורך הטבעיים להצדיק את, לפעול לפי, המצב הקיים.

    כל אלה, כמובן, מקבילים לנורמות ולהתנגשויות הערכים במצב הנוכחי, בהיפוך מינים.

    2. עצירת ביניים: למה מין הטרוסקסואלי הוא תמיד מסוכן:

    משהו קצת מטריד אותי בביקורת שנתת על שני הקוראים-המוקדמים שלך: הבחירות שלהם פשוט לא נראות לי כל כך קיצוניות. היחס של אנשים למין תלוי בעד כמה זה חשוב להם, עד כמה זה נראה להם מסוכן או בעייתי, ומה המשמעות שלו בשבילם; הוא מאוד מגוון וקשור גם, אבל לא רק, למגדר. יש לא מעט אנשים שלא עושים מין, או לא עושים מין במשך תקופות ארוכות בחייהם, או עושים מעט מאוד, או התחילו מאוד מאוחר, או רק עם פרטנרים מאוד מחויבים. ויש גם כאלה שעושים מין כמעט חסר הבחנה, או לעתים קרובות, או עם פרטנרים יחסית מגוונים.

    אני חושב שצריך לפחות לשקול את האפשרות שהבחירות של שני הקוראים-המוקדמים הן דווקא שתי אסטרטגיות סבירות ונפוצות להתמודד עם הסיכון. אולי הסיבה שזה נראה שהן נראות לך לא-ריאליסטיות היא שהן מוצגות כבחירה רציונלית מלאכותית, בעוד שאם הן היו תוצאה של עשרות שנים ואינטראקציות ומחשבה לא-מודעת, היה הרבה יותר קל לשייך אותן להעדפות לאישיות או לחיברוּת (או לדפַקים) ולהתעלם מהתפקיד המאוד-בוטה שלהן, שהניסוי המחשבתי שלך חושף.

    (יש גם עניין שהניסוי המחשבתי, מכל מיני סיבות, לא משחזר בצורה מושלמת את יחסי הכוח הקיימים, מה שמשפיע על התשובות; אבל זה הרבה פחות מעניין.)

    3. צדק של נזק מול צדק של סיכון / 4. עצירת ביניים: עוד דוגמאות להתעלמות מסיכון:

    אני יכול לחשוב על עוד כמה מנגנונים שגורמים לזה שלא דורשים מהקבוצה הדומיננטית לקחת על עצמה סיכון.

    קודם כל, הנה המנגנון שהכי רחוק מההסברים שאת דיברת עליהם: אין סימטריה בין מניעת עוול לגרימת עוול. גם האתוס הליברלי אומר שעדיף לשחרר פושע מלכלוא חף מפשע — שעדיף להימנע מלתקן עוול ישן מלגרום לעוול חדש. זה בטח בגלל שאנחנו "שונאים סיכון" מטבענו, ומעריכים ביתר נזק שעוד לא נגרם לעומת נזק שכבר נגרם, אבל אני לא רואה בזה כשל בהערכה כמותית, אלא עניין פשוט של ענווה. אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה יהיו התוצאות הסופיות של הבחירות (האישיות והפוליטיות) שלנו, גם כשהכוונות שלנו טובות, ואנחנו צריכים לקחת את זה בחשבון. הדרך האחרת מובילה לגולאג. אז כן, ברור שלא מעלים דרישות כאלה, ברור שנטל ההוכחה הוא על מי שתוקף ולא על מי שמתגונן, וברור שהדרישות נראות הזויות כשכן מעלים אותן. זה בכלל לא עניין של מאבקי כוחות בין קבוצות, אלא משהו בסיסי הרבה יותר בצורה שבה אנחנו מוכנים לקבל שינויים בחוזה החברתי שלנו.

    יש לנו גם אתוס של התקדמות מתמדת. החברה אמורה להתקדם בעקביות ובמונוטוניות להיות נאורה יותר, שוויונית יותר, בטוחה יותר לכולם. העובדה שהחיים הם יחסית מועטי-סיכון לקבוצות אוכלוסיה גדולות היא לא רק אי-שוויון, אלא גם הוכחה שאכן אפשר לצמצם את הסיכון הזה, ואולי אפשר לצמצם אותו עבור כולם. הרי, גם הצעות שמדברות על חלוקה מחדש של המשאבים מדברות בד"כ על זה שכך יהיה טוב יותר לכולם: תקציב הביטחון יקטן, כולם יהנו יותר ממין, שגם יהיה זמין ופשוט יותר, כוח העבודה יגדל ויתגוון בעוד שאתה תוכל לבלות יותר עם הילדים, אוכל טבעוני הוא ממילא בריא וזול יותר, וכיו"ב. הצעה להכניס ביודעין לכלא אנשים חפים מפשע משמעותה שזה הפיתרון הטוב ביותר שיש לנו, כי אין ברירה — היא מחייבת לקבל א-פריורית שאנחנו חיים בעולם קשה ואכזרי, ושהטוב ביותר האפשרי כרגע הוא לחלק את כרטיסי ההגרלה לגרדום לפי עקומת-פעמון יותר סימטרית.

    שנית, מנקודת מבט פרקטית, זה לא יעבוד. חברי הקבוצה הדומיננטית פשוט לא יסכימו לקבל את זה. זה מתקשר ישירות למה שאמרת על "שמאל הזוי", למשל. אם מסתכלים על מוסר כעל דיון עקרוני, אז כמובן שזה לא אמור לשנות — קודם נחליט מה נכון, אחר כך נראה מי איתנו, ואז נפעל. אבל עצם ההתנגדות המוחלטת שתעלה תחשוף דברים שאולי גם בני הקבוצה המוחלשת, זו שבסיכון, לא רוצה לחשוף. למשל, שמוסר הוא לא הדרך שבה אנחנו הולכים אלא רק מותרות שמרשים לעצמם רק מי שממילא לא ישלמו את המחיר. למשל, שכל הדיון הסימטרי והעקרוני והיפה הזה שבו כולנו שווים, בעצם מתקיים תחת חסותה המנומסת אך העצבנית של הקבוצה השלטת, ושהיא תסגור אותו בן-רגע אם הוא יתעקש להסיק מסקנות שחורגות מהקונסנזוס.

    הדרך היחידה שאני רואה לגרום לקבוצה הדומיננטית לקחת על עצמה סיכון משמעותי, היא בכוח. ומכיוון שהיא דומיננטית, אפשר לעשות את זה רק מבחוץ, על ידי קבוצה אחרת שלא תיקח על עצמה את הסיכון, אבל לעומת זאת יש לה מחויבות מוסרית, או, למצער, אינטרסים מקבילים. דוגמה מובהקת: הצפוניים במלחמת האזרחים האמריקאית. דוגמה קצת פחות מובהקת: שמאלנים תל-אביבים מהמעמד הבינוני-גבוה. אבל זה לא רלבנטי למלחמת מינים כמו זו שאת מתארת, כי כמעט בהגדרה, אין לה קבוצות חיצוניות.

    5. מסקנה זמנית:

    אני חושב שהאתגר העיקרי בסוג הפתרונות שאת מציעה הוא להפוך את הסיכון לנזיל, כזה שאנחנו יכולים לנהל אותו. יכול להיות שלפעמים זה אפשרי, אבל אני חושש שברוב המקרים, לו יכולנו לשלוט על מידת הסיכון, יכולנו פשוט לצמצם אותו וזהו. למשל, היה יכול להיות יופי אם באמת גברים ונשים היו נפגעים באותה מידה ובאותן הנסיבות, ואז הסיכון לכולם היו יורד לקרוב לאפס. אבל רוב הסיכויים שמנגנון תגובה מאוחרת ובלתי-תלויה, כמו זה שאת מציעה, יהפוך פשוט למעגל נקמה וחשדנות אינסופי, בלי להקטין את הסיכון לאף אחד.

    ולסיום:

    לא ידעתי איפה לשים את זה, כי זה איכשהו עובר ברקע של כל הפוסט בלי להיות כתוב במפורש, אז רציתי להדגיש את זה במרקר: מה שאולי ב-ע-צ-ם את אומרת, או לפחות כך הבנתי, זה שהמודל הרגיל שלנו להסתכל על אי-שוויון ואפליה מבחינה מוסרית, הוא מסך הבערות. הוא מספק יעד ברור, כי שוויון יושג אם ורק אם זה לא ישנה בתור מי נולדת. אבל מסך הבערות מניח שמרגע שנולדת, החיים צפויים, בעוד שבחיים עצמם חלק גדול מהאפליה מתבטא בבחירות אקראיות שקורות כל רגע ורגע. בעצם החיים הם מסך בערות כפול: מסך אחד מורם בבת-אחת כשנולדים, והשני אומנם נחשף על ידי הראשון, אבל אז נפרם לאיטו, חוט אחרי חוט, במהלך חיים שלמים, וחושף בהדרגה את סיפור החיים שמאחוריו. אולי זה הכרחי למצוא מודל חדש של שוויון, שבו גם לידה שווה לא מספיקה עבור חיים שווים, אבל כן מספיקה עבור חיים שווים-בממוצע.

  54. איה נובמבר 19, 2012 בשעה 10:35 pm #

    כמה הערות:
    1. ראשית לא מובלטת מספיק זהות כותבת הפוסט. |מאת קרן| זה נחמד אבל לא באמת מספק זהות שאפשר לדון אתה. זו נטייה קצת נשית העניין הזה של מחבוא.
    2. איפשהו במהלך הפוסט את "מגלה" את העובדה שמין הטרוסקסואלי הוא תרגום פיזי, בבשר, למה שכולנו כבר יודעים: אין שוויון בין גברים לנשים. אני לא מבינה למה זו תגלית מרעישה ולמה את חושבת שניתן לבנות בריקאדות שיהפכו את האקט הזה (שני אנשים אשר אחד חלש פיזית מהאחר מקיימים פעולה במהלכה החזק נתחב אל גופו של החלש) לשוויוני? המתח המיני הוא ביטוי לפער הכוחות בין גברים לנשים. העונג המיני הוא, בין היתר, תרגום הידיעה התיאורטית לפעולה בבשר. הניסוי המעניין שלך עם המפלגה האולטרא פמיניסטית, והתגובה ההזויה שהוא יוצר בלב הקורא, מדגים שיחסי הכוחות האלה מושרשרים בלב כל. את סומכת על כך שהם מושרשים בלב קוראיך כי את יודעת שכך הוא. הם באמת מושרשים.
    מכאן והלאה, את עושה משהו בעיני מסוכן. את כורכת את יחס הכוחות בין הגבר לאישה במיטה (שכולנו הסכמנו שהוא מוגדר ואפילו קשור לעונג המיני ) ליחס בעיני החוק. תפקידו של החוק לשמור שיחס הכוחות הטבעי בין גבר לאישה שמתבטא במין, לא יתהפך למשהו אחר: אלימות. אונס הוא דוגמא לאלימות. הטרדה מינית. החוק עומל על מנת להגדיר היטב מתי מתקיימת פריצה של יחס הכוחות מלב המתח המיני (אשר תודות לו כולנו קיימים), אל אלימות. ואילו כאן את משום מה מבקשת לטשטש את ההישג המשפטי הזה, שעודו נמשך – מדוע?
    3. מספר תצלומים ברחבי הפוסט מרמזים על כריכת העיסוק בשאלת היחסים ההטרוסקסואליים, אל יחסים בין לאומים (למשל ישראל ופלסטין), הווה אומר פוליטיקה, אך חלק מקוראיך אינו שותף לתפיסה הפוליטית שלך. מה הוא אמור לעשות באנלוגיה הזו? גם האזכור לנושא הקיטוב לשמאל מזרחי ושמאל אשכנזי, מרתק כשלעצמו אבל יוצר זרות אצל קורא שלא מצוי בנושא או שהטרמינולוגיה שלו רחוקה מאוד מזו שלך בנושאים הנ"ל. אם הפוסט מתעסק ביחסי גברים ונשים אולי כדאי לתחום אותו ל…גברים ונשים?

    • רוני נובמבר 20, 2012 בשעה 5:59 am #

      היי איה, דווקא נדמה שהצלחת להגיב לדבריה של קרן באופן די מוצלח, אפילו שהטקסט לא התפרסם תחת שמה המלא. לא ברור לי כיצד עוד שם יספק לך "זהות שאפשר לדון איתה." מאז הקמת הבלוג כל הפוסטים פה התפרסמו תחת שם פרטי בלבד – גם של גברים וגם של נשים. ואף אחת/ד פה לא מתחבאת – זו פשוט הדרך שלנו לתת לכל הכותבות במה שווה, בלי תארים נוספים.
      אגב, גם את פרסמת את תגובתך תחת שם פרטי בלבד, ואינני רואה בכך סימן להתחבאות. גם הצלחתי לענות לך לא רע, על אף שסה"כ חתמת, "איה".

  55. Yossi Levy נובמבר 20, 2012 בשעה 4:05 pm #

    שלחתי מייל למערכת הבלוג. תוהה לדעת האם התקבל. תודה

    • רוני נובמבר 21, 2012 בשעה 6:44 pm #

      היי יוסי, לא קיבלנו. בבקשה תשלח שוב, תודה

  56. איתי דצמבר 10, 2012 בשעה 8:49 pm #

    לא. פשוט לא.

    "עקרון" השוויון בסיכונים הוא חלום מסוכן. מסוכן בדיוק כמו חלום השוויון ברווחים הקומוניסטי. הוא מסוכן כי הוא פוגע בחופש – ואפילו בצורה קיצונית (כמו שאינטואיטיבית אנחנו מבינים מיידית בדוגמא האולטרה פמיניסטית), ובכך פשוט מוסיף סיכון לכולם – כפרטים וכחברה.
    מי שאינו מוכשר לא יצליח כמו מי שמוכשר, והדרך היחידה לגרום להם להיות שווים היא להגביל את הכשרון של המוכשר, או שניהם.
    כך בדיוק, את מציעה שבמקום שנפחית את הסיכון של זה שמסתכן יותר – נגדיל את הסיכון של המסתכן פחות. וזה כאמור – פשוט לא מוסרי. (אגב – אני לא השתכנעתי שהפגיעה במימוש הסיכון הנשי מתקרבת לכניסה לכלא לשנים רבות, אבל זו ממש לא הנקודה)
    ויש פה גם מה שנקרא systemic risk – ההוא שחושב שזה יחסל את המין בעצם חושב על כך שהסיכון המלאכותי יועבר לחברה. וגם הוא צודק במידה מסויימת.

    אבל בכל זאת אני רוצה להמחיש את האבסורד בכל דרך החשיבה המקולקלת הזאת והחלחלה שאני מקבל ממנה בדוגמא קיצונית אף יותר:
    לנשים יש לדוגמא גם סיכוי גבוה יותר להדבק בנגיף הHIV במגע מיני לא מוגן עם שותף נשא מאשר המקרה ההפוך. האם את תציעי על פי אותו העקרון שאחרי כל מגע מיני הטרוסקסואלי יהיה סט מזרקים – כמעט כולם עם מים וחלקם הקטן עם איידס ויכריחו את הגבר להזריק לעצמו מזרק רנדומלי על מנת להשוות את הסיכויים? אני מניח שלא. אני מניח שתרצי להוריד את הסיכון הכללי על ידי שימוש בקונדום.

    בקיצור – bullocks.

  57. יעל ינואר 11, 2013 בשעה 1:34 am #

    רציתי להגיד שאני חוזרת לטקסט הזה כל איזה שבועיים. הוא מפעים אותי כל פעם מחדש. אחד הטקסטים הכי מבריקים ותרפויטים שנתקלתי בהם בכל שנות קיומי.

  58. razdoron74 מרץ 12, 2013 בשעה 3:01 pm #

    "כן", לא "כנה"

  59. מורן מאי 6, 2013 בשעה 2:18 pm #

    אני קוראת דרך קבע פוסטים ובלוגים פמניסטיים, ותמיד הרגשתי שהן לא מצליחות לגעת בשורש הבעיה האמיתית. אני חושבת שלראשונה חיברת לי את הכל בראש.
    המסר שלך מאוד מתחבר לי גם עם הסרט שיצא לאחרונה "ענן אטלס" שגם הוא מדבר על ערבות הדדית וחלוקה בנטל הסיכון, שכן כולנו באותה הסירה (סרט מהמם ומרהיב עם מסר מטלטל – מומלץ גם לאוהבי מד"ב).
    אני בעצמי מודה שאני נהנית מהפריווילגיה של הנוחות וההגנה מפני הסיכון, וכך אני מסתתרת לי מאחורי המחשב במקום להילחם על זכויות הנשים יחד עם אלו שבאמת אין להן ברירה. אבל יש סיבה לדעתי מדוע חלוקה בסיכון איננה עולה לדיון ונתפסת כלא לגיטימית. איך אומרים – לא יורקים לתוך הבאר ממנה שותים. מי היה רוצה לוותר על הכוח שלו? מי היה רוצה לוותר על הביטחון מפני עוול?
    אף אחד. אילו המצב היה שונה, אלו היו המזרחים שמפלים אשכנזים, נשים המפלות גברים, וכו' וכו'.
    כמה פעמים נתקלתי באפליה מצד הומואים משום שאני אישה (ובאמת חשבתי שהומואים יהיו יותר רגישים)?
    אני חושבת שזה טבוע בנו – הצורך לגרום לעצמנו להרגיש טוב יותר על חשבון החלש יותר.
    זו הפעם הראשונה שאני חושבת לעצמי שאנחנו צריכות לתפוס בכוח את מה שאנחנו מבקשות. אף אחד לא ייתן לנו את הזכות להיות מוגנות, ואפילו יענישו אותנו על כך (דוגמת האישה המוכה שהורגת את בעלה מתוך הגנה עצמית).
    מעניין אותי לשמוע מה את חושבת על כך.

    • זוהר נובמבר 23, 2013 בשעה 10:24 am #

      ניסוי יותר מעניין יהיה חוק שסקס יהיה רק בתוך מסגרת נישואין, אם כבר פאשיזם פמיניסטי אז עדיף כזה המעוגן בחוזה שמגן על האשה ועל הגבר, בלי "חופש מיני" שככ אהוב על כולנו. מי שיקיים מגע מיני, גבר או אישה מחוץ לנישואין, יכלא. סידור כזה נשמע לי יותר שיוויוני.
      קצת מבאס הטקסט שלך כי מאיך שאני רואה את זה, הוא נכתב מראיה ומפנמת הגישה הדכאנית שאישה היא המסכנה והחלשה תמיד וצריכה הגנה מהגבר הרע והמסוכן.
      אני לא מסכים עם האופן בו את מציגה ותופסת את הגבר והאישה במאמר, הוא סטראוטיפי

  60. יעקב אביטל אוקטובר 7, 2013 בשעה 1:19 pm #

    אחד הפוסטים היותר מדוייקים ומעניינים שקראתי

  61. אירית נובמבר 15, 2013 בשעה 1:41 pm #

    מעולה. חכמה שכמותך. ניתוח מבריק ! תודה

  62. גאיה הרוחנית אפריל 17, 2014 בשעה 5:42 pm #

    היי! מה זה קרן? מי את, יא חתיכת גאון!
    זה היה אחד הטקסטים הכי מבריקים שקראתי בתקופה מאוד מאוד ארוכה, תודה רבה לך!

  63. מוישה מאי 27, 2014 בשעה 10:50 am #

    החוק שאת מציעה, מטרתו בעצם להחזיק את הגבר כאסיר. הוא יצטרך להמשיך להיות נחמד לאישה לעד, כדי שחלילה היא לא תתלונן נגדו והוא יורשע באונס אוטומטית. את מניחה, שברגע שהגבר "הגון" הרי שאין לו מה לחשוש. המציאות כמובן, מראה שאנשים לעתים סתם נקמנים ושכוח משחית. מעבר לכך, זכותו של גבר להפסיק לאהוב מישהי, לצאת עם אחרות או חלילה לא להיות שפוט של אישה שהוא קיים איתה יחסי מין. אגב, מה עמדתך לגבי חוק הפוך? לפיה אישה תורשע באונס אם גבר יתלונן נגדה ויוכח שהם קיימו יחסי מין?

    פתאום זה כבר לא כ"כ קוסם לך, אה?

    בתקופה האחרונה שנאת גברים ברשת הפכה לעניין מאוד אופנתי. חבל.

  64. yulianawords נובמבר 3, 2014 בשעה 8:07 pm #

    פוסט מדהים. מאד מעורר מחשבה ומאד עושה סדר בהרבה דברים.

    קצת חבל לי שתקיפה מינית וכיבוש מתערבבים פה. אני מבינה שזה חלק מהפואנטה, אבל למי שאשכרה צריך את הניסוי המחשבתי הזה, למי שלא כבר מראש מסכימה איתך אלא נמצאת במקום הזה שבו לקרוא את הפוסט שלך פתח לה משהו בראש וגרם לה לראות את מה שלא ראתה קודם – נראה לי שזה קצת מטשטש. כי צריך להתמודד (מבחינה טכנית של פעילות מוחית, לא מבחינה פסיכולוגית) עם שני טיעונים מורכבים בבת אחת.
    עשה לי ממש טוב לקרוא את זה אבל בחלק השני הרגשתי שאני צריכה לעכל מנה נוספת לפני שסיימתי לעכל את הקודמת. קצת דומה לתחושה של להיות נוכחת בשני שיעורים ללא הפסקה באמצע. והתחלתי להרגיש שאני מתפזרת ומתבלבלת ולא מצליחה להיאחז בתובנות.

    מצד שני אולי אם רואות צד אחד אז זה מקל לראות את הצד השני. מצד שלישי, הרגשתי כאילו ההסבר על החוויה הנשית של סיכון ביחסי מין לא עומדת בפניה עצמה אלא משמשת בשביל להסביר את הכיבוש למי *שכבר* מבינה את הסיכון ביחסי מין ובפוסט זה נדרשת להשתמש בהבנה הזאת ולהשליך אותה גם על הכיבוש.

    כל הנ"ל תחושות פרטיות שלי בזמן/בעקבות הקריאה ולא בא להמעיט מכמה שזה כתוב טוב וקולע.

    • הטרו מטרו נוירוטי נובמבר 6, 2014 בשעה 6:06 pm #

      אני לא יודע אם אני לבד פה או לא, כי לא טרחתי לבדוק. אבל, אני גבר הטרוסקסואל וסקס מפחיד אותי. מאד, אני מפספס משהו?
      אוקיי, פירוט: מה אם היא לא תהנה ואני ארגיש מטומטם? מה אם לא יעמוד לי והביטחון העצמי שלי יהפוך לאפס שמגיע לו להיות? האישה שנמצאת איתי במיטה אמורה לתת לי אישור לזכות הקיום שלי כגבר, שבלעדיה אני כנראה לא כבר. ועוד ועוד נוירוטיות שאני ככל הנראה לא שותף להם עם בני המין וההעדפה המינית שלי
      להיות ערום במיטה עם מישהי זה מפחיד, והחלקים הרכים שלי חשופים ברמה מסוכנת שלדעתי דומה למה שאישה חוה בסקס.
      ככה אני מרגיש, ואולי זה רק אני. פיס אאוט

Trackbacks/Pingbacks

  1. על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס | PanCircles - נובמבר 16, 2012

    […] שיהיה מעניין לראות על מה אנשים אחרים כותבים ונתקלתי בפוסט הזה, ואלוהים […]

  2. על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות « - נובמבר 22, 2012

    […] ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות […]

  3. מאבק יום-יומי « האחות הגדולה - נובמבר 25, 2012

    […] על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל (קרן, פוסט אורח, יחסי מין) […]

  4. איחור אופנתי » יריד האופנה למען מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בחיפה - נובמבר 27, 2012

    […] קראתי פוסט מאיר עיניים לחלוטין, שנכתב בבלוג נפלא בו אני ממליצה […]

  5. לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס | - מרץ 11, 2013

    […] הוא עלול להגביר את הבעייתיות כלפי גברים, אבל, כפי שנכתב פה כבר בעבר, אי אפשר ששוויון יושג תוך הקפדה על שימור הפריווילגיות […]

  6. על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על דושבגים | טיפול שורש - אוקטובר 3, 2013

    […] ובעצם יש בו הרבה יותר מזה. אפשר לקרוא לזה סוג מסוים של חלוקת סיכונים. לקרוא למישהו "דוש" ובכך לסמן אותו היא פעולה […]

  7. אני ג'נדרקווירית, ואני מפחידה | הפרשדונה - נובמבר 18, 2013

    […] קובי מפחד, הוא מפחד שיעשו לו שיימינג. זה לא משנה שבד"כ כשמשהי […]

  8. מברלין ליאפא – על מודעות ולקיחת אחריות | I Am Dehed - מרץ 2, 2014

    […] טרור מתמשך בכל מרחב, ציבורי ופרטי" ואפילו לא "בוא נחלק את הסיכונים ותסכים להיות מורשע באונס בכל פעם שמישהי תאשים […]

  9. The hardships of equality | Theoretical Democratix - מרץ 27, 2015

    […] This post is an attempt to clarify and generalize the main points of: https://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/13/risks_of_sex/ […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: